קובי שלי/ צפריר אוזדובה

הסיבה שכולנו נרגשים לקראת טקס היכל התהילה השנה היא כניסתו של קובי בראיינט. לא בגלל מותו הטראגי אלא בגלל שקובי הוא המרגש מכולם. אגדה עוד בחייו הווינר האולטימטיבי. קובי הוא האיש שבשבילו התעוררנו באמצע הלילה לראות מה יעשה. האיש שכל כך רצינו שיפסיד או כל כך רצינו שינצח (ויעקוף את הזכיות של שאק). האיש שהיינו רוצים שיקבל את הכדור במהלך האחרון והאיש שחיינו איתו את חייו גם מחוץ למגרש.

ככה נזכור אותך

אפשר לציין את 5 האליפויות שלו,2 פיינלס MVP, פעמים בחמישיית העונה 11, 9 פעמים בחמישיית ההגנה 33,643 הנק' שקלע בקריירה (מקום רביעי בכל הזמנים). 2 מדליות אולימפיות עם נבחרת ארצות הברית. משחק 81 הנק' נגד הראפטורס, משחק הפרישה הפנומנלי נגד הגאז שבו קלע 60 נק, ואינספור סלי ניצחון.

אבל הדבר שהכי נזכור מקובי והמורשת הכי גדולה שלו זה האופי שלו. החוסן המנטלי, מוסר העבודה, הרצון לנצח, המחויבות ומעל הכל התשוקה למשחק. ראינו אותו מגיע מהתיכון ומתבגר לנגד עינינו. מהדראפט של 96 שבו הוא נבחר במקום ה 13 בטרייד שהלייקרס עשו עם ההורנטס על הזכויות עליו. היה זה ג'רי ווסט שבחר בו ומאוחר יותר סיפר על החוויה בלעקוב אחריו "זה היה האימון הכי טוב שראיתי של שחקן כדורסל אי פעם". אימון שבו הוא קרע את מייקל קופר אקס הלייקרס ב 1 על 1. לאחר מכן הגיע הזכיה בתחרות ההטבעות ב 97 שהראתה לנו שקובי רוצה את אור הזרקורים. ואז הגיע ה אולסטאר של 98. מה שדובר כאולסטאר האחרון של מייקל ג'ורדן והNBA חיפש נרטיב למשחק וקובי הוגדר כיורש. קובי לא רק שלא נלחץ מההגדרה שהייתה גורמת לכל אדם אחר לעשות במכנסיים אלא נהנה ממנו אימץ אותה בברכה ואף קלע באותו משחק 18 נק.

אבל מה שקובי באמת רצה זה להיות אלוף והשחקן הכי טוב בעולם. לא קל שיש לך בקבוצה את שאקיל אוניל הסנטר הדומיננטי בהיסטוריה. אבל הוא רצה להשתפר וללמוד כל הזמן. ג'רי ווסט סיפר שקובי שאל אותו איך הצליח להגיע לממוצעים גבוהים של נקודות כששיחק בצוותא עם אלג'ין ביילור עוד אחד שהיה מפלצת נקודות. הפעם הראשונה שהבנו כמה קובי באמת גדול הייתה בגמר המערב של שנת 2000. הלייקרס הגיעו למשחק 7 נגד הבלייזרס המצוינים ובסוף הרבע השלישי היו בפיגור 15. אבל ברבע הרביעי קובי לקח פיקוד ובעזרת שאק הוביל את הלייקרס לקאמבק הירואי וניצחון גדול ואז התואר הנכסף.

בשנה אחרי כבר גילינו עוד צד של קובי, אגו. קובי היה אלפא דוג ומעולם לא קיבל את תדמית הסייד קיק שהוצמדה לו. הוא הרי לא שאף להיות רובין אלא באטמן ולא פיפן אלא ג'ורדן ואז החלו ריבים עם שאק שהובילו למשבר ב 2001. הם הבינו שככה לא יצליחו ובשלב מסוים סגרו את העניינים בינהם בשביל להגיע לתואר נוסף. ב 2002 קובי השיג את מה שרצה והפך לשחקן הכי טוב של הלייקרס. הוא הוביל אותה לניצחון בגמר המערב מול הקינגז הקשוחים באחת הסדרות הטובות והמותחות בהסיטוריה. הוא אומנם לא זכה בפיינלס MVP באותה שנה אבל זה רק בגלל שלנטס לא היה מאצ'אפ מול שאק שדפק כל משחק איזה 40 נק'.

שני אלפא דוגס באותה קבוצה

בעונת 2004 קובי הואשם באונס אבל מה שהדהים אותי הוא שלמרות הקושי והלחץ הנפשי שבטח עבר בעקבות הסיטואציה לא ראית עליו שום סימן. כל פעם שעלה למגרש אחרי הופעה בבית המשפט נתן הופעה מסחררת. לאחר הכישלון באותה עונה ועזיבת שאק קובי הפך לבעל הבית היחיד בקבוצה. הוא נתן תצוגות קליעה מדהימות וב 2006 הוביל קבוצה של נגרים למקום ה 7 ולסדרה מותחת נגד הסאנס השנייה. אבל השנים האלה עם קבוצה בינונית לימדו אותו משהו לימדו אותו על החשיבות של כדורסל קבוצתי מאמן חזק ולא יס מן ושחקנים בכירים לידך. הדבר הוביל לגרסה הכי טובה של קובי. קובי המנהיג

קובי של 2008 היה קובי אחר. עם ספרה אחרת 24 במקום 8, שחקנים אחרים לידו ומשהו שלדברי פיל ג'קסון היה לג'ורדן בטבעיות אבל לקובי לקח זמן לפתח מנהיגות. קובי למד שמנהיג הוא גם על המגרש וגם מחוצה לו שינה גישה באיך שהוא מתנהל מול שחקנים ויצר חברויות שבעבר לא טרח לעשות. זה אומנם לא הספיק לתואר באותה שנה אבל כן בשנתיים שלאחר מכן.

בתור אוהד כדורסל השנה שהכי נהניתי מקובי היא 2013 הוא כל כך רצה לחזור לפסגה שנתן לקבוצה כל מה שצריך. מתי שהיה צריך קלע מתי שהיה צריך מסר ונתן אינספור רגעי קלאצ' גדולים. הוא גם לא היסס לקרוא לדוויט האוורד רך עקב יכולתו הדלה (אז לא הבנו את זה אבל היום אנחנו יודעים שזה נכון). אבל באותה שנה המחויבות שלו לקבוצה הייתה האכילס שלו ובקובי קרע את גיד האכילס לאחר שסחט את עצמו במשך שבועיים רצופים לשחק 48 דק' בכל משחק (לא אסלח לך לעולם מייק דאנטוני- פרינגלס).

אבל המורשת המנטלית האמיתית שקובי יצר ושהפכה למיתוס היא הממבה מנטלתי. שזה למעשה מושג שנוצר עקב מוסר העבודה המטורף שלו והסיפורים האלה באמת הופכים אותו לדמות מיתית. מה היא למעשה? קובי עצמו מסביר "זה לנסות תמיד להיות הגרסה הכי טובה של עצמך, זהו מסע תמידי להיות כל יום גרסה יותר טובה של עצמך ממה שהיית אתמול." ומוסיף "זה להתמקד בתהליך ולסמוך על עבודה קשה".

סיפור הממבה האהוב עליי

מאמר זה נכתב בניסיון להיות אובייקטיבי אבל אני לא. אני מעריץ של קובי והייתה לו השפעה מכרעת על חיי. תמיד רציתי לכתוב עליו אבל פחדתי, פחדתי שזה לא יהיה טוב כמוהו. יש לי עדיין תמונה שלו בסלון (הגברת שלי עדיין נטרפת מזה) אני משחק כדורסל ומתאמן בחדר כושר עם גופיה שלו. שהלך הרגשתי שאיבדתי את החבר הכי טוב. הרי בילינו ביחד לילות/בקרים במשך 20 שנה. חווינו משהו ששייך רק לנו. אבל כמו הרקולס קובי בראיינט לעולם לא ימות ושמו ומורשתו ימשיכו לנצח.

כמה מסלי הניצחון הגדולים שלו

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  3. onetwo3

    14 מאי 2021 21:51:21

    מעולם לא הייתה לי אהבה או משיכה לראות את בראיינט, ולמען האמת סלדתי ממנו, ונמשכתי לשחקנים כמו רודמן, למשל .
    אבל צפרירוס, לקרוא איך שאתה כותב ריגש אותי.
    תודה חבר

  4. אור

    14 מאי 2021 23:00:41

    תודה צפריר, כתבת יפה. אצלי כמובן שעודדתי אותו במשך שנים אבל אף פעם לא ממש הערצתי אותו כמו שהרבה אנשים מספרים

  5. מנחם לס

    15 מאי 2021 02:50:08

    רואים בכל מילה את ההערצה שלך לקובי. קובי הוא ספור מעניין ביותר עבורי: משחקן שממש לא סבלתי הפכתי עם השנים לאחד מאוהדיו. הוא התבגר עם השנים, והוכיח כשרונות שאינם קשורים לכדורסל, ולשחקן שלא לקח שעור אן הרצאה אחת במכללה להגיע למה שהגיע בעולם הסרטים זה הישג מיוחד במינו. הוא היה גם אב למופת.

  6. Avik

    15 מאי 2021 18:21:33

    מעולה!
    תודה צפריר, מרגישים את הערצה שלך לסופר סטאר הזה.
    אחד השחקנים שהכי אהבתי לראות… כל משחק אש בעיניים, לא עושה חשבון של מיקומים או נקודות רק דבר אחד להיות הכי טוב ולנצח…

כתיבת תגובה

תגיות: , ,
סגירת תפריט