2:30 אטלנטה הוקס (1) – פילדלפיה 76'ס (1):

הסדרה הנהדרת הזאת (באמת, ואפרט) מגיעה לאטלנטה ג'ורג'יה, ותנו לי להגיד לכם משהו, הקהל בדרום העמוק בטירוף לקראתה.

אטלנטה היא ה-cautionary tale על ההיתקעות במרכז הטבלה ב-NBA. הם כמעט תמיד רלבנטיים לפלייאוף, אבל ב-40 השנים האחרונות, ויתקנו אותי ההיסטוריונים אם אני טועה, היו להם רק 3 קבוצות טובות ורק אחת מהן הייתה באמת רלבנטית למאבק על תואר – הקבוצה של דומיניק ווילקינס שהלכה ראש בראש עם MJ, הקבוצה של מוטומבו בשנות ה-90, והקבוצה של קואץ' באד עם מילסאפ והורפורד שפשוט הושמדה על ידי לברון.

ועכשיו עושה רושם, לראשונה בימי חיי, יש להם בסיס לקבוצה שיכולה ללכת עד הסוף בשנים הקרובות, ופה אני חייב להכות על חטא. בתחילת העונה לא הבנתי את ההתלהבות מאטלנטה. למה טעיתי? כי נתתי משקל יתר לחוזה של גלינרי שחשבתי (ואני עדיין חושב) שהוא לא מוצלח, ומשקל חסר לגניבה של בוגדנוביץ' מתחת לאף של מילווקי, ולא הבנתי עד כמה הפוטנציאל שגלום בצעירים שלהם – קולינס, הורטר והאנטר גדול.

תוסיפו על זה את קלינט קאפלה שעוד מימי יוסטון אני חושב שהוא לא כמו הסנטרים שבדרכם להכחדה, אלא דווקא מהסנטרים שיכולים להיות חלק מתהליך ההמצאה מחדש של העמדה (אחד מתהליכי העומק החשובים בליגה, שעומד בשורה אחת עם מהפכת השלשות של קארי) ותקבלו צוות מסייע מסביב ליהלום חד פעמי כטריי יאנג, שיכול באמת לקחת אותו עד הסוף בטווח של 3 שנים קדימה אם אטלנטה תעשה את המהלכים הנכונים.

הסיפור כאן הוא ללא ספק טריי יאנג, ואם תחברו לסיפור שלו את הסיפור של דווין בוקר תקבלו לקח מעניין על "קלוריות ריקות". כמה שחקנים לדעתכם יש בליגה שאם תיתן להם יד חופשית יקלעו 20 בממוצע לערב סטייל ג'רמי גראנט? 100? יותר? התופעה הזאת יחד עם הטנקינג גורמת לכך שלא מעט שחקנים צוברים נקודות בקבוצות מפסידות מאוד, וההנחה הרווחת היא שסגנון המשחק שלהם לא יכול להיתרגם לקבוצה מנצחת.

אבל כפי שקורה פעמים רבות, אנחנו מגלים שהמציאות מורכבת יותר. האמירה הזאת כנראה נכונה על זאק לווין למשל, אבל היא התגלתה כלחלוטין לא נכונה לגביי טריי יאנג ודווין בוקר. ואם לדייק, גילינו שכשלוקחים כשרון גולמי ענק שלא מתרגם לניצחונות ומצמידים לו "מקדם ניצחונות" שמתאים לו – כריס פול בפיניקס ובוגדנוביץ' באטלנטה, מקבלים יהלום. במקרה, או שלא, בשני המקרים מדובר בשחקן שהוא גם איום התקפי אבל בעיקר שחקן חכם מאוד שיכול להוריד את נטל ניהול המשחק מהכוכב ולאפשר לו לזרוח בנקודות שלו.

ומרוב התלהבות מאטלנטה כמעט שכחתי לדבר על פילי, עדיין, הפייבוריטית בסדרה הזאת כן?

הניצחון של אטלנטה במשחק הראשון וגניבת הביתיות נתנו תחושה של התפרקות בפילי, שככל שהעונה התקדמה כך נהיה ברור יותר שהיא פשוט תלויה לחלוטין באמביד ובעיקר בצד ההגנתי. אם בצד ההתקפי דוק בנה שיטה אינטליגנטית שמצליחה לטשטש את בעיית בן סימונס באמצעות הקפתו בקלעים, הרי שבהגנה אין דרך להחביא את הבעיות של הקבוצה בלי שאמביד יסתום את הצבע, בוודאי לא מול קבוצת קליעה מוכשרת כמו אטלנטה.

במשחק הראשון, כשאמביד (לדעתי) עדיין תחת השפעת הפציעה בסיבוב הראשון, פילי חטפה 128 נקודות מאטלנטה, שקלעה ב-43% מחוץ לקשת. פילי הבינה את העניין ובמשחק השני הורידה את ההוקס ל-36% וחנקה אותם ממש ברבע הרביעי כשההוקס נעצרו על 18 בלבד.

אמביד הוא מפלצת התקפית של 40 נקודות לערב בסדרה הזאת בה באמת אין להוקס שום תשובה אליו, וכנראה שפילי שווה כאן 120 נקודות לערב חי או מת, והשאלה היא מה יקרה עם ההגנה שלהם. דני גרין נראה פתטי כל פעם שמצא את עצמו מול טריי (מדהים שמדובר בשחקן שרק לפני כמה שנים נחשב ל-3&D האולטימטיבי), במשחק ה-2 זה כבר נראה טוב יותר, גם בחסות שינוי ברוטציה, כאשר מילטון מקבל יותר דקות ומחזיר ביעילות התקפית מרשימה.

האם פילי תצליח להגביל את אטלנטה גם הלילה כאשר המשחק מתקיים בג'ורג'יה? איך תיראה הרוטציה של האורחים? האם לו וויליאמס ימשיך לקבל דקות למרות שהוא עומד בשורה אחת עם שחקני הפלייאוף הגרועים בהיסטוריה של הליגה? כל זאת ועוד בפרק הבא של הסדרה שעשויה ללכת הכי ארוך מכל סדרות חצאי הגמר האזוריים.

הימור: פילי ב-5.

5:00 דנבר נאגטס (0) – פיניקס סאנס (2):

אם הפריוויו הזה יישמע כמו הספד לדנבר אני מתנצל מראש.

התאהבתי אנושות בקבוצה הזאת וראיתי בה כתקווה הגדולה לגירוש השיקוץ (שגורש דווקא על ידי יריבתה של דנבר הלילה). התאהבתי ביוקיץ', ומי שלא מתאהב ביוקיץ' פשוט לא אוהב כדורסל. התאהבתי בקמפאצו, ומי שלא מתאהב בקמפאצו פשוט לא אוהב אנשים. הפציעה של מארי שברה את ליבי, ואז כשדנבר עברה את פורטלנד ניצתה תקווה קלושה להמשך הריצה ותיאורית יואינג לפנתאון.

ואז התחילה הסדרה הזאת, ופיניקס שסופרת כבר 5 ניצחונות רצופים בפלייאוף, פשוט לא ספרה את דנבר. הנאגטס לא מראים שום יכולת להשיג עצירות, אבל הסיפור הגדול הוא דווקא ההגנה שלהם על יוקיץ'. 9 אסיסטים היו ל-MVP הטרי (והמוצדק יא זנופובים אמריקופלים מסריחים), לא במשחק אחד אלא בשניים. הסאב פלוט הזה כבר נפרס בסדרה מול פורטלנד – גם אם הוא קולע 40, אם הוא לא מוסר את ה-15 אסיסטים שלו דנבר בבעיה כי הכדור לא זז, השחקנים האחרים לא נכנסים למשחק וזה משפיע בשני צדי המגרש ובואו נגיד את האמת, גם אם אוסטין ריברס חושב שהוא סטף קארי, הוא לא מסוגל לייצר לעצמו בליגה הזאת יותר משגל מקל היה מסוגל בזמנו. הוא צריך שיטה, והשיטה של דנבר היא יוקיץ'.

אז עכשיו הסדרה חוזרת לדנבר, קבוצה שהיסטורית ונוכחית הביתיות שיחקה עבורה תפקיד משמעותי מאוד, ומאחר ואין לה הרבה מה לעשות עם הרוטציה (אלא אם אתם רוצים לתת לבול בול יותר מ-2 דקות בערב. לא חשבתי ככה), היא תצטרך לעשות התאמות בצורת המשחק עם אותו סגל שחקנים, כלומר לתת את הכדור ליוקיץ' מוקדם יותר ורחוק יותר מהסל, לשחק פחות על הפוסט, ולדאוג להאכיל את פורטר ואולי גם את גורדון יותר.

שיר הלל לכריס פול אשר על ניהול המשחק, ה-point god הבלתי מעורער, האיש אשר הזמן אינו נוגע לו, חולף על פניו בלי להשאיר סימן, 21 נקודות ו-11 אסיסטים, שורה שיופיה במינימליזם שלה, הוא ההיפוך המדויק של ראסל ווסטברוק, כל מספר בסטטיסטיקה שלו עוצר בתוכו את התרומה המקסימלית לקבוצה שלו, אחרת הוא אינו רוצה בו. אם יישאר בריא, דיאנדרה אייטון ימשיך להיראות כהחלטת דראפט סבירה (לפני דונצ'יץ' למי ששכח), מיקל ברידג'ס ימשיך להיראות כשחקן חמישייה לגיטימי לאלופה, ודווין בוקר ימשיך להיראות כסופר דופר סטאר. ופיניקס, תיראה כקונטנדרית.

והנה עוד דבר שיש ללמוד מהעונה המשוגעת הזאת – אולי אנחנו צריכים להאמין יותר למה שרואות עינינו. הרי מה אמרו לנו כל הפרשנים (כולל הח"מ) – יוטה נראית מאוזנת, מיטשל נראה כסופרסטאר, והנעת הכדור נראית כמו הספרס ב-2014?

זה טוב לעונה הסדירה, בפלייאוף ימחקו אותם.

פיניקס היא הקבוצה עם איזון הפנים-חוץ הכי טוב בליגה?

השלשות לא יכנסו לקראודר בפלייאוף.

והנה, אנחנו (לפחות נכון לכתיבת שורות אלו) בדרך לגמר האזורי של מדורגות 1-2 הכי מפתיע אי פעם.

הימור: פיניקס ב-12.