תורת המספרים: הנצחון ה28

תורת המספרים: הנצחון ה28

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

He can run but he can't hide – Joe Louis

ג׳וזף לואיס בארו נולד ב13 למאי 1914 למונרו ולילי בארו, צאצאי עבדים שגרו בחווה במחוז צ׳יימברס, אלבמה. בגיל שנתיים אושפז אביו במוסד לחולי נפש ואמו נאלצה לטפל בג׳ו ובשבעת אחיו לבדה וב1920 נשאה מחדש, לאחר שידיעה שגויה על מותו של מונרו בארו הגיעה אליה (אביו של ג׳ו לואיס נפטר בפועל ב1939). ב1926, עקב החשש מפעולת הקו קלאקס קלאן באזור, היגרה המשפחה לדטרויט, מישיגן. בתקופת השפל הגדול, וכדי למנוע ממנו להצטרף לכנופיות פשע, שלחה אותו אמו למרכז הנוער באזור מגוריו, במטרה שילמד לנגן בכינור, אך הוא הצטרף דווקא לתוכנית האגרוף של המרכז, וכדי שאמו לא תדע היה מטמין את כפפות האימון שלו בתיק הכינור הריק שנשא. ב1932 החל ג׳ו בארו בקריירה חובבנית. האגדה מספרת כי ג׳ו לואיס בארו, שלא זכה ללמוד קרוא וכתוב כיאות כתב את שמו על טופס הקרב באותיות דפוס גדולות שלא הותירו מקום לשם משפחתו ועל כן החל להתאגרף תחת השם ״ג׳ו לואיס״ דווקא. במהרה החל לואיס להצטיין וזכה בתואר כפפות הזהב של אזור דטרויט במשקל תת-כבד בשנת 1933 וכן ב1934, ואף זכה באליפות ארה״ב באגרוף חובבני במשקל תת כבד. כשהחל להתאגרף באופן מקצועי ב1937, היה מאזנו החובבני 50 נצחונות וארבעה הפסדים.

כוכבו של ג׳ו לואיס דרך מתחילת הקריירה המקצועית שלו והוא זכה לחיזוריהם של אמרגנים רבים. הוא הקפיד לבחור בג׳ון רוקסבורו, אמרגן שחור, למנהלו האישי מאחר וחשש כי אמרגן לבן לא יתייחס אליו בכבוד ובדאגה הראויה, ובג׳וליאן בלאק להיות הפרומוטר שלו. הוא גם נאלץ לחיות בצילו של ג׳ק ג׳ונסון, ששלט בעולם האגרוף בעשורים הראשונים של המאה ה20. אורח החיים שובר המסגרות והטאבו של ג׳ונסון שכלל מערכות יחסים עם נשים לבנות, שתיה והימורים גרם ללואיס ולאמרגניו לאמץ פסאדה נקייה ולא מתנשאת, והוא הקפיד על דימויו הנקי והדבר סייע לו להתקבל, לפחות מהפנים החוצה, על ידי ממסד האגרוף הלבן. פריצת הדרך הגיע כשהפרומוטר מייק ג׳ייקובס החתים את לואיס ואת האמרגנים שלו על חוזה. כדי לא לאבד את האווזה המטילה ביצי זהב, הקפידו רוקסבורו ובלאק לגזור לעצמם קופון בדמות חמישים אחוז מרווחיו העתידיים של לואיס. ב25 ליוני, 1935 הביס לואיס את אלוף העולם לשעבר, פרימו קארנרה האיטלקי בנוקאאוט טכני בסיבוב השישי. הקרב שווק כנצחון נציג השחורים באפריקה על נציג המשטר הפשיסטי באיטליה שאז שלט באתיופיה ובאפריקה. העיתונים בחרו לתאר את לואיס בכינויי חיבה גזעניים למדי כגון The Chocolate Chopper ושאר תארים לא ממש מחמיאים. אחד מהם ״המפציץ החום״ (The Brown Bomber) ישאר איתו לאורך הקריירה.

ג׳ו לואיס. מפציץ כבד

הכ״ח השחור

כל זה לא סייע ללואיס להשיג את הקרב על התואר הנכסף. ממסד האגרוף הלבן נכנע פעם אחת למתאגרף שחור שהכניע את כל יריביו הלבנים ושלח את תפיסת עליונות הגזע הלבן לקרשים פעם אחת, וג׳ק ג׳ונסון טרח להזכיר לכל מתנגדיו שוב ושוב את העניין. הפרומוטרס לא היו מוכנים לתת לעוד שחור לדרוס כל יריב בזירה, למרות הפופולריות הגואה של לואיס, שקסמה לרבים. הימים ימי המשבר הכלכלי הגדול, ואנשי האגרוף קיוו שלואיס יוכל למלא את מקומו של ג׳ק דמפסי שפרש ב1929 ולהחזיר את האגרוף לכותרות ולכסף הגדול. בנסיון לפתור את התסבוכת, נקבע ללואיס קרב מול מקס באאר, טרי טרי מהפסד תואר האליפות לג׳ים בראדוק. ההנחה היתה כי באאר לא יתקשה לנצח את לואיס ובכך יסתום את הגולל על שאיפות האליפות של לואיס. הקרב נערך ב24 לספטמבר 1935 ביאנקי סטדיום, אך מי שסתם את הגולל על משהו היה ג׳ו לואיס שמרח את באאר על הקאנבס בסיבוב הרביעי. לכשנשאל מדוע מיהר להכניע את יריבו אמר לואיס, שבצהרי הקרב התחתן עם אשתו הראשונה, כי הוא היה לחוץ לחזור אליה להשלים את ליל הכלולות. בעקבות הקרב לא היתה למארגני הקרבות ברירה והם נאלצו להכריז על לואיס כטוען מס. 1 לתואר האליפות. בטרם יפגשו את בראדוק, נקבע ללואיס קרב נגד אלוף העולם לשעבר, מקס שמלינג.

הקרב מול שמלינג נקבע ל19 ליוני 1936, אך לואיס העדיף להעביר את החודשים עד לקרב במשחק הגולף עם אשתו הטריה. שמלינג שהיה כבר אחרי שיאו קיווה להביס את לואיס ובעצמו להגיע לקרב אליפות ולכן למד היטב את הטכניקה של לואיס, לטענתו, הוא זיהה כי לואיס נשאר פתוח אחרי הג׳אב. חבטת הג׳אב, אותה מכה מכינה ביד הקדמית (שמאל למתאגרף ימני) נועדה לקבוע את המרחק, לפתוח את ההגנה ולהתחיל קומבינציות. שמלינג חשב שאם יוכל לתקוף את לואיס מיד לאחר שזה הוריד את הג׳אב, זה ינטרל את היתרון של לואיס, שהיה המכה שתבוא מיד אחרי הג׳אב. הקרב בינהם נמשך 12 סיבובים עד ש-שמלינג ניצל פרצה בהגנה של לואיס והוריד אותו לספירת 10, שהנחילה ללואיס את הפסדו הראשון בקריירה. מארגני האגרוף קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. גם מבחינה ספורטיבית, הפסד של הטוען לתואר מקנה לזה שניצח אותו את הדירוג, וגם מהבחינה שצבע עורו של שמלינג תאם יותר את צפיותיהם של אמרגני האגרוף, בעיקר אלה מהמאדיסון סקוור גארדן שאצלהם היה אמור להתקיים הקרב בין בראדוק, האלוף הנוכחי למקס שמלינג. אלא שבפועל סיכוייו של שמלינג לתפוס את מקומו של לואיס כטוען מספר אחד לתואר די נעלמו מאחר ואמרגנו של האלוף בראדוק העדיף להשאיר את לואיס בתמונה בידיעה כי הקרב הזה יכניס לו ולבראדוק כסף רב יותר מאשר קרב מול שמלינג. זה לא הפריע לו לסחוט את אנשיו של לואיס בטענה כי שמלינג יקח את התואר לגרמניה הנאצית ולא יתן ללואיס קרב חוזר, והם משכנו כ10% מרווחים עתידיים לטובת הקרב שנערך לבסוף בקומסקי פארק בשיקגו ב22 ליוני 1937. למרות נוקדאון מוקדם שספג בסיבוב הראשון, הצליח לואיס להתאושש ואף להפליא את מכותיו בג׳ים בראדוק עד שהכניעו בנוקאאוט בסיבוב השמיני. היה זה הנצחון הראשון שלו בקרב אליפות.

ג׳ו לואיס נגד לו נובה. הרצף זיכה את משתתפיו בכינוי Bum of the month

Every man’s got to figure to get beat sometime – Joe Louis

לאחר הנצחון לא נח לואיס על זרי הנצחון אלא המשיך להגן על תארו שלוש פעמים בשנה הראשונה. הוא הודיע מיד כי המטרה הראשונה שלו היא קרב חוזר מול מקס שמלינג. לואיס התבטא אז ש״אל תקראו לי אלוף עד שלא כיסחתי את שמלינג״. הקרב נקבע ל22 ליוני 1938, ולואיס הפעם לא זייף באימונים. הפעם הקרב כבר לא היה רק על הכבוד, או התואר, אלא התנהל בצל רוחות המלחמה שנשבו מאירופה, והאומה כולה לפתע נשאה עיניה אל האלוף השחור. לואיס לא אכזב, ולמול 70,000 צופים ביאנקי סטדיום מרח את שמלינג בנוקאאוט, 2 דקות ו11 שניות לתוך הסיבוב הראשון. הניצחון המוחלט הפך אותו לגיבור לאומי סטייל ג׳סי אוונס, והאירוע כולו ששודר ברדיו ברחבי אמריקה ואירופה, למליוני מאזינים נחשב עד היום לאחד מאירועי הספורט הגדולים בהיסטוריה. ג׳ו לואיס המשיך לרדות ביריביו בקצב מטורף, ובשנים 1939-1941 הגן על תוארו 13 פעם (קרב אחד כל חודש ושליש), הישג שלא שוחזר עד היום. ב18 ליוני 1941 פגש לואיס במתאגרף בשם בילי קון באצטדיון הפולו גראונדס. קון שכונה הפיטסבורג קיד היה אז האלוף במשקל תת-כבד, וקיווה להפתיע את לואיס בזכות המהירות העדיפה שלו על פני לואיס ששקל קרוב ל25 פאונד יותר (כ11 קילוגרם). לואיס הגיע לקרב שהוא סובל מהתייבשות, ומצבו הפיזי הרדוד, בצירוף המהירות העדיפה של קון, הביאה לכך שהקרב כולו נטה לטובת האירי. בסיבוב השלישי קון שלח אגרוף לפרצופו של לואיס שנאלץ להתלות על יריבו כדי לא לרדת לספירה, וברביעי הצליח קון לערער את לואיס פעם נוספת. לואיס לא וויתר, ולמרות מצבו המתדרדר המשיך לשלוח אגרופים לגופו של קון במטרה להוציא את האוויר מריאותיו. בסיבוב ה13, לאחר שכמעט ושלח את לואיס לישון בסיום הסיבוב הקודם, ולמרות מחאות הצוות שלו, ניסה קון שוב להתקרב ללואיס ולפגוע בו. זו היתה טעות שעלתה לו בקרב. לואיס היה פצוע, המום, אבל עדיין ניחן ביכולת סיום של אלוף. השניים החליפו מהלומות, דבר שנטרל את המהירות של קון, והסיבוב הצמוד הסתיים בקומבינציה מדוייקת של לואיס ששלח את יריבו לחלום ואת עצמו להרים את חגורת האליפות. היה זה הנצחון ה19 שלו כאלוף.

ב1942, במהלך מספר קרבות בהתנדבות שערך למען גיוס כספים למאמץ המלחמתי, החליט לואיס לתרום בעצמו והתגייס לצבא. את שירותו העביר בעיקר בקרבות ראווה מבויימים מול חיילים בחזית ובעורף, ובפעילות למען גיוס שחורים ושירות שוויוני לשחורים בצבא. באחד המקרים המתועדים הוא סירב לפנות את מקומו באוטובוס צבאי בבסיס באלבמה ולעבור לירכתי האוטובוס והעימות עם השוטר הצבאי במקום הגיע עד לאיומי אלימות (מה שדי סיים את הסיפור, כי מי פסיכי ללכת מכות עם אלוף העולם באגרוף). הוא השתחרר בשנת 1945 עם הרבה כבוד מהצבא וגילה כי הוא חייב סכומים של כרבע מליון דולר לאמרגן שלו, מייק ג׳ייקובס, בשל כל אותם התחייבויות על רווחים עתידיים שאנשיו של לואיס חתמו בשבילו ושג׳ייקובס עצמו חתם. לואיס לא אמר נואש, ולמרות כושרו הלקוי ועודף משקל שצבר במהלך שרותו הצבאי הסכים לקרב חוזר מול בילי קון. רבים ציפו לרימצ׳ שיתעלה לרמת הדרמה של הקרב הקודם, אך לדאבונם של 40,000 הצופים שבאו ליאנקי סטדיום, הפעם קון היה בכושר אפילו גרוע יותר מלואיס ששלח אותו לקרשים בסיבוב השמיני. למרות שהקרב מילא את כיסיו (וכיסיהם של נושיו, אשתו לשעבר ומדינת ניו יורק), עדיין נאלץ לואיס להתאגרף ולאחר עוד קרב קל, פגש את ״ג׳רזי ג׳ו״ וולקוט, שאתגר את לואיס לאורך כל 15 הסיבובים ולבסוף הובס בהחלטה חצויה של השופטים לשאגות הבוז של הקהל. לואיס נתן לוולקוט קרב חוזר, ולמרות שוולקוט שלח אותו לרצפה בסיבוב השלישי, הצליח לואיס לנצח בנוקאאוט וב11 בראשון למרץ 1949 הודיע ג׳ו לואיס, הbrown bomber על פרישתו מאגרוף כאלוף הבלתי מנוצח במשקל כבד. הנצחון על וולקוט היה ה27 שלו כאלוף, והוא החזיק בתואר במשך כמעט 12 שנה, שני אלה שיאים שלא נשברו עד היום.

ג׳ו לואיס (שמאל) מול ג׳ו וולקוט. אריה בחורף

אם זוהי המלכות, בנכר הדרור, ופה הגלות

לאחר פרישתו קיבל ג׳ו לואיס הודעה כי הוא חייב כחצי מליון דולר למס הכנסה. הסיבה לחוב? אי דיווח על הכנסות מאותם קרבות ראווה שערך טרם שירותו הצבאי, קרבות עליהם לא הרוויח לואיס סנט אחד. הIRS העריכו את החוב בכ100,000 דולר, פלוס הצמדה קנסות וריביות. האשם בדיווח השגוי היה רואה החשבון של הפרומוטר שלו, מייק ג׳ייקובס. לג׳ו לואיס לא היתה ברירה, והוא נאלץ לחזור מהפרישה ולנסות להשיג את תואר אליפות העולם במשקל כבד. הפעם לא כאלוף, אלא כטוען מול האלוף החדש, אזרד צ׳ארלס. ב27 לתשיעי 1950 פגש לואיס את צ׳רלס לעיני 22,357 ביאנקי סטדיום. נצחון בקרב היה נרשם כ28 של לואיס. למרות הפרש הגילאים והעובדה שלואיס היה רחוק מאוד מכושרו הטוב, לואיס וצ׳רלס went the distance. ההחלטה עברה לשופטים שהעניקו את הנצחון פה אחד לאזרד צ׳רלס. הכסף שהרוויח מהקרב לא הספיק, ולואיס נאלץ להמשיך להתאגרף מספר שנים עד שהצליח להשיג קרב מול האלוף הבלתי מנוצח, רוקי מרציאנו, במדיסון סקוור גארדן. מרציאנו שלא רצה להלחם בלואיס המבוגר עשה זאת בלית ברירה בהתחשב במצבו הכלכלי של יריבו. לכל הגורמים היה ברור כי מרציאנו עדיף בכמה רמות על לואיס, ויתרה מכך, שהקרב עלול לגרום ללואיס נזק רפואי לא הפיך. למרות הפניות של חברים ומקורבים לשני הצדדים, סירב לואיס לוותר על הקרב שנערך ב16 לאוקטובר, 1951. בקרב עצמו מרציאנו לא גילה רחמים ובסיבוב השמיני העיף את לואיס מהזירה באגרוף שמאלי וזכה בקרב בנוקאאוט טכני, היה זה ההפסד השלישי בסך הכל של ג׳ו לואיס. הוא לא המשיך להתאגרף, וסיים עם מאזן של 66 נצחונות מול שלושה הפסדים. הוא מעולם לא השיג את הנצחון ה28.

מספר חזק: כריסטיאנו רונאלדו וסטיבן ג׳ררד

והפעם, שניים במחיר אחד. מה יכול להיות משותף לשני אלה, שעל פניו קשה למצוא שני שחקנים שהקריירה שלהם יותר שונה זה מזה? אם ניחשתם שהמספר 28, צדקתם. שניהם לבשו את המספר הזה בתחילת הקריירה שלהם, ג׳רארד לאחר שעלה לבוגרים של ליברפול ב1998, וכריסטיאנו בתקופה שלו בספורטינג ליסבון ב2002-2003. חוץ מזה די כלום, האמת. אם מסתכלים על כל אחד מהשניים, קשה למצוא משהו מקביל בינהם. האחד חלוץ שנודע ביכולת פריצה מדהימה, השני קשר שהצטיין ביכולת המסירה. האחד עבר קבוצות אחת אחרי השניה למרבה במחיר, השני נשאר במועדון נעוריו כמעט עד יומו האחרון (עונה פיננסית בלוס אנג׳לס גלקסי כי אם נותנים לך תיקח). האחד אגואיסט מרוד והשני מנהיג ושחקן קבוצתי. האחד יוצא עם דוגמניות ועשה ארבעה ילדים משלוש נשים והשני נשוי כבר 15 שנה לאותה אישה ואם ילדיו. שניהם קיפטנו את הנבחרת, וג׳רארד כמובן את ליברפול במשך כ12 שנה ו437 משחקים, שיא מועדון. לרונאלדו 7 אליפויות, לג׳ררד 0. רונאלדו זכה ב5 גביעי צ׳מפיונס, ג׳רארד 1. ג׳רארד הוא היחיד אי פעם שכבש בגמר הגביע, גמר גביע הליגה, גמר גביע אופ״א וגמר גביע הצ׳מפיונס. רונאלדו לקח 5 פעמים את תואר כדור הזהב, ג׳רארד 0. רונאלדו ופורטוגל זכו ביורו 2006, ג׳רארד ואנגליה כלום.

ג׳רארד ורונאלדו. הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו?

אבל בואו נעזוב את ההישגים, ונתמקד בהתחלות. סה״כ כל שחקן צריך להתחיל איפשהו, ולא כולם מסי, נכון? אז סטיבן ג׳רארד, החל לשחק בגיל 9 באקדמיה של ליברפול. למרות שהפגין יכולת, לא הצטיין מספיק כדי לשחק בנבחרת הילדים ורק בזכות סדרה של מבחנים בקבוצות הנוער של מספר מועדונים, כולל מנצ׳סטר יונייטד הצליח לגרום למנהלי הנוער של ליברפול להחתים אותו על חוזה נוער ובגיל 17 חתם על חוזה בקבוצה הבוגרת. רונאלדו החל לשחק בגיל שבע באנדוריניה, ולאחר שנתיים עבר לנאסיונל. בגיל 12 הוא עבר לנוער של ספורטינג ליסבון, אולם אז אובחנה בעיה בליבו, והוא נאלץ לעבור ניתוח שהסדיר את קצב הלב שלו. הניתוח הצליח (ספויילר!) ורונאלדו חזר לספורטינג. בגיל 16 היתה עונת הפריצה שלו והוא קודם במהלך עונה אחת חמש קבוצות עד שהורכב בבוגרים של ספורטינג ליסבון. בליסבון הוא שיחק עונה אחת, אך במהלכה כבר זכה לביקורים של מנג׳ר ארסנל דאז ארסן ונגר וכמובן אלכס פרגסון ממנצ׳סטר יונייטד. פרגסון כל כך התרשם מהצעיר שדרש להחתימו בכל מחיר מחשש שהוא ייחטף על ידי קבוצה אחרת.

בשלב הזה שואל את עצמו הקורא הנבון ״הרי ברור לכל אחד שראה משחק או שניים שאין קשר בין רונאלדו לג׳רארד, מה אתה מחפש בדיוק?״ והתשובה היא שזו שאלה טובה. אחת השאלות המאוד מרכזיות בכדורגל (למעשה כל כך מרכזית שכולם נוטים שלא לדבר עליה, מה שמלמד עד כמה היא מהותית) היא מה יותר חשוב, השיטה או השחקנים. האם אפשר לקחת עשרה שחקנים טובים ולשים עליהם מאמן על והתארים יבואו, או שמא לא חשוב המאמן או השיטה, חשובים רק השחקנים? ויותר מזה, אילו שחקנים? האם 10 כריסטיאן רונאלדואים יכולים לשחק, או שמא תזדקק ל10 כדורים בשבילם, או שמא עדיף 10 ג׳רארדים או שצריך גם את אלה שלא משחקים לפי השיטה. ובכלל האם יכול רונאלדו לשחק לצד ג׳רארד? למשל בנבחרת, רונאלדו וג׳רארד קיבלו את סרט הקפטן. אלא שרונאלדו קיבל אותו בקטע שהוא השחקן המוביל בקבוצה ואחד הגדולים בעולם ואם לא יתנו לו הוא יכעס, ואילו ג׳רארד קיבל את הסרט מאחר והתרומה העיקרית שלו לכל קבוצה בה הוא משחק היא מנהיגות, ובאנגליה יודעים להעריך את התפקיד הזה. צריך גם לזכור שבעוד שרונאלדו עבר מקבוצה לקבוצה ברגע שהסתיים החוזה והתקבלה הצעה, הרי שג׳רארד סירב למספר הצעות טובות יותר של צ׳לסי ועזב את ליברפול רק בשנתו האחרונה כדי לעשות קצת כסף על חשבון הדוד סם. כך או כך, אפשר להגיד שהקשר בין השניים הוא בשוני בינהם. יין ויאנג, קרח ואש, סוליסט וקבוצתי, אגואיסט ומנהיג, מבקיע ומוסר, כוכב ואפור. שניהם מייצגים באופן קיצוני את התפקיד שלהם על המגרש ומחוצה לו, כשכל קבוצה חייבת לעצמה גם רונאלדו וגם ג׳רארד.

שניהם יחד וכל אחד לחוד, ואתם חייבים לעצמכם את הטור של שבוע הבא, ועד אז, מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! שבוע הבא: בארץ הכ״טכטים.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

    1. הוא פשוט סמך על האנשים הלא נכונים וככל הנראה בכל תקופתו כאלוף לא דיווח כשורה על הרווחים שלו (אם כי נכונה הטענה שלא היו רודפים אותו כמו שרדפו אם היה בצבע עור שונה).

        1. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. החוב למס הכנסה היה צריך להיות מבוטל ברגע שהתברר שהכסף לא הגיע ללואיס, אבל האופן שבו האנשים ״שלו״ שתו את דמו, ראיתי חישוב שטוען שמתוך כ5 מליון דולר שהרוויח לואיס בחייו, הוא ראה משהו כמו 800,000 דולר. כל השאר הלך לכל השאר, ואת מה שנשאר לקחו לו הרשויות.

  1. נהדר ארז!
    .
    קצת קשה לי עם האמירה ש"מרציאנו לא גילה רחמים" כאשר אחרי הקרב סיפור כי היה בדמעות על הסיבוב המכריע משום שידע שהוא הולך להפיל את אליל נעוריו (אגב, מרציאנו, מניח שתגיע אליו בפוסט מס' 49).
    .
    הסיפור מעניין ביותר לגבי הקרב הראשון בין שמלינג ללואיס הוא הקשר לג'ק ג'ונסון. גם האלוף השחור הראשון סבל מנחת ידם של רשויות המס, ורצה להצטרף לצוות האימון של לואיס, אך האחרון סרב מהסיבות שפרטת למעלה. בצר לו, פנה ג'ונסון לשמלינג והבטיח לו שהוא יודע איך לנצח את לואיס ("הוא מוריד את ההגנה שלו אחרי שהוא שולח ג'אב") וזכה לנקמה הפרטית שלו כשהגרמני הניף את ידיו בסיום.
    .
    אגב שמלינג – למרות הכותרות סביב היותו גרמני בזמן מלחמת העולם השניה, ראוי לציין שהיה מדובר בהומניסט ידוע, שעזר רבות לקהילות שבהמשך סבלו מיד הנאצים. גם העובדה שהעסיק מאמן שחור (ג'ונסון) לא מובנת מאליה ערב מלחה"ע ה-2.

    1. אכן, שמלינג סלד מהנאצים ואף החביא ועזר לשני יהודים לברוח מגרמניה בליל הבדולח.
      .
      עפ"י ויקיפדיה: "שמלינג ולואיס הפכו לחברים טובים אחרי הקרבות, שמלינג אף מימן ללואיס את התרופות להן נזקק בימיו האחרונים ומימן את הוצאות הלוויה והקבורה של לואיס."

      1. יפה, גם לואיס לא בדיוק היה נציג השחורים באתיופיה, ברור שהכל היה לצורך פרומושן. מה שבכלל דבילי בעיני הוא שהאנשים של לואיס היו מוכנים למשכן את העתיד של לואיס מהחשש ששמלינג יקח את החגורה לגרמניה הנאצית, אבל לא היתה להם בעיה שלואיס ילחם על החגורה מול שמלינג.

    2. הסיבה שמרציאנו היה בדמעות (אמיתיות או מטאפוריות) היא כי בזירה זה לא משנה ג׳ו לואיס, ג׳ו שמו, או אמא שלא, רוקי מרציאנו לא ראה בעיניים. כולם ידעו שזה לא הולך להיות קרב שבו צד אחד נותן לשני כבוד ואז מסיים בנקודות, והחשש העיקרי היה שרוקי הולך להרוג את לואיס, או לגרום לו נזק משמעותי. רוקי מרציאנו לא היה מאלה שמורידים הילוך מול אף אחד. הוא לא אהב את זה, אבל הוא לא נתן ללואיס הנחות. לואיס היה שועל קרבות מספיק וותיק להגיע לשמיני מול מרציאנו, ושמה זה נגמר.

        1. אם אני זוכר נכון
          ג'ונסון בן ה-37 הפסיד את התואר לווילארד בן ה-26, ו-ווילארד בן ה-37 הפסיד את התואר לדמפסי בן ה-26
          תודה על הפוסט

  2. תודה ארז. ממש מדכא איך שהוא חזר וחזר עקב כל החובות האלה ש"התגלו" אצלו במקום להינות מהפנסיה (או סתם להעביר אותה בשקט ובלי זעזועי מוח נוספים).

    1. מסכים, זה היה הרגע שבו הבנתי מה הסיפור שלי פה, האיש שרדה בעולם האגרוף ככה נאלץ לחזור וקצת לחרב לעצמו את החיים והלגסי בגלל החובות. גם צריך לזכור שעם כל הכסף, לא מדובר במישהו שהיה חלק מהממסד אלא אדם שהיה מסיבות של צבע עור ואחרות די אאוטסיידר, ולכן לא היתה לו ההגנה, וגם ה״ממסד״ הרי מדובר באסופה של שרלטנים שעשו הכל כדי לסחוט עוד כמה דולרים מהלימונים שלהם. זה קצת מזכיר לי את ג׳סי אוונס שחזר עטור כבוד מהאולימפיאדה והרים את הגאווה הלאומית האמריקנית וכל זה ואז נאלץ להתפרנס מלרוץ נגד סוסים כי אף אחד לא היה מוכן לממן ספורטאי שחור.

  3. לדעתי אגרוף זה דבר נוראי, והסיפור של לואיס רק מחזק את זה, אבל הפוסט מצוין, תודה רבה ארז.
    .
    יש סרט מעולה בשם סינדרלה מן, על בראדוק, שגם הוא נלחם בזירה כדי להתפרנס בימי השפל הגדול. הסרט מסתיים בציטוט של ג'ו לואיס, על בראדוק, שאומר משהו כמו "הוא היה האיש הכי אמיץ שאי פעם נלחמתי בו", כמות הכאב, הפיזי והנפשי, שמסתתרת מאחורי המשפט הקצר הזה היא מחרידה.
    .
    הנגדה יפה מאד, בין כריסטיאנו לסטיבי, ברור שכריסטיאנו גבוה יותר בטבלה, ולא פחות ברור שאני מעדיף את סטיבי. מי שראה את הנס בגמר הצמפיונז לא יוכל לשכוח אותו (ואני עוד בעד האיטלקיות)

    1. היה נסיון למצוא האם בקריירות של השניים יש איזה הקבלה, ודי מהר התברר שממש אין בינהם כלום. אני מאוד אוהב את כריסטיאנו השחקן, גם כי הוא שיחק בקבוצות שאני אוהב/אוהד וגם כי כחובב כדורגל המשחק שלו הוא מה שאני יותר אוהב אפילו מאשר הכשרון של שחקן כמו מסי. אבל כל מי שאוהב כדורגל אנגלי יודע מה החשיבות של אחד כמו בראיין רובסון, ג׳ון טרי או סטיבן ג׳רארד בקישור, זה הגרוש ללירה שנותן לך משהו מעבר ל״קבוצה טובה״ או ״אוסף של כשרונות״, וזה גם מאוד אנגלי התפיסה של ה״סקיפר״ במרכז הקבוצה, מסיבות גם טובות וגם בגלל שיש להם עדיין את התפיסה של מעמדות (למרות שרוב הקפטנים בעשורים האחרונים באים דווקא ממעמדות נמוכים יותר) ושל הג׳נטלמן שמנהל את החבורה של הפועלים והכשרונות שמסביבו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט