זיכרונות בת-גלים ו"המורה שלי קוינט" / מנחם לס

תמונה של החלק הדרומי של חוף בת-גלים. אני נולדתי וחייתי כמה שנות ילדות בבית השני דרומית לקזינו. היום זה חוף הגולשים (או משהו כזה) של ד"ר רזי הופמן, ואחד המקומות הטובים בחופי ישראל לגלשני רוח

אתמול הייתה חלופת מסרים בין דוקטור רזי הופמן לביני, שאני חושב שרובכם החמצתם כי היא הייתה לקראת סוף היום, ואני מכניסה שוב הנה כי אולי היא תעניין כמה מהגולשים הוותיקים שדרכי הכירו מהכתיבה שלי ב-60 השנים האחרונות את "המורה שלי קוינט" שהיה המורה שלי מכיתה א' עד כיתה ו' בבת גלים.

אתמול קבלתי תגובה ב'מעורב' מדוקטור רזי הופמן (השולח לי גם לינק (https://www.israelhayom.co.il/article/847051) השואל אם יש קשר משפחתי בין זה שבתמונה (כשפותחים את הלינק), "וקוינט המיתולוגי שלך…"נכנסתי ללינק הזה, וזו הייתה תגובתי לרזי שאולי תעניין גם אחרים:

הנה תגובתי לרזי:

"רזי, אין לי כל מושג על קוינט מלבד שהיה המורה המפחיד (וגם הכי טוב!) שאי-פעם היה לי, ללא תחרות. הוא לא היה 'מחנך כיתה' או משהו כזה. הוא היה מלמד חשבון, ועוד דברים. זה היה בי"ס קטן ומורים מומורות (בעיקר מורות) ניכנסו ויצאו. אני זוכר דברים שהיו בינו לביני מכיתות א' עד ו' עד היום בבהירות מחלטת. הייתה לו השפעה גדולה מאד עלי. הוא בוודאי השאיר חותמו על חלק מאישיותי ואולי עזר אפילו חלקית בעיצובה. לפני שאמי, יוחנן לס (ששיניתי את שמי לשם משפחתו לפני הגיוס לצה"ל) ואני עברנו לטבעון בסיום כיתה ו', הוא חיבק אותי ואמר לי "תודה שהיית תלמיד שלי" (זה אחרי שהייתי מס' 1 ב'רמות' וללא יריב (אולי רק ארנון קרומהולץ – היום קרן – חטף אותן כמוני) בהכאות סרגל על כף ידי כשהוא מחמיץ בערך 90% מהן שהוא מכה על השולחן – גם בגלל שהייתי מסיר את ידי כשהסרגל היה בדרך להכות, וכנראה הרבה פעמים בכוונה). הוא היה המורה שהכניס בי אהבה לכתיבה ועניין בחשבון. הוא היה המורה שפעם הזמין את אמי, הדסה רוזנברג, לישיבת מורים יחד אתי, ובסוף אמר לה: 

"גברת רוזנברג. אני מרחם עליך שיש לך בן כזה, אבל מה, יש לילד כשרון מיוחד לכתיבה…"

(סוף התגובה)

אז אחת ולתמיד, מי זה הקוינט הזה?

כבר משנת 1961 הייתי מכניס בפוסטים שלי לעיתון הספורט 'חדשות הספורט' כל מיני זיכרונות, ציטטות, וסיפורים הקשורים לרגע הספורט עליו כתבתי, 'והמורה שלי קוינט'. קוינט היה המורה שהשפיע – וכנראה עיצב חלק מאישיותו – יותר אולי מכל גבר אחר. מגיל 3 גדלתי ללא אב (אמי התגרשה ממנו כי דמותו האמתית התגלתה מיד אחרי החתונה, וטוב שעשתה זאת), וקוינט היה מין דמות אב, כמו מאמן השחייה שלי איזייה, וכמה חברים בוגרים ממני בשכונה שתמיד נשרכתי אחריהם, ורציתי לשחק את משחקם – הוקי, כדורמים, כדורגל – לא משנה, כל מה ששיחקו, "מנחם הקטן" היה שם בתקווה להיכנס למשחק ולשחק כמה דקות נגד ילדים מבוגרים ממנו ב-5 שנים.

(למה 'מנחם הקטן'? כי היה גם 'מנחם הגדול' – מנחם בורר, המציל האגדי של חוף בת-גלים משך 50 שנה).

"המורה שלי קוינט" היה טיפוס מסתורי לחלוטין. אף ילד לא ידע מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. לא ידענו אם הוא גר היכן-שהוא בסביבה – קרית אליהו? השכונה הגרמנית? הדר הכרמל? 'הכרמל הצרפתי' – או לך תדע, אולי הוא בא כל יום ברכבת מחדרה? כל מה שידענו היה שהוא מגיע כל בוקר באוטובוס 40 שהיה מגיע (ונוסע) להדר או באוטובוס 41 שהיה מגיע מהעיר התחתיחת, או – נדמה לי – אוטובוס מס' 42 שהיה נוסע מהדר דרך העיר, לבת גלים. כך היה חוזר לאן שהוא. לא ידענו אם הוא רווק, נשוי, אבא, אוהד מכבי או הפועל, 'ציוני-כללי', מפא"יניק, או אצ"לניק.

הוא אף פעם לא דיבר, לא גילה, ולא שיתף.

הוא היה כבן 40 עד 45 אני משער. גבוה, רזה, וקרח למשעי – טוטאלי – 'א-לה מייקל ג'ורדן. בשנות 1943 עד 1949 (הפעם האחרונה שראיתיו) אף אחד לא התהלך עם קרחת למשעי כזאת. ב-6 שנים שהכרתי אותו לא ראיתיו מחייך אפילו פעם אחת. כבר מכיתה א' הוא דיבר אלינו, וסיפר לנו, דברים מרומו של עולם. לא היה לנו צל של מושג על מה הוא מדבר. הוא לא היה 'מחנך הכיתה' אבל היינו רואים אותו לפחות פעם ביום, מלמד בעיקר חשבון אבל לא רק. הוא השתמש במשלים, אלגורים, דברי חכמים, אימרות, ניבונים, והיינו מסתכלים עליו כאדם שהגיע מאיזה כוכב.

מה אוסיף ומה אומר?

אני הייתי מין שק חבטות שלו, אבל תמיד הרגשתי שהוא איכשהו אוהב אותי, וכל ההתנפלויות עלי וכל המכות בסרגל על כף ידי לא היו משנאה, אלא להיפך. הוא ידע שאין לי אב, ואני זוכר שכבר מגיל צעיר ביותר ידעתי שהוא לא "אויב" שלי. לכן אהבתי לעקוץ אותו וקצת להרגיז אותו. ידעתי שהוא אוהד כדורגל בסודי סודות, וקבוצתו הייתה איזו קבוצת הפועל דרומית, ותמיד הערתי הערות לטובת מכבי חיפה שהוציאו אותו מדעתו.

אהבתי גם לשאול אותו שאלות חריגות, יוצאות-דופן, ותמוהות – שהיו כאילו תוצאה של מה שהיה אמר. כל שאלה כזאת הייתה זוכה בקריאה 'לשולחן המורה' שם הייתי מניח את כף ידי על השולחן, ו הוא היה 'מכה' אותי עם הסרגל (בשנים ההן למורים היה מותר להשתמש בכוח הזרוע נגד ממזרים קטנים כמוני). 9 מ-10 פעמים הייתי מרחיק ומסלק ידי לפני שהסרגל פגע בי, כשכל ילדי הכיתה מנסים לבלוע את צחוקם.

אפילו כשפעם ביום הורים – כשהתבקשתי להצטרף לאמא, והוא אמר לה – "גברת רוזנברג. אני מרחם עליך שיש לך בן כזה, אבל מה, יש לילד כשרון מיוחד לכתיבה…" קושי עצרתי את צחוקי…

אני הרגשתי שהוא אומר זאת כמין מחמאה. אמי המסכנה לא הבינה את הכימיה בינו וביני, וכל הדרך הביתה הליטאית הזאת לא הפסיקה לבקש ממני שאשפר את התנהגותי וכולי וכולי .

המשפט הזה של קוינט נשאר תקוע במוחי עד היום, ואולי היה זה המשפט שנתן לי את הגאטס לכתוב את מאמרי הראשון ל'חדשות הספורט' על משחק ה-NBA הראשון שראיתי אי פעם (במדיסון סקוור גרדן בין הניקס והסלטיקס) מבלי שנתבקשתי ומבלי שאיש בעיתון ידע מי אני ומהיכן הגעתי. (כבר כתבתי כמה פעמים ששבועיים או שלושה אחרי ששלחתי את מאמרי בכתב יד, הגיע עתון 'חדשות הספורט' מגולגל לדירה של אשתי רינה ז"ל ואני במנהטן, עם הכותרת 'כדורסל מעולם אחר', מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס (לא שאלו אותי אם אני מעוניין להמשיך לכתוב, אם משלמים לי, וכו'. העיקר "כתבנו בארה"ב מנחם לס". השאר כמובן היא היסטוריה.

אבל קוינט? הוא לימד אותנו המון, ורק שנים אחרי למדנו להעריך אותו כמורה, וכמה הוא תרם לנו (ולי אישית גם בשפה וגם בחשבון).

***********

מה הבניין המצויר הזה (צייר יוסי לובלסקי) – מה הוא מכיל ומה עושים בו – אתן לרזי להסביר

בשנת-2006 העליתי רעיון לעשות 'כנס כתתי' ב-2007 בבת גלים, לרגל הגיענו לגיל 70. למיטב ידיעתי אף פעם לפני לא נערך "כנס" בבת גלים.

חשבתי שזה כנראה יהיה הכנס הראשון והאחרון. (מסתבר שהיו 2-3 אחריו, לצעירים יותר שלא הכרנו, ועתה עוזי אברהם – טיפונת צעיר יותר אבל איכשהו מהדור שלנו, מנסה להרים כנס חדש). היינו בערך 35 בכיתה, ולכנס שערכנו הגיעו 26-28 מהם (שניים נפטרו, 4-5 לא מצאנו) – כולל אחד – שמעון שטיינר שהיה שכן שלי בחוף התכלת 11, בבנין של רודי ריהן האגדי, אולי שחקן הכדורמים הישראלי הגדול אי-פעם. אני גרתי בחוף התכלת כשדירה לידי גר ארי ברזילי, כמה שנים אחרי הסנטר של הפועל חיפה. את הדירה שלנו (דירת חדר אחד) ירש המורה רפאלי, עוד דמות מיתולוגית לילדי בת גלים. בבית הקטן מאחור גר עוזי בלוטרייך ז"ל שניפטר לפני שנתיים ולימים היה הפוינט גארד של מכבי חיפה.

מדהים ממד כמה אתלטי-על יצאו מהשכונה הקטנה הזאת. פעם קראתי שבבת גלים האורגינלית, לפני שבנו את שיכון הבריגדה, התגוררו רק 600 משפחות. מהכיתה שלי בלבד יצאו כמה אתלטים וטיפוסים מהסרטים: עוזי בק, אלוף הארץ ב-100 חתירה. יוסף אטוס – לימים שחקן של הפועל חיפה (בוגרים יצחק יקל (היום דקל) – לימים שוער הכדורמים של מכבי חיפה. יוסף אטוס – לימים קיצוני שמאלי של הפועל חיפה, וכמעט שכחתחי את הלל גולדברג ז"ל שהיה הסנטר של הפועל (או מכבי?) חיפה משך כמה שנים. אני – אלוף הארץ לילדים (נידמה לי עד גיל 10) ב-50 מ' חזה באליפות הנוער והילדים שנערכה בין שני מצופים בכנרת, ולימים אלוף צה"ל (שריון) ב-4X100 שליחים, וכדורמים (עם ראובן שפר, אז מה הפלא?). אח"כ שחקן כדורסל בהפועל קרית טבעון, כדורגל בהפועל גבעות זייד ואח"כ הפועל בלפוריה מליגת העל (הייתי בן 17, שחקן ספסל, אבל זכיתי להיכנס למשחק אחד, ועוד נגד מכבי ת"א. כמעט שכחתי: אלוף אס"א ב-4X20 מעורב בבריכת ימק"א. לפני כמה חודשים הכנסתי כאן את צילומי כל התעודות להוכחה…

(הנה אחת שמצאתי)

שכחתי שהייתי גם בא"ק: מקום שני ב'אות הספורט' הארצי לבתי ספר עממיים בקפיטצה לרוחק…

משך חצי שנה 'חצי מקצועני' ($50 דולר למשחק…) בהכח ניו יורק, ואז 'אול אמריקן' בקולג' של ווסטר בכדורגל, דיביזיה III. ארנון קרן, אברם סבח, ואני שיחקנו הוקי וזכינו באליפות ישראל לילדים, ואחרי שעברתי לקרית טבעון ארנון ואברם המשיכו לשחק הוקי וזכו באליפויות שונות. בשנת 1953 אני שוכב חולה (מין דלקת ריאות) בבית חולים צבאי בשכונה הגרמנית. פתאום אייבי כרמל ז"ל (בן הודו ושחקן ההוקי מס' 1 בתולדות מכבי בת גלים) וחגי אגם-לבן ז"ל (שחקן כדורמים נפלא בנבחרת ישראל ושחקן הוקי טוב מאד – שניהם מבוגרים ממני ב-3-4 ש/נים) מתגנבים לבית החולים, מגיע למיטתי, ואומרים שמחר ב-3 אחה"צ במגרש בקרית אליהו מתקיים משחק הוקי נגד משחתת בריטית שהגיעה לנמל לביקור, ו-"צריכים אותך, 'מנחם הקטן'"ץ

ב-2:00 כבר הייתי על המגרש, החום כבר ירד ל-38.5 מעלות, ושיחקתי לא רע. מה שזכור לי מהמשחק היה כדור שעף לכיוון השער – כדור הוקי! ואברם סבח ז"ל לא הספיק להגיע אליו עם הכפפה אז הוא נגח אותו עם ראשו והציל שער. ניצחנו 1-2 למיטב זכרוני.

ואז הייתה בת כיתה נעמי ברוט – דמות מיתולוגית שבת"א כיסתה את כל עמודי הרכילות משך שנים, כתבה ב'ידיעות אחרונות' במדור 'לאשה', וב'העולם הזה', ונפטרה הומלסית ביפו. הסיפורים עליה מצמרי שיער עד היום.

נחזור לשמעון שטיינר. שהגיע מאיזה אי קטן ודי בודד 8 מייל מחוף מדינת וושינגטון. הגיעו-3-4 מארה"ב. פתאום קבלנו בקשה מאברם סבח (שנשאר 2-3 כיתות והיה פעם בכיתה שלנו) ואז מארנון קרן שאף הוא נשאר כיתה ולמד אתנו שנה (ושהפך לאחד מ-6 מארגני הכנס יחד איתי, השחיין לשעבר מיקי הרציג שהיה גם חבר כיתה בוינגייט עם מיכה קניץ, השוער האגדי, ועוד), ועוד 3-4 מארגנים – וכל העסק התחיל לגדול.
*

הכנס גדל למעל 700 משתתפים (רשמי, אבל כנראה היו שם בערך 900). נאלצנו לשכור את אולם הכנסים של הקניון בכניסה לחיפה (מול 'חוף הכרמל' והכביש העולה ל'אחוזה'). פתאום כל המי ומה רצו להיות שם. מפקד אניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' הגיע; שתי בנות דודות – שרה ופועה (שהיו אז כנראה בנות 76 ו-80) הגיעו. יכולת בקלות להרכיב מהמשתתפים את נבחרת ההוקי של ישראל בכל הזמנים, וחצי נבחרת הכדור-מים. גם קבוצת כדורגל מצוינת יכולת להרכיב שם של שחקני עבר במכבי והפועל חיפה, והפועל פ"ת, כולל שני שחקני נבחרת (רובי יאנג וג'רי חלדי), ואפילו אחד שהיה שחקן (לא בהרכב הפותח) בן 17 בהפועל בלפוריה כשהייתה בליגת העל (אני!).


************

אתם רואים את המרפסת מימין עם דלת וחלון גדול? שם גרתי עם אמי – הדסה רוזנברג – מגיל 5 או 6 עד גיל 12 כשאמי התחתנה עם יוחנן לס – שגר אתנו שם – כולנו בחדר אחד – כשנה, עד שהם החליטו לקנות בית קטן בשלבי בנייה בטבעון.

כשהייתי בן 18 ומוכן לגיוס הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שם משפחתי ללס.

בית זה עומד ממש מול הטיילת של בת גלים מצפון הקזינו, כשמאתיים מטר משמאלו הייתה פעם גדר חיל הים. אני לא יודע אם היא עדיין קיימת. המגרש עליו עומד הבית בן הארבע דירות יהיה שווה יום אחד מיליונים. למה הוא עומד שומם? כי הבית שייך לאיזה אדם או משפחה שאמי הכירה, וכנראה הלכו לעולמם ללא צוואה בקשר למבנה, או שיורשיהם רבים עד היום על הירושה (כפי שקורה עדיין במשפחתי, במלחמת ירושה, שאמי ז"ל ואני לא היינו אף פעם חלק ממנה). אמי שילמה שכר דירה חודשי, אבל שלושת הדיירים האחרים היו בדמי מפתח, החוק מימי המנדט שגרם למבנים שונים בארץ להפוך לחורבות (ברח' הירקון בת"א עד לפני מספר שנים, כאן בטיילת של בת גלים (ועוד כמה בתים בשכונה) להפוך לחורבות בגלל שהדיירים בדמי המפתח גרו שם עד שהבית החל להתפורר, ואז כנראה מלחמות ירושה גרמו לעיזבונות מכוערים כאלה ממש על שפת הים .

לאורך הגדר ישנה היום חנייה לכמה מכוניות. כשהייתי ילד היתה מדרכה, ואז חול של כ-20 מטר, ואז הים.

כשהייתי בן 9 שמעתי ב-6 בבוקר אזעקה, צופרות משטרה, צעקות, ומה לא. מיד יצאתי למרפסת וראיתי למטה חיילים בריטים, ואנייה מוקפת בכלי שייט בריטים קטנים (הי היא הייתה כבר כ-400-500 מטר מקו החוף) הממשיכה בשייט לעבר החוף, ואז הבנתי שהיא עומדת להמשיך עד שתיתקע בחוף.

תוך 3-4-5 דקות נשמע קול חריקה צורם אוזניים. אז כבר ישבתי על הגדר עם חברי שמעון שטיינר (הוא מתגורר – או התגורר עם אשתו נוצריה, ושניהם היו חסרי ילדים עד לפני כמה שנים כשהקשר עמו נותק) שכבר משנת 1970 התגורר על איזה אי קטן כ-5-6 מייל מחוף מדינת וושינגטון ליד גבול קנדה, ועד לפני כמה שנים התפרנס כנגר-אמן שייצר וגילף כסאות מיוחדים במינם לפי הזמנה) וראינו את האונייה 'חיים ארלוזרוב' נתקעת בחוף, ואנשים קופצים מסיפונה.

היום ידוע שכולם נתפסו.

לי, כילד, היתה זו ההצגה הגדולה בעולם, אם-כי שכבר אז הבנתי את חומרת המצב ומה שקורה.

****************

רק להזכיר שבבת גלים ישנם גם בתים שונים מהבית שגרתי בו על שפת הים – שעתה הוא אטום – והם מהיפים בישראל, כמו בית סמסונוב הזה:

*************

מי לא היה שם בכנס ב-2008. אני הייתי זה שנתתי את נאום הפתיחה והתרכזתי בעיקר ב-4 הדקות שהיו לי כיצד התחיל הרעיון לכינוס כיתה לקראת היותנו בני 70, וכיצד הוא התפתח מ-30 איש למפלצת של 900. הייתה שם הטלוויזיה, ולפחות תחנת רדיו אחת. ניגשו אלי אנשים שלא ראיתי 60 שנה. הייתי חייב לערוך רשימה של בנות שהיה לי אתן קשר רומנטי כדי שלא אשכח חלילה את שמן (אני המשכתי להיות בן של שתי שכונות/מועצות – בת גלים וקרית-טבעון כך שהייתי 'חצי בת-גלימי' גם בשנות התיכון– עד שעזבתי לארה"ב ללימודים ב-1961.

איך?

היו לי בבת גלים שלוש משפחות: דודים, ודודות, בנות דודות, ובני דודים, חברי ילדות, וכן את בי"ס התיכון עשיתי בבסמ"ת, שהעבודה המעשית בבית הספר התכוני-מקצועי הזה של הטכניון הייתה בבסיס חיל הים בבת-גלים אז את חצי שנות התיכון שלי ביליתי בשינה אצל המשפחה בבת גלים.


*

מנחם רוזנברג – עכשיו לס – יושב ראשון בשורה הראשונה מימין. זוהי אלופת פלשטינה/א"י לילדים בהוקי – הילדים בשורה הראשונה והשנייה. אני בן 9 או 10. אברם סבח דספרתי עליו – השוער בן 11 או 12. היה בכל הכיתות…מעליו – שני משמאל – שאול אגררי שלימים הפך למנצח 'תזמורת הטיילת של בוסטון' הידועה בכל העולם. ממש מעלי – חצי פרצוף מוסתר – רובן רובינצ'יק, ששיחק בהפועל חיפה בשנות החמישים האמצעיות. משמאלו עודד גולדשמידט (פז) שחקן נבחרת הכד\ר-מים של מכבי חיפה והנבחרת, שחיין ל-400 ו-1,500 מ' חתירה של מכבי חיפה, והשחיין היחיד – למיטב ידיעתי – ששחה מבת-גלים לראש הנקרה. ה–4 מימין הוא שמואל כהן, שוער הפועל חיפה בשנים 1957-8. באמצע השורה הראשונה (מוסתר קצת עם הצל) יושב מנחם בורר, המציל האגדי, הרי הוא 'מנחם הגדול'! ארנון קרומהולץ (קרן) עומד מעל השוער אברם. ארנון היה שחקן מצויין וחבר הכי טוב, עד עצם היום הזה.
האמצעי בשורה ה עליונה הוא טוביה קומפנייץ (היום נדמה לי עמית) ששתי אחיותיו היו אלופות הארץ בשחייה, נישאו לקצינים בריטים, ועזבו את הארץ. אני הייתי ילד בן 5-6 וטוביה היה מין 'דוד' שלי. אביו של טוביה היה בעל בית הקפה והמסעדה המיתולוגי 'קפה קומפנייץ' שהפך לפאב הבריטי לבירה מס' 1 בארץ. בית הקפה היה 12 מטר מחדר השינה שלי. משמאלו של טוביה (בתמונה משמאל) עומד הלל גולדברג, שאחיו שלמה היה בן כיתה,
ספורטאי טוב בכלך המקצועות אבל לא מצויין באף אחד מהם. הם גרו בבית ערבי מהצד השני של המחנה הבריטי, ולבוא אליו לביקור ולשחק איתו היה 'מאטרע'.
שני מימין עומד בני בראווין. הוא היה מין 'יורם' גאון נכזה. לא יודע מה עלה בגורלו. הוא תמיד היה החכם מכולנו.
אגב, איתי (יותר נכון אני גרתי איתה, בבית של הוריה) בחוף התכלת 31 גרה בת דודתי זהבה ז"ל , שהיתה אלופת ישראל בשחיית גב.
לידי יושב איתן אפשטיין שהוא היום LAND-LORD גדול בלונדון. מעל 'מנחם הגדול' יושב איתן אלבגלי מהמשפחה הידועה על שפת הים. הם היו הראשונים עם סירת מפרש גדולה. יאכטה ממש. יום אחד אני ועוד שניים-שלושה חברים החלטנו לשחות "עד מרחק שבתי החוף ייראו כנמלים". היינו ילדים בני 8-9. שחינו אולי שני קילומטר אל תוך הים והתחלנו להתעייף. על אמת. למזלנו הגיעה הסירה עם איתן ואחיו ועוד 2-3 אנשים הבוגר ואספו אותנו. היה יכול להיגמר לא טוב.

לקראת סיום הערב בכינוס לפתע מתקרבת אלי צעירה חמודה מאד, לוחצת את ידי. ומציגה את עצמה: "שמי גלית (למיטב זכרוני) קוינט ואני הנכדה של 'המורה שלי קוינט' שלך. כל מה שאני רוצה לומר בשמי ובשם משפחתי זו תודה גדולה מאד-מאד על שהשארת אותו בחיים בצורה כזו רעננה וחביבה – כולל המכות בסרגל שהחטיא ואת כף ידך – משך כל השנים האלה"

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. MBK

    4 פבר 2021 07:18:19

    תודה מנחם
    פוסט ממש מצויין
    זה מדהים שאתה זוכר את המורה שלך מהיסודי
    היום כל הנושא של הלימוד כל כך מגוחך… הבת שלי בכיתה א למדה רוב השנה דרך טאבלט ….
    יבוא יום והיא תכתוב על המורה הנאמן והמסור שלה, אייפד

  4. דוקטור רזי הופמן

    4 פבר 2021 08:10:18

    מנחמנו, מה אומר ומה אגיד? אחד מהנפלאים שלך.
    לנקודותיך ושאלותיך, קודם כל התמונה צולמה ממקום שהגולשים קוראים לו ה"אי" שהוא בעצם שובר גלים מרובע מערבית מהקזינו. אני יודע שבתמונה זה נראה כדרומית, תאמינו לי שזה מערבית או דרום מערבית כי החוף שם בעצם הוא ממזרח למערב.
    אני מניח שלרובנו אם לא לכולנו היה איזהשהוא מורה שהשפיע במיוחד על חייו, אצלך זה היה קווינט אצלי אחד שנקרא עמינדב ברנשטיין ז"ל. הוא שזיהה אצלי את העניין הגדול בחי והצומח ודאג לטפח את העניין הזה בחטיבת הביניים בגמנסיה הרצליה. הסיורים המשותפים היו מרתקים מבחינתי והרגשתי כמו גראלד דארל שמטייל עת ה"תיאו" שלו ברחבי האי קורפו כשהם חוקרים את החי באי היווני. אני ועמי נשארנו חברים גם אחרי שסיימתי תיכון והוא עקב בשמחה רבה אחרי ההתקדמות שלי, גם המדעית, והיה גאה מאד. היינו בקשר טלפוני מידי פעם וגם נפגשנו כשיצא עד שהלך לעולמו.
    עמי כתב מספר ספרים מקצועיים והיה רציני אבל גם שטותניק, יכול להיות שמפה השטותניקיות שלי המוצאת מקום באתר.
    הבניין בציור הוא כלא אלקטרז הישראלי 🙂 המתקרא המכון לחקר ימים ואגמים. בעיקרון זה מבנה שמשמש למחקר מדעי של הסביבה הימית והוא חלק ממספר מכונים על מקווי המים של ישראל, הכנרת ואילת.
    דמי מפתח זו בדיחה רעה, לדעתי חייבים לשנות את העניין בחקיקה כלומר לבטל את שיטת דמי המפתח. העולם השתנה מאז נקבע העניין וכמו שאסור היום להרים יד (ואפילו לדבר לא יפה…..) לילד כך צריך לבטל את עניין דמי המפתח, זהו גזל!
    חלק גדול מהבתים בבת גלים הם בתים לשימור וטוב שכך. הם מזכרת ושווים שמירה וטיפוח.
    לגבי התמונה עם החברים, מנחמנו הלסת אותה הלסת, אי אפשר לפספס שזה אתה, הקטנטן. רק הגבות היום מטעות.
    יפה לאן שכולכם הגעתם. כנראה שהחינוך שקיבלתם דחף את רובכם לכיוון מסויים וטוב שכך.
    אגב, שימשתי כמורה במשרד החינוך כ 6 שנים ואחרי כן לימדתי בבית ספר לטבע באבו כביר מספר שנים. אני מקווה שיש מספר תלמידים שהשפעתי על חייהם לטובה וכנראה שיש גם כאלה שלא….

  5. Berch

    4 פבר 2021 08:27:46

    תענוג מנחם
    תמיד אהבתי את הסיפורים שלך על קווינט המורה האגדי.
    המילים של הנכדה שלו בסוף – הדובדבן על הקצפת.
    אשרייך
    🙂

  6. Zvika Bar-Lev

    4 פבר 2021 08:42:15

    מנחם איזה מעורב אליפות! סתם הערה – יש כמה שורות שמופיעות לי עם קו מחוק עליהם. לא יודע האם התכוונת למחוק אותן או בסוף החלטת לא למחוק, כל מקרה עכשיו הם מופיעות עם קו מחוק עליהן.
    זאת הפסקה שמתחילה כך: "תוך 3-4-5 דקות נשמע קול חריקה צורם אוזניים"

    1. ארז

      4 פבר 2021 12:26:33

      מעולה דוק, ואפילו כחיפאי בלאי (גרתי בעיר כחמש שנים באזור 99-2004) אני מכיר ומזהה חלק גדול מהמקומות והשמות ואפילו קווי האוטובוס, אז בהחלט מענג. רק הstrikethrough שהוספת שמה לא ברור לי…

  7. האווי לאסוף

    4 פבר 2021 09:35:21

    בזכות הכתבות שלך, אפילו אותי קווינט מלווה כבר 40 שנה…
    תודה רבה והלוואי שתמשיך לכתוב כאלה טורים

  8. etayle

    4 פבר 2021 10:01:16

    איזה מעורב נפלא לפתוח איתו את הבוקר.
    מאוד מקווה שהבית הזה יהיה לשימור, יש מספיק מקומות בארץ שלנו לבנות מפלצות בטון לעשירים, תשאירו לדורות הבאים קצת מורשת.

  16. Alex Rabino

    4 פבר 2021 13:51:02

    איזה נוסטלגיה. אני אומנם גדלתי בהדר אך בת גלים היתה השכונה שאהבתי לבקר. הכרתי את חלק מהדמויות שהזכרת. שאתה כותב "השוער האגדי" על מיכה קניץ כדאי שהקוראים ידעו שמדובר בשוער הכדורמים הגדול אי פעם. קשה קצת לראות את השכונה היום אבל אני מאמין שעם פינוי בסיס חיל הים וההתחדשות העירונית יבואו ימי עדנה לשכונה. אגב, אותם קווי אוטובוסים שהזכרת 40, 41, 42 עדיין פועלים. אבל התחנה הסופית שלהם הועתקה 200 מ' דרומה ליד תחנת הרכבל התחתונה.

  18. מומי החציל

    4 פבר 2021 15:27:30

    ממש מעולה
    סיפור עם מוסר השכלה כמה חשוב ללמוד
    עם מומי למד בשכונה בחור כורדי מנשה מנשה קראו לו
    עשה בקושי 5 שנות לימוד
    היה מובטל מנשה
    ראה מודעה בעיתון, במדור דרושים –
    למשימה מדעית, דרוש גבר בריא וחסון. למתאימים – תנאים מעולים, הטבות ופינוקים, תשלום גבוה
    מגיע הבחור לראיון, אומרים לו תשמע
    המשימה היא לקיים יחסים עם שימפנזה 5 פעמים ביום.
    כמובן שתקבל סוויטה במלון הילטון, פנסיון מלא, ספא, שירות רום סרוויס, כל ערוצי ה Tv , אייפד ו…
    עוצר אותם מנשה, רגע! רגע! בקשר לתשלום הגבוה?אתם מקבלים ויזה?

    1. דוקטור רזי הופמן

      4 פבר 2021 18:09:14

      מנחם
      לדעתי קוינט עקב אחריך באמצעות המאמרים שפרסמת בעולם הספורט. אולי הוא ידע מי אתה והשוויץ לפני משפחתו שאתה היית מתלמידיו?

  20. עגל

    4 פבר 2021 19:02:25

    תודה מנחם.
    חשבתי שקווינט לימד אותך עד כיתה ו', כלומר בטבעון ולא בבת גלים ועכשיו קלטתי שהמעבר היה בעצם בכיוון ההפוך (מבת גלים לטבעון)

  23. Yinon Yavor

    4 פבר 2021 21:46:29

    מל – יופי של סיפור.
    הבת שלו לא השאירה פרטים? לא הסבירה קצת מיהו ומהו היה? חבל…
    .
    אני חייב להגיד שעשית יופי של תוצאה בקפיצה לרוחק! מעל 5 מטר, ועוד ביסודי! מרשים ביותר. אני לא זוכר כמה אני הצלחתי, אבל זה לא היה יותר מ-5.

  24. SIGAHL

    5 פבר 2021 10:20:50

    Great article daddy, I loved reading about you and your friends in Bat Galim. Really amazing how many athletes were born there! Remember on one of your visits you took us there and showed us where all the family lived? I’m so happy for you that you managed to bring so many of them together and still stay in touch! Love you.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט