חזרנו / דרור פישר

תיעוד מרגש של קהל בישראל, 13.3.21

אם היו אומרים לכם, לפני שנה וחצי, שבשנה הקרובה לא תוכלו להיכנס לאף אירוע ספורטיבי בעולם, בוודאי הייתם צוחקים ואולי גם משחילים קללה עסיסית בתגובה. הרי שום דבר לא ייקח לכם את האהבה הנצחית – הגעה למגרש ועידוד עם כל הלב והנשמה את הקבוצה שאתם אוהדים. אף אחד לא ייקח לכם את השמחה בסל ניצחון או את צרחות האושר משער מכריע בדקה ה-95, או את הרצון לנצח קבוצה גדולה ולרשום סנסציה כנגד כל הסיכויים. אתם לעד תהיו שם, ביציע, ותתנו הכל בשביל הניצחון. תהיו איתם גם בהפסדים, בכישלונות, בירידת הליגה, בתבוסות היסטוריות, באכזבות. האהדה לקבוצה תוציא מכם מישהו שלא חשבתם שאתם יכולים להיות, או מסוגלים להיות, בכל בשם האהבה לסמל.

גם אם ידעתם שזה יגיע, לא הייתם מסוגלים להתכונן.

ב-5.3.20 אירע האירוע המשמעותי בספורט הישראלי בשנים האחרונות – ביום הזה היה המשחק האחרון שבו הוכנס קהל באופן רשמי. אחרי ההדבקה ההמונית בדרבי התל אביבי, משרד הבריאות סגר הרמטית את ענפי הספורט וכפה על כולנו פגרה מוקדמת מהצפוי. פתאום צריך להתרגל לשגרה מוזרה של חיים ללא ספורט, שכלל נטישה מאסיבית לערוצי החדשות, מדידות חום בכל יום, בידודים מבני המשפחה והחברים, עטיית מסכות בכל מקום וגם הבנה בינינו לבין עצמנו שעדיף לראות שידורים חוזרים של גוף בתנועה עם גלעד ינקלביץ' על פני הליגה הבלארוסית.

גלעד ינקלביץ. איכות השידור עדיין יותר גבוהה מהרמה של דינמו מינסק

המשחקים מהבית נראו אנמים לחלוטין וגם רעשי רקע של קהל מוקלט לא יכלו לטשטש את זה.
בתור אחד שהיה במשחק ללא קהל, זה היה מראה עצוב. אצטדיון בלומפילד, שמכיל מעל 30 אלף מקומות, היה ריק מאדם, למעט כמה אנשי הנהלה. כל צעקה נשמעה למרחקים אדירים וניתן היה לראות אצל השחקנים שחסר להם הפוש שמגיע בדרך כלל מהאנשים שנמצאים מאחורי השערים. לכן כשהגיעו החיסונים והמתווה להחייאת ענף התרבות נראה באופק, כל אוהבי הספורט הזמינו תור לחיסון, רק בשביל ההזדמנות לחזור למגרש כמה שיותר מהר.

בסופו של דבר, זה קרה.

בהתחלה רק 300, אחר כך כבר 1500 במגרש פתוח ו-1000 באולם, ובעתיד הקרוב אולי גם שליש מתפוסת הקהל. לאט לאט האוהדים קיבלו את אשר על ליבם – לראות את מועדון חייהם על המגרש.
גם אני עפתי על ההזדמנות שנוצרה והבטחתי את מקומי במשחק של מכבי תל אביב מול עירוני נס ציונה בהיכל מנורה.

במשחק עצמו לא היה משהו מיוחד. נס ציונה פתחה חזק, מכבי הגיבה עם ריצת 25-8 עד לסיום הרבע הראשון וברבע השני ווין סלדן הוליך את הכתומים בצמצום הפער עד להפרש 2 במחצית, 46-44 לזכות הצהובים. בתחילת המחצית השנייה המגמה נמשכה, כאשר ווין סלדן ופטריק מילר קולעים בצד אחד וסקוטי ווילבקין בצד השני, אבל אז דראגן בנדר התעורר ועם כמה סלים חשובים הוליך את האלופה ליתרון 13 בסיום הרבע השלישי, ממנו החבורה של בראד גרינברג לא יכלו לחזור. הרבע הרביעי היה גארבג' טיים אחד ארוך, בו טיילר דורסי וכריס ג'ונס שיפרו ממוצעים והמשחק נגמר עם דאנק מרהיב של סנדי כהן אחרי הבאזר, 96-74 לביתיים.

ביום רגיל, או לפחות כמו שהתרגלנו אליו, זה היה משחק סטנדרטי. התוצאה לא הפתיעה יותר מדי אנשים, במיוחד לאור החולשה היחסית של נס ציונה בצבע וגם הפרשי הרמות היו ברורים מאליהם. מכבי התפוצצה אחרי שאיבדה, כמעט מעשית, את המקום ביורוליג, ונס ציונה עשתה ניסויי כלים לקראת המפגש הקרוב מול קייב בשמינית גמר היורופ קאפ. אבל בכל זאת היה משהו מיוחד באותו מפגש – סוף סוף היה קהל, והרבה ממנו.

אוהדים במשחק כדורסל, כמה שהתגעגענו

האווירה הייתה מחשמלת. היציע המעודד של הצהובים, שהכיל באיזור ה-80 אוהדים, סחף את כל ההיכל לשירה רצופה למשך 40 דקות. בפעם הראשונה מאז המשחק נגד אנדולו אפס ב-4.3.20, ההיכל הרגיש מלא. כל סל הרגיש כמו סל ניצחון, כל התקפה הרגישה מכרעת וחשובה, כל זריקת עונשין הלב פעם בעוצמה ובכל החטאה הלב הרגיש שבור.

הרגשתי חי.

הרגש הזה בלתי ניתן להסבר. העוצמה של קהל, קטן ככל שיהיה, גדולה ברמות שקשה לדמיין.
הייתי במשחקים של עשרה אוהדים בנהלל ובמשחק של 75000 אוהדים בקאמפ נואו, הייתי בגמרים וגם בקרבות תחתית. חוויתי כל רמה של ספורט שאפשר לחוות במסגרת הישראלית. בחיים שלי לא התרגשתי כמו באותו משחק. רגע הכניסה למגרש הפך בן רגע ממשהו נורמטיבי לסוריאליסטי, ואני בטוח שאלפי האוהדים שפקדו השבוע את המגרשים הרגישו כמוני. דבר שנראה כל כך טריוויאלי נהפך לחלום רטוב, ופתאום הפך לרגע מתוק.

האירוע הגדול באותו יום בכלל לא התרחש במהלך המשחק, אלא בסופו. שחקני שתי הקבוצות ניגשו להודות לאוהדים שלהם. האירוע הנפוץ והאולי גם קצת שולי ומובן מאליו, נהפך לרגע עם משמעות עמוקה יותר. אותו רגע הפך להצהרה מצד הקהל – חזרנו, ואנחנו כאן כדי להישאר.

אוהדי ליברפול בימים יפים יותר (ויקיפדיה)

הקורונה עוד רחוקה מלהיגמר. למרות מבצע החיסונים המרשים, הוירוס עדיין איתנו והחשש מהתפרצות חוזרת של המגפה תלווה אותנו, ככל הנראה, עד לשנה הבאה, אבל העתיד נראה ורוד. נוכל לחזור להתפלל בפנדל מכריע או זריקת עונשין בשנייה האחרונה, לעודד את הנבחרות הלאומיות, לשרוק בוז ליריבות, להתאכזב מהפסד כואב ולבכות מאושר אחרי זכייה בגביע. רק הפעם, במקום שנעשה את זה לבד מהבית, נעשה את זה עם עוד אלפים לידנו במגרש.

המשחק בין מכבי לנס ציונה עוד ישוחק העונה לפחות פעם אחת, כמו כנראה גם המשחקים בין ביתר ירושלים להפועל כפר סבא ובין הפועל ירושלים לעירוני רמת השרון, אבל זה לא יהיה אותו דבר. ההתרגשות מלראות ספורט במגרש הפכה למיוחדת יותר מאי פעם. לכל מי שאוהב ספורט, אני ממליץ לכם ללכת לראות משחק, בין אם זה בליגת העל ובין אם זה בליגה ב'. מה שתחוו שם יהיה רגש שונה, מיוחד, כזה שיצא לכם לחוות רק בפעם הראשונה שלכם כקהל. כולנו נקווה שזאת גם תהיה הפעם האחרונה, כי אף אחד לא יודע מה יקרה אם שוב יקחו את האוויר לנשימה שלנו, הספורט.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

    1. דרור פישר

      15 מרץ 2021 20:02:36

      אהלן
      אני באופן אישי לא קניתי את הכרטיסים. אני נמצא בקורס של תקשורת ספורט ובאנו לשדר את המשחק. כעיקרון הכרטיסים מחולקים למנויים ומה שנשאר מהם מחלקים לקהל הרחב. כמובן שמי שיכול להיכנס הוא רק כזה שיש לו תעודת מתחסן/מחלים בתוקף. הקבוצה הביתית קובעת כמה כרטיסים מוקצים לצריבה, כאשר המטרה היא למכור הכל

  5. אלכס דוקורסקי

    16 מרץ 2021 22:47:18

    דרור, תודה רבה. התרגשותך ושמחתך לחזור למגרשים ניכרת בכתיבתך היפה. מאחל לך לצפות באופן בלתי אמצעי בהרבה אירועי ספורט כשהרבה קהל לצידך.

    רק לא הייתי ממהר להמעיט מערך הליגה הבלרוסית בכדורגל (ולמען הגילוי הנאות, אציין שזוהי ארץ הולדתי). הרמה דומה מאוד, אם כי אולי נמוכה מעט יותר, לרמה בארץ. ההבדל הוא כמובן בתחושת השייכות, שהיא חזקה יותר, כמובן, לליגה הישראלית.
    אילו, באופן היפותטי, המצב היה הפוך, ומסיבה כלשהי הליגה הישראלית היתה משוחקת בעוד שהרבה ליגות מושבתות, אזרחי בלרוס לא היו נופלים מהכיסא – גם לא לנוכח משחק העונה בין שתי ערי החוף.

    1. דרור פישר

      17 מרץ 2021 00:38:36

      לגמרי מסכים איתך. זה היה הספורט היחיד ששוחק/שודר בשעות נורמליות לאורך כמעט חודש, ובאופן אישי אחרי משחק וחצי נמאס לי. המגרשים שם נראים ברמה שלא מביישת את ליגה א בארץ והרמה שם אמנם יחסית סבירה, אבל לא מספיק מושכת. כמובן שגם אם זאת הייתה הליגה הפינית או הגיאורגית הייתי כותב אותו דבר, זה הכל עניין של מה שודר ומה לא. הליגה הישראלית טובה יותר, אבל גם בה הכדורגל שואף למטה.
      פרט קטן ושולי – הכנסתי את הקטע הזה, עם ההשוואה לגלעד ינקלביץ, בתור גאג לחבריי מהקורס שעפו על זה. הליגה הבלארוסית באמת הייתה חוויה לא נשכחת בשביל אנשי וצופי ערוץ הספורט

כתיבת תגובה

סגירת תפריט