לזכרו של אוהד אדות ז"ל.

אוהד אדות ז"ל היה חברי הקרוב ביותר. איש עדין טוב לב ונכון לעזור לכל אדם. עורך דין צנוע ואוהד שרוף של מכבי תל אביב שהתנהג במשחקים כמו ילד קטן. האיש ששירת בצנחנים והתנדב לכל משימה. אך כל זה השתנה ברגע שהיה מתחיל להתחרות.

בגיל 9 החל לשחק במכבי תל אביב כבלם. בגלל המחויבות שלו קיבל את סרט הקפטן. הוא שיחק במכבי עד גיל 17 ויצא לו לשחק עם שחקנים כמו טל בן חיים ואלי ביטון. לאחר מכן עבר לשחק שנה בנוער של בני יהודה ופרש בעקבות גיוסו לצנחנים.

אני והוא היינו חולים על תחרויות ולכן היינו מקפידים לשחק פעם בשבוע כדורסל, ופעם בשבוע כדורגל. איזה ספורטאי הוא היה? תחרותי, בכדורסל הוא היה כסחן כאילו סיים בהצטיינות קייטנה אצל גיא פניני. הוא לא היה גבוה אבל צלף בחצי מרחק סטייל קרל מאלון. נלחם על כל ריבאונד  בחור חזק שהקריב הכל על המגרש. בכדורגל היה משקר על כל פאול או אאוט וצועק עזוב לשחקני הקבוצה הנגדית. דופק גליץ' על אספלט בעיטות חזקות ומדויקות מרחוק וטראש טוק שלא היה מבייש את רג'י מילר שבאמת ידע להוציא אנשים משלוותם. לא להאמין שזה אותו בנאדם שרק בדרך למגרש קראתי לו חבר. הוא קרא לעצמו מכביסט, אני קראתי לו המתחרה הכי גדול שלי.

פעם שאלתי אותו על הרגע הכי גדול שלו בכדורגל והוא סיפר לי שבמשחק ליגה השוער שלהם הכשיל את השחקן התוקף והורחק. נגמרו להם החילופים, ככה שאין שוער על המגרש.  הוא התנדב להיכנס לשער, הימר ועצר את הפנדל לקול תשואות הקהל. זה היה מבחינתו הרגע הגדול שלו כספורטאי כי "כל אחד יכול להבקיע שער, וזה מדהים אבל להציל שער מהקו ואפילו יותר טוב להדוף פנדל זה משהו שאין שני לו."

כשגדלנו כולם העריצו את עטר, ברקוביץ, רביבו או נמני. באטיסטוטה רומאריו קאנטונה ושירר והא העריץ את נועם שוהם, אמיר שלח וקרלס פויול. מבחינתי הם היו שחקנים אפורים ומבחינתו שחקני נשמה שמחזיקים את הקבוצה. הערצתי את זה אצלו.

אוהד אדות היה ספורטאי בנשמה. ותמיד רצה לנצח בין אם ששיחק, צפה במכבי (כדורגל או כדורסל) או בבארסה אפילו בסוני היה מתחרפן בהפסד. זה כמובן המשיך גם בחייו הבוגרים שייצג לקוחות בבית משפט ותמיד "השאיר הכל על המגרש". לפחות שנינו הסכמנו על הלייקרס.