הנה אנחנו כאן בפגרת האול סטאר, והסלטיקס יושבים במקום הרביעי במזרח במאזן לא מרשים במיוחד של 19-17, לאחר חודש מפרך וחוויות מצמררות. בזמן שכתבתי את הפרק הראשון של היומן הזה, בוסטון היו במקום הראשון במזרח, והבעיה הכי גדולה שהייתה להם הייתה שקמבה ווקר עדיין פצוע. עכשיו, חודש וחצי לאחר מכן, נראה שנקודות האור המועטות שדיברתי עליהם פעם שעברה התעממו עד כדי חושך כמעט מוחלט והבעיה הכי גדולה שלהם כרגע היא שקמבה ווקר דווקא כן משחק.

הסלטיקס עד כה

אפשר להגיד שהירידה של הסלטיקס התחילה עם הפציעה של מרקוס סמארט. ה-All Defensive גארד לא שיחק מאז סוף ינואר, וחסרונו מורגש בהחלט. זה לא צריך להפתיע אף אחד, סמארט הוא העוגן ההגנתי והמנטלי של הקבוצה הזאת כבר שנים, וכשלוקחים להם דבר כזה הם כמובן יתחלשו. אבל הדבר שכן מפתיע הוא חזרתו הצולעת של קמבה ווקר מפציעתו.

ב-15 המשחקים הראשונים שלו העונה, ווקר לא הצליח למצוא את עצמו. הוא קלע בכמות נמוכה יחסית אל עצמו, באחוזים נמוכים יחסית לכל אחד, והחליט החלטות שגויות על המגרש פעם אחר פעם. (17 נק' למשחק, 37% מהשדה, 35% מהשלשה). יתר על כך, בוסטון הפסידו 9 מתוך ה15 האלה. דווקא ב-5 המשחקים האחרונים ראינו שיפור משמעותי הן בביצועים של ווקר והן בהצלחה של הסלטיקס, וזה כן נותן מקום לאופטימיות למה שיבוא אחרי האול סטאר.

אבל, ווקר לא היה הבעיה היחידה של הסלטיקס לאורך פברואר. גם צמד האול סטארים טייטום ובראון, שהתחילו את העונה פנומנלית, חטפו מכה רצינית מאוד מאז שסמארט נפצע. טייטום ירד מ-26.8 נק' למשחק על 48% מהשדה ו43% מהשלשה ל- 23.6 נק' על 40% מהשדה ו-32% מהשלשה. בראון ירד מ-27.1 נק' למשחק על 53% ו44% ל-21.8 על 44% ו-32%. אז אולי קמבה ווקר חזר לעצמו בשבוע האחרון אבל אם טייטום ובראון לא יתאפסו על עצמם בקרוב אז אפשר בכלל להגיד לעונה הזאת שלום ולא להתראות.

אז האם יש בכל זאת מקום לאופטימיות?

רוב האופטימיות שנשארה לקבוצה הזאת היא שאנחנו לא יודעים מה שעוד לא ראינו. ההרכב של קמבה, סמארט, בראון וטייטום שיחק דקות בודדות ביחד העונה. סמארט צפוי לחזור אחרי האול סטאר, ומשם נראה איך הם משחקים כולם ביחד. דני איינג' לקח אחריות בפומבי על ההפסדים של בוסטון לאחרונה, ואפילו אמר שיכול להיות שהסלטיקס פשוט "לא טובים מספיק". עכשיו, לא צריך בלש בשביל לגלות את זה דני, אבל אני דיי בטוח שאתה בעצמך הוא זה שאחראי על לבנות קבוצה שהיא כן מספיק טובה.

לבוסטון יש חריגת טרייד בגודל של מנהטן ופחות מ-3 שבועות להשתמש בה. שאמס צ'ארנייה דיווח שבוסטון שמים עין על שחקנים ברמה מאוד גבוהה כמו ניקולה ווצ'ביץ' וג'רמי גראנט, אבל אני מאוד סקפטי לגבי המוכנות של איינג' לעשות מהלך כלשהו. אפשר לחזור ולדבר על כמה הקבוצה לא מתפקדת וכמה השחקנים צריכים להשתפר והכל, אבל בסופו של דבר הכוח לשפר את הקבוצה נמצא אצל המנהל המקצועי, ולצערי הרב זה נראה שהוא הבעיה המרכזית.

לאיינג' הייתה הברקה בקיץ 2017, שהוא הנחית את ג'ייסון טייטום, קיירי אירווינג וגורדון הייוורד אצלו בבית. מאז, לעומת זאת, יש לו רצף מאוד ארוך, לא של החלטות לא נכונות – אלא של חוסר מוכנות לעשות החלטה. הוא נמנע מלהעביר את הייוורד אחרי שהוא חזר מפציעה. הוא נמנע מלהשיג 3 סופרסטארים שונים שהיו בשוק (אנת'וני דייוויס, קאוואי לאונרד וג'יימס הארדן) כשהיה לו את הנכסים להשיג כל אחד מהם. הוא נתן לאל הורפורד לעזוב בשביל כלום. הוא לא ביצע עסקה בדד ליין מאז שהוא הביא את אייזאה תומאס מפיניקס. גם עכשיו, אחרי שהוא כביכול לקח אחריות על המשבר, הוא הסתייג בכך שאמר שהכוכבים לא שיחקו ביחד הרבה ושצריך עוד לראות מה אפשר לעשות.

בעבר, דני איינג' היה GM מעולה, מהטובים בליגה. עכשיו, אני לא יכול שלא לתהות האם יש לו מקום בקבוצה יותר. אם הוא לא מצליח לעשות משהו עם חריגת הטרייד הגדולה ביותר בהיסטוריה של הליגה, אני חושש שמקום העבודה שלו בסכנה. דאגה נוספת היא בראד סטיבנס, שכבר מזמן לא בטופ של המאמנים בליגה. כבר מספר שנים טובות סטיבנס לא יודע איך לחלק נכון את התפקידים בקבוצה, והוא אניגמה בכל הנוגע לקבלת החלטות, חילופים וטיימאוטים. אני לא בהכרח חושב שצריך לפטר את סטיבנס, אבל צריך לעשות משהו.

השורה התחתונה לא השתנתה יותר מדי מאז הפרק הקודם ביומן שלי. אני לא יודע מה יקרה בהמשך, הרבה מאוד יכול להשתנות גם אחרי הפסקת האול סטאר. בכל מקרה, אני דוגל בפילוסופיה של לקוות לטוב ביותר ולצפות לרע מכל, וכך אעשה.