(מאמר שניכתב ב-30 דקות עצירה במקדונלד וכל הזמן הזקנה מייללת 'נו? נו? נאחר להגיע לאטלנטה)

אמש, הקבוצה שכל מטרתה היא טנקינג לפי כמה מומחי NBA וכמה גולשים האומרים 'אמן' על כל מילה שנכתבת באתר יקרתי כ-ESPN, פיצחה את אורלנדו 86-82. הרי כל נצחון מרחיק אותה מהסיכוי לבחור ראשונה, אז מה לעזאזל הטמבלית מנצחת?

כי יש לה את טריי בורק, הכוכב הצעיר החדש לכבוש את עולם הפוינט גארדים של ה-NBA.

מעולם לא היו כל כך הרבה פוינט גארדים מצויינים ביותר בליגה. מלבד הניקס, הלייקרס, הבולס (בגלל רוז הפצוע) ההיט, ועוד שתיים-שלוש קבוצות, לכל קבוצה ישנו היום פוינט גארד המסוגל לנצח משחק לבדו בכל יום נתון. טריי ברוק – ש-K-700 יכתוב עוד מעט בתגובות שהוא 'גילה' אותו – הוא אחד מהם.

הוא היה בחירה מס' 9 בדראפט האחרון, וקלע 30. ויקטור אולדיפו שניבחר 7 PICKS לפניו קלע…3 נקודות.

לשבת על הספסל מאז פתיחת הליגה ולחזות ביוטה עד לפני שבועיים לא היה המקום בו הוא רצה להיות. מה היתה פציעתו? שבר קטנצ'יק באצבע הימנית הקטנה.

אז מה עשה הילד בן ה-20, שהגיע אחרי שנת הסופומור במישיגן?

ישב בכל אימון, בלע כל מילה של המאמן ועוזריו, ובחן כל אימון ומשחק גם כמאמן,  וגם כשחקן. "באימונים ובמשחקים דמיינתי לעצמי שאני על הפארקט. I PICKED AND CHOSE MY SPOT. במוחי שיחקתי כל משחק והשתתפתי בכל אימון. היו משחקים שכשהם ניגמרו, הרגשתי ממש עייף כאילו שיחקתי 40-42 דקות, כולל הזעה! הייתי חלק מכל SCREEN ומכל PICK-AND-ROLL. רציתי להיות מוכן וכשר ב-100% כשאוכל סוף-סוף לשחק!".

מאמן הג'אז טיי קורבין מאשר: "הוא היה בא אלי למשרד לדסקס נקודות מסויימות במשחק. שואל מה הייתי רוצה שהוא יעשה במקרה זה או אחר. HE PICKED MY BRAIN כמו שאף אחד אף פעם לא עשה. יש לו זכרון פוטוגרפי והוא זכר מקרים שברחו לי לחלוטין מהראש. אחרי כל משחק ידעתי שמוטב שאהיה מוכן לענות לשאלות של בורק!".

תשומת הלב לכל נקודה כבר נושאת פרותיה.  מאז הוא הגיע נולדה ג'אז חדשה. הרקורד שלה הוא 7-20 אחרי הנצחון אמש, והוא ימשיך להשתפר איתו כי מאז הוא הגיע ישנה יוטה חדשה. לא רק הוא בעצם היותו, אלא גורדון הייווארד, הטורקי, כולם בשיפור ניכר מיידי. הם אולי 20-7, אבל איתו הם 9-6, וזה שיפור  אדיר כי בלעדו היה להם רק נצחון אחד. ה-20 נק' , 8 אס' ו-6 ריב' בנצחון החוץ על פיניקס הראה לכולם שמשהו טוב קורה ביוטה. אולי ה-20 הפסדים הם יותר מדי לעכל כדי להגיע לפלייאוף – 'טנקינג' אמר מישהו? – אבל אם העונה היתה מתחילה היום, לא הייתי מתערב נגד יוטה לא לעשות את הפלייאוף. רגע, לא ניגמר: אחרי פיניקס בא נצחון על יוסטון, ועוד 21 נק'  עם 6  חלוקות. ואמש 30 נגד ג'מייר נלסון.

אפילו עם טריפל-דאבל הילד כבר פלירטט במשחק נגד הקינגס (19 חיצים, 10 קרשים, 7 בונבונים). וולא נישכח את נצחון החוץ הנפלא על דנבר 103-93 כשהוא משחיל 10, ומחלק 10.

את המחמאה הגדולה ביותר הוא קיבל ממאמן דנבר, פוינט גארד לשעבר בעצמו, בריאן שואו שאמר עליו אחרי המשחק: "הצעיר משחק כאילו הוא כבר 10 שנים בליגה!". רוצים מחמאה גדולה מזו?

מבין כל הפוינט גארדים בליגה יש לו את אחד ה-TURNOVER RATIOS הטובים בליגה: 6.8 איבודים ל-100 פוזשיונס. מה ה-RATIO של מייק קונלי? 7.6. לכריס פול? 8.4. לדמיאן לילארד? 8.5. אז אתם קולטים מה הולך כאן?

הוא שני בליגה מכל הפוינט גארדים ב-ASSIST TO TURNOVER  בקרב כל הפוינטים המשחקים לפחות 20 דקות למשחק לפי NBA.COM  go  עם 3.68 אסיסטים על כל איבוד כדור. שוב – משאיר את כל הפוינטים בליגה מאחוריו מלבד כריס פול שהוא 4.44 אסיסטים על כל איבוד כדור.

הוא רק 1.86 מ', וה-SIZE שלו היתה השאלה היחידה בקשר לעתידו ב-NBA. במישיגן הוא סתם את כל הפיות בקשר לגובהו. אפילו ריצ'רד ג'פרסון הוותיק היסס בקשר אליו: "לא האמנתי שהוא יוכל להגיע לטבעת ולסיים, והיום זה הכרח מכל הפוינט גארדס. אחת ההפתעות הנעימות ביותר שלנו היא יכולת הכניסה והסיום שלו!".

הג'אז לא עושה טנקינג ולא בטיח, ונמאס לי לומר זאת. אם מישהו חושב שהיא משחקת כדי להשיג מישהו מסויים בדראפט, שיחשוב. אני את שלי אמרתי.

מה שהג'אז באמת עשתה זה להצעיר את הקבוצה עם מבט לעתיד. תראו עם מי היא משחקת:

*טריי ברוק – בן 20.

*גורדון הייאוארד – 23.

*דריק פייבורס – 22.

אנס קנטר – 21.

*אלק בורקס – 22.

ומי אלה חמשת השחקנים הללו? החמישייה של הג'אז.

אז אולי עתה גם אתם מתחילים להבין מה קורה עם הקבוצה הזאת.

טריי ניבחר תשיעי ע"י מינסוטה ומיד הועבר בטרייד לג'אז. אוי כמה שהוולבס היו יכולים להשתמש בו במקום ריקי רוביו. אבל זה חלב שנישפך. במישיגן הוא הוביל את האוניברסיטה לגמר אליפות המכללות בעונה שעברה  (הפסידו בגמר ללואיוויל, ותודה ל-K על תשומת הלב) וניבחר ל-"שחקן השנה במכללות". אז כאן ניגמר הסיפור של 'גילויו' ע"י K-700. זה כמו לגלות את קווין דוראנט כשזכה באותו תואר. עוד לפני שנת הסופומור במישיגן הוא זכה כמעט בכל תואר אינדיבידואלי אפשרי בשנת הפרשמן שלו במישיגן, ואולי היקרתי שבהם "פרס בוב קוזי" לפוינט גארד מס' 1 במכללות, וכמובן "רוקי השנה".

אבל אנחנו מכירים אותו עוד מהתיכון באוהיו, שם היה "מיסטר אוהיו בסקטבול", בחמישיית "PARADE MAGAZINE" היקרתית ביותר לתיכונים, ובחמישיית מקדונלד כמובן.

הוא וג'רד סולינג'ר (כמובן כוכב הסלטיקס היום לאלה שלא יודעים) הם החברים הטובים ביותר מגיל אפס ממש. כבר מגיל 5 הם שיחקו באותה קבוצה בליגת הזערורים של נורת'לנד באוהיו, שם נאלצו לשנות את החוקים כי הזערור טריי גנב כל כדור, וג'ארד קלע כל כדור.

בתיכון אביו של ג'רד סולינג'ר – סאטש סולינג'ר – היה מאמן רורת'לנד היי, בעוד שמאמנה של איסטמור אקדמי היי היה אביו של טריי. ברוק טריי אמר כבר בגיל 14 לאביו שהוא רוצה לשחק בנורת'לנד "כי יש להם קבוצה יותר טובה". האב חייך והסכים.

כוכב בכל גיל ובכל רמה

טריי ידע מה הוא רוצה. משך שנותיו שם (3 מהן עם סולינג'ר) התיכון סיים עם רקורד של 5-97. הוא ניבחר לנבחרת ארה"ב של AAU בגיל 14, ושיחק כמעט בכל הנבחרות האמריקאיות האפשריות עד גיל 18. כשהיה סניור בתיכון USA TODAY בחר בו כפוינט גארד של חמישיית התיכוניים שלו.

תאמינו לי שנשמע עוד הרבה ממנו, 1'6 או לא 1'6!

(סליחה אם ישנן שגיאות. היה זה מאמר עם שיא זמן כתיבה שלי!)

היה בחמישיית התיכונים של מקדונלד עוד בג'וניור ייר!