בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

I was twenty one years when I wrote this song, I'm twenty two now, but I won't be for long. People ask: "when will you grow up to be a man?" But all the girls I loved at school are already pushing prams – Billy Bragg, New England

בשבועות האחרונים, ESPN, שאין לי ממש מושג למה אני ממשיך לעשות אצלהם מנוי, אבל זה פחות חשוב, הוציאו מיני סידרה (שלושה פרקים) מושקעת על ריאל מדריד בשנים 2000-2006, הקבוצה שזכתה לכינוי ה״גלקטיקוס״. הפרוייקט השאפתני של פלורנטינו פרז להביא לריאל את גדולי השחקנים ביבשת, בראש ובראשונה לואיס פיגו מברצלונה, ואחריו רונאלדו, זידאן, דייוויד בקהאם, ומייקל אוון. למרות שריאל לקחה את האליפות שלוש פעמים באותה תקופה, וזכתה בגביע האלופות פעם נוספת, נחשב הפרוייקט ההוא לכשלון. ריאיונות עם שחקנים, מאמנים ומנהלים מריאל דאז מלמדים על סדר עדיפויות ששם את המרקטינג בעדיפות הראשונה, הלך חשיבה שפגם בקבוצה ופירק אותה מנכסיה כמו פרננדו היירו הקפטן ובלם נבחרת ספרד, וינסנטה דל בוסקה המאמן, וקלוד מקללה הקשר המרכזי. ובעוד המועדון רשם הכנסות שיא, התוצאות על המגרש לא שכנעו, וההפסדים, כשבאו, היו מביכים. הנלעגות של הפרוייקט מודגשת בכך שריאל נשענה על שני שחקני בית, איקר קסיאס השוער וראול, וכמובן שיוצרי המיני-סדרה לא מהססים להדגיש את העובדה שכוכבה הגדול של היריבה, מסי, גדל בקאמפ נואו ובניגוד לכוכבי ריאל לא נרכש במליוני יורו.

אחד הדברים במיני סדרה הזו שבעיקר אמורים לשמח את הצופה, בהנחה ואינו אוהד ריאל מדריד כמובן, הוא שהיא כביכול מוכיחה את הטענה ש״אי אפשר לקנות אליפות״. אי אפשר לקחת הרים של כסף, טוענים יוצרי הסדרה, לרכוש את טובי השחקנים בעולם ותארים יפלו לחיקך. לא, צריך נשמה לקבוצה, צריך משהו מעבר לערך הכספי של הקבוצה. זה טיעון נחמד, אבל לצערם הרב של אוהדי ספורט בעולם, בעיקר אלה במועדונים בלי הבוכטות, שגוי מהיסוד. אם יש דבר שההצלחה של מועדונים כמו מנצ׳סטר סיטי שהפכה בין לילה מקבוצת ליגה שניה לוזרית לאימפריה אירופאית מלמד, הוא שכן, אפשר בהחלט לקנות אליפות, וגביעים, ותארים אירופאיים, רק לא כשקונים את מי שימכור חולצות ולא יבקיע גולים. הבעיה של ריאל מדריד היתה שהקניות נעשו לפי השם ולא לפי התפקיד, השחקנים נוהלו כטאלנטים ולא כשחקני כדורגל, והמועדון פירק את עצמו מנכסים פחות סקסיים כמו הגנה וקישור מרכזי על חשבון השמות בהתקפה. קלוד מקללה ופרננדו היירו לא היו רק ברגים מרכזיים ב״משפחת״ ריאל מדריד, הם היו גם איזון לתנועה ההתקפית של זידאן ובקהאם בקישור, ושל סלגדו ורוברטו קרלוס בהגנה. מעבר להיותו של דל-בוסקה אדם שהשכיל לרקום את המליונרים של ריאל לתלכיד חברתי, הוא גם היה מאמן מעולה שהוביל את המועדון ואת נבחרת ספרד לתארים רבים. וזו המסקנה האמיתית שצריכה היתה לעלות מהמיני-סדרה, אפשר לקנות אליפויות בכסף, רק צריך לדעת איפה לשים אותו. כל הדיונים על ״נשמה״, ״משפחה״ ושאר אלמנטים מטאפיזים שכאלה מומלץ להשאיר מחוץ למגרש. אבל שניה לפני שהסדרן מוציא אותם, בכל זאת, כמה השפעה יש ל״נשמה״ של שחקנים על המתרחש במגרש?

I was 21 years when I wrote this song, I'm 22 now, but I won't be for long – Paul Simon, Leaves that Are Green

אחד המשפטים האהובים על אוהד הכדורגל (לפחות הישראלי, את אוהד הכדורגל השוודי טרם יצא לי לפגוש) הוא ״לא אכפת לי שנפסיד, העיקר שניתן את הנשמה על המגרש״. באופן לא אירוני, זו טענה שנשמעת בעיקר מאוהדי קבוצות שנוטות להפסיד יותר מאשר לנצח, כי לכולנו ברור שאם קבוצתנו האהובה תיקח אליפות על ידי משחק של בונקר עצבני ו30 תוצאות 1:0 (והשאר 0:0) אז לא נכעס עליהם שהשאירו את הנשמה בחדר ההלבשה. אבל אם ננסה להבין לרגע את הסיבה לכך, אני חושב שאפשר למשל לראות את הנטייה הנפוצה של קבוצות להוריד הילוך ברגע שהושג שער יתרון. כאוהד אין דבר נורא מהאופן שבו לפתע, אחרי שבמשך 30 דקות היה הכדור בחצי המגרש של היריבה שהצליחה להגיע למצב אחד שנבעט לשמיים, מהרגע שהושג ה1:0 הקבוצה השניה מקבלת הזדמנות לתקוף כאוות נפשם, מה שמביא להחזקת כדור בשטח הלא נכון של המגרש ובעקבותיו גם מצבי הבקעה. ההגיון אומר שהמשחק ההתקפי, זה שיוצר לחץ בחצי המגרש של היריב, גם מאפשר לקבוצה התוקפת להגיע למצבי הבקעה, וגם אם היריבה משתלטת על הכדור, הרי שהם עמוק בחצי שלהם, ובכלל, יש גבול כמה הגנה יכולה למנוע שער וטעות אחת והלך היתרון, אז תעלו כבר! נו!

אז יש כמובן דרכים רבות לנסות להנחיל לקבוצה את הרוח ההתקפית הזו, החל ממערכים, ושיטות, ופסיכולוגיה ושאר עזרים ואמצעים, אבל בגדול יש שתי בעיות עם זה. הראשונה היא שכדורגל הוא משחק מאוד לא מסודר התקפית, מבולגן ורנדומלי, והשליטה של אדם אחד במתרחש במגרש, ולא משנה אם זה המאמן, השחקנים, או השופט, שואפת לאפס. הסיבה השניה היא, שלא ברור כמה באמת לחץ התקפי יוביל ליתרון, ו-וודאי שאין שום ערובה לכך שלחץ התקפי ימנע שער שוויון. כמה פעמים ראינו שערים, כמאמר המשורר ״לא מחוייבי המציאות״? כמה פעמים הקבוצה שלטה, ותקפה, ובעטה ופתאום איזה מתפרצת תועה ומגן מחליק והופה, 1:1 או גרוע מכך? כלומר, איך אפשר לדרוש משחקן, בלהט המשחק שינסה להתנהל בצורה שתבטיח לו את שמירת היתרון ואולי הנצחון, בעוד שלאף אחד אין מושג האם ההתנהלות הזו תבטיח את היתרון ואולי הנצחון? האם הדרישה של האוהד ״לעלות״ באה מכך שמהיציע, רואים את ההשפעה של התנהלות השחקנים על המשחק, או שמא היא באה מהרצון שלו לראות את הקבוצה שהוא אוהד משחקת ״כמו גברים״ ו״לא מוותרת״ ו״נלחמת״ ו״משחקת יפה״?

עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה

הטענה העיקרית בעד המשך ההתקפה היא ״לנצל את המומנטום״, אלא שמומנטום, כמו נשמה, רוח הקבוצה ומשחק הוגן הן מיתוסים. נסיון של אוהדים, שחקנים ומאמנים ליצור נרטיב שיסביר את הכאוס שהתרחש ב90 הדקות שקדמו לריאיון סוף המשחק, שווי ערך לטענות כי ״החזקנו יותר בכדור״, ״הגענו יותר למצבים״ ושאר קלישאות שבעיקר מנסות להאחז בנתונים סטטיסטיים בנסיון לטעת סדר בבלגן. זו כמובן לא בעיה ייחודית לכדורגל. לפני מספר שנים היה דיון משעשע, לאחר שמאן דהוא טען שמבחינה סטטיסטית, אין חשיבות למי שהבקיע את השער הראשון בהוקי. מיד קפץ מי שקפץ והראה שהקבוצה שהבקיעה את השער הראשון ניצחה פי 2 משחקים מהקבוצה שהבקיעה את השער השני. טיעון מוחץ למדי, אלא שבחינה של המספרים עצמם הראתה כי בפועל, מאחר והקבוצה שמנצחת בהוקי היא זו שמבקיעה יותר שערים מהמפסידה, הרי שלקבוצה המנצחת, מתוקף היותה מבקיעת רוב השערים במשחק, יותר סיכוי להיות זו שמבקיעה את השער הראשון, ובפועל אין בהבקעת השער הראשון במשחק נתון בעל חשיבות סטטיסטית. הנסיון להפוך את הנתון הסטטיסטי הזה על ראשו ולטעון שלקבוצה הכובשת את השער הראשון במשחק סיכוי של 2:1 לנצח את המשחק הוא פיקטיבי, במיוחד בכך שהוא מניח יחס של סיבתיות בין הנתון הסטטיסטי להישגי הקבוצות.

באותו אופן, אין ממש אפשרות לקבוע מהי ההתנהלות ה״נכונה״ במצב של השגת יתרון, מאחר וגם התקפה, הגנה, או משהו באמצע לא יבטיח שמירה על היתרון או הגדלתו, במיוחד לא במשחק כמו כדורגל. בספורט בכלל יש נטיה להסתמך על נתונים סטטיסטיים במטרה לשפר או להבטיח יתרון במשחק, מה שמכונה ״אנליטיקס״. המטרה פה אינה לטעון שאין לאנליטיקס מקום בספורט, אלא מהו המקום שלהם. באף מחקר לא הצליחו ליצור קשר חזק סיבתית בין מומנטום להצלחה על המגרש. התפיסה שלשחקן מסוים ״יד חמה מהשלוש״ ידועה מזמן כחסרת ערך ספורטיבי, וודאי אם מנסים להניח ש4 קליעות רצופות משמעותן שהחמישית תכנס. מצד שני יש ערך סטטיסטי למומנטום לקבוצה שמנצחת משחקים, שמאפשר לנבא שאם הם נצחו חמישה רצוף, הם ינצחו את השישי במידה רבה של הצלחה. אלא ששוב לא ברור האם הם מנצחים בגלל המומנטום או שמא הם פשוט טובים יותר מהיריבות ולכן הרצף. כך או כך, הסיבה שבשלה שחקנים יורדים להגנה או ממשיכים לתקוף אינה סטטיסטית, אלא פסיכולוגית, ותלויה בגורמים רבים שמלווים את המשחק ברגע נתון, ולא רק שאין אפשרות לחזות האם הירידה תוביל להפסד, כך, למגינת ליבם של מאמנים ואוהדים רבים, הדרך היחידה להבטיח את המשך ההתקפה הוא פשוט לצעוק להם לעלות ולקוות שהם שומעים.

מספר חזק: רוברטו קלמנטה

הוי, איזו בחירה קשה. טים דאנקן, רוג׳ר קלמנס, אנדראה פירלו, סמי סוזה. כולם ראויים, כולם יבקרו אותנו במועד אחר, אבל יש רק שם אחד שבאמת יש לציין פה, בהקשר של 21, וזה רוברטו קלמנטה. הרבה פעמים היכולת של השחקן כשחקן מאפילה על האיש עצמו, ע״ע בארי בונדס או רוג׳ר קלמנס שזה עתה הזכרתי. במקרה של רוברטו קלמנטה, האיש עצמו מאפיל על הישגיו כשחקן, וזה המקום לציין אותם: 3000 חבטות (עגול!), ממוצע חבטות 317, 1301 RBI, לקח את הMVP בשנת 1966, 15 הופעות באולסטאר, 12(!) כפפות זהב ברייט פילד ושתי אליפויות ב18 שנה, כולן בפיטסבורג פיירטס, כולן (פרט לחודש וחצי הראשונים שלו במייג׳ורס) עם המספר 21. עד כאן השחקן. מכאן האיש.

רוברטו אנריקה קלמנטה ווקר נולד בפוארטו ריקו בשנת 1934, וכבר בגיל צעיר הצטיין בבייסבול. בגיל 16 החל לשחק בליגת החובבנים באי, דבר שהוביל להצטרפותו בגיל 18 לקבוצת Cangrejeros de Santurce מהליגה הפוארטוריקנית שם שיחק שנתיים עד ל1954 שבה חתם בברוקלין דודג׳רס ועבר לשחק במונטריאול רויאלס שם תפס את עינם של הסקאוטרים מפיטסבורג שבחרו בו בדראפט של אותה שנה. קלמנטה אמנם לא היה השחקן הראשון ממוצא לטיני, פוארטוריקני או שחור ששיחק בליגה, אולם מוצאו והעובדה כי כמעט ולא ידע אנגלית הקשו מאוד על קליטתו. למרות זאת לא התקשה קלמנטה לתפקד על המגרש, וב1960 הוביל את הפייראטס לאליפות הראשונה שלו, כשהוא חובט 310 ומשיג לפחות היט אחד בכל אחד משבעת המשחקים נגד היאנקיז. הוא התעלה על ההישג הזה ב1971 וחבט ממוצע של 414 מול האוריולס בשבעת המשחקים נגדם, מה שזיכה אותו בתואר הMVP של הסדרה. בשנת 1972 סבל קלמנטה מסדרת פציעות טורדנית שהקשו על יכולתו לשחק, אם כי הדבר לא מנע ממנו לשבור את שיאו של הונוס וואגנר למספר המשחקים בפייראטס ולרשום את ההיט ה3000 שלו.

עד כאן, סיפור יפה, אם כי לא מיוחד. מה שמיוחד הוא כל מה שקרה מסביב. כמעט בכל שנותיו במייג׳ור ליג, העביר קלמנטה את פגרת האוף סיזן בפוארטו-ריקו, שם שיחק בייסבול מקצועני בליגת החורף המקומית. למה ברוב? כי ב1959 הוא התגייס לצבא האמריקני ושירת עד 1964 בreserve corps. בזמן שלא היה עסוק בלעשות לתושבי פוארטו ריקו טוב על הלב או בלשרת את המדינה, עסק קלמנטה בהתנדבות למען ארגוני צדקה שונים שעסקו במשלוח של אוכל, אספקה וציוד בייסבול למדינות בדרום אמריקה ובקריביים. ב1972 תקפה רעידת אדמה קשה את מאנגוואה, בירת ניקרגוואה. קלמנטה ואחרים התגייסו לארגן ולשלוח ציוד ואספקה לעיר. לכשגילה קלמנטה כי השלטון המושחת של הדיקטטור סומוזה ״הסיט״ את המשלוחים לטובת כיסו הפרטי של השליט, החליט להתלוות למשלוח הבא בעצמו, בהנחה כי נוכחותו תשפיע על הפקידים ותגרום למשלוח להגיע לזקוקים לו. המטוס שסבל מפגמים טכניים ופרסונליים רבים, הועמס לעייפה, ונשא כשני טון מעבר למשקל המירבי. המטוס התרסק לתוך האוקיינוס האטלנטי לא רחוק מחופה של קוסטה וורדה מיד לאחר שהמריא מפוארטו ריקו. כל חבריו לקבוצה נכחו בטקס האזכרה לקלמנטה, פרט לקצ׳ר מאני סאגווילן שניסה נואשות לאתר את גופתו של קלמנטה יחד עם צוללנים אחרים. ב20 למרץ 1973 הודיעו ארגון העיתונאים כי הם משעים את תקופת ההמתנה למענו של קלמנטה והוא נבחר להיכל התהילה עם 92% מקולות המצביעים. מספרו, 21, נתלה על קיר האצטדיון בפיטסבורג. ב2002 הוכרז התשיעי לספטמבר כ״יום רוברט קלמנטה״ וכל השחקנים ממוצא פוארטוריקני עולים לשחק כשהם לובשים את המספר 21 לזכרו של האיש שהיה שחקן גדול, אבל יותר מהכל, אדם ענק.

המספר החזק השאיר רושם חזק? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: 2 מימין ו2 משמאל, 22 זה הכל.