תורת המספרים: תש-תש-תשע עשרה, תשע-עשרה.

תורת המספרים: תש-תש-תשע עשרה, תשע-עשרה.

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

In World War II the average age of the combat soldier was twenty-six. In Vietnam he was nineteen – Paul Hardcastle, 19

נכון להיום, 2021, ספורטאי המתגייס לצה״ל יכול לנסות להתקבל לאחת משלוש קטגוריות. הראשונה, ספורטאי פעיל, מאפשרת לו לשרת 6 שעות ביום בשלושה ימים בשבוע ושאר הימים שרות מלא, ומזכה אותו בחופשה שנתית מיוחדת של 90 יום בשנה + עד 120 יום דחיית שרות . השניה, ספורטאי מצטיין, זהה לספורטאי פעיל, אך מאפשרת לחייל לשרת 6 שעות ביום במשך כל השבוע (ולא רק שלושה ימים). השלישית, והנחשבת מכולן, מכונה ״ספורטאי עילוי״, ומעבר לתואר המפוצץ, מעניקה דחיית שירות של שלוש שנים (עם אופציה להארכה) על מנת שיוכל להתאמן בחו״ל. האופציה הזו כונתה בעבר ״חוק סהר״ על שמו של הכדורגלן בן שהר שבאותם ימים שיחק באנגליה והיתה אמורה לאפשר לאתלט ״לשרת״ בשגרירויות וקונסוליות במקום לחזור לארץ. בפועל החוק לא עבר ובמקומו הוכרז על סטטוס ״ספורטאי עילוי״ שגם זכה לכינוי ״נוהל פאר״ על שמה של שחר פאר שהיתה הראשונה להנות מהסטטוס. במידה וקיבל המועמד לשירות הבטחוני את הסטטוס, הוא מתחייל, עובר טירונות ומשובץ ביחידה הממוקמת לא רחוק מ60 ק״מ ממקום מגוריו, ואז משובץ ליחידה בה הוא משרת, ומעביר בסבבה שלו את השנתיים וחצי הבאות.

התנאים לקבלת הסטטוס שונים מענף לענף. מועמד לשירות בטחוני (מלש״ב) המתמודד בענף יחיד (אצן, שחיין, טניסאי, וכו) צריך להציג הישגים ״ראויים״. למשל, השתתפות באליפות אירופה או עולם (בנוער או בבוגרים) או הישג באליפות ישראל. בכלל הקריטריונים לספורטאים, הם באופן מפתיע מאוד מפורטים, למשל בענפי אומנויות הלחימה, הקריטריון הוא ספורטאי המתחרה באחד הענפים האולימפיים שדורג בחצי העליון מבין הספורטאים המשתתפים באליפות העולם או אליפות אירופה לנוער, ובלבד שניצח ניצחון אחד לפחות על המזרן או בזירה (אבל לא ניצחון טכני). או למשל טניסאי בעל 4 נקודות ATP לגברים או 4 נקודות WTA לנשים או עד דרוג 100 בעולם לנוער. וכמובן, איך לא, רב אמן או אמן בינ"ל או אמן בכיר ישראלי בענף השחמט,  בתנאי שמד-הכושר הבינלאומי שלו באחד מפרסומי פיד"ה בשנה האחרונה היה לפחות 2400 (לבנות 2200), ובתנאי שהוא השתתף בשנה האחרונה בלפחות 20 משחקי תחרות. ולמי שתוהה, הקריטריונים ממש מפרטים מה בדיוק כולל מד הכושר בשחמט, ומה נחשבת תחרות וכו׳. מנגד, בענפים הקבוצתיים, כדורגל, כדורסל, כדורעף וכו׳ נדרש המלש״ב להיות שחקן בסגל של אחת מקבוצות הליגה הבכירה של בוגרים (או 2 הליגות הבכירות בכדורגל וכדורסל) ו/או שחקן הנבחרת הבוגרת או העתודה.

שחר פאר. עילוי!

יום בצבא זה כמו קפה, או שהוא שחור או שזה נס.

הרציונל פשוט. בישראל קיים גיוס חובה (מה לעשות). כל אזרח ישראלי שמגיע לגיל 18 מחוייב להתגייס, גברים ל30 חודשים (שנתיים וחצי) ונשים ל24 חודשים (שנתיים). לספורטאי מקצועי, מדובר בכמעט גזר דין מוות לקריירה הספורטיבית שלו. גילאי 21-18 הן שנים מהותיות להתפתחות ולהפיכתו של ספורטאי הנוער לספורטאי בוגר. בענפים הקבוצתיים שחקנים רבים עולים לבוגרים בשנים האלה, ומי שלא מוצא את מקומו עד אזור גיל ה20, נאלץ כמעט תמיד לוותר על קריירה ספורטיבית מקצועית. בענפי היחיד, זהו הגיל שבו רבים מהאתלטים יכולים להתחרות בתחרויות בוגרים. מגיל 18 מתחיל הגוף הספורטיבי את הספירה לאחור, כאשר העשור הראשון הוא בשיאו, ובעשור השני הוא כבר מאבד מהיכולות שלו. מאחר ומדובר בתקופה יחסית קצרה (בין 10 ל15 שנה) שבה הספורטאי מסוגל לתפקד בשיאו, אובדן של שלוש שנים פוגע באתלטים מאוד כלכלית כמקצועית ואתלט שינסה למצוא את דרכו בגיל 21 יגלה כי חבריו לשנתון צברו נסיון, ומעמד, ודירוג וכסף, ושאר יתרונות שיתקעו אותו במקום שלרבים קשה מאוד להתחיל ממנו. ואם בישראל עוד אפשר לפתור את הבעיה בכך שכל הספורטאים ילכו לצבא, מה יעשה מי שמתחרה בתחרויות בין לאומיות, שם בני השנתון שלו מסיימים תיכון (אם מסיימים) ומייד רצים להתחרות ולהתאמן.

בעבר הדרכים להתמודד עם הבעיה ושמה גיוס החובה בישראל התחלקה, כמו כל דבר בצה״ל לשלוש. הראשונה היתה לשרת, ולהתמודד עם מה שיהיה אחר כך, אחר כך. האופציה השניה היתה לא להתגייס. כלומר להוציא פטור מגיוס באמתלה כזו או אחרת. הבעיה העיקרית עם האופציה הזו היא שאי שירות בצה״ל, מעבר לסטיגמה שעדיין קיימת לדמויות ציבוריות (וספורטאים הם דמויות מאוד ציבוריות), גם פוגעת עד מונעת מספורטאי להשתתף בנבחרת כלשהי. למרות שבפועל הרי אין דבר כזה ״לייצג את המדינה״, מאחר וכל נבחרת מייצגת אך ורק את הגוף שבשמו היא הוקמה (ההתאחדות לכדורגל, איגוד הטניס הישראלי) שהוא בהגדרתו אוטונומי מהמדינה (אם כי נהנה מתקצוב כמובן), הרי שרוב (אולי כל) הגופים האלה הציבו את השירות הצבאי כתנאי לקבלה לנבחרות שהם שולחים. וכך אותו אתלט ששוחרר מהצבא במטרה להשתתף באליפות אירופה, מגלה שהארגון שאמור לשלוח אותו לאותה אליפות מסרב לעשות כן בשל העובדה שלא שירת בצבא. הדרך השלישית, היא להיות עם ולהתנהג בלי, או כמו שהיא מכונה בשפה המדוברת, הקומבינה. הספורטאי גוייס, חוייל, עבר טירונות, ושובץ לאיזה יחידת חימוש בתפקיד מנפח צמיגים, תפקיד אותו הוא מילא בהצטיינות שעתיים בשבוע. כדי להשיג את השיבוצים האלה פונקה שרשרת הפיקוד בהטבות מהטבות שונות, החל בהזמנות קבועות למשחקי בית, אירוחים במועדון הקבוצה ובמגרש, והזמנות לאירועים של הקבוצה. בכך שמעמד ״ספורטאי מצטיין״ מנציח את המצב הקיים, בלי טובות מאף רס״ר מפקדה, יש לקוות שהדבר יעקר את השחיתות שהסיטואציה גרמה.

בן שהר. עילוי?

קת סגורה, שבת סגורה

מצד שני, זה לא שפתרו את הבעיה. כנהוג במחוזותינו, בכל פעם שישנו קונפליקט בין שני אלמנטים, במקום להכריע, מקבעים את הסטטוס קוו בנהלים ומטייחים את הקונפליקט. למשל, בעוד טניסאים, שחמטאים, מתעמלים, ג׳ודוקאים ושחיינים נאלצים להביא דירוגים עולמיים והשתתפות בתחרויות, הרי שלכדורגלן ישראלי מספיק חוזה בסקצייה נס-ציונה בשביל לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, בלי קשר לכך שכמות ההשקעה והאימונים שכדורגלן עושה בעונה היא פחותה מההשקעה והאימונים ששחיין או טניסאי (או כנר בתזמורת) עושים בשבוע. הדבר השני הוא שעדיין מוטלת על הספורטאי חובת ההוכחה. כדורסלן שיכול ורוצה ללמוד ב-דיוק או בNC State במקום לצבוע שבילים בצריפין ואין לו הוכחות של השתתפות בנבחרות ומן הסתם הוא לא חתום באף מועדון מליגת העל, כדאי שיתחיל להתאמן על לריב עם שוטרי מצ״ח על הגילוח כי קולג׳ בארה״ב הוא יראה רק בגיל 21. גם אלה שכן מסוגלים להשיג את הסטטוס ספורטאי עילוי בפועל רק מקבלים דחייה בשירות, ועדיין יצטרכו, לאחר שהשלימו את הקולג׳, לחזור לעשות טירונות ולעבור כמה חודשים סימבוליים כדי לקבל את הסטמפה של ״שירות צבאי״. או כמו שחר פאר, בין אימון לטורניר, לבלות כמה שעות סימבוליות בקריה. ולבסוף, גם סטטוס ספורטאי מצטיין לא מבשר את סוף עידן הקומבינה. הרי גם שירות של 6 שעות ביום הוא נטל על אתלט שזקוק לשני אימונים ביום (או כדורגלן שרגיל לקום ב12 בצהרים). ולכן עדיין יש צורך בהקלות והעלמות עין, או סתם יציאות כמו גיא צרפתי שהוציא פטור מהליכה על דשא.

חשוב לציין כי הנושא לא קיים רק בישראל. בכל מדינה בה קיים גיוס חובה ישנו הצורך לאפשר לאתלטים להשיג הקלות עד פטור, והפתרונות יצירתיים בהתאם. בדרום קוריאה למשל, ספורטאי המשיג מדליה באולימפיאדה, או באליפות העולם, או זוכה עם הנבחרת באליפות או מדליה, מקבל פטור מיידי מהצבא. במונדיאל 2002, הובטחו לכל שחקני נבחרת הכדורגל הדרום קוריאנית פטור מיידי מהצבא אם יעלו לשלב הנוקאאוט, מה שוודאי הווה גורם משמעותי בכך שהנבחרת הצליחה להעפיל עד לשלב חצי הגמר בניגוד למארחת השניה, יפן, שעפה מיד בסיבוב הראשון נגד טורקיה. במדינות רבות קיים גיוס חובה חלקי, כלומר כל האזרחים מתגייסים, עוברים טירונות ונשלחים הביתה, או מנגד, כל האזרחים מיועדים לגיוס, אך הצבא מגייס עד למכסה מסויימת. גם כאן וגם כאן ספורטאים מקצועיים לא סובלים מהגיוס. השאלה הנשאלת היא, האם יש פתרון לבעיית האתלטים, בהנחה וגיוס החובה בישראל לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות (או הרחוקות), ומכאן ש״פשוט לא לגייס אותם״ היא לא אופציה?

דני אבדייה. אל אל ישראל!

אתם תקראו לי המפקד ואני אקרע לכם ת'צורה

יש לי פתרון. אלא שהוא דורש שינוי של התפיסה, החשיבה, ועוד כמה אלמנטים. בארה״ב, הגיוס אינו חובה, והצבא הוא מקצועי, וכך אין צורך בפטור לספורטאים כי הם פשוט לא מתגייסים. אבל אם יש משהו שאמריקנים מבינים בו הוא ספורט, ואם יש שני דברים שאמריקנים מבינים בהם הם ספורט ושיווק. לשלוש הזרועות של הצבא האמריקני, הNavy, הArmy, והAir Force יש אקדמיה, באנאפוליס מרילנד, ווסט-פוינט ניו יורק וקולורדו ספרינגס קולורדו בהתאמה. ולכל אקדמיה (שמשמשת כקולג׳ לכל דבר, פרט לכך שכל הסטודנטים חיילים ומיועדים לתפקידי קצונה) תוכנית אתלטית משלה, וקבוצות ספורט משלה המתחרות בקונפרנסים האזוריים. הNavy Midshipman, Air Force Falcons והArmy Black Knights. נכון שאף אחת מהשלוש לא מציגה אלופות גדולות (וודאי לא מאז מלחמת העולם השניה), ובעיקר עסוקה בלהתחרות מול האחרות, ולהשתתף בתחרויות בי״ל לנבחרות, אבל עצם קיומן של התוכניות והקבוצות והשתתפותן בקונפרנסים ובמידת האפשר בmarch madness או באחד הbowls יוצר אפקט מאוד חיובי לצבא ומושך אתלטים לשירות. ובצבא מקצועי שצריך למכור את השירות בו לקהל הרחב, מדובר באפקט שיווקי מאוד חיובי. ובינינו, גם בייסבול, או כדורסל, או פוטבול, גם הכשרה צבאית ואקדמית, וגם מסלול קצונה? מה רע?

ופה ההצעה שלי. אין יותר ״ספורטאי מצטיין״ ואין יותר קומבינות. צה״ל יקים קבוצת כדורגל וכדורסל משלו ויגייס אליה מלש״בים כאוות נפשו. השחקנים יתחיילו, יעברו טירונות, וילכו לשחק בקבוצה במשך שירות החובה שלהם. האימונים וההסעות והמתקנים יהיו של הצבא. הקבוצה תשתתף בליגות כקבוצה רגילה לכל דבר. לאחר שירותם הצבאי יוכלו השחקנים לחתום בקבוצה אחרת כאוות נפשם, או לחתום קבע ולהשאר בקבוצה, בכפוף לסגל המאמנים כמובן. לא רוצים לשחק בקבוצה? שירות צבאי רגיל, אם כי במסגרת חריגה, בדומה לבני ישיבות ואוכלוסיות דומות. אתלטים שלא משתתפים בספורט קבוצתי או שאין מהם מספיק לבנות קבוצת צה״ל ימשיכו להתאמן ולהתחרות כרגיל, במקביל לשירות צבאי בתחום (מדריכי כושר, למשל). באליפויות בישראל הם כמובן ייצגו את צה״ל, ובחו״ל את מדינת ישראל. ספורטאים כשחר פאר ודומיהם שמוגדרים כספורטאי עילוי יזכו לביטול שירות מלא לאחר התחיילות וטירונות וירשמו כחיילי מילואים למקרה הצורך. אפשרי? בהחלט. רק מהחסכון על כל הקומבינות שהולכות כרגע אפשר יהיה לממן את התוכנית הזו וכמובן שהקבוצה תמכור כרטיסים למשחקי הבית ותהנה מתשלום על זכויות שידור כמו כל קבוצה בליגה הרלוונטית. יקרה? אין סיכוי. אבל מותר לחלום.

מספר חזק: סטיב אייזרמן

בעולם הNHL הדטרויט רד ווינגס נהנים מסטטוס מיוחד, ודי נדיר בעולם הספורט. אין דבר כזה סתם לראות משחק של הרד ווינגס. אף אחד לא יגיד עליהם שהם ה״קבוצה השניה שלו״. אף אחד לא יאמר עליהם ״קבוצה סימפטית״. אין. או שאתה אוהד, או שמבחינתך הם-הם השטן הגדול. הניו יורק יאנקיז. מכבי תל אביב כדורסל. נבחרת איטליה. עם 11 אליפויות, שלישית בליגה, הם הקבוצה הגדולה והמאיימת של ההוקי. הם קבוצה שאתה לא משחק מולה, אלא אתה יוצא לקרב. למרות שכבר עשור ומשהו הם לא הרימו את הסטנלי קאפ, הם עדיין עולים לכל משחק בגאווה כאילו הליגה זה הם ועוד 30. וכמובן, הם לא קנדים. ולכל קבוצה כזו יש שחקן שנראה כאילו מישהו לקח את הessense של הקבוצה הזו, זיקק אותו ויצר ממנו בן אדם. דריק ג׳יטר. מיקי ברקוביץ׳. פאולו מאלדיני. סטיב אייזרמן.

סטיב אייזרמן. הו קפטן, מי קפטן.

אייזרמן. 23 שנה בהוקי. 23 שנה בדטרויט רד ווינגס. 19 שנה כקפטן הקבוצה. זה אומר שלא היה קרב שהוא לא היה בו. לא היה מהלך שהוא לא התערב בו. לא היה נסיון כריתת ראש של שחקן יריב שלא עבר דרכו או נסיון הורדת זקיף של שחקן מהקבוצה שלו שהוא לא דאג שהקבלה תבוא, ובזמן. אבל לא רק זה. אייזרמן היה המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה והאיש שמזוהה יותר מהכל עם החזרה של הרד ווינגס מפח האשפה של ההיסטוריה והפיכתה לאחת הקבוצות המאיימות ביותר בליגה. הקבוצה שלא לקחה אליפות מ1955, הפכה עם אייזרמן למועמדת קבועה, וב1995 רשמה הופעה ראשונה בגמר מאז 1966. בעונה הבאה הפסידו הכנפיים בגמר המערב, כשבדרך, סטיב אייזרמן חטף לווין גרצקי את הפאק בדרך לשער הנצחון בהארכה השניה במשחק 7 מול הסט. לואיס בלוז בחצי גמר המערב. מה שנקרא ״העברת השרביט״. אבל you can't keep a great team down ואייזרמן והרד ווינגס לקחו את הגביע בק-טו-בק ב1997 ו1998. ואז שוב ב2002. באותה שנה אייזרמן, יחד עם נבחרת קנדה לקח את מדליית הזהב באולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי.

ההמשך כבר היה פחות הירואי, פציעה בברך שנגררה דרך כל ההישגים ב2002 אילצה אותו לעבור ניתוח שיקומי ב2003, כשב2004 הוא הצליח להפצע בגלגל העין מדיסקה תועה, והפרישה לא איחרה לבוא ב2006. הוא פרש כקפטן הותיק בהיסטוריה של הNHL, תשע עשרה עונות, ו1303 משחקים. בנוסף, השיג 1755 נקודות (שערים + אסיסטים), שביעי בהיסטוריה. הוא אולי לא היה שחקן ברמה של גרצקי, גורדי האו, או אפילו מריו למיו, אבל כשז׳אק דמר, המאמן של הרד ווינגס היה צריך לבחור קפטן, הוא בחר באייזרמן בן ה21 כי הוא ״wanted a guy with the Red Wings crest tattooed on his chest״. אחרי הפרישה מונה לסגן נשיא בקבוצה וראה אותם זוכים באליפות האחרונה שלהם עד עתה, ב2008. הוא קיווה להתמנות לג׳נרל מנג׳ר של הכנפיים, אולם טום הולנד, הGM, סירב לפנות את הכיסא, ואייזרמן ניסה את מזלו כג׳נרל מנג׳ר בטמפה ביי ת׳אנדר, והוביל אותה להישגים יפים, שהחזירו אותו לקבוצה שלו ולתפקיד שרצה. (הולנד נבעט למעלה, לתפקיד סגן נשיא בעצמו). בשנת 2007, תלו הדטרויט רד ווינגס את המספר של אייזרמן, 19, בתקרת ההיכל, ולא שכחו להוסיף את האות C לדגל.

רוצים גם אתם להכנס להיסטוריה? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: אתה עשר! אתה עשרים!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  2. שחר דלאל

    10 מרץ 2021 20:05:23

    הפתרון הכי טוב הוא כמובן לא לגייס, אבל הם לא משתייכים לקבוצת לחץ פוליטית אז זה לעולם לא ייקרה (אפילו שר ספורט במשרה מלאה אין לנו).
    הפתרון השני (לדעתי) הוא כמובן להשתמש בהם לדברים רלוונטיים – ספורטאי הסגל האולימפי יכולים להיום מש"קי חנ"ג ביחידה היושבת בווינגייט, שחקני כדורסל/ רגל יכולים לעשות את אותה עבודה ביחידות שקרובות אליהם (ושהשיעורים יהיו בהתאם ללו"ז שלהם ולא רק בשעות הבוקר). השאלה אם יהיה מי שירים את הכפפה (ובניגוד לנהוג לחשוב, לא מדובר בחוסר רצון/ רשלנות, רק בחוסר הבנה של המערכת).
    .
    לגבי הרד ווינגס – בהוקי אני פחות מבין, אבל הגדולה של הקבוצה הזאת היא העובדה שהיא הקבוצה המקצוענית האחרונה בארה"ב ששמרה את השם של הספונסר (הפאקרס בפוטובול והפיסטונס בכדורסל לא באמת נחשבים), בדומה למה שעושים בכדורסל באירופה. יתר הקבוצות שינו (לדוגמה: שיקאגו סטטיליס הפכה לברס) או סתם התפרקו (לדוגמה: Phillips 66ers).

  3. אהרון שדה

    10 מרץ 2021 20:20:19

    ארז מרתק ביותר תודה רבה.
    אשר למה שכתבת וספורטאים מצטיינים יש כמה אנקדוטות שאני זוכר
    בעבר באמת בשנות ה80 בואכה 90 שחקן שלא עשה צבא לא שיחק בנבחרת נקודה
    נדמה שלאחרונה קצת ירדו מזה.
    וכל נדמה לי ששחקן נהדר כמו שלמה שירזי ( דיו דיו ) לא שיחק בנבחרת.
    בשנים האחרונות קצת נרגעו עם זה למשל ברק בכר שעשה איזה "שירות לאומי".

    בעבר הייתה עוד דרך …והיא כלא 4/6 כך למשל יעקב שוורץ קשרה לשעבר של בית"ר ירושלים ישב שם לא מעט עד שקיבל את התנאים שרצה ולעת וותיקותו הגיע גם לנבחרת ישראל .

    לעומתם היו אלו שעשו שירות צבאי מלא ואפילו משמעותי ואז עברו לספורט המקצועני.

    2 דוגמאות בולטות

    1 ברק פלג היה 3 שנים בסיירת מטכ"ל…אח"כ שיחק להנאתו כדורסל ראתה אותו כמדומני צפת בהיותה בלאומית ב והוא התפתח לחתיכת שחקן שהגיע גם לנבחרת ושיחק ביורובאסקט שיחק למעלה מ 20 שנה והוא עד היום טופ 100 קלעי כל הזמנים בליגה

    2. מנשה זלקה קפטן עכשווי של הפועל חדרה עשה שירות קרבי מלא …ולעיתים נעדר מאימוני ומשחקי קבוצתו כי הוא עושה שירות מילואים קרבי ואף מרצה על חשיבות השירות
    הוא אגב הדליק משואה ביום העצמאות הלפני אחרון .

    אגב יש על כך סיפורים בעולם
    כולם יודעים למה דיוויד רובינסון הוא "האדמירל".
    אבל יש סיפור מעניין על מי שבעיני הוא הכוכב הכי גדול של הפרמייליג כיום ( ויסלחו לי די בראינה ופרננדש) וזה סון הקוריאני שלפני שנתיים נאלץ לשחק באיזו אליפות זניחה שהוא למעשה אליפות אסיה עד גיל 23 מחוזקת או משהו כזה .
    והוא היה חייב להוביל את נבחרתו לזכייה בטורניר אחרת החוזה המקצועני שלו מול טוטנהאם היה בסכנה.

    הוא עמד במשימה בטורניר נהדר לא לפני רגעי חרדה לא מעטים בדו קרב פנדלים מול יפן בחצי הגמר .

    ההצעה שלך מעניינת ומזכירה לי שבשנות ה50-60 אחרת התחוריות הבולטות הייתה אליפות צה"ל שהייתה אליפות נחשבת מאד בה השתתפו כל הגדולים בייחוד בכדורסל .

    בנימה אישית …זכיתי להכיר כמה ספורטאים בצבא

    1.מיכאל שמרקין סםורטאי אולימפי גולש על קרח עשה איתי טירונות בניצנים אחרי שירד לי פרופיל כשהייתי במתקן אדם

    2. את עידן טל פגשתי באוגדה 162 הוא היה אז תושב מעלה אפרים מטר מהאוגדה לימים כדורגלן השנה בארץ וליגיונר באנגליה /ספרד .

    3. שחקן לא מוכר אך שהיה בליגת העל בזמנו בשנתו הראשונה מוטי מנחם מהפועל ירושלים חלוץ שהשאיר אותה בליגה והצעיד אותה לגמר הגביע האחרון שלה שם הפסידה למכבי חיפה בהארכה .
    הוא היה כמוני ירושלמי והתיידדנו .
    בשבתות כשהיינו בבסיס היינו משחקים סטנגה
    וקרעתי אותו .. מה שחיזק את דעתי המוצקה שהייתי יכול להיות כוכב כדורגל ולהגיע לנבחרת ….אך אורח החיים הכריע…

    1. ארז

      10 מרץ 2021 20:43:36

      תודה אהרון, אין ספק שזה אפשרי, במיוחד בענפים כמו כדורסל/כדורגל, שם אפשר לעשות קריירה גם בגיל 21 ומעלה. הענפים הקריטיים הם דווקא האתלטיקה ובעיקר התעמלות הקרקע למינה. הטניס הפך למשחק של צעירים בעשורים האחרונים, אם כי החתייארים כמו פדרר מראים שאפשר גם לשחק בגיל ״מתקדם״. כמובן שהאירוניה פה היא שדווקא אלה שיכולים לשרת שירות רגיל ואז להצטרף למועדון כדורגל זה או אחר הם אלה שנהנים יותר מכולם מהקומבינה.

  5. אור

    10 מרץ 2021 21:36:03

    תודה ארז, שני חברים טובים שלי מהשירות היו ספורטאים מצטיינים בכך ש"כיכבו" (אפילו זה לא) בקבוצות כדורגל מליגה א', לא יודע אם בכלל היה להם הסטטוס הזה או שפשוט עשו הסכמים עם המפקדים שלהם לצאת כל יום בשעה מסוימת ולפעמים לא להגיע. ממש בדיחה וזלזול בעני הספורט האחרים.
    .
    אייזרמן? וואלה הרשמת אותי. אני אופתע אם יש יותר ממאה איש במדינה שלנו שיודעים מי זה (ולא עלו כאוהדי NHL מברה"מ). בגדול אני לא מסכים איתך לגמרי, לפחות ב-20 שנה האחרונות הרד-ווינגס היו היאנקיז רק באותן תקופות שהם הצליחו ועכשיו לאף אחד לא אכפת מהם, לעומת טורונטו שכולם כולל כולם שונאים וצוחקים עליהם כל עונה ברגע שהם מפסידים בצורה מפוארת, מין דאלאס קאובויס כאלה.

    1. ארז

      10 מרץ 2021 22:06:34

      טוב, תהיתי אם זה עדיין רלוונטי, רוב הידע שלי על הוקי באופן תרבותי קצת נתקע בעשרים שנה האחרונות. כשאייזרמן נכנס שם לעניינים הם לגמרי היו כמו שתיארתי אותם, אבל היום הם כנראה כבר לא מפחידים ושנואים. עשיתי חיפוש ככה באתרים והם עדיין מופיעים בראש הרשימות לקבוצות שכולם שונאים, אז הנחתי שזה עדיין תקף.

  6. מנחם לס

    10 מרץ 2021 23:02:01

    משום מה בתורת המספרים המספר 19 מבטא אנרגיה ושמחה. זה כך כי הספרות 1 +צ 9 = 10, ו-1+0 זה 1, וזה המספר המבטא ומניב אנרגיה. ושמחה. מס' 19 קשור גם לאיגו וגם לאנושיות. ילידי ה-19 לינואר הם בעלי איגו רציני אבל באותו זמן 'אנושיים' מאד. אני לא מבין מה הקשר אבל זה מה שקבלתי כשקראתי על חשיבות 19 בתורת המספרים.
    19 הוא המספר הראשוני השמיני במתמטיקה. הוא המספר האטומי של אשלגן. 19 שנים הם אורכו של מחזסור ירחי בלוח העברי.
    *
    19מ הוא המספר המקודש בדת הבהאית. לכן בכניסה לגן הפרסי במורדות הכרמל ישנו שיח הגזום בצורה כזאת שמלמעלה נראה כמו מספר 19. בדת הבהאית לוח השנה מחולק ל-19 חודשים ובכל חודש 19 ימים.

    לבהאא אוללה ישנם 19 שליחים.

    השחקן שעשה ממספר 19 מפורסם היה ג'והני יונייטס

  8. אהרון שדה

    11 מרץ 2021 02:05:43

    20 זה מספר שעלה לכותרות לאחרונה מצד זה שאלו שיא הזכיות בסלאמים לטניסאי
    כרגע מחזיקים בכך פדרר ונאדל
    בעוד נובאק שועט מאחור עם 18

    פדרר אולי הטניסאי המגוון בהיסטוריה
    זכה לפחות ב 5 תארים סלאם ב 3 מ4 הסלמים
    ( 8 ווימבלדון , 6 אוסטרליה , 5 ארה"ב).
    כאשר רק ברולאן גרוס הוא זכה פעם בודדת
    הסיבה לכך הוא כמובן נאדל שלקח את צרפת לא פחות מ 13 פעם בשליטה הכי אבסולטית של טניסיאי במשטח כלשהו.
    את ארה"ב הוא לקח 4 פעמים
    בעוד בווימבלדון זכה פעמיים ובאוסטרליה פעם אחת בלבד .

    נובאק כאמור עם 18 תארים.
    שמתחלקים 9 באוסטרליה 5 בוימבלדון 3 בארה"ב ורק פעם אחת בצרפת מהסיבה לעיל .

    לא מזמן התרחש בהופס הדיון מי הגדול מבין השלישייה כשההנחה הסמויה רצתה לומר שהסרבי ייחשב כגדול מכולם ברגע שיזכה בהכי הרבה סלאמים .
    אך עלתה הטענה כי זה לא מספיק וצריך לבדוק גם את איכות היריבות .

    20 זהו גם מספר הזכיות של מ.יונייטד אלופת אנגליה וזה כמובן השיא לפני ליברפול עם 19
    אממה עד עידן הפרמירליג בעונת 92-93
    ליונייטד היו 7 תארים בלבד לעומת 18 של ליברפול
    כאשר גם לארסנל ולאברטון היו תארים רבים ממנה .

    ואנו מדברים על עד לפני פחות מ 30 שנה
    אבל אז בא סר אלכס פרגוסון ועשה מהיונייטד אמפריה והצעיד אותה ל 13 אליפויות ב 21 עונות ! ( כמעט 2/3 מהאליפויות ).
    גיגס היה שותף לכל 13 התארים בעוד סקולס לקח 11 .

    המדהים הוא שעד הרצף הזה לא זכתה מ.יונייטד בתואר זה 26 שנה בין האליפות של 67 לזו של 93 .
    ללמדכם שעם האנשים הנכונים ניתן לשנות מציאות מהקצה לקצה .

  10. סימור סקגנטי

    11 מרץ 2021 09:06:52

    קלאסיקה של בני הדור שלי

    https://www.youtube.com/watch?v=0sajngb0W6I&ab_channel=ChrysalisRecords

    ומאמר מצוין כרגיל. צריך להתחיל לצמצם משמעותית את שירות החובה, לא רק לספורטאים אלא גם לתלמידי ישיבות שנדחקים משוק העבודה בגלל הקומבינה האומללה שלהם. לפצות במשכורת נורמלית סופסוף את חיילי שירות החובה ולעבור בהדרגה לצבא חצי-מקצועי.

    1. ארז

      11 מרץ 2021 09:09:57

      תודה סימור, מסכים עם הטענה, המטרה שלי היתה כמובן לא לפתוח את הדיון על צה״ל אלא על הספורט, אבל בהחלט מסכים שהגיע הזמן לבצע רפורמה מקיפה, גם ככה לצבא יש פי 2 מועמדים לשירות מאשר הוא צריך בשנה, אז כל מקרי הקצה משוחררים והשאר הולכים לנמנם באיזה משרד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט