בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.
היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. – ג׳וזף הלר, מלכוד 22
מה משותף לקבוצות הבאות: מכבי חיפה, כדורגל ישראלי; מנצ׳סטר יונייטד, כדורגל אנגלי; אולימפיק מרסיי, כדורגל צרפתי; ריאל מדריד, כדורגל ספרדי; יובנטוס, כדורגל איטלקי; פ.ס.וו איינדהובן, כדורגל הולנדי; גלזגו סלטיק, כדורגל סקוטי; ריבר פלייט, כדורגל ארגנטינאי; גאלטאסאריי, כדורגל טורקי; מטאליסט קראקוב, כדורגל אוקראיני (בעבר ברית המועצות); הניו יורק מטס, בייסבול אמריקני, נאשיונל ליג; בולטימור אוריולס, בייסבול אמריקני, אמריקן ליג; NC דיינוז, בייסבול קוריאני; סאן פרנסיסקו פורטי ניינרס, פוטבול אמריקני; הפועל גלבוע-גליל, כדורסל ישראלי; ווירטוס בולוניה, כדורסל איטלקי; בוסטון סלטיקס, כדורסל אמריקני; ניו יורק ריינג׳רס, הוקי; HGS ווצלאר, כדוריד גרמני; הפועל קרית אונו, כדוריד ישראלי; גלמורגן, קריקט אנגלי; רויאל צ׳לנג׳רס בנגלור, קריקט הודי.
התשובה? אלה 22 קבוצות שבנסיבות כאלה ואחרות היו יכולות להיות קבוצות שאני אוהד באופן פעיל (בפועל רק מכבי חיפה, מנצ׳סטר יונייטד והניו יורק מטס זכו באהדתי). תשאלו איך יכול אדם לאהוד 22 מועדונים מענפים שונים בארצות שונות ביבשות שונות, שעשויות להתחרות זו בזו במסגרות כאלה ואחרות? אתם כנראה לא חיים בישראל. האוהד הישראלי אוהד קבוצות כמו שאחרים שומרים מזכרות מטיולים. לזה יש 30 גלויות שהוא הביא מכל הערים שביקר בהן, ולאוהד הספורט הישראלי יש 30 קבוצות, מועדונים ונבחרות שהוא אוהד. וכשאני אומר אוהד, אז לא סתם מתעניין או בקטע של "אה כן, מת עליהם". אלא אוהד אוהד. עוקב, ומתעדכן, ומבין, ומחזיק איזה דגל או צעיף או משהו מזכרת מביקור במגרש וכמובן ה״אנחנו״ המפורסם שהרי האוהד וקבוצתו חד המה. לאנגלי יש את הקבוצה שלו, ומבחינתו אין כדורגל בעולם פרט לזה המשוחק על ידי קבוצתו. גג הנבחרת. לספרדי יש את המועדון שלו, והוא אוטומטית אוהד את קבוצת הכדורגל, כדורסל ודוקים של המועדון. לאמריקני יש את הטים שלו, אולי מהקולג׳ הסמוך, או מהעיר הגדולה, ומבחינתו כדורגל, או כל ספורט אחר לא קיים. לישראלי? אוהו. קבוצה בכדורגל, ברור. ולא רק קבוצה בכל ארץ אלא בכל ליגה (כלומר אחת לליגת העל, אחת ללאומית, לארצית) ובליגת העל קבוצה ראשית, וקבוצה שניה למקרה הצורך, ולפעמים אפילו ״קבוצה לאירופה״ ע״ע מכבי תל אביב כדורסל. וכמובן הנבחרת, וגם נבחרת ליורו, ונבחרת למונדיאל, וקבוצה בNBA וקבוצה שניה בNBA כי עמרי כספי שיחק שם, וקבוצה שלישית בNBA בשביל דני אבדייה ועוד ועוד.
קבוצה לכל פועל
כמובן שהתופעה שאוהד ספורט אוהד יותר מקבוצה אחת מוכרת בכל העולם. לרוב אוהדי הספורט יש אהדה לקבוצה וכן לנבחרת. במקרים רבים אהדתם לנבחרת כוללת שחקנים שביום יום משחקים בקבוצה שהם אינם אוהדים, ואפילו ביריבה המושבעת. וכך, בעוד אוהדי גלאזגו ריינג׳רס יעדיפו להקבר חיים מאשר לפרגן לשחקן של גלאזגו סלטיק בליגה, הרי שבנבחרת הם בהחלט יעודדו את שחקני היריבה. ישנם כמובן מקרים שבהם הנבחרת, מסיבות פוליטיות ואחרות לא נתפסת כמייצגת את אוהדי מועדון מסויים, למשל הנבחרת הספרדית שהיתה זוכה לקריאות בוז דווקא מהאוהדים הספרדים כשהיתה משחקת במגרשים בבילבאו או ברצלונה, אבל בגדול הנבחרת נתפסת ככזו שמעל היריבויות הרגילות. אוהדים היום נוטים לאהוד קבוצות שונות ממועדונים שונים בענפי ספורט שונים (במיוחד בימינו שקבוצות הכדורגל והכדורסל של אותו מועדון הן בבעלות גורמים שונים לגמרי). למשל, לאוהדי בית״ר ירושלים בכדורגל אין שום בעיה לעודד את קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל, למרות שמועדון הכדורגל נחשב שנים ליריבה השנואה ובכלל בית״ר היא אולי המקום האחרון בארץ שעוד משמר (לטענתם) את הפילוג ימין-שמאל עם מועדוני הפועל, אבל לא כשזה מגיע לכדורסל. בנוסף, הרבה אוהדי ספורט שלא התברכו במועדון מהליגה הראשונה בעירם אוהדים את הקבוצה המקומית, אבל בליגה הראשונה יש להם מועדון אחר.
במהלך השנים, הקשר המקורי בין המועדון לאוהדים עלול להתנתק, אוהדים עוברים ערים ואפילו ארצות בחייהם, וישנם מקרים, בעיקר בארה״ב, בהם הקבוצה עצמה עוברת עיר. רבים מאוהדי הניו יורק ג׳איינטס והברוקלין דודג׳רס מצאו את עצמם נטולי קבוצה בשנות החמישים של המאה הקודמת. חלקם המשיכו לאהוד את קבוצות ילדותם, אחרים עברו ליאנקיז, או למטס, וכמובן שהיו כאלה שזנחו את הבייסבול לחלוטין. המעבר של שחקנים בין מועדונים, תופעה נדירה יחסית בעבר ונפוצה מאוד היום, שינה את אופי האהדה מהותית. אחד המאפיינים הכי בולטים של אהדה בעידן הנוכחי הוא שהאופי שבו המועדונים בליגות הבכירות פונים לקהלים מחוץ לקהל הביתי שלהם, עד כדי ניתוק הזהות הקהילתית של המועדונים. התוצאה היא שהאוהדים היותר צעירים פחות נקשרים למועדון המקומי או בכלל לקבוצה. הרי אם אין זיקה בין ארסנל או טוטנהאם לרובע הלונדוני ממנו הם באו, מדוע שאוהד מאיילינגטון או טוטנהאם ימשיך לאהוד אותן ולא למשל את צ׳לסי, מה שהיה עד לפני מספר עשורים עילה להורים להחרים את הילד ולשבת עליו שבעה (ואם צ'לסי למה לא מנצ'סטר סיטי, ואם כבר, למה לא ברצלונה)? מישהו מליברפול בכלל זוכר באיזה צד של העיר אוהדים את אברטון? גם האופן שבו שחקנים זרים יכולים למלא את שורות הקבוצה, בעיקר מועדוני הצמרת, מנתק את הקשר קהילה-קבוצה. כמה כבר קשר יש בין נער מטורינו ובין מועדון יובנטוס שברוב המשחקים מעלה סגל של 10 זרים (והקפטן ג׳ורג׳יו צ׳ייליני שהוא אמנם איטלקי אבל ממחוז טוסקני ולא ממחוז פיידמונט)? וכנ״ל בארץ, היום אין ממש זכר לפיצול הפוליטי שחילק רבים מאוהדי הספורט בין קבוצות הפועל ומכבי, ונכון שהשיוך של ארגון הפועל למפא״י ולהסתדרות טרם נעלם מהזכרון הקולקטיבי, אבל האם יש מישהו מאוהדי קבוצת מכבי כלשהי שמסוגל היום להסביר מה היו הרעיונות הפוליטיים שליוו את היריבות רבת השנים? האם בכלל יש מישהו שאוהד מכבי או הפועל כלשהיא בשל סיבות אידאולוגיות-פוליטיות? ובצד השני, קשה לי להאמין שיש איזה מצביע ימין מאוהדי הפועל באר שבע או הפועל עירוני קרית שמונה שמאבד שינה בלילה בשל העובדה שהקבוצה שלו ייצגה אי פעם רעיונות פוליטיים שמאלניים-סוציאליסטיים.
A girl in every port
אז מה באמת עומד מאחורי האובססיה של האוהד הישראלי לאסוף לו קבוצות ונבחרות? האם מדובר בעוד ספיח של קיבוץ הגלויות הישראלי, שבו אנשים מתקשים להשיל את השתייכותם הספורטיבית לאחר הגירתם? כפי שציינתי בטור הקודם, חלק נכבד מהחשיבות הכספית של נבחרת הקריקט ההודית בא דווקא מהקהל הרב שהם מושכים במשחקי חוץ, בשל הכמות הנכבדה של יוצאי הודו שחיים באנגליה, אוסטרליה ושאר המדינות. באותה מידה, שאגות השמחה שבוקעות מהגגות בבת ים כשהנבחרת הרוסית מנצחת יכולים ללמד על כך שנבחרת לא מחליפים. אולי יש פה ספיח של הצורך של אוהד הספורט הישראלי להראות שהוא ״מבין״? הרי בכל משחק כל אוהד מנסה להראות את עליונותו ההבנתית בניתוח אד-הוק של המתרחש (״תראה, הברזילאים צריכים לתקוף משמאל, ואם יכניסו את ז׳ופיסיו, הוא יוכל למשוך את המרכז בגלל ה4-3-3 ולתת להם עליונות באגף״) והרי אין מבין כמי שתעירו אותו משינה עמוקה ועדיין יוכל לדקלם את ההרכב של שחטאר דונצק בגמר הגביע האוקראיני ב2019 (4-0 על אינהולט פטרוב, משערים של מוראס, מנור סלומון וצמד של טטה). היום, כשהכל זמין לכל אחד בשניות, קשה להסביר את ההילה המיסטית שנרקמה סביב יודעי ח״ן כאבי מלר, נדב יעקובי או רונן דורפן שכל תהילתם היתה על המידע שהצליחו לאסוף מהניכר ושלא היה זמין לאוהד הממוצע בישראל. במובן הזה לעקוב אחרי קבוצה בצרפת או ארגנטינה היה סוג של אות הצטיינות ספורטיבית. או שמא זה פועל יוצא של העובדה שהספורט בישראל, מה לעשות, לא כזה משהו, ובשביל לראות כדורגל או כדורסל טוב צריך האוהד לכתת עיניו למחוזות באנגליה או אמריקה? הרי מי שאוהד רק את נבחרת ישראל, רק את הקבוצה שלו, יושב כל המונדיאל/יורו/ליגת האלופות בצד ולא ממש נהנה מהמשחקים (והרי ידוע שכדי להנות מהמשחק באמת חייבים לקחת צד). ואם כבר אוהדים, אז עדיף נבחרת שמשחקת יפה וגם מגיעה להישגים, אחרת סתם בעסה, ומכאן המקום המכובד של נבחרת ברזיל בקרב האוהדים הישראלים, וגם ההולנדים זכורים לטוב, והיום כמובן הספרדים.
ואולי יש פה עוד דוגמה למשבר ערכי שעובר על האדם המודרני, והישראלי בפרט? ההתפוררות של הערכים הישנים, המדינה, הדרך, המשפחה, והחברה בכללה גורמים לאדם לנסות לאתר משמעות בשתי דרכים עיקריות. האחת, חזרה למה שנתפס כסדר הישן, ומכאן ההתגברות של הדת והלאומנות שעליהן רוכבים המנהיגים הפופוליסטים היטב. והשניה, תפיסה פוסט-פוסט מודרנית שבה ״הכל מותר״ ומכאן השבירה של מערכות חברתיות ונסיון לבנות ערכים חדשים יש מאין. הספורט, שבבסיסו פונה למקומות מאוד ראשוניים בנפש האוהד אמור להתלבש נהדר על המקום הזה, אלא שהאוהד הישראלי נתקל במועדונים שהקשר בינם לבין הערכים הישנים של קהילה ואידאולוגיה הוא כקשר בין אצטדיון יד מנוריהו למגרש הבלטות הישן. כך או כך, נראה שהשילוב של ציניות ערכית, רמה כללית נמוכה, התפיסה של הבנה בספורט כסמל סטטוס והשתתפות אפסית במפעלים האירופאים הביאה את האוהד הישראלי לאמץ קבוצות ממפעלים אחרים. בהתחלה האוהד נהה לאנגליה ולמועדונים שאז תפסו את הכותרות, בעיקר ליברפול, ולאחר מכן ארסנל, מנצ׳סטר יונייטד ואחרים. עם עליית הכדורגל האיטלקי בשנות השמונים הפכו שמות כמו מילאן ויובנטוס לבנות בית בסלון הישראלי, וכמובן היום מככבת ברצלונה בראש הרשימה. וכמובן שבכדורסל ברגע שהNBA הפכה לשם בית בישראל, קשה לצופה הספורט לוותר על הליגה הטובה בעולם, גם אם זה אומר לקום בשעות לא שעות (ואחרי זה להסתובב כל היום טרוט עיניים ולהפטיר ״אני הרוג מהסדרה הזו, אם יהיה משחק שביעי אני פשוט אתמוטט״ למול מבטיהם המעריצים של שאר גברי המשרד).
לי כל גל נושא מזכרת
תהא הסיבה אשר תהא, אפשר ללמוד על האופי של האוהד המודרני, בישראל ובכלל, מהאופן שבו עולם הספורט המודרני משנה את התפיסה של אוהדים. פחות ״באש ובמים ביתר ירושלים״ ויותר אהדה מבוזרת. בארה״ב יותר ויותר אוהדים מעבירים את אהדתם מקבוצה לקבוצה בשל מעבר לסטייט אחר (שלהם או של המועדון). באנגליה מחקר מ2018 גילה כי 42% מאוהדי הספורט בגילאי 16-24 אוהדים יותר מקבוצה אחת, ושליש מאלה אף אוהדים שלוש קבוצות. ברוב המקרים מדובר באוהדים של קבוצה מקומית מליגה נמוכה המפצים את עצמם באהדה לקבוצת צמרת מהפרמייר ליג, אבל גם היו כאלה שהוסיפו את ברצלונה או ריאל לרשימה, אם כי לאחר המעבר של כריסטיאנו רונאלדו ליובנטוס, החל תהליך של נדידה של אותם אוהדים (או שהיו כאלה שצירפו לסט את יובנטוס). האם אנחנו בתחילתו של תהליך שבו האוהד הישראלי הוא לא היוצא דופן אלא החלוץ שלפני המחנה? ימים יגידו. מה שבטוח, אני לא רואה אוהדים אנגליים או בכלל מתנהלים באופן שבו האוהד הישראלי מנכס לעצמו את הקבוצות, כולל המטען הפוליטי-היסטורי שלהן, מאחר ופה מדובר באהדה ספורטיבית נטו. מבחינת האוהד האנגלי אין שום משמעות לצבעי החולצות של ברצלונה וריאל, בעוד האוהד הישראלי עדיין מתקשה שלא להפוך הכל למלחמה קיומית. ומכאן היציאות ההזויות על צידוד בבדלנות הקאטאלונית ושנאה לריאל מדריד כי הם פשיסטים, כאילו שסבא שלו לא היה עובד בעירייה אלא ישב בכלא של פרנקו. יש להניח שיציאות אלה יישארו נחלת האוהד הישראלי למגינת לבי ולשמחתם של כל שאר אוהדי הספורט בעולם. אלא שהתהליך הזה נראה שהוא רק בראשיתו, וכך שהעתיד צופה לנו יותר התנערות מהעבר על כל הרומנטיקה שבו, והפיכת כל המועדונים, ובעיקר מועדוני הצמרת, לכאלה שההבדל היחיד בניהם הוא בצבע החולצה, וגם אותה וודאי יחליפו.
מספר חזק: אמיט סמית׳
כדי להסביר את הגדולה של אמיט סמית׳, הבה נעשה ניסוי קצר. קחו כדור, לא משנה איזה, אם אין לכם כדור פוטבול, גם כדורגל או כדורסל הולך, העיקר שיש משהו להחזיק. אחזו בכדור היטב ביד שמאל ואז החלו בריצה ובתנועה מהירה תוך הרכנת הראש קדימה, ובכל המהירות שתוכלו לגייס, הכנסו בקיר הקרוב אליכם. לאחר שתתאוששו, הרימו את הכדור ו… עשו זאת שוב. עשרות פעמים. כעבור שבוע, אותו דבר. ככה בין 14 ל17 שבועות. ואז תנוחו למשך כ10 חודשים, ואז, מההתחלה. וככה תעבירו עשור. עשיתם? ברכותי, זה מה שראנינג בק בסדר גודל של אמיט סמית׳ מתמודד איתו בקריירה. רק שאצלו הקיר לא רק מולו, אלא גם מצדדיו ומאחוריו כשבפועל, התאקל הבאמת קשה הוא לא הקיר שמולך, אלא מי שאתה לא רואה. בדמיון הקולקטיבי הרץ האחורי נתפס כמי שמקבל את הכדור ואץ רץ לו כל הדרך אל הדאון החדש. אלא שברוב המקרים אמיט סמית׳ וראנינג בקס אחרים לא ממש נהנים ממרחב פתוח והיכולת לרוץ, אלא נאלצים לנוע מסביב, מעל, ודרך ערימות של שחקני הגנה שמנסים להוריד אותם לקרקע. השילוב של מהירות, אלגנטיות, יכולת תנועה במקום, שינוי כיוון תוך כדי ריצה, וכוח סיבולת מטורף גורם לכך שהראנינג בק הוא בעיני התפקיד הכי פסיכי בפוטבול. ולא רק שהוא תפקיד קשה ותובעני, הוא גם נטול ההילה של הוויד רסיבר (השחקן שמקבל את המסירות הארוכות). הוויד רסיבר יותר מככב בהיילייט ריל, יותר מסוגל למצוא את עצמו חופשי לריצות של עשרות יארדים, וכמובן רושם יותר טאצ׳ דאונס מאחר והראנינג באק, כשמו כן הוא, רץ מאחור. הוויד רסיבר עומד באנד זון ומחכה לכדור, הראנינג בק עומד מאחורי הקוורטרבק שעומד מאחורי קו הדאון וצריך לעבור מספר יארדים רק כדי להגיע לקו הדאון ואז להתחיל לרוץ קדימה. אם הוויד רסיבר הוא הפרארי של הפוטבול, הרי שהראנינג בק הוא כמו קטר דיזל מפוייח. אם תשאלו את אדי ג׳ורג׳ מה האתגר העיקרי של הראנינג בק, והוא יענה לכם ״Being a successful running back in the NFL is all about how you manage the pain.״
וכל זה כדי לתת הקשר לרשימה הבאה: 25 טאצ׳דאונס בעונה (שיא NFL בזמנו), 164 טאצ׳דאונס בקריירה, 4,409 פעמים קיבל את הכדור ולקח אותו ל18,355 יארדים (שלושת אלה עדיין שיאי NFL) בקריירה של 15 עונות, רובן בדאלאס קאובויס (2 האחרונות באריזונה קארדינלס), שבמהלכן הגיע שלוש פעמים לסופרבול ולקח את שלושתם (ואף נבחר לMVP של הסופרבול ב1993) וכן תואר הMVP לעונת 1993. ואם במקרים אחרים, סטייל בריידי או פיט רוז הטענה היא שהשיאים אינם ״שיאים״ מאחר שהם הושגו בכך שרושם השיא שיחק 20+ שנה, הרי שפה עצם זה שאמיט סמית׳ שיחק 15 שנה צריך להיחשב לו כהישג בפני עצמו. ראנינג באקס לא שורדים 15 שנה. זוכרים את הקיר מהפיסקה הקודמת? זהו. ואם לא הפציעות מהתיקולים החוזרים ונשנים שהרץ סופג מכל כיוון אז הבלט האלים שהוא נע בו מסובב קרסוליים ושובר ברכיים והתוצאה היא שהעומס הפיזי פשוט גדול מדי על הגוף האנושי. וכך במקרה של אמיט סמית׳, היכולת שלו לרשום מספרים מעולים כמעט ואפשר לטעון שהיא באה במקום השני ליכולת שלו לעשות את זה במשך עשור וחצי. למשל, אם סופרים ממוצע יארדים למשחק, הרי שסמית עם 82.1 מצוי במקום ה16 בהיסטוריה, הרבה מאחורי ג׳ים בראון עם 104.3 יארדים למשחק. אלא שבראון סחב את הכדור 118 משחקים ב9 עונות, סמית׳ סחב 219 משחקים.
בעשורים האחרונים הולך וגווע משחק הrushing בפוטבול. היתרונות של משחק הpassing ברורים. הקוורטרבק יכול לכוון מסירה לאזורים ריקים. הרסיברים יכולים לנוע יותר בחופשיות מאחר וכל עוד הכדור לא אצלם אסור לתקל אותם. המסירה יוצאת קדימה (או לפחות הצידה) ולא אחורה, כלומר לא מאבדים יארדים בעצם המהלך. אם המסירה לא הושלמה הכדור לרוב לא עובר להגנה ולכן הדרייב ממשיך. הרבה מאוד ממהלכי הריצה נגמרים בשניה שהרץ מגיע לקו הscrimmage, האזור שבו ההגנה וההתקפה מתגוששים, ואם מושגים יארדים הרי שמדובר במספרים זעומים, ואם הכדור נופל ההגנה יכולה להשתלט עליו במהירות ולגמור את הדרייב. השינויים שנעשו בעשורים האחרונים מביאים לכך שהאפשרות להשיג דאון חדש פלוס עוד כמה יארדים קשה יותר נגד הגנות מודרניות בריצה, במיוחד שמהלך ריצה סוגר את ההגנות בעוד מהלך מסירה פותח אותן (שחקני הגנה נפוצים לכל עבר בנסיון לחסום את המסירות). ולמגינת ליבם של אוהדי משחק הריצה, המספרים בשטח מגבים את הטרנד. למשל, שתי הקבוצות שהגיעו לסופרבול בעונה האחרונה, טמפה ביי באקנירס וקנזס סיטי צ׳יפס הובילו את הNFL ביארדים שהושגו במסירות (4,626 ו4,854 בהתאמה) ואילו מבחינת היארדים בריצה גירדו את תחתית הליגה (מקומות 28 ו16 בהתאמה). התוצאה היא שהקבוצות בוררות את מהלכי הריצה במטרה למקסם את המהלך, ולא מנסות את כוחן בריצה ומסירה באופן שווה. אם נבדוק את מהלכי הריצה לפי איכותם, כלומר כמה יארדים הושגו, האם הביאו לדאון חדש וכיוב׳ נגלה שהצ׳יפס דווקא מובילים את הליגה עם 55% הצלחה במהלכי הריצה (והבאקנירס מקום 11 עם 54.4% הצלחה). השינויים האלה מלמדים שהראנינג בק המודרני בהחלט ירוץ פחות, אבל יעשה יותר הגנה, ולכשירוץ, יצטרך להביא תוצאות באחוזים גבוהים. משחק הריצה לעולם לא יעלם (עצם קיומו מונע מההגנה להתמקד רק בהגנה מול הpassing) אבל האופי המודרני של משחק הריצה בהחלט מבטיח שרץ אחורי דומיננטי כמו אמיט סמית׳ כנראה שלא נראה עוד, וכמו בשיר של אריק לביא, גם הקטר הזה ״לא חלם שזה עתיד לקרות, שאת עצמו יביא אי פעם אל בית הקברות״.
מה שבטוח הוא שאת הטור הבא נראה בשבוע הבא, ועד אז אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: 2 ועוד 3 שווה 5.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
31 מרץ 2021 19:50:05מצוין ארז, אהדה מבוזרת זה הדבר עכשיו.
.
זווית נוספת, מהצד השלילי – כשמפסיקים לאהוד קבוצה, מכל מיני טעמים. למשל, מסורתית בספרד אני אוהד ריאל, בפועל מרגע שהתחילו עם הגלאקטיקוס והכסף, פשוט הפסקתי לאהוד אותם, ואני בעד המועדונים הקטנים/עניים/לא מקושרים, ולא בגלל שחקן כזה או אחר, אלא כי זה לא פייר – אין דין אליפות עם בוטרגניו וסאנצ'ז כדין אליפות כשאתה קונה כל מה שזז (אתה – פלורנטינו פרז המאכר המושחת), אז לא עוד!
.
23 – שחקנים בסגל, מייקל ג'ורדן אחד.
אהרון שדה
31 מרץ 2021 19:52:25ארז תודה רבה.
לי יש הרבה קבוצות אהודות כמעט בכל ליגה .
כבר היו בעבר קבוצות שתיעבתי ואח"כ אהדתי אותם (ס.א) או כאלו שאהדתי והיום מתעב ( הלייקרס) הכל עבר משלל סיבות .
ישנה רק קבוצה אחת שתמיד אהדתי וגם זה קבוע רק במפעל מסוים …הכוונה למכבי סל גביע אירופה לאלופות /יורוליג /כל מפעל אירופאי .
היו כבר שנים שהייתי שרוף של יריבתה המקומית המושבעת הלא היא הפועל ירושלים .
אני זוכר את חגיגות גביע המדינה ואת הסל של גורדון מעל צימברס ועוד .
כיום אגב הגעתי למסקנה שיש גבול ולכן אני אוהד מכבי בכל המפעלים למרות שאני אוהד שרוף של העיר ירושלים .
בקיצור נאמנות בספורט לא הצד החזק שלי ….אבל בחיים בהחלט שכן …
MacLeod 1
31 מרץ 2021 20:10:46מעולה, כרגיל.
תודה רבה!
אצלי דרך אגב, זה לא רק קבוצה בכל נמל זה גם פסילה בכל נמל: אנטי יובה, ריאל, ליברפול, באיירן, פסז' 🙂
MacLeod 1
31 מרץ 2021 20:11:14ואנטי לייקרס!
ארז
31 מרץ 2021 20:39:17נכון, יש כמובן את הצד השני, היריבה השנואה שיש לאוהד בכל מקום, נגיע לזה בטור עתידי
אהרון שדה
31 מרץ 2021 20:17:40ואם אוכל להמשיך את מה שכתבתי אז
היו לי "סטוצים" עם הרבה קבוצות בהרבה מדינות וענפים אבל רק קבוצה אחת הייתה שלי מהיום הראשון שאהדתי אותה ועד היום גם אם במפעל בודד .
ואני יכול לומר שזה משהו אחר אהדה של קבוצה ו "שריפות"
שריפות זה משהו אחר שאתה חווה זאת פי 100
מה ההסבר לכך ?
על עצמי לספר ידעתי
אני אוהב בעיקר כדורגל בינלאומי המפעלים החשובים הם טורנירי הנבחרות קודם כל גביע העולם ואז היורו ואיתם כמובן ליגת האלופות
ומכיוון שאין קבוצה שלנו בנמצא (בכל ימי חיי לא הופיעה נבחרת כדורגל ישראלית בטורניר בינלאומי גדול ואת הקבוצות בליגת האלופות אפשר לספור על כף יד אחת וכמות ההופעות הכוללת יצריכו בקושי את היד השנייה )
הרי שאני צריך לרעות בשדות זרים
ואת העניין הזה פותרת לי במידת מה מכבי סל
אהרון שדה
31 מרץ 2021 20:20:2322 שלי אוזכרו בהרחבה בשבוע שעבר
הראשון הוא קרטר ששיחק 22 עונות בליגה ופרש אשתקד והוא עשה זאת גם על פני 4 עשורים שונים שזה חסר תקדים כמובן
22 הם גם זוכות גביע /ליגת האלופות רגל וזוכות גביע המדינה בארץ (כולל קודם קום המדינה )
22 אחרון הוא נוסטלגי בעיני ומזכיר לי את מחזורי הליגה בכדורסל בשנות ה 80 בואכה 90 שם שוחקה הליגה בת 12 קבוצות (ולעיתים 11)
בשיטת 2 סיבובים של 22 מחזורים ואז פליאוף על האליפות ודי
בלי המשיכה כמו מסטיק של היום
ולכן כל משחק היה בעל משמעות מרובה.
אהרון שדה
31 מרץ 2021 20:26:0823 מזכיר לי
1 את האליפויות ברצף של מכבי תל אביב עד אובדן האליפות בעודנת הדובדבנים 1992-1993 לגליל של ליף קנדי ושפר עם פיני כמובן
2 הקפטנים של מכבי סל לאורך הדורות (אולי נרחיב בהמשך )
3 כמובן הבחירה של עומרי כספי בדראפט
4 המרכזי ביותר 23 מדליות זהב למייקל פלפס ראשון בכל הזמנים הרבה הרבה הרבה מעבר ליתר
להבין את הפרופרוציה הבאים בתור עם 9 מדליות זהב ( פאבו נורמי האתלט ,השחיין מארק ספיץ .האתלט קארל לואיס ,והמתעמלת לאריסה לטינינה אותה כבר הזכרתי בעבר )
עידו גילרי
31 מרץ 2021 20:40:28החיבור הרגשי עוזר לרובנו לשמור על הענין. פעם חשבתי שזה רק קטע של ישראלים אבל אצלנו פשוט הרבה יותר מתעניינים במה שקורה מחוץ לספורט המקומי. גיליתי שגם במקומות אחרים שכשמתעניינים בספורט מחוץ למדינה אז לרוב מוצאים מהר מאד קבוצה אהודה (למשל אמריקאים בכדורגל).
ארז
31 מרץ 2021 20:52:03ברור שיש אוהדי ספורט בכל מקום, כלומר אוהדים שמתעניינים בספורט בכלל, דפוס האהדה האמריקני עדיין בכללי מתמקד בקבוצה האחת וכמעט ולא מסתכלים מעבר לזה.
עידו גילרי
31 מרץ 2021 21:03:52אוהדי ספורט בכל מקום יש. פחות כאלה שמתעניינים בספורט מחוץ למדינה שלהם. כלומר אני לא יודע עד כמה האוהד האנגלי מתעניין בלה ליגה למשל. לאוהד הספורט האמריקאי הממוצע יש קבוצת פוטבול,כדורסל, בייסבול ותלוי מיקום גם הוקי. תוסיף לזה את הקולג' שלו והוא די מלא. אבל ברגע שהם חוצים את האוקינוס הם מוצאים לעצמם קבוצות בכל ליגה…
עידו גילרי
31 מרץ 2021 20:42:47לגבי משחק הריצה – זנה לא שהוא דעך כמו שמשחק המסירה עבר לקדמה. גם מבחינת אמט סמית – אם יגיע רץ עם שרידות כמו שלו הוא יוכל לשבור את השיאים שלו. מספיק להסתכל על פרנק גור שרחוק שנות אור ממנו ביכולת כדי להבין שזה אפשרי.
ארז
1 אפר 2021 09:30:59ברור שזה אפשרי, במיוחד שמדובר בשיאים שהושגו בזכות יכולת, אבל גם בזכות השרידות של אמיט סמית׳. השאלה שלי היא עם היום עם האופן שבו מתייחסים למשחק הריצה זה ריאלי.
עידו גילרי
1 אפר 2021 10:19:16בוא נשאל את זה אחרת – מה שונה ביחס שימנע את זה?
האם דרק הנרי מקבל פחות הזדמנות? אליוט? בוא נזכור גם שאליוט לא הי שחקן של 5 YPC. אם נסתכל על זה בזוית יותר רחבה קבוצות עם ראנינג בק דומיננטי ממשיכות לתת לו את הכדור. הבעיה האמיתית היא שבתקופה ההיא קבוצות עם ליין חזק יכלו לשמור אותו ביחד יותר שנים מה שמאד קשה לעשות בימינו. זה מה שבאמת מאיים על כל רץ דומיננטי.
סימור סקגנטי
31 מרץ 2021 23:47:29מצוין כרגיל. אחת הבעיות באהדה לקבוצת כדורגל היא שלפעמים אתה בוחר קבוצה לאהוד בצורה אקראית כמעט לחלוטין ואז "תקוע" איתה לשארית חייך… בספרד למשל אני אוהד של דפורטיבו לה קורוניה, כיון שהמשחק הראשון שיצא לי לראות אחרי כמה שנים בלי כדורגל היה זה שבו הם ניצחו את מנצ'סטר יונייטד. מאז הם הקבוצה האהודה עליי, ואחרי שירדו ליגה כבר הפסקתי להתעניין כל כך בליגה הספרדית.
עוד דבר שמעניין באמת אם יש מקרים שבו ההורים אוהדים של קבוצה אחת והילדים של קבוצה אחרת, או בני זוג שאוהדים קבוצות אחרות. בארץ אולי זה עוד אפשרי למצוא, אבל אני בספק אם תמצא בטורקיה אבא שאוהד פנרבחצ'ה ובן שאוהד את גלטסראי, או בני זוג בהם אחד אוהד של פרטיזן ואחד (או אחת) את הכוכב האדום.
ארז
1 אפר 2021 09:08:17טורקיה זה באמת ברמה של נידוי מהבית וחרם. אני מניח שגם בגלזגו אין מצב של בן שאוהד ריינג׳רס למשפחה של סלטיק. אני בדיוק ראיתי מתאגרף שכולו מנצ׳סטר סיטי ברמה שהוא לובש מכנסיים שלהם, וחולצה שלהם והכפפות בצבע שלהם, רק שהאבא אוהד מנצ׳סטר יונייטד. פעם זה היה עילה לנידוי, היום זה עובר. וכמובן בן דוד שלי שהוא אוהד שרוף של בית״ר למרות שהדור של ההורים שלו כולם הפועל.
ארז
1 אפר 2021 09:28:25וגם נזכרתי, יש שיר של זמרת שקוראים לה איימי מקדונלד שנקרא The green and the blue על זה שהיא אוהדת של ריינג׳רס ובן זוגה אוהד של סלטיק, לא יודע אם זה ככה אצלה בחיים או שזה סיפור שהיא חשבה שמעניין לכתוב עליו שיר, אבל כך או כך, סיטואציה מעניינת. לפני כמה עשורים לא היה עובר.
https://www.youtube.com/watch?v=LpiEA9VnQjo
סימור סקגנטי
1 אפר 2021 12:52:00חמוד. מעניין באמת אם הושפעה ממקרה אמיתי שהכירה, או שזה סוג של אימג'ן ג'ון לנון כזה.
jefffoster10
1 אפר 2021 19:51:55בגלזגו זה יושב על פערי דת- סלטיק קתולים וריינג'רס פרוטסטנטים אז זה מוסיף נופך ליריבות ומעצים אותה. ביוון (פנא-אולימפיאקוס) ובארגנטינה (ריבר-בוקה) זה יושב גם על פערים חברתיים (הדייגים של פיראוס מול עשירי אתונה, העניים של שכונת לה-בוקה מול המיז'יונרוס).
ארז
1 אפר 2021 20:44:34יש המון יריבויות בעולם שנובעות מכך שהמדינה המודרנית, מה שמכונה הnation-state היא בעצם אסופה של מחוזות שבמקרה הטוב לא מתים זה על זה ובמקרה הפחות טוב די שונאים זה את זה, וככה יש לנו את ריאל מדריד-ברצלונה-בילבאו, או פ.ס.ז' – מרסיי, ואפילו איינדהובן-פיינורד-אייאקס שהאוהדים שלהם שנים היו קובעים קרבות רחוב המוניים כל פעם שהרוחות היו מתרתחות.
ירון, החלום
1 אפר 2021 00:15:10בס"ד
תודה רבה.
מרתק, סמית' כמעט לא אנושי.
אהדה היום משתנה מזמן לזמן.
אני נשאר נאמן לחולון בעיקר, וקצת למנצ' סטר ו יוסטון. לא מחליף גם כשמפסידים.
שחר אלוני
1 אפר 2021 02:11:42תודה ארז, אחלה טור
Berch
1 אפר 2021 10:17:57טור משובח
לדעתי תהליך ביזור האהדה קורה בגלל מעבר השחקנים בין הקבוצות.
יותר קל להתחבר למישהו מאשר למשהו (דיון מלא לא לעכשיו) ולכן בעידן ששחקן שאתה אוהב עובר קבוצה האהבה עוברת גם אתו.
לדוגמא אני, אוהד הסיקסרס מילדות, הייתי חולה על אייברסון. הוא היה הרבה שנים בקבוצה אז זה התחבר.
ואז הוא עבר לדנבר… אז התחלתי לחבב את דנבר
ואז חלף בבטישקאש (נדמה לי) אז גם שם התעניינתי מה קורה.
אני מאמין שזה עובר על עוד הרבה אנשים ומביא לתוצאה שסיקרת…..
ארז
1 אפר 2021 12:54:07זה נכון, חלק ממה שהיה הקטע היה שאתה היית מחובר לקבוצה, והקבוצה היתה כולה שחקנים שגדלו בה, שלום אביטן, עודד מכנס, מלמיליאן ואוחנה, אהוד בן טובים, וכן הלאה, וכשהקשרים האלה הלכו והתנתקו, גם הקשר בין האוהדים לקבוצות הלך והשתנה. אם פישונט או אבוקסיס יכלו לשחק בבית"ר ירושלים והפועל ת"א והאדמה לא רעדה, או פיגו בספרד, אז כנראה שאין ממש קווים אדומים לאוהדים. אני הייתי מעריץ של בירד, אבל שהוא פרש, גם אני די פרשתי 🙂
מנחם לס
1 אפר 2021 18:17:52מספר 22 בתורת המלאכים נחש'ב לאחד החזקים ביותר כי הוא המספר שמסוגל להפוך כל חלום למציאות.
הוא גם המספר המייצג שיווי משקל ודיוק.
People who are influenced by number 22 are very ambitious, confident, disciplined and pragmatic.
.
jefffoster10
1 אפר 2021 19:58:07קודם כל- אחלה טור, פספסתי ביום.
דבר שני- וכאן המקום להזכיר אותו, חשבתי שזו תהיה הבחירה הקלאסית- אלג'ין ביילור, מס' 22 של הלייקרס שהלך לעולמו לאחרונה. השחקן הכי טוב שלא זכה באליפות (ויסלחו לי בארקלי, מאלון, סטוקטון, נאש, אייברסון וכו').
לגבי אהדה- אהדה מבוזרת זה מושג נפלא, נובע באמת בעיקר מהגלובליזציה ומהעובדה שהכל נגיש לך, במיוחד במדינה כמו ישראל שלא משתבחת בספורט קבוצתי הישגי משהו. ולמען האמת, בשביל הנפש עדיפה האהדה המבוזרת- וסימור סקגנטי שמגיב כאן יכול לספר כמוני ואף יותר על הקשיים הכרוכים בלהיתקע עם אינדיאנה פייסרס. *אני יכול לספר על הקשיים הכרוכים בלהיתקע עם ליברפול והסינסינטי בנגאל, אבל זה לא לעכשיו.
העמידות של אמט סמית' היא משהו יוצא דופן, בעמדה עם תוחלת החיים הקצרה ביותר בענף. מקום להציג תופעת טבע, אם כי לא באותה רמה, שייתכן שלבש 22 בקריירה- פרנק גור, שעדיין משחק.
בכל מקרה, טור מצוין שנהניתי מאוד לקרוא.
שבוע הבא? ג'יימי קארגר!!!