עם יד על הלב, אילו התבקשתי היום לדרג את שלושת הקבוצות הטובות ב-NBA כשאני שוכח מחיבה, נאמנות, ו-WISHFUL THINKING, זה היה דרוגי:

1. אוקלהומה סיטי

2. מיאמי

3. אינדיאנה

אני יודע בדיוק כמוכם שלרעמים של אוקלהומה-סיטי לא היה קיץ ערב במיוחד. בעוד הם מאבדים חלק די חשוב מקבוצת 2012-13 שלהם – קווין מרטין – והתוספות הגדולות שלהם היו זקן בן 39 ששמו דרק פישר,  JURNEYMAN  בשם ריאן גומז שלפני שנה שוחרר מהקליפרס לשחק שנה בגרמניה, וסטיבן אדאמס שהם זכו מהדראפט כחלק מעיסקת הארדן (אבל על זה יותר מאוחר), לא קרה שם הרבה.

כאילו לא קרה שם הרבה, אבל כפי שתראו מהתיזה שלי, הרבה מאד קרה שם!

מילה על אדאמס, לפני שנחזור אליו: הוא סנטר אתלטי מאד בגובה 2.14 מ' מניו זילנד שאולי הדבר המעניין ביותר בקשר לחייו הוא שהוא הבן מס' 18 של אביו סיד שהיה ייצור פורה ביותר שמומי והאשך יכולים ללמוד ממנו הרבה ועוד יישאר עודף, שסיים את תפקידו כ-"מכונה לייצור ילדים" עם אשתו החמישית טונגה.

אבל העסק לא נעצר שם כי בזמן שנראה כאילו הת'אנדר לא עשתה מאומה כמעט, כל המערביות מסביבה –מלבד הלייקרס כמובן, אבל זה דבר שממש נימאס אפילו לי לציין – התחזקו. יוסטון הביאה את דווייט האוארד, והקליפרס התחזקה מלמעלה עד למטה. על פורטלנד כבר כתבתי: קבוצה רביעית במערב פלוס/מינוס אחד. אז נדמה היה כאילו הת'אנדר נמצאים בבעייה רצינית ביותר.

הפלייאוף של העונה שעברה היה DISASTER רציני אבל אתן לאוהדיהם להסביר שהכל היה בגלל הפציעה של ראסל ווסטברוק.

אני יודע לא פחות ממומי שבעונת 2013-13 לת'אנדר היה את הרקורד הטוב במערב עם 22-60. אבל כדי לעשות את הרקורד הזה הקבוצה מתחה את ווסטברוק עד קצה גבול היכולת – ומי יודע אם לא היה לכך חלק בפציעתו –  ואת קווין דוראנט כמעט עד שם. אני יודע שעם ווסטברוק ודוראנט לת'אנדר יש את 2 מ-8 שחקני ה-NBA הטובים ביותר. אף קבוצה אחרת לא יכולה להתגאות בדבר כזה כולל מיאמי היט. אבל חשבו שכאן ניגמר הסיפור. חשבו שמכאן ועד העיירה שובצ'יאטה-קלואן בטיבט ישנן רק שאלות.

כנראה שלסם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, היו את התשובות.

*****

הוא נחשב פעם ל-WONDERKIND. מין עושה נפלאות גאוני העושה דברים שאף אחד אחר לא מסוגל. היום ברור לי שהוא לא "עושה נפלאות". אבל פשוט "עושה". בשקט בשקט, ללא רעש, הוא מכין לנו קבוצה שעד לפני שלושה חודשים חשבתי שהיא "דוראנט ווסטברוק פצוע ולא הרבה יותר", לקבוצה הטובה ביותר במערב – BAR NONE – ואולי הקבוצה הטובה ביותר בליגה.

מקבוצה שנקרעה בגדול ע"י מיאמי היט בפלייאוף, ושהושפלה עד עפר ע"י המדיה וכל מי שמוכן לדסקס כדורסל על שנתנה לג'יימס הארדן ללכת, היא פתאום יצאה מבירא עמיקתא להיות הקבוצה הטובה ביקום יחד עם מיאמי ואינדיאנה. היא נראית לי היום כקבוצה שתצחק אחרונה.

כולם – כולל אני – חשבתי שהיא תעשה צעד אחורנית השנה. במקום זה היא נתנה לנו הצגה שלא נישכח נגד הניקס אתמול בנצחון 123-94 – נצחון עשירי מ-11, והרקורד שלהם 5-23 שם אותם בדרך לעונה של 67 נצחונות. הם הקבוצה השמינית בהגנה (מרשה 100.9 נק' ב-100 פוזשיונס ליריבה), ומובילה ב-108.2 נק' ל-100 פוזשיונס בהתקפה. אז כנראה פרסטי הממזר עושה זאת שוב. יכול מאד להיות – כי תמיד זה ככה – שגם אלילת המזל עוזרת לו, אבל אני מדבר על תכליס, השורה התחתונה, ולא מעניין אותי כרגע (או עוד שעה, או אפילו עוד חודש) מה היתה תרומתו של פרסטי, או שזה קורה בגלל שזה קורה.

זה היה רק באוקטובר כשחשבנו שהרעמים יהפכו לקול קורא במדבר כשהתברר שראסל ווסטברוק זקוק לניתוח  ארטיסקופי נוסף במיניסקוס הקרוע שלו, שכאילו הבריא. אבל אם 21.3 חיצים, 7.0 בונבונים, 6.0 אשכוליות, ו-1.8 כיוסים הם אינדיקציה למשהו, הרי הקול הקורא במדבר הפך למקהלת הטברנקל המורמונית של סולט לייק סיטי. ראסל חזר והזמר שלו פשוט:

"אני היום הפוינט גארד הטוב ביותר בעולם!".

וואללה שזה היה יכול להיות שיר נפלא לווילי נלסון. הוא וראסל ווסטברוק נראים לי זוג מהשמיים.

סם פרסטי לא המציא את הת'אנדר מחדש. הוא פשוט קוצר את פרות ההכנה, התכנון, והמחשבה על מה הולך לקרות. ועם המזל איתו – SO BE IT!

וזה קורה בגדול.

*****

סם פרסטי ידע שהוא לא יכול להילחם בהסכם הקיבוצי, ויהיה עליו להיפרד מהשחקן שהוא אהב יותר מכולם – ג'יימס הארדן.

אבל הוא היה חכם.

איך היה חכם?

הוא החליט להיפרד ממנו SOONER RATHER THAN LATER! איך אומר מומי? "להקדים רפואה למכה!"

הוא החליט TO SUCCUMB למצב (קוס אמעק! אני שוכח עברית. בארץ באפריל אני קונה מילון. במילון של גוגל נשבעתי לא להשתמש, ואני לא יודע למה נשבעתי. עוד טמטום של לס!) ולהחליט שמאחר ואין ברירה אלא לוותר על הארדן, מוטב לעשות זאת מוקדם ולהביא עבורו 'חבילה' שתוכל לעזור. בסתר ליבו אולי הוא אפילו הבין מה שאני הבנתי כבר לפני שנתיים, וכתבתי על כך כבר באתר 'הישן': אולי  ע-ד-י-ף  בלי הארדן, אך על זה עוד מעט.

הוא היה אולי הראשון להבין שההסכם הקיבוצי לא יאפשר יותר לאף קבוצה לשמר שלושה סופר-סופר סטארים מהסוג של "דוראנט-ווסטברוק-הארדן" לתקופה ארוכה. שנה-שנתיים מקסימום. האחרונה שהצליחה עם זאת כי היא הקדימה את כולם היתה מיאמי עם "לברון-ווייד-בוש". שני (2) סופר-סופרים זה כל מה שהחוזה יאפשר, אלא אם כן – כמובן – איזה מין ג'ו-שמו הופך לסופר-סופר בפיתוח עצמי בקבוצתו, וגם אז הוא ייברח תוך עונה או שתיים כי הקבוצה לא תצליח לשמר אותו כספית.

אולי פרסטי קיווה שהארדן ייקח קצת פחות כסף ויישאר כפי שעשו הכוכבים המזדקנים של הספארס, אבל הארדן עזב לא רק בגלל הכסף, אלא גם בגלל שידע שעם דוראנט וווסטברוק הוא יהיה הכינור השלישי, אפילו אם יהפוך לשוטינג גארד הטוב בעולם – דבר שלדעתי הוא כבר עשה.

כן, הארדן היום הוא מס' 2 הטוב בעולם, אבל בת'אנדר הוא היה שלישי למספרי 1 ו-3!

אז הוא עזב.

פרסטי היה הראשון שכנראה החליט שלא צריכים "BIG TWO". "BIG THREE" מספיקים אם הם ברמה של דוראנט ווסטברוק. כל מה שהם צריכים זה צוות מסייע טוב, ומתאים.

ארבעת הקלעים המובילים של הת'אנדר הם ארבעה שהם הביאו בדראפט: דוראנט (בחירה שנייה ב-2007) ווסטברוק (4 ב-2008), איבקה (24 ב-2008), ורג'י ג'קסון (24 ב-2011). אין שאלה שמתוך הארבעה ה-X-FACTOR הגדול הוא ראסל ווסטברוק, ההפתעה הגדולה והנעימה ביותר מכל 500 שחקני ה-NBA. ה-X FACTOR השני הוא ג'קסון ללא ספק.

ועכשיו מגיעים לעתיד: סטבן אדאמס הענק הניו זילנדי הוא חלק מההחזר על הארדן. הוא הבחירה מס' 12 בדראפט של יוסטון שהת'אנדר קיבלה כחלק מעיסקת הארדן. אני חוזה בו בקביעות ולדעתי הוא יהפוך עוד העונה לסנטר לגיטימי, ובעונה הבאה כבר לסנטר מוביל ב-NBA. הוא-הוא המספר שאוקלהומה שיוועה לו כל כך: "5". הוא ה-"5" העתידי של הקבוצה לשנים הבאות, ומי יודע אם זה לבד אינו החזר מספיק על הארדן. בינתיים הוא משחק 16 דקות למשחק, קולע 3.8 נק', אבל קוטף – הקשיבו לזה – 4.7 רימונים ב-16 דקות!!! מזכיר את דחואן בלייר, אבל גבוה ממנו בעשרה 'סנטים' כפי שמומי אומר.

עוד מילה על פרסטי והארדן: אני לא בטוח שזה מה שפרסטי חשב כי הוא לא מגלה לי את סודותיו, אבל אני מאמין שהוא החליט – מה שאני חששתי וכתבתי כמה פעמים – שהארדן הוא אצבע ששית מיותרת. בשלישייה הגדולה של מיאמי כל אחד הוא יחידה נפרדת, שונה מהשנייה. בת'אנדר 'השלישייה הגדולה' ניכנסה אחת בנשמה של השנייה. אם אתם זוכרים כבר מזמן – עוד באתר הישן – כתבתי שהארדן הוא מיותר כי הוא "יותר מדי כמו דוראנט" ו-"יותר מדי כמו ווסטברוק". כדי לעשות שתייה טובה אתה מערבב וודקה, טוניק, ומיץ מנגו. אתה לא יכול לשפרה עם וודקה, טוניק, ועוד הטוניק. אתה רק מחליש אותה. או וודקה, טוניק, ועוד וודקה. אז השתייה גורמת לשיכרה. קשה לי להסביר; בקשו הסבר ממומי.

אבל הנקודה היא שהארדן היה כאילו להוסיף עוד יין לכד של יין. אז מה תקבל? עוד יין. אבל לא תקבל יין משופר, וזאת היתה הנקודה של פרסטי, כך אני מאמין.

ג'רמי למב, מנגד, הוא אחר לחלוטין. הוא ישפר את השתייה; ישפר את היין. אותו דבר רג'י ג'קסון. למב בינתיים תורם 9.5 נק' נק' ב-20  דקות משחק, וג'קסון 12.5 עם 3.8 אס' ו-3.8 ריב' ב-24 דקות משחק.

*****

שאלה אחת שאין צורך לשאול היא כמה טוב הוא קווין דוראנט כי אני כבר מספק עליה תשובה: הוא שחקן ההתקפה הטוב ביותר ב-NBA ואחד הטובים בהסטוריה. כמה טוב הוא בהגנה תלוי במה מבקשים ממנו. סקוט ברוקס מעולם לא ביקש ממנו להוציא אנרגיה מיותרת בהגנה כי הוא היה צריך את תוצרת ההתקפה שלו: הוא הגיע בעונה שעברה לקלוב ה-50-40-90   (לאלה שלא בטוחים מה זה – 50% מהפארקט, 40% מה-3, ו-90% מהקו) עם ממוצע של 28.1 נק' ו-7.9 קרשים, וקרייר-היי 4.6 בונבונים למשחק, והעונה ממוצעיו הם העתק תאומי מדוייק ממש לשנה שעברה:  28.0, 8.0, ואותו 4.6.

סופרסטארים כאלה כמו דוראנט וווסטברוק מנצחים ב-NBA, וכשיש לך צמד כזה, אתה צריך לפרוח. אבל אליפות???

כוכבים כאלה צריכים אינדיאנדים לעשות את העבודה המלוכלכת. וכאן מגיע 'האבל' הגדול עם שאלת השאלות לכל עכברוש המנסה לדסקס קבוצה מסובכת כמו הת'אנדר:  שאלו מה בדיוק הוא הסיפור של סרג'י איבקה, הספרדי בן קונגו שהיה אמור להטות את פי המאזניים לעבר 'גדולה', ובינתיים – כך זימרו – הוא מהווה סופר אכזבה לכל אוהדיו באשר הם שם, למרות שהם העתירו את שמו בכינויים כמו Air Congo, Serge Protector, and Iblocka

שאלו: האם הכינויים מופרכים מאד?

כשהוא הגיע לליגה לפני 4 שנים ההייפ עליו היה כזה שרבים כאלה לא זכורים לי על שחקן אירופאי (אפילו שהוא 'אירופאי' כמו שאלכס טיוס הוא "אסייתי"). הוא הגיע אמנם לא הרבה יותר מ- physical specimen אבל תוך שנתיים הפך את עצמו ל-TWO-WAY פאור-פורוורד בעל פוטנציאל בשמיים.

פתאום בא הפלאטו – קו ישר שלא עולה ולא יורד, ובעונה שעברה באה הנפילה. מהפאור-פורוורד של העתיד הוא הפך די לחור בהתקפת הת'אנדר כשבהרבה משחקים הוא לא הרבה יותר מ-"נישכח". היו לו משחקים לא רעים פה ושם? כמובן! אבל לא זכור לי משחק אחד – אחד, לא שניים! – בו הוא היה ממש כוכב. 12.2 נק' עם 6.7 ריב'? אתם יודעים כמה פאור פורוורדים ישנם בליגה המשחקים פחות דקות ממנו עם סטטיסטיקה הרבה יותר טובה? הוא אמנם הוביל את הליגה בחסימות עם 3.6 למשחק, אבל לעסק הזה היה יותר חשיבות פסיכולוגית ממעשית.

הוא הפך לשחקן נישכח. העונה הוא התעורר. הוא לא עשה מטמורפוזה טוטאלית, וקווין לאב הוא לא יהיה אף פעם, אבל העונה ה-14.4 נק' שלו עם 9.0 ריב' הם שיפור ניכר לעונה שעברה, וה-18.5 PER שלו מספיק לעשות אליפות עם דוראנט ווסטברוק והשאר. 

עד העונה משחק ההתקפה שלו התבסס בעיקר על  סלי  ריבאונד, או "CATCH AND SHOOT", ו-PICK-AND-POP. מ-190 הסלים שלו בעונה שעברה 138 מהם היו בג'אמפרס. תסתכלו על סטטיסטיקות של פאור-פורוורדים כמו מוזס מלון, צ'ארלס בארקלי, הוראס גראנט, צ'ארלס אוקלי, אנטוני מייסון, ואחרים – הרוב באו מדאנקים, פוסט-אפס, או לייאפס. זה מה שאיבקה היה חייב ללמוד: להיות מפלצת תחת הסל ולגרום מהומות משם, ולא להיות מין ריי אלן בגובה 2.09 מ' ומשקל 110 ק"ג. אם הסתכלתם על הפיק-אנד-רולס שלו בעבר עם ווסטברוק, הרי ברובם הוא העדיף TO POP OFF את הסקרין במקום TO ROLL אותם, כפי שהיה עושה קרל מלון. העונה ישנם הרבה יותר 'רולים', והוא הפך לשחקן הרבה יותר טוב.

ת'אבו ספולושה הוא DEFENSIVE ASSET  עצום אבל תרומתו בהתקפה היתה קטנה מאד בעונה שעברה. העונה הוא השתפר עם 6.1 נק' ו-4.1 ריב' ב-25 דקות משחק. לת'אנדר משחק ההגנה שלו מספיק. יש להם די והותר מפציצים. אותו דבר נכון לגבי קנדריק פרקינס שמספר דקותיו ירד ל-18, בהן הוא קולע  2.9 עם 3.6 ריב'. אבל תמיד יש את ניק קוליסון – הפקק היעיל לכל צרה – שהיום משחק כבר אותו מספר דקות של פרקינס בגלל שיש גם אדאמס – 17.5 דק', בהן הוא קולע 4.5 נק' עם 3.5 ריב'.

אני רואה כאן גמר מערב בטוח. אולי אפילו אליפות NBA.

ועל האשים ת'אביט אפילו לא התחלתי לדבר!