אילו התמונה היתה 'הולכת' עוד שלושה קילומטרים שמאלה, הייתם רואים את ביתי בו נולדתי, 10 מטרים מהמים, ברחוב חוף התכלת 31, היום 'רחוב 'רציף מרולין', בשכונת החלומות שלי – בת גלים! בעוד שלושה חודשים ארד לחוף שם, ואוכל דגים במסעדת 'מוסהדג' – לדעתי מס' 1 בארץ!

ישראל – אמריקה

כשקראתי את הפריוויו של מומי עם התמונות מישראל, לבי נחמץ שוב!

תמיד כשאני רואה תמונות כאלה הלב שלי נחמץ. עם כל האהבה שלי לארה"ב; עם כל העיזות והטיווי סוני "70; ועם כל הספורט והסטייקים, אני כבר 40 שנה גר כאן עם לב חצוי. יש לנו המון גולשים חדשים שאולי לא יודעים את ספור חיי. אני לא מרגיש צורך להתנצל, אלא רק להסביר מדוע אני גר כאן כבר 52 שנים:
הגעתי הנה כסטודנט עם אשתי רינה ז"ל ב-1961. ב-1969 קבלנו את הדוקטורטים מפן-סטייט – היא בפסיכולוגיה קלינית ואני בביומכניקה. ( מומי, רציתי רק שתדע שהיא לא היתה רק חכמה, אלא גם יפה: ב-1955 היא השתתפה בתחרות מיס יזרעאל והגיעה עד 8 האחרונת! היא היתה מה זה יפה וחתיכה! וגם רקדה בלהקת 'כרמון' ריקודי-עם והופיעה אפילו ביורופ עם הלהקה!). קבלנו אישור לעבוד כאן שנתיים ממשרד ההגירה, ואני קבלתי משרה זמנית באדלפי יוניברסיטי והיא בג'מאייקה הוספיטל בקווינס במחלקה לטיפול הנפש. ב-1971 עמדנו לחזור ארצה (היו לנו כבר שתי בנות בנות 6 חודשים ו-3) ולי כבר היתה חצי מישרה בוינגייט וחצי בטכניון במחלקה לארגונומיה, והיא בבית החולים ביילינסון ב"מחלקה לפסיכים" (אולי קראו לזה 'טיפול הנפש'). ואז פתאום היא חלתה בסרטן דם. נתנו לה חודש-חודשיים לחיות אלא אם כן היתה מוכנה להשתתף בקבוצת מחקר על כימו-טרפיה מסוג חדש (שעד היום משתמשים בה!). הצליחו להחזיקה בחיים כמעט שנתיים וחצי. כשהיא ניפטרה בנובמבר 1973 הייתי אובד עצות. הבטחתי לאדלפי לסיים את השנה.
הצטרפתי לארגון "הורים ללא שותפים" (PARENTS WITHOUT PARTNERS) בעיקר כדי שסיגל בת ה-6 ואפרת בת ה-3 תדענה שהן לא היחידות ללא אמא, ובמרץ פגשתי שם את גייל שהיתה גרושה עם שני בנים (12 ו-17). היא לא היתה יהודיה אבל היתה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי אחרי האובדן של רינה. ביולי כבר נשאנו. בדצמבר היא אימצה את שתי הבנות (סיגל הגרה היום בהוד השרון, ואפרת באטלנטה) האוהבות אותה וקשורות אליה עד אין קץ. שנה אחרי היא התגיירה, הוציאה דרכון ישראלי, והפכה ליהודיה הרבה יותר מסורתית ממני. אבל אחרי שני ביקורים בישראל היא אמרה לי חד וחלק: "אני אוהבת את ישראל אבל לעולם לא אסכים לעזוב את ארה"ב לגור בה; זה לא היה דבר שדברנו עליו לפני הנשואין".

טוב, היום שני בניה קני (הגר בשרלוט) וג'סי (הגר בבולדר קולורדו) הם הורים ל-9 נכדים, ויש לנו כבר 5 נינים, בנוסף לשתי נכדות ביולוגיות שלי באטלנטה ושלוש נכדות בהוד השרון. אני לא אימצתי את בניה כי היה להם אב, אבל הם קשורים אלי הרבה יותר מאשר אליו.
ישנה לי רק בעייה אחת: ג'ייסון (בעלה של אפרת) הוא אוהד כל דבר שהוא פילדלפיה. עם זה אין לי בעייה. ג'סי אוהד הנאגטס והברונקוס. גם עם זה אין לי בעייה. קני? אוהד שרוף של הג'איינטס והניקס, וזה כיף. הבעייה היחידה שישנה לי בחיים היא שגייל – שהיא משוש חיי – היא אוהדת לייקרס. אני כבר 40 שנה מנסה להוציא ממנה את הרעל הזה, ובינתיים ללא הצלחה!

קלמסון – דוק

קלמסון יוניברסיטי נמצאת 20 דקות נסיעה מביתי. קלמסון היא עיר קטנה, נפרדת מגרינוויל, אבל למעשה נחשבת לפרבר שלנו. העונה היתה לקלמסון עונת פוטבול גדולה, והם סיימו אותה במקום חמישי במכללות אחרח נצחון מדהים על אוהיו סטייט באורנג' בול!

אתמול העמסתי את גייל וזוג חברים במכונית ונסענו למשחק הכדורסל נגד דוק. האולם של קלמסון – "ג'ון הקטן" – LITTLEJOHN – הוא הקטן ביותר ב-ACC (קבולת 9,842), והיא כבר שנים לא היתה כוח רציני בליגה. אבל מה שקורה הוא שאני מביא WINNING לכל מקום שאני עובר לגור בו: כשלמדתי בפן סטייט היא היתה אלופת המכללות בפוטבול. כשעברתי ללונג איילנד, הניקס על המקום הפכה אלופה ב-1970 ו-1973, ואז כמובן היאנקיס, הג'איינטס, והאליפות של הריינג'רס. כשעברתי לגור ליד מיאמי? בום. אליפות ב-2006, ואז ב-2012 ו-2013.

אתמול? נצחון לא יאומן על דוק הגדולה של מייק ששבסקי 59-72.  ההפתעה הגדולה ביותר במכללות אתמול. זה קרה 41 שעות אחרי משחק נוסף שחזיתי בו – הפסד ביתי ב-15 נקודות לפלורידה סטייט. אז אני גר במקום עשר אפילו לספורט: שעה וחצי מאטלנטה ושעה וחצי משרלוט. בעוד שלוש שעות שרלוט מארחת את הסן פרנציסקו ניינרס והייתי אמור כבר להיות שם, אלא שב-7 בבוקר מצלצל אלי קני ושואל אם אני מוכן לשלם $500 לכרטיס. ז"א $1,000 לשנינו. אמרתי לו שזה יותר מדי, ונוותר. נחזה בטיווי. אבל עם קלמסון כאן אני חוזה בטופ שבטופ בפוטבול מכללות, בטופ שבטופ בכדורסל מכללות, ואז יש לי NBA באטלנטה ושרלוט, NFL באטלנטה ושרלוט, בייסבול באטלנטה, והוקי-קרח 'ליגת-משנה' כאן בגרינוויל.

היה זה הנצחון הראשון של קלמסון על דוק מאז 2009. הטייגרס של קלמסון הם 4-11 ופתאום הם ניכנסים לטופ-20 במכללות. גבור המשחק אתמול היה שחקן בשם BLOSSOMGAME – שחקן של 3.9 נק' למשחק – ששמר את ג'ברי פרקר כבצבת וצימצם אותו לאחה"צ של 5 מ-13 ל-15 נק'.  הוא עצמו פתאום קלע 14 עם 14 ריבאונדים, ונישא על זרועות הסטודנטים האוהדים שעמדו משך כל המשחק ולא הפסיקו לצרוח ולשיר.

איזו חווייה! אחרי ששנה וחצי לא הייתי שם באף משחק, פתאום בשלושה ימים הייתי שם פעמיים. מעתה אני אורח קבוע. מצאתי לי COLLEGE TEAM משלי!

פוטבול

אפשר לשנוא את ביל ביליצ'ק מאמן הניו אינגלנד פטריוטס. אפשר לשנוא את טום בריידי הקוורטרבק שיש לו הכל: פרצוץ שווג מגזין קבע כ-"פני הגבר הסקסיים בעולם"; יש לו את ג'וזל הברזילאית, שהרבה מכנים כ"החתיכה מס' 1 בעולם"; יש לו בוודאי כבר איזה 80 מיליון בבנק, ויש לו טבעות סופרבול.

אבל אי אפשר לקחת מהם את גאוניותם: ביל ביליצ'ק החליט אמש לנצח את אינדינאפוליס קולטס במשחק של נשיאת כדור ולא מסירות לאוויר, אפילו שטום בריידי הוא הקוורטרבק מס' 1 בליגה כבר עשר שנים, לדעתי. הוא ווינר בנזונה, זה מה שהוא. אז למה בריידי היה שותף להילולה? כי הוא קיבל ברצון (ואפילו באהבה כפי שאמר בסיום המשחק) את ההחלטה "לנצח על האדמה". וניו אינגלנד פטריוטס עשתה זאת  בשטיפה של 22-43.

הרנינג בק של הפטריוטס להגרט בלאונט גמע במשחק 189 יארדס וארבעה טאצ'דאונים, והיה חלק מיותר מ-250 יארדס נשיאת כדור של הפטריוטס לעומת רק 198 יארדס באוויר של בריידי (לאק, הקוורטרבק של הקולטס זרק ל-331 יארדס אבל רק ב-20 מ-41, ו-4 אינטרספשיונס).

משך כל הקריעה הזאת ביל "NEVER SMILE" ביליצ'ק – לא חייך אפילו פעם אחת!