שחקן של מספרים / דרור פישר

עונת 2020/21 היא עונה מוזרה. הקורונה מונעת כניסה מרובה של קהל, השחקנים נמצאים בבידוד בין משחק למשחק ומשחקים נדחים בגלל פרוטוקולי בריאות. בפועל, העונה הזו דומה מאוד לעונותיה הקודמות בכל הקשור לסטטיסטיקות "נדירות" של שחקנים: לוקה דונצ'יץ' שוב מפלרטט עם ממוצע טריפל דאבל, ניקולה יוקיץ' ממשיך להראות דומיננטיות בכל אספקט התקפי על המגרש וראסל ווסטברוק משתדל להגיע לטריפל דאבל בכל משחק.

 נכון לכתיבת שורות אלו (הלילה בין שבת לראשון), הממוצע של טריפל דאבל לערב הוא 0.81, כך שרק פעם בשבוע לא יהיה ערב עם שחקן שסיים עם שורה של ספרות כפולות בטורי הסטטיסטיקה. לשם השוואה, בעונת 2018/19, עונת השיא של טריפל דאבלים בליגה, הממוצע היה 0.76. מגמת העלייה בנוכחות של הנתון הסטטיסטי המיוחד הזה גורמת לתהיות בקרב האוהדים: האם שחקנים צריכים לספק את המספרים האלו כדי לצבור ניצחונות ולגרום לקבוצה להיות טובה יותר, או שמא הם מתחשבים בסטטיסטיקה אישית ובהייפ שסביבם ורוצים לשמר אותו כדי להישאר שם גדול בליגה לדורי דורות?

השינוי, לפי land of basketball, החל בעונת 2015/16 שבה סטפן קרי קיבע את מעמדו בהיסטוריה עם עונה נדירה מבחינה התקפית וסחף את הקבוצה שלו למאזן הטוב בהיסטוריה בעונה הסדירה. בשתי העונות שקדמו לה, כמות הטריפל דאבל שנעשו בכל עונה עמדה על 46, בערך פעמיים בשבוע. משם אפשר לראות עלייה חדה בכל מה שקשור למספרים של שחקנים בחלק ההתקפי ובהתבססות של קבוצות על שחקן אחד דומיננטי שסוחף את כל הקבוצה וקובע את עתידה. הפרדנו בין כמות הטריפל-דאבלים של כל הליגה למוביל המובהק בה בשנים האחרונות, ראסל ווסטברוק, כדי להראות את המגמה גם בלי ווסטברוק עצמו.

האם מדובר רק בהישג סטטיסטי או שהליגה הופכת לריכוזית יותר? דרך טובה לבדוק היא מדד השימוש של שחקן בקבוצה כשהוא על המגרש – כמות המהלכים שנגמרים בזריקה שלו או איבוד באופן יחסי, usage percentage. עד אותה עונה הוא עמד על ממוצע של קצת יותר מ-6 שחקנים מעל 30% בעשור הקודם. מאז המספר לא יורד מדו ספרתי ומגיע לשיא של 15 שחקנים בשלושת העונות הקודמות, כולל פעמיים מעל 40% (ווסטברוק והארדן). בדרך כלל המדד הזה הוא דוגמה מייצגת לתלות של קבוצה בשחקן ולמעורבות שלו באספקט ההתקפי של המשחק ולכן הצלחת הקבוצה תלויה בעיקר בו.

העונה יש 17 שחקנים מ-15 קבוצות שונות בליגה עם מעל 30%, כאשר ווסטברוק, ג'יילן בראון ואנדרה דראמונד הם היחידים שלא מובילים את הקבוצות שלהם בנקודות, בעיקר כי ג'ייסון טייטום ובראדלי ביל נמצאים גם כן באותה רשימה. הנתון המדאיג יותר מגיע בהקשר להצלחת הקבוצות: בשתי העונות האחרונות 11 קבוצות החמיצו את הפלייאוף כאשר היה להם שחקן עם אחוז שימוש דומה. הנתון עשוי לרדת לאורך העונה.

המשותף לקבוצות הללו הוא הסגל שנבנה מסביב לאותו שחקן: דווין בוקר מככב במדד וסביבו הייתה קבוצה צעירה ולא בשלה לאורך רוב עונותיו, כמו גם סביב זאק לאבין וטריי יאנג. גם העונה הקבוצות הצעירות לא מצליחות להתרומם, כאשר בראדלי ביל שמוביל את הרשימה וגם ידוע ביכולתו לסחוב קבוצה לבד קדימה לא מצליח לסחוב דווקא את ווסטברוק יחד עם החבורה הצעירה שנבנתה בוושינגטון.

אחרי שסקרנו את הצד של הסטטיסטיקה היבשה ואת מה שקורה בפועל, אפשר להתחיל לבחון את הצד השני, שהוא כל מה שקורה מסביב למגרש ומידת ההשפעה של כל זה על העלייה בכמות הטריפל-דאבלים. כל כוכב בליגה מקבל יחס שונה מהאוהדים ומהתקשורת, ואחרי כל הופעה גדולה יש פסטיבל הייפ בליגה שמקדשת את זה. שחקנים כמו לברון ג'יימס, סטפן קרי וקיירי אירווינג לא צריכים לייצר הייפ ועדיין נמצאים בראש הכותרות לאורך זמן. לעומת זאת, שחקנים כמו ניקולה יוקיץ', שמדורג רק 18 במדד ה-usage ומועמד מוביל במירוץ לאמ.וי.פי, לא מקבלים את ההייפ למרות המספרים המעולים שהוא רושם.

לפי GOOGLE TRENDS, החל משבוע לפני הדראפט, ההייפ סביב יוקיץ' נשאר נמוך וכמעט אפסי (בירוק) לעומת שחקנים בעלי שם בליגה כבר כמעט עשור. הם עשו את המספרים שלהם והגיעו להישגים ולכן ההייפ סביבם תמיד יהיה גבוה, כפי שנראה בתמונה הבאה:

(לוקה דונצ'יץ', שחקן בינ"ל אחר, זוכה לנפח חיפוש דומה לזה של קרי או ווסטברוק).

אם נשווה את יוקיץ' לשחקנים שעדיין לא יצרו את ההישגים שיגרמו להם להישאר טרנדיים לכל הקריירה ומשוק דומה כמו של דנבר, נגלה תמונה דומה: הוא זוכה רק פעם אחת להיות בטופ הטרנדי, אחרי טריפל דאבל נגד הווריורס.

ובזמן שמשווים אותו לשחקנים מקבוצות עם פחות חשיפה מדנבר אך עם אחוז USAGE יותר גבוה ונחשבו למקדשי טורי הסטטיסטיקה בשנים האחרונות, עדיין ממוצע החיפוש שלו הוא הרביעי ברשימה.

יוקיץ' הוא מקרה בודד של שחקן ללא הייפ (מבחינת מנועי החיפוש והרשתות), למרות שהוא אחד השחקנים החכמים בליגה וקבוצתו נמצאת בחלק העליון של טבלת המערב בדרך קבע. לכן ניתן להסיק מכך שמספרים מייצרים הרבה רעש בעיקר בקבוצות שלא היו מוצלחות לפניי. אחת הטענות המרכזיות נגד "שחקנים של מספרים" הוא שהם עושים כל שביכולתם כדי לנפק נתונים גבוהים ומתרכזים רק בזה. אין זה אומר שהם לא שחקנים מהטופ העולמי, אבל ההתעסקות שלהם סביב ההישג הוא עצום, ולכאורה אפשר לתפוס אותו כפגיעה בחברי הקבוצה, כמו השמועות בחדר ההלבשה של אטלנטה סביב המשחק של יאנג, או הריב של דונצ'יץ' עם דיאנדרה ג'ורדן על ריבאונדים.

דוגמה נוספת אפשר לקחת מהאיש שלימד אותנו מה זה אומר לקדש את המספרים, ווסטברוק. הוא התחיל במסע שלו לעבר המספרים בעונת 2016/17, אחרי שקווין דוראנט עזב לטובת היריבה המרה מהמפרץ., אז רשם את עונתו הראשונה עם ממוצע טריפל דאבל. עונה לאחר מכן, היו חסרים לו 34 ריבאונדים כדי להיות הראשון בהיסטוריה שמסיים פעמיים לפחות עונה סדירה עם טריפל דאבל, אז הוא לא בחל באמצעים כדי להשיג את כל הריבאונדים.

המאבק של השחקנים, לעיתים גם בחברי קבוצתם, כדי לנפק מספרים ולייצר הייפ סביבם הוא לא משהו שניתן לקבוע בתור עובדה. אפשר לייחס את ההשפעה של ווסטברוק על קבוצתו, אבל לא את המספרים שלו כגורם המרכזי, כמו דונצ'יץ' בפתיחת העונה או טריי יאנג וזאק לאבין. לרוב, היכולת של הקבוצה להצליח עם סופרסטאר בודד תלויה ביכולת של שאר שחקני הרוטציה להשלים את החסר שהוא לא יכול למלא לבדו, בדרך כלל הגנתית. בנוסף, גם המאמן צריך למצוא שיטה בה גם הקבוצה משחקת טוב וגם הכוכב מנפק את המספרים שלו, כמו בילי דונובן באוקלהומה.

מצד שני, כדי ליצור הייפ צריך מספרים. התקשורת לא תיתן יחס לשחקן שקולע לשחקן שקולע 12 נקודות ומוסר שלושה אסיסטים אלא אם כן הוא עשה משהו מיוחד במשחק ולכן שחקנים צעירים, בעיקר רוקיז מחוץ לטופ 3, נוטים לחשוב שהם צריכים למקסם ולתעל את היכולת שלהם למען הפרסום והשם שלהם בליגה מעבר להצלחת הקבוצה. יש שיגידו שזה מהלך שמונע מתוך אגו, אבל בשביל הייפ, צריך אפילו רק שבוע אחד בשביל שהוא יישמר להרבה זמן, תשאלו את ג'רמי לין.

מאז אותה עונה מופלאה של קרי, הליגה הולכת באופן חד לליגה של מספרים ונתונים ופחות הסתכלות על הסגנון משחק של הקבוצות. הסיקור של הקבוצות, לפחות בערוצי התקשורת שלא עוסקים בכדורסל באופן אקסלוסיבי, מתחיל בהופעות של הכוכב ואם יש זמן, אז גם נוגעים בשאר שחקני הקבוצה ותרומתם לניצחון/הפסד. הימים בהם רשתות שידור או חשבונות אינסטגרם נהגו להתפעל מהסגנון משחק של סן אנטוניו או גולדן סטייט הולכים ונעלמים להם, ובמקומם יופיעו שורות הסטטיסטיקה של דוראנט ויאניס.

השינוי נובע בעיקר בגלל שכל הקבוצות בליגה התחילו לשים דגש גדול יותר על שלשות, משם הן זורקות קרוב ל-40% מסך הזריקות הכולל בממוצע, שזו עלייה של 12% בחמש שנים. בנוסף, באותה עונה רק 5 קבוצות קלעו מעל 30 נקודות בממוצע מעבר לקשת. העונה, רק הניקס והקאבס זורקים קולעים פחות מזה. כשהאיום לשלוש הולך וגדל, הנתונים הסטטיסטים של הכוכבים רק יכולים לצמוח – כל חדירה שלהם יכולה להסתיים במסירה לשחקן שמחכה על הקשת ואסיסט קל, ומנגד כל פעולה הפוכה יכולה לזכות אותם בריבאונד הגנה שנוחת רחוק ועובר את הגבוהים שמחכים מתחת לסל. הנתונים הם לאו דווקא מוגזמים, הם ככל הנראה הנורמה בליגה של היום ומשום שאין לזה תקדים היסטורי מסוים, התקשורת תייצר את ההייפ ההיסטרי סביב מי שמנצל את הסיטואציה.

"שחקן של מספרים" הוא עוד שחקן, שמצד אחד מקבל את ההייפ בגלל היכולת ההתקפית המיוחדת שלו בשילוב הסגנון משחק היותר מרווח שמשוחק לראשונה בליגה, ומצד שני יכול לפגוע בקבוצתו במרדף אחרי ממוצעים גבוהים. ישנם שחקנים שמפיקים מספרים טובים ואפילו מעולים, אבל הם משתלבים מעולה בסגנון משחק של הקבוצה ככה שההייפ התקשורתי, לרוב, ילך לשיטת משחק ולשילובו שם.

אין דרך ברורה לקבוע מי "שחקן של מספרים", אבל אם הוא מצליח להפיק מעצמו את המיטב ולהכתיב את סגנון המשחק של קבוצתו, הסיקור יהיה חיובי ובהתאם לתפוקה של הקבוצה: הקבוצה מצליחה – הקבוצה תקבל יותר הייפ. הקבוצה לא מצליחה – השחקן יקבל יותר הייפ. לשחקנים מוצלחים שהגיעו למערכות מוצלחות יותר קשה לייצר באז מאשר לשחקנים שהגיעו למועדונים בבנייה מחדש, ולכן ההייפ שנבנה סביבם הוא יותר מוצק ומחזיק לאורך זמן, כאשר המספרים שהם מספקים (או סיפקו) יכולים רק לתרום להם תקשורתית ולחזק את מעמדם ההיסטורי.

לסיכום, סגנון המשחק בליגה הוא כזה שמאפשר לשחקנים לרשום נתונים סטטיסטים נדירים על בסיס יום-יומי, והבאז בהתאם לכך. אולי עוד 10 שנים נסתכל על הכל בצורה שונה כששחקנים ירשמו שורות של קואדרופל דאבל כל שבוע וניזכר בשנים האלו, בהן לראשונה מזה שישים שנה, כל משחק הוא מופע כדורסל, גם המופע הזה הוא של איש אחד.

לפוסט הזה יש 59 תגובות

  1. טור מעולה דרור. ההפרש בין שחקנים כמו ווסטברוק (שנותנים מספרים ולא הרבה מעבר) לכאלה כמו דריימונד גרין או איגודלה באמת קצת מרגיז מבחינת ההייפ, אבל תמיד היה ככה וגם ישאר ככה. כמו שקובי אמר בזמנו, banners hang forever וזה מה שחשוב

      1. למה שלא ישאר ככה? זה בהחלט צריך להישאר ככה אין מה להשוות נגרים לכוכבים.
        כוכבים מתמודדים עם השמירות וההגנות הכי קשות כל ערב ושמים 30 נק. נגרים לא ראו שמירה בחיים שלהם הם כל הזמן לבד וקולעים 5 נק או 15.
        אם על נגר היו שומרים כמו על כוכב הוא היה קולע חצי נקודה.
        למה שהם יקבלו אותה הערכה?

        1. אני אשמח לתשובה ממישהו שלא חי בעולם של נגר או כוכב ומבין על מה אני מדבר במקום לירוק שטויות מוכנות מראש.

    1. מה שמרגיז שאתה משווה פסחים נגרים ופחונים לmvp עם 10 שנים אול nba שעשה גמר דברים שהוניל שלך לא עשה עדיין ואני לא מדבר על הפסחים כמו איגי שהוביל קבוצה ראינו שהייתה טופ 3 בדראפט ואני לא רוצה לדמיין איפה יהיו קבוצות שיובלו או היו מובלות עי דריימונד או סימונס כמספרי 1 איגי לידם זה גורדן.
      אני מדבר על ראס שעוד היה שחקן לא עכשיו.

  2. תודה על המאמר.
    האם יש נתון על אחוז הנצחונות במשחקים השחקן השיג טריפל דאבל?
    זה יכול להיות מדד סביר כמה השחקן באמת תרם לקבוצה וכמה הוא הלך על סטטיסטיקה אישית על חשבון הקבוצה.
    בטוח שיהיו כאלה עם אחוזים טובים כי הם עשו רק שני ט"ד כל הקריירה, אבל מתוך החבר'ה שהשיגו יותר זה מעניין..

    1. קודם כל, תודה!
      לא יודע אם יש טבלה כזאת בחינם או בתשלום, אבל עם הרבה עבודת נמלים אפשר ליצור טבלה כזאת ואם הנתונים מראים דברים מפתיעים, אפשר גם לכתוב על זה עוד מאמר

  3. יופי של טור דרור.
    הנטיה שלי היא לחשוב שחוסר ההייפ של יוקיץ' קשור לא מעט לעובדה שמדובר באירופאי אבל אז מגיע לוקה ומרטש את התיאוריה הזו…
    מעניין באותו הקשר לראות איפה יאניס נמצא.
    עוד דבר – אם מסתכלים על טוויטר כמדד רואים הבדל?
    נקודה אחת שלא הבנתי – למה עונת הקסם של סטף מהווה איזשהוא ציון דרך בנושא? היא אולי הגבוהה ביותר בקריירה שלו מבחינת אחוזי שימוש אבל לא חריגה בשום קנה מידה – להיפך. בטח שגם בכל הנוגע לטריפל דאבלים אין לה שום הד. הייתי שם דדווקא את הדגש על עונת הטריפל דאבל של ווסטברוק.

            1. נכון.
              אבל יוקיץ' מסר מאחורי הגב דרך ארבעה שחקנים.

            2. אותי לא צריך לשכנע..

            3. אין דבר יותר מלהיב מדאנק.
              דאנק זה מס 1 במיוחד דאנק שאתה דופק על הפרצוף ואז השחקן נופל והשחקן שואג עליו או נותן לו מבט כמו מריו הזונייה שעבר על יאניס או לברון שהפך את הגט לשק קמח

              אחרי דאנק זה קרוסאובר שזה הריקוד הכי יפה מכל הריקודים

      1. יוקיץ מלהיב בערך כמו לברון. המסירות שלו אש כמו השוקולד הלבן.
        מה מלהיב בלברון ויאניס? זה 2 השחקנים הכי משעממים לצפייה בליגה מבחינת הנאה.
        טנקים שדוחפים עם הידיים ונהנים ממטרייה שיפוטית בחסות הליגה מה מלהיב בזה לעזאזל. זה מלהיב בפוטבול.

        מלהיב זה מורי בזון מלהיב זה בוקר מלהיב זה דמיאן שהוא משחק כדורסל האמת גם בתיאטרון הוא מלהיב ואפילו בראפ הוא לא רע בכלל.
        והכי מלהיב כמובן זה סטפן האיום. ואחריו גה מוראנט שהוא היילייט מהלך ועוד לא חזר מהפציעה שלו נורמלי
        יש גם את קיירי.

        1. אף אחד לא נהנה מדחיפות עם הידיים, לא בכדורסל ולא בפוטבול, אל תשלה את עצמך.
          אתה מתלהב מדווין וויד, אחרים מיכולת המסירה של מג'יק, קריאת המשחק של לברון וניהול המשחק מהפרונט של יוקיץ.
          אצל השחקנים הגדולים, זה המון שיווק של הדברים הטובים אצלם

          1. זה לא קשור לשיווק. אנשים יוצר אוהבים דאנקים וקרוסאוברים ואני ביניהם.
            גם אצלנו בשכונה יש מסירות יפות לפעמים ונותנים מחמאות על זה אבל אם העפת שחקן 2 מטר בקרוסאובר או על הטוסיק או שמת לו שלשה בפנים אתה מקבל טירוף מכולם וצחוקים וואוו ממסירה אף אחד לא מתלהב ככה מה לעשות.

            1. נכון בגלל זה כולם נזכרו השבוע במסירה מלפני 20 שנה שאפילו לא הפכה לסל.

  4. לגבי מדד הטריפל דאבלים, אלא אם מדובר בשחקן שחסרה לו קליעה להשלים ומנסה בכל הכוח, זה נתון שלהגיד עליו "הם מתחשבים בסטטיסטיקה אישית ובהייפ שסביבם ורוצים לשמר אותו" מתעלם ממה בעצם הסטטיסטיקה הזו אומרת, נקודות זה סבבה, אבל ריבאונדים ואסיסטים? לא בדיוק משהו שתלוי בשחקן. אף שחקן לא יכול לייצר אסיסט, מאחר ואסיסט פירושו שהמסירה הובילה לקליעה מוצלחת של שחקן אחר. זה נתון שדי לא בידי השחקן שהשיג אותו. בגדול קליעות הן (בתיאוריה, כמובן) לחלוטין בידי השחקן, אסיסט ממש לא, וריבאונד הוא נתון שככה באמצע. אז שוב, כולנו מכירים את המראות של שחקן שחסר לו ריבאונד לטריפל ודורך על כולם כדי להשיג אותו, אבל זה לא שעד לאותו רגע הכל היה בשליטתו, אז לייחס כוונה מראש לטריפל דאבל זה בעייתי משהו. חוץ מזה שבגדול טריפל דאבל זה נתון סופר קבוצתי, כלומר מה אגואיסטי בריבאונדים ואסיסטים (או חטיפות, וכיוב.), אבל זה דיון אחר.

    1. אני חושב שחלק מריבאונד על ידי הגארד זה גם משהו מהסגנון. היום המטרה זה לרוץ כמה שיותר מהר וליצור מצבים שההגנה פחות מוכנה, בשביל זה אתה רוצה שהכדור יגיע לגארד שלך שידע לנהל את המתפרצת כמו שצריך. או לברון שיש לו גם יכולת מסירה פנומנלית. וגם חמדני סטסיטיקות חח

    2. תראה שהתייחסתי לזה לקראת הסוף. כל המכלול של שחקני טריפל דאבל הוא שהם אמורים להוות סכנה בכל טווח וכמובן שאם הם חודרים לסל ומוסרים לקלעי לשלשה, הדרך להשגת האסיסט הרבה יותר פשוטה. העזרה של ההגנות אל מול שחקנים כאלה היא עוד גורם משפיע, אבל אם הייתי נכנס לחלק ההגנתי גם אז לא הייתי מסיים השבוע

      1. כן, לא חיברתי בין הסוף לבין ההתחלה אם ככה. אני חושב שסה"כ כל פעם ששמים דגש על משהו זה יגרום להטיה. אם מאמן יחליט לשים חמישיית הגנה, ולעזאזל ההתקפה, פתאום נראה זינוק במספר החטיפות, החסימות והריבאונדים על חשבון קליעות, אסיסטים, החזקה בכדור, וכנראה שגם נצחונות 🙂 אז יש דגש רציני על שלשות, זה מן הסתם מטה את המספרים לכיוון מסויים. כרגיל השאלה היא איך קוראים את המספרים. להגיד שהקבוצה שקולעת יותר שלשות מנצחת, ששתי הקבוצות מטייחות מהקשת, זה ברמה של להגיד שהקבוצה שקולעת יותר נקודות מנצחת. זה לא שיש עוד אקסטרה 20 זריקות לסל פתאום, אז הקליעה ל3 באה על חשבון זריקות אחרות, ומאחר וזה קורה בשני הצדדים וכן הלאה, השאלה היא כמובן עד כמה הדגש על שלשות משנה את מהלך המשחק, בהנחה ושתי הקבוצות יורות מהקשת

        1. זה כבר ניתוח ליום אחר, כי מעבר להתקפה, צריך להסתכל על ההגנות ולנתח אותן מול קבוצות שמרבות לזרוק לשלוש.

  5. דבר שני, אני לא שוחה בסיקור של כדורסל כמו שאר האנשים פה, אבל ממה שאני מכיר תמיד הסגידה לסטטיסטיקות תמיד היתה שם. פשוט היום יש יותר מספרים ויותר ניתוחים מפעם, אבל קחו ניתוח מלפני 20 שנה ותמצאו שם אחוזי קליעה, מסירות שהושלמו, אחוזי החזקה בכדור, קבוצה א קולעת יותר בהתקפה מתפרצת, ב' עושים יותר ריבאונד התקפי וכו וכו. הרי תמיד יותר קל לדבר על הנתון מלהסביר מה בדיוק קורה.

  6. מאמר מצוין, תודה. ראינו רק בעונה שעברה איך מיאמי מגיעים לפיינלס עם ג'ימי באטלר ככוכב הראשי, השחקן שהוא אולי הכי אנטי מספרים שרק יש. נקווה שנראה את זה גם עם יוטה השנה

  7. מעניין אם מנרמלים את מס' הנקודות / ריבאונדים / אסיסטים שבעלייה עקב קצב המשחק מה מקבלים בגרף של הטריפל דאבל, אבל מניח שהסיבה העיקרית היא באמת usage%

  8. מה שיצר את השינוי זה אולי עונת הטריפל דאבל של ווסטברוק ואולי הגמר עם הממוצע הקרוב לטריפל דאבל של לברון בעונה שלפני.
    *
    האם זה בא על חשבון הקבוצה?
    לדעתי – יש מצב.
    כשמדובר ב-30 נקודות ו-10 אסיסטים למשחק אז יש שחקן שכל כך הרבה מההתקפה עוברת דרכו והוא יכול להפוך את הקבוצה לצפויה… בעיקר בפלייאוף איפה שנדרש עוד יותר גיוון. זה נכון לאוסקר רוברטסון ונכון לטייני נייט ארצ'יבלד וזה נכון לשחקנים גם בהמשך. למרות שיש כמה חריגים.
    *
    אני משער שטריפל דאבלים מעידים לאו דווקא על רדיפת מספרים, אלא על להיות קונטרול פריק (אני יודע הכי טוב לקלוע ולמצוא את זה שפנוי, אז תשאירו את הכדור אצלי).
    זה יכול גם להעיד על מחסור בשחקנים טובים אחרים, אז השחקן צודק שהכדור נשאר אצלו, זה עדיין אומר שהוא לא יינצח ככה.

    1. תראה, זה יכול לבוא לפה ולשם מבחינת התחלת התהליך, אבל לקחתי את קרי כדוגמה לשחקן שנתן עונה מיוחדת מאוד בקבוצה מיוחדת מאוד. הלכתי על התיאוריה שמאמינים רצו לחקות את גולדן סטייט והתחילו לשים את המפתחות אצל שחקנים שיכולים להיות דומיננטית בכל טווח ואמרו להם "יאללה תהנו, אני בונה את התכנית משחק שלי סביבך".
      שום דבר ממה שרשמתי פה הוא לא מדע מדויק, אבל הוא כן מעיד על מגמה של הליגה לכיוון שחקנים שמשתמשים יותר ויותר בשיטת הכוכב הבודד ושחקנים משלימים עם קליעה מסביבו, ולפעמים זה מצליח להן.
      כל הקטע של רדיפת מספרים הוא נטו דעה ואין לו בסיס מוצק, כמו המספרים של ווסטברוק בשלוש העונות האחרונות. נוטה להסכים איתך לגבי הקונטרול פריק אבל עדיין רציתי לבדוק את ההייפ שמסביב ולא את מה שעובר במוח של השחקן אלא על איך הוא נתפש

      1. אבל מה שעשו בווריורס היה בדיוק להיפך. הם לקחו שחקן שהכדור היה אצלו ביד רוב הזמן ובאופן יחסי הוציאו אותו מהיד שלו. מה שהגדיל את היכולת שלו להשפיע על המשחק. להיפך גולדן סטייט של אותצה העונה היא בדיוק האנטיתזה לרעיון הריכוזי שאתה מעלה כאן.

        1. תן לי להמשיך אותך כדי להגיע לנקודה שלי: דווקא בגלל שהיא האנטיתזה למה שקורה היא דוגמה טובה. הרי אותה קבוצה של 2015/16 מיקסמה את היכולת של קרי *ובנוסף* גם את של עצמה. קבוצות ראו ששחקן שזכה עונה קודם בmvp מצליח להביא את היכולות שלו בצורה יותר מקסימלית בעונה שאחרי, ואולי נתנו לכוכבים שלהם גם את המפתחות לשחק חופשי וליצור כמה שיותר כדי לשפר את הקבוצה, אולי במטרה לשחזר את אותה יכולת של גולדן

          1. תראה לי מקרה אחד דומה….
            להיפך כל שאר המקרים שמו את הכדור בידיים של הכוכב ונתנו לו לנהל את ההצגה. סטף לא שיחק "חופשי" הוא נאלץ בניגוד לאחרים לעבוד קשה מאד בתנועה בלתי פוסקת שמייצרת מצבים לשחקנים האחרים גם. הרבה יותר קל להיות ריכוזי כמו שציינת כשהכדור אצלך בידים.
            בקיצור אני ממש לא קונה את האמירה הזו שראו מה שסטף עשה וניסו להיות כמוהו. אתה גם מתעלם מהעובדה שריכוזיות אפקטיבית היא המודל על פיו לברון סוחף קבוצה לניצחונות – אם כבר זה הדוגמא הרלבנטית.

            1. בקיצור, עידו סיכם הרבה ממה שרשמתי. הייתי רואה לפני הייתי מקצר.

      2. לגבי ראס – היו מהלכים שבהם שחקנים קראו לו לקחת ריבאונד במקומם. כשרודמן עשה בבולס את הטריפל דאבל הראשון (נראה לי היחיד) בקריירה אז הבולס ממש בנו התקפה שבה הוא העביר לג'ורדן אסיסט. שחקנים כבר שנים עוקבים אחרי סטטיסטיקה תוך כדי משחק. אז זה קיים במידה משתנה אצל כל שחקן.
        *
        סטף שינה הרבה אבל דווקא הטענה העיקרית לגביו היא שהוא זז הצידה במשחקים גדולים ולא רצה את המפתחות אצלו. לברון ואחריו הארדן ו-ווסטברוק הרבה יותר משמעותיים לשינוי של "שחקן שהכל עובר אצלו". אולי דווקא שחקני פנים כמו סימונס וגרין שיודעים לנהל משחק יותר משמעותיים לדיון על איך יוקיץ' מקבל קרדיט להיות "פוינט-סנטר". זה שהתוצאה בסוף היא טריפל דאבל כל משחק לא אומר שהמכניזם זהה לגארד ולשחקן פנים… מקווה שאתה יורד לשורש דעתי.

        1. יורד לסוף דעתך ובהחלט מקבל אותה, אבל בסוף זה עניין של נקודות מבט שונות. הייתי יכול להשוות אותו לדיוויס ואדבאיו אבל העונה הם לא בסקאלה שלו ובכוונה רציתי להשוות אותו מול שחקנים עם usage גבוה כדי להראות שעדיין שחקנים מסויימים לא מקבלים את היחס התקשורתי שמגיע להם.
          לגבי הנקודה הקודמת, הלכתי על קרי בעיקר בגלל השינוי ההתקפים שהליגה חווה מאז אותה עונה, וגם לברון עשה את מה שעשה לאורך סדרה ולא לאורך עונה. בעונה הוא היה במצב טיסה הרגיל שלו עם מספרים שהיו אנחנו לוקחים כמובן מאליו. (אגב, הusage של קרי באותה עונה הוא השני בטיבט אחרי פריים קאזינס.)
          יש מצב שלקחו השראה מלברון, זה לא משהו שאפשר לקבוע בוודאות, ולכן אני לא פוסל את הדעה ואם הייתי חושב על זה לפני, אז בהחלט היה לה מקום במאמר

  9. אם ניקח את מדד r/nba זה מרגיש שיוקיץ' בסדר גמור שם.
    יש גם עניין של סגנון משחק, ליוקיץ' יש מהלכים מרהיבים, אבל קשה להתחרות מול מהלכים של סטף/לברון מבחינת מה שהאמריקאים רגילים.
    עוד משהו, דנבר לא משהו השנה.

    1. תכלס. אני מאוד אוהב את המסירות שלו אבל אני יכול להבין חוסר התלהבות משחקן בגובה 2.12 שבעיקר קולע לייאפים….

      1. ומצד שני, וויטסייד בזמנו היה מקבל כותרות בכל מקום. זה הכל עניין של מקום שבו אתה נמצא ועד כמה אתה מצליח להביא את הקבוצה שלך מעבר לתקרה שהתקשורת קבעה. מקווה מאוד שבסוף העונה יוקיץ' יקבל את ההייפ הראוי לו בארהב למרות הלייאפס שלו

      2. יוקיץ לא קולע בעיקר לייאפים הוא קולע גם חצי מרחק וגם שלשות. יש אנשים שאוהבים כאלה שלא נראים שחקנים והם מנגבים. אני אוהב כאלה אבל ליוקיץ פחות מתחבר לא יודע למה אולי זה כי אני לא חובב וניל.
        הוא האיש של רזיאל

        1. ברור. דיברתי בכלליות. אבל בוא נגיד שגם הקליעות שלו מרחוק לא נראות כמו איזה משהו שתשים בפרומו בהילוך איטי.

    2. לא יודע עד כמה מקום 7 במערב ומועמד מוביל לmvp זה רע בשלב הזה של העונה. לדעתי אם הייתי בודק את כל השנה שעברה, עדיין שחקנים כמו בראדלי ביל וווסטברוק היו מקבלים יותר יחס מהתקשורת ממנו, למרות הפלייאוף והכל.

  10. מאמר נחמד.
    כבר דובר רבות על כך שהכדורסל בעידן אדם סילבר יותר התקפי מכל הסיבות.
    שיפוט שונה,הגנה מוגבלת וסגנון משחק שונה.
    לפני 20 שנה לקלוע במשחק בין 15 ל-20 נק' היה הישג יפה ומעיד על איכות של שחקן.

    אין ספק גם כאן בשורה הסטטיסטית->הרבה שיאים שנשברים. סגנון מוביל למספרים שמוביל לאיכות שמשפיע על שאר הקבוצה.
    השאלה שנשאלת היא באיזה סגנון ומה רמת האיכות המדוברת.


  11. במקרה הפרטי של ראסל ווסטברוק מדובר בשחקן שפעם היה אתלט יוצא דופן,קליעה לא יציבה,רכז מפוזר וחסר כל רגש למשחק הכדורסל.
    במקרה הפוך, לברון ג'יימס.
    שהיום גם פחות אתלט אבל עדיין יודע מתי ואיך להשתמש בגוף שלו בפוסט,חכמת משחק שהמשתפרת עם הזמן,קליעה משלוש שמתאימה אותו בדיוק לסגנון המשחק ההתקפי של הליגה.כשהוא בעצם משפרר את כל האספקטים האחרים במשחק שלו.

  12. יוקיץ לא בדיוני התקשורת בגלל שהמספרים שלו לא מצטלמים טוב. הוא ביג מן ולכן לא תראה ממנו קרוסאובר וחדירה לדאנק מפלצתי. גם ג'ואל אמביד לא מופיע ביותר מדי היילייטס. זה טיבו של השחקן הגבוה בתקופת הזמן הזו, שמקדשת גארדים אקפלוסיביים או כאלה שעולים לשלשה מהירה מכדרור.

    1. זאת גם בעיה, אבל בכוונה לא שמתי את אמביד כי הבן אדם מייצר הייפ לעצמו עם הפעילות שלו ברשתות החברתיות. רציתי להביא בעיקר שחקנים שלא הייתה להם פעילות חריגה בטוויטוספירה ומדברים בעיקר על הכדורסל שלהם

  13. פוסט מצוין, מושקע, מקורי ומעורר מחשבות. תודה רבה דרור.
    .
    לדעתי עלית כאן על הרבה נקודות רלבנטיות – המרדף האישי, הקשר ליוסאג', השלשות ועוד. .
    .
    בנוגע ליוסאג' – אני חושב שצריך, גם אם לא תמיד אפשר, להבדיל בין יוסאג' מוצדק לשאינו כזה. להארדן, לדעתי היה יוסאג' מוצדק, גם אם בלתי נסבל לצפייה, ולכן היוסאג', והמספרים הנובעים ממנו, מעידים על איכות השחקן, ובעקיפין, גם על איכות הקבוצה. זה נכון גם ללברון וליוקיץ'. אלה שחקנים שאתה רוצה שיחזיקו בכדור, יקבלו החלטות, ויהיו מעורבים. בנוגע לראס לדעתי זה פחות נכון בעיקר בגלל שהאחוזים שלו היו כאלה שאומרים שעדיף שמישהו אחר יזרוק. אז אולי אפשר לומר שטריפל דאבל "מוצדק" יותר כשהשחקן קולע הרבה יותר טוב מהממוצע, ופחות מוצדק ככל שהוא מחטיא יותר את דרכו אל הדאבל דיג'יט.
    .
    בנוגע להייפ – אתה כנראה צודק, לצערי, מקווה שטעמם של אנשים ישתנה מתישהו, וכל מיני בוריס דיאו-ים, ופי.ג'יי טאקר-ים יזכו להייפ לא פחות מזאק לווינים למיניהם.
    .
    ושוב תודה רבה, תמשיך לכתוב לנו.

    1. קודם כל, תודה רבה!

      לגבי היוסאג', הרעיון היה להראות שהילד עם כמות הטריפל דאבל בליגה, גם כמות השחקנים עם יוסאג' גבוה עולה. כמובן שיש כאלה שהם מובנים כמו הארדן ביוסטון וכאלה שהם פחות מובנים לדעתי, כמו בוקר ודראמונד, אבל אין מדד מסויים שיכול לקבוע את זה, כמו את כל המאמר. בנוסף, גם הזכרתי שבשנים האחרונות רק 9 שחקנים מתוך ה15 שהיו עם יוסאג' גבוה בכל עונה העפילו לפלייאוף ולדעתי המספר הזה יגדל אם הליגה תמשיך לכיוון הזה, אבל גם זו רק דעה תיאורטית לחלוטין שאני מקווה שתתבדה בעתיד.

    1. התקשורת והקהל בדרך כלל מהללים ומפארים שחקנים שנותנים אחלה מספרים. בנוסף, גם יחסי ציבור זה משהו שהולך ונתפס חזק בליגה ושמים עליו חשיבות בקרב שחקנים צעירים שעדיין לא זכו במשהו משמעותי בליגה. אם יש סביבך הייפ גדול וחשיפה גדולה ורחבה אז הסיכוי שמישהו יזכור אותך, גם היסטורית וגם בסתם העלאת זכרונות, הוא גבוה יותר, במיוחד עם סיקור כמו עכשיו. אם שחקנים רוצים להישאר בעניינים גם בנושאים שהם מעבר לכדורסל והם ילדים טובים (לא כמו קיירי), הם חייבים שידברו עליהם כמה שיותר כדי שאחר כך (תקופות פחות טובות) הם עדיין יהיו בכותרות, כמו משפחת בול לדוגמה. הנה השוואה שלהם ליוקיץ (כמו במאמר), https://trends.google.com/trends/explore?geo=US&q=%2Fm%2F0110q02h,%2Fg%2F11c37qnqct,%2Fg%2F11cm9wsrpr
      אין סיבה מקצועית לזה, יש הרבה מסביב. בסוף האינטרנט ורוב אוהדי הכדורסל יזכרו את לונזו בול יותר מאשר שחקנים נהדרים כמו סיג'יי מקולום או אולי אפילו אנדרה איגואדלה, והמחשבה הזאת יכולה לגרום לשחקנים לחשוב על דרכים יותר "נורמליות" לזכור אותם, וזה דרך הסטטיסטיקה שלהם, כי בסוף הכל זה מספרים

  14. פוסט גאוני. לדעתי הדרך לדעת מי אמת ומי לא היא לפי כמות הנגיעות של שחקנים אחרים בקבוצה, הצלחת הקבוצה בפלייאוף והאם שחקנים רוצים לשחק ליד השחקן הנ״ל. כמו שג׳ורדן קובי וקארי היו גדולים וחלק משיטה. ראס, אייברסון, הארדן מייצגים את ההיפך. כפיית משחקם על הקבוצה. בגלל זה אין להם טבעת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט