קצת פחות משבועיים מאז תחילת הפלייאוף, ובכל אחת מהסדרות שוחקו 5 משחקים, למעט זו שהסתיימה ב-4 כמובן, ו-5 מתוך 8 העולות לסיבוב השני נקבעו כבר, מתוכן כל 4 המזרחיות. אני אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להציג נקודה ששווה לשים לב אליה מכל אחת מהסדרות, בין אם לקראת המשך הסדרה הזאת או לקראת הסדרה הבאה של הקבוצה המנצחת.

מזרח:

פילדלפיה-וושינגטון:

כדי שוושינגטון ייקחו משחק הם היו צריכים להתפוצץ התקפית או שהסיקסרס לא יפגעו, והתרחיש השני הוא זה שקרה במשחק 4, בו פילי קלעו ב-41.7% מהשדה, 31.6% לשלוש ו-64.7% מקו העונשין, מה שהוביל לניצחון 48-57 של וושינגטון בריבאונד, זאת לעומת 40.8-44 לפילדלפיה בממוצע לשאר משחקי הסדרה. סת' קרי הרשים במשחק האחרון, בעיקר ביכולת שלו לייצר סלים מתוך הקשת ולהיות שחקן מטרה התקפי בהיעדרו של אמביד, אבל אין ספק שלאורך זמן פילי יתקשו ללא המועמד ל-MVP.

ברוקלין-בוסטון:

ככל הנראה הסדרה הכי חד-צדדית על הנייר טרם תחילת הפלייאוף, והשלישייה המובילה של ברוקלין עשו את שלהם התקפית, כך שהנטס באמת לא הסתבכו יותר מדי, ורק משחק התפוצצות אחד של טייטום הביא לבוסטון ניצחון. קשה לומר שברוקלין עברו כאן מבחן משמעותי, אבל גם להצליח לא להסתבך במשחקים צמודים זה חשוב במצבים כאלה, ותודה להתפוצצויות של 10 נקודות ב-2 דקות שראינו כמה פעמים מהנטס בסדרה.

מילווקי-מיאמי:

מהנוקאאוט הקצת מפתיע הזה קשה לפענח אם הוא מעיד יותר על מילווקי או על מיאמי, אבל הבאקס יכולים להרגיש שהם עברו מבחן מנטלי לא פשוט ושהפעם יש להם סיכוי לעשות ריצת פלייאוף משמעותית, אבל זו תהיה עבורם סדרה ראשונה ללא יתרון ביתיות מאז 2018, אז הם הפסידו את כל 4 משחקי החוץ ואת הסדרה במשחק 7, תרחיש שלא נופתע אם יחזור על עצמו. בסדרה הבאה הרבה יותר יהיה מוטל על כתפי יאניס, בעיקר לאור המחסור של ברוקלין בשומרים אישיים מתאימים.

ניקס-אטלנטה:

קצת שכחנו את זה כשהניקס השיגו את יתרון הביתיות, אבל הם די עשו את שלהם בעצם ההעפלה לפלייאוף, בניגוד לקבוצה כמו אטלנטה למשל ששדרגה בפגרה הקודמת את הסגל על מנת לעשות יותר מ"רק פלייאוף". החדשות הטובות מבחינת ההוקס הן שטריי יאנג הגיע לפלייאוף בכושר מצוין וגם ההגנה נראתה יותר טוב, אם כי ספק עד כמה ההתקפה של הניקס היא מדגם ראוי, ואטלנטה ינסו להוכיח בסדרה הקרובה שיש להם קבוצה שיכולה להיות כוח משמעותי להרבה שנים עכשיו.

מערב:

יוטה-ממפיס:

יש 2 נקודות מבט אפשריות על הסדרה הזאת. הראשונה גורסת שממפיס ניצלו את ההיעדרות של מיטשל כדי לגנוב משחק, אבל מאז יוטה ניצחו 4 משחקים די בקלות, ואילו השנייה גורסת שממפיס הצליחו להיות צמודים ב-4 המשחקים הראשונים ואפילו לקחת אחד, לפני שנגמר להם הכוח והם הובסו במשחק 5. אני סבור ששתי הקבוצות יכולות להיות מרוצות – ממפיס מהמאבק הראוי שהם נתנו ויוטה מהניצחון היחסית נוח בסדרה והאפשרות לחכות ליריבה הבאה ולנוח קצת יותר ממנה, ובעיקר מהכושר הטוב שדונובן מיטשל נכנס אליו.

פיניקס-לייקרס:

פיניקס נמצאים בעמדה מעניינת מאוד, כאשר מצד אחד יש להם 2 כוכבים מאוד צעירים בהופעת פלייאוף ראשונה שיכולים להרשות לעצמם לצבור ניסיון גם במחיר של הפסדים, ומהצד השני יש להם את כריס פול שנפצע באופן רציף ב"פלייאוף ההזדמנות האחרונה שלו" מאז 2015 בערך. מהצד השני, גם הלייקרס יכולים לשאול את עצמם האם ועד כמה הפלייאוף הזה הוא הזדמנות אחרונה או שבעונה הבאה הם יוכלו להיות בריאים יותר ולהצליח יותר. בכל מקרה, עכשיו זה השלב שבו אולי מתחיל להיווצר קצת לחץ על פיניקס גם לנצח את הסדרה ואולי קצת פחות על הלייקרס שלפי משחק 5 לא ברמה בכלל.

דנבר-פורטלנד:

במשחק 5 קיבלנו סוף סוף הארכות כמצופה מסדרה בין 2 הקבוצות האלה, תוצאה ישירה של משחק 4 ההארכות ב-2019. בניגוד לסדרה בין הקבוצות לפני שנתיים, אז לילארד התקשה מול ההגנה שהתמקדה בו ואפשרה לאחרים, ובראשם מקולום, להצטיין, הפעם התחושה היא שהכל מונח על כתפי לילארד, ושזה גם מה שההגנה מחפשת יותר מדי, ואותו דבר גם לגבי יוקיץ', כאשר נדמה שפורטלנד מעדיפים שהוא יקלע ולא ימסור, ושוכחים שהוא קלעי מאוד יעיל מכל טווח. למרות שפורטלנד בסגל מלא ודנבר לא, התחושה שלי היא שדווקא לדנבר יש יותר סיכוי להמשיך הלאה בפלייאוף אם תנצח בסדרה, בניגוד לפורטלנד שתסתבך יותר נגד הגנה טובה שתעמוד מולה בסיבוב הבא, לא משנה איזו אחת.

קליפרס-דאלאס:

ניהול הרוטציה של דאלאס מאוד מעניין. ריק קרלייל עשה דבר מאוד מעניין והחליט ללכת הפוך מההיגיון הרגיל, כלומר לפרק את הקו הקדמי להרכבים של פורזינגיס ובובאן מול הרכבים של קלבר ופאוול. הניסוי הזה נזנח ברבע השלישי, כאשר פאוול החליף את בובאן ודאלאס הפכו פיגור 6 ליתרון 14 בסיום הרבע, אבל שימוש היתר בחמישייה כמעט לכל אורך הרבע השלישי וחזרה מוקדמת שלהם ברבע האחרון גרמה לעייפות ו-3/15 משותף ללוקה והארדווי ברבע האחרון. כדאי גם לשים לב לכך שהארדווי שיחק 45 דקות במשחק האחרון, והיה היחיד חוץ מלוקה שהגיע לדאבל-פיגרס. הפעם דאלאס הצליחו לשמור בקושי על היתרון, אבל הם יצטרכו את תרומת העומק ההתקפית כמו ב-2 המשחקים הראשונים כדי לנצח את הסדרה.