השבוע הלך לעולמו הכדורגלן האגדי דני רום (שמילו) ממכבי חיפה. בנו ברק רום הוא בעל חברה ליחסי ציבור, עיתונאי ושדר ספורט. הקטע נכתב מספר חודשים לפני מותו והוא חלק מספר שכתב ברק רום בשם "חיפה נגד שאר העולם". התמונות באדיבותו של ברק רום

אבא שלי – שמילו

איך כותבים כתבה על הדמות הכי דומיננטית בחיים שלי? איך מספרים סיפור על אבא שהוא אגדת ספורט חיפאית, וממנו נפרדתי לא רשמית כבר לפני שנה. יש לי אבא שסובל מדמנציה מתקדמת. אבא שהפך מסמל פיזיות, חדות, צלילות והומור למקרה סיעודי. אני כותב את זה ולא מאמין.

מאז שהתחלתי לכתוב ב"פייסבוק" כתבות ספורט על אגדות עבר מכל הזמנים, קיבלתי מאות פניות דומות. כולם רוצים לדעת למה אני לא כותב על אבא שלי, דני (שמילו) רום, שבעיני רבים זכאי להיכלל בין 11 שחקני הכדורגל הגדולים בישראל בכל הזמנים (לפחות זוהיר בהלול ומוטל'ה שפיגלר חושבים ככה)…

ממש הבוקר, חניתי את הרכב באחד הרחובות התלולים של הכרמל, בעיר הכי תלולה ביקום. מיליון עליות וירידות שאבא שלי גמע במשך עשרות שנות הליכה ברגל. תמיד ברגל, בכל מזג אוויר, אף פעם לא נעתר לעשרות נהגים שעצרו לידו והציעו לו טרמפ.

כשאני מגיע לפינת הרחוב, הוא יושב על כיסא בכניסה לדירתו. רעייתו לאה מטפלת בו במסירות בדרכו לגיל 80 . שמילו הוא לא מה שאתם זוכרים בראש. שלוש שנים של דימנציה הביאו אותו למצב בריאותי קשה, סבוך ועצוב מאוד. הוא קם בקושי, הולך בקושי, מדבר מעט- בקול חלש, ראש עייף וחולה בתוך גוף שנשאר חזק ומרשים.

וזה לגמרי ההיפך ממה שאני זוכר ממנו, ממה שאתם הכרתם.

הביריון האתלטי הזה התעופף לגבהים שאף כדורגלן אחר לא הגיע אליהם, הוא רץ במהירות שלא הייתה אפשרית בשנות השישים.

הוא היה כל כך חזק, שאני זוכר אותו "שם כתף" לכל מני פרחחים בחיפה, אלה הסתובבו 360 מעלות מתוך הלם והמשיכו בדרכם.

הוא היה איש העולם הגדול בזמנים שאף אחד לא העז לטוס. המריא לשחק כדורגל מקצועני באוסטרליה בשנות השישים המוקדמות, נסע מחוף לחוף במשך תשעה חודשים בארה"ב כשאנשים כאן לא ידעו איפה זה במפה. הוא ראה את גמר גביע העולם 66' באצטדיון, ביקר שלושה שבועות בטורניר הטניס ווימבלדון בלונדון כשבארץ אפילו עוד לא סיקרו את התוצאות.

הכל עשה בדרכו, דרך של תפיסת חיים שונה, הומור משגע, ציניות דקה. למשחקי הנבחרת המריא עם תיק צד קטן, כולם סחבו מזוודות.

שייע פיגנבוים זוכר אותו עומד במסלול הירוק במכס עם תיק קטן ואומר למוכסים: "תגידו להם שיפתחו את המזוודות, אתם תמצאו שם המון שטיחים וחפצי אומנות"…

אבא שלי היה כדורגלן ואדם שכולו פנתריות ופיזיות ברמות הכי גבוהות. דני שמולביץ' – ילד צנום מקריית אליעזר, התפתח לאליל כריזמטי שהשאיר חותם חזק אצל כל מי שהכיר אותו או צפה בו משחק. הייתה לו נוכחות יוצאת דופן – חתיך עולמי, גוף מושלם, עיניים כחולות חודרות, אליל הנשים והעיר.

זוהיר בהלול כתב לי הבוקר על אבא: "שמילו היה בעיני הכדורגלן המושלם ביותר בכדורגל הישראלי, ספורטאי, לא רק כדורגלן. ורסטילי, כלבויניק, גבוה, מהיר, סוחף, נגחן אדיר, גמיש, שרירי ומה לא. כל החבילה כולה גלומה בגוף תפארתי שהוא מושא לגאווה ולחיקוי. כדי לראותו נהרו אלפים, רבבות העריצו את דמותו המהפנטת. הייתה לו מהירות של איילה וניתור שמיימי.

שמילו היה ווינר, אך לא תמיד ייחד את כולו למשחק. הייתה בו אדישות שנטעה את הרושם שאם הוא היה משקיע עוד מעט, השמיים היו הגבול. הוא לוהק בכל התפקידים. רצו אותו באגף – קיבלו מיראז' (המטוס הכי מהיר דאז) ביקשו בלם – קיבלו את "קו מז'ינו". ביקשו חלוץ מרכזי – קיבלו שם סנטר פורוורד נדיר ופיזי.

כששוער מכבי חיפה, גרשוני, נפצע לפני משחק, שמילו התייצב גם בין הקורות. שמילו ייחקק בזיכרוני כענק, כמופת, כמושא להערצה, דמות ענקית, רוק סטאר פלייר. הוא דמות מדהימה – לוק לתפארת וספורטאי ספקטקולרי ופטריוט שלבש רק ירוק. הוא חלומו הרטוב של כל מאמן, שחקן שיכול למלא כל תפקיד, עילוי שיכול להכריע משחק בכל רגע נתון. פעם בזכות ספרינט מסחרר ובפעם הבאה בזכות קריאת מהלך בבלימת רגליים ארוכות, חטובות, זריזות ומתוחות. שמילו היה איש של הכרעה. האינסטינקטים שלו חייתיים, ממיתים את היריבות, ממגנטים ומשלהבים את היציעים המאוהבים. כשנשלח בכדור ארוך להתקפה, אצטדיון שלם נהם בהשתאות, עצר נשימה ואז שאג בהמון. שמילו שבה את צופיו, אסר את עוקביו וסיכל באופן ממוקד את יריביו. היה לו רשף בעיניים, אש בקרביים ולהבה תוך רוחנית שממנה המריא לטיסות בלתי מפוענחות. אני הערצתי אותו ממש. לפעמים מצאתי את עצמי מתבונן רק בו במקום במשחק"…

יוחנן וולך היה בן זוגו 52 יום לחדר במסע לגביע העולמי. הבוקר סיפור לי: "הוא אוהב לעשות הכול בדרך שלו, חי בצורה מיוחדת, לפעמים עשה דווקא, הלך נגד הזרם. קשה היה להתווכח אתו בגלל הקסם האישי ואהבת המשחק והחיים שלו. מעבר להכול מדובר בשחקן כדורגל עצום, אחד הגדולים ששיחקו פה".

מוטל'ה שפיגלר אוהב את אבא שלי מאוד. לפני משחקי גביע העולם מקסיקו 70', הוא ממש הכריח את המאמן הלאומי לצרף אותו לסגל. "הוא אחד למיליון שחקנים ששיחקו פה. רוב השחקנים דומים פחות או יותר, אבל לא הוא. דרך והבנת החיים, ההומור, הקלילות, הכריזמה, גברים העריצו אותו ונשים נמסו ממנו. מגשי הבירה שהוציא כל לילה מהחדר הוציאו את עמנואל שפר מכליו. הוא היה איש העולם הגדול כשאנחנו עוד היינו בנוער, הסתכלנו עליו בהערצה. הוא ניחן ביכולות אתלטיות שלא השאירו ליריב סיכוי להקדים אותו לכדור בריצה או בקפיצה. במחצית השנייה מול איטליה, הוא שינה כמעט בעצמו את המשחק. זה שחקן ודמות שעשתה רק טוב לכל מי שסביבה, הרגשת לידו בטוח, שקט, שלו. הוא נתן לנו יתרון תמידי בעצם עלייתו למגרש".

יצחק אנגלנדר גדול שחקני הפועל חיפה בכל הזמנים: "זומנתי לסגל הנבחרת למשחק מול בלגיה כנער צעיר, שמילו כבר היה אליל נערץ ובעל מעמד מיוחד בארץ. הוא היה שחקן אירופאי לכל דבר, בכלל לא התאים לכדורגל הישראלי. כשהגענו יחד לכדור באימון, הוא התנגש בי ונפצעתי מייד. הוא היה חזק כמו בטון, לא ידעתי שיש כאלה אנשים פיזיים בישראל".

אליעזר הלל אוהד ומעריץ כתב עליו לא מזמן, ככה פחות או יותר:

"יום שגרתי בנעוריי התנהל עד שלפתע זה קרה. הפנתר בא מולי. ג'ינס וטי-שרט לבן. הנשימה נעתקת. שאון העיר נדם. אני נעצר, פותח את הספר שבידי כאילו מעיין בו, ונותן לו להתקרב. מציץ מהופנט. מעמד הר כרמל במלואו. שמילו חולף על פני, אני ממתין עשרה צעדים, מסתובב ומתחיל ללכת בעקבותיו. אני הקטן ושמילו הגדול נושמים את אותו אויר. אני מתרכז ברגליים האגדתיות ובראש הפז. בהרצל אני כבר הולך כמוהו. קפיצי מרחף. האיש דורך על מדרכות העיר וסוליות סנדליו חפות מלכלוך. היכן שדורך צומח דשא. ירוק ירוק. והנה אנחנו מגיעים לקולנוע מאי. אני מקבל החלטה מושכלת – אמתין שעתיים ואראה אותו שוב בשש. עוד 3 דקות של התעלות. חוזר הביתה, מסביר לחברים שהסתובבתי קצת עם שמילו. לאמא שלי מספר שביקרתי בספרייה.

מתחילה העונה בקריית אליעזר. מחצית נגד הפועל כפר בלום. אני ביציע א'. אז, שחקנים לא ירדו לחדר ההלבשה במחצית. הם התיישבו על הדשא והקשיבו למאמן. כולם ישבו, רק שמילו עמד. הוא מביט לעבר היציע. רק אני מבין למה. אני נד לו בראש. נדמה לי שגם הוא רמז לי קלות בעין. בכל זאת עברנו משהו יחד שהשפיע עלינו רבות. אז גם אני כמוכם, לא תמיד זוכר מי היה הסגן של בר כוכבא, אבל מי הסגן של אלוהים, לא אשכח לעולם. עוד מעט שמילו בן 80. חבר יקר – בריאות. נחת."

אבא שלי יכול היה לעבור בין 2/3 תפקידים תוך כדי משחק, זה לא הפריע לו ולא הטריד אותו. בכל מקום שבו הצבת אותו קיבלת פייטר שהאתלטיות שלו הייתה חסרת תקדים באותם הימים. אתלט ברמה עולמית, שחקן אירופאי ממש.

במשך שנים ארוכות רציתי לראותו משחק. שיחקתי אתו בשבתות במדשאות של אוניברסיטת חיפה כשהיה באמצע שנות הארבעים לחייו. השער היחיד שראיתיו כובש, היה בגיל 40, בנגיחה לרשתו של אבי רן ז"ל כשהוותיקים שיחקו מול הנוער.

במשך שנה חיפשתי קטע משחק מהמונדיאל. אחרי אין ספור מאמצים והתכתבויות עם שגרירויות, משרדי ספורט, ארכיוני ספורט בכל העולם, לבסוף הגעתי לאתר היסטורי צנוע. הם שלחו לי דיסק עם משחקי נבחרת ישראל המונדיאל 70', איכות ירודה.

אבל לפחות ראיתי אותו, לראשונה בחיי, משחק באמת, בשיאו. הוא עלה המחצית במקום שייע פיגנבוים למשחק נגד איטליה, נבחרת שהגיעה לגמר הגביע העולמי באותו הטורניר. פתאום הבנתי על מה כולם דברו איתי במשך השנים. ראיתי אותו עולה באוויר לנגיחה, חצי גוף מעל האיטלקים כולל השוער. צפיתי בו חותך מימין לשמאל ביציאה מהמקום שלוותה בדריכה חזקה על הארץ וזינוק של חיה בטבע. חסרה לו קצת טכניקה בקריירה ובמיוחד במעמד ההוא, כשנפנף בקלילות מגן איטלקי ובעט ליד הקורה הרחוקה, גול שיכול היה לשנות את ההיסטוריה הספורטיבית במדינה.

אחרי שפרש עבר לטניס. שיחק בליגה בהצטיינות והחל לאמן במגרש מכבי הר הכרמל ברחוב הביכורים. מאות תלמידים מכל הגילאים עברו תחת ידיו, שיחקתי תחת שרביטו שנתיים.

בפגרות הקייץ שיחק כדורסל בליגה הלאומית במכבי חיפה. לא מכיר ספורטאי אחר ששיחק באופן מקצועי ובליגה רשמית, בשלושה ענפי כדור. כל ספורט הוא שיחק בשיא התשוקה ועשה זאת בלי יסודות טובים, לא מהוקצע. אבל קשה מאוד היה להתמודד איתו בגלל הפיזיות האדירה, היכולת לפתח מהירות ועוצמות בלתי נתפסות. אפילו בבאולינג במרכז הכרמל זוכרים אותו מפציץ…

לימים החל לאמן טניס. בהפסקות שבין שיעורים, קרא עיתון בבריכה הצמודה ועשה לעצמו לבד קפה במכונה, בדרך שרק הוא הבין. היא כללה חימום הכוס לפני מזיגת המים וחימום נוסף אחרי. תהליך שגרם למוכרי קפה בכל רחבי הארץ לרעוד כשהוא התקרב.

לי זכורות התקריות הקבועות והמשעשעות כשתלמידים ותלמידות ביקשו, בסוף שיעור טניס, להגיע איתו למרכז הכרמל והוא ענה בחיוב. עכשיו תבינו, רחוב ביכורים זה הרחוב הכי אכזרי בחיפה. 180 מעלות של עלייה אנכית, כמו קיר טיפוס. אבא שלי הלך את זה ברגל 6-7 פעמים ביום, היה רגיל. כשתלמידות ביקשו להגיע איתו למרכז הכרמל, הן לא חלמו שהמסלול הזה יהיה חלק מהתפריט. אנשים העדיפו לעבור ניתוח ללא הרדמה מאשר לטפס את רחוב ביכורים. זה החל במאה מטרים ראשונים איטיים, אנשים פסעו לצדו והחלו לנשום קצר. הוא היה עושה עצמו ניגש, מדי כמה מטרים, לעבר אחת המכוניות שחנתה בסמוך ומגשש בכיסו אחר צרור המפתחות, ואז ממשיך ללכת. אחרי עשר דקות, כשהן קרסו באמצע הדרך, מזיעות ומתנשפות, הן תמיד שאלו: "מה זה "שמילו, איפה חנית"?

הייתי מתגלגל מצחוק כשהוא ענה להן באדישות תוך הפניית מבט נוקב: "שאלת אם אפשר להגיע איתי למרכז הכרמל? אמרתי שבשמחה, לא אמרתי שיש לי רכב"…

את התשוקה שלו לתחרותיות המשיך להגשים כשהשיק חוג כדורסל מיתולוגי שפעל 30 שנה באולם מכבי. שוקי שוורץ, משה ביטר, רני אייזיק, יעקב פיינגולד, אודי אנג'ל, אלון אולמן, בני אילן, אבי שושני, אבי זגול, יעקב וייזגרוס, גיורא כהן ז"ל, כרמל בהט, אבי הולינגר, רפי מהרשק, ינצ'י, אבי תגר, היו בין מאות שחקני כדורסל חובבים שעברו שם. שיחקתי איתם פעמיים בשבוע ואחר כך שתינו בירות במילק בר צביקה במרכז הכרמל. מיקי מרציאנו היה היריב של אבא למשחקי שח-מט סוערים בימים גשומים כשהטניס נכנע לרטיבות.

שמילו קליל, איש חברה, מצחיק. היה בו שילוב של אחד שידע שמעריצים אותו עם יכולת לדבר בגובה העיניים והיגיון בריא, מתמטי וגם המון עקרונות. הוא היה ישר מאוד. כשמישהו זייף –אמר לו בפנים בלי בעיה כל מה שהוא חושב ורואה. מיקי בן שיטרית היה כדורגלן צעיר במכבי חיפה באמצע שנות ה-70'. הוא תקע פעם שני גולים לטובת מכבי חיפה שניצחה בבאר שבע, בעונה הראשונה שלו בבוגרים. באוטובוס הקבוצה, בדרך חזרה לחיפה, הוא ניגש לאבא שלי, שניהל עונה אחת את הקבוצה, ואמר לו בקול רם: "שמילו, מגיע לי מענק מיוחד, אחרת אני לא בא מחר לאימון".

אבא שלי קם בשקט וסימן לנהג לעצור בתחנת הדלק הקרובה. כשהאוטובוס נעצר הוא גרר את בן שיטרית החוצה, הורה לנהג לסגור דלתות והאוטובוס המשיך לחיפה עם התיק של מיקי בפנים…

כשניהל את מכבי חיפה כדורסל במשך חצי שנה, הוא גער תכופות בסנטר המפונק תומר שטיינהוואר על שהתעצל בקשירת שרוכי הנעליים ונהג לקרוע זוג שרוכים מדי אימון. אבא ממש כעס עליו.

הייתה לו דעה מוצקה על כל אחד. חלק משחקני העבר לא באו לו טוב בעיניים, הוא ממש לא סבל אותם. מצד שני, ששימי ריגר עלה לישראל, הוא זה שקלט אותו בארץ, הביא אותו הביתה להתקלח, האכיל אותו ונתן לו להרגיש טוב. שימי לא שוכח את אבא לעולם. כשאני פוגש אותו בתל אביב הוא אומר לי: "אבא שלך זה אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי. וכשחקן הוא יכול היה לקפוץ מעבר לירח".

דייוויד בלאט היה בן בית אצלנו כשעלה לארץ מהמכבייה. הוא אמר לי שלאבא שלי יש גוף ואינסטינקטים של אדם מהעתיד.

לחברים הקרובים הוא דאג בכל המצבים. אני זוכר אותו נותן תכופות סכומי כסף ומנהל עבור קרובים שהסתבכו גבייה טלפונית בלילות. הוא באמת אהב לעזור.

קשה היה ללכת לצד אבא ברחוב. אנשים התקרבו, הסתקרנו, רצו לגעת, להיצמד, להצטלם, להתחבק. שאפו להבין מי זה שמילו מחוץ למגרש. באירועים חברתיים הוא היה מסמר המסיבה.

אני זוכר ששחקנים מצוינים ממש העריצו אותו, רצו להיות כמוהו. דמות. שחקני כדורגל וכדורסל שאני כילד הערצתי, פגשו אותי ברחוב עם אבא והתחילו להסמיק כמו להקת מעודדות.

הזוגיות עם אמא שלי רק העצימה את האגדה, זוג שכיכב בכל מדורי הרכילות, נצצו בכרמל של שנות השישים. ציפי רום, מלאת שמחת החיים, פצצה אמיתית, רקדנית, מארחת במועדונים הכי נחשבים בעיר. הוא – כדורגלן עטור תהילה ואליל העיר. יחד הם ניהלו את מועדון דניה בשכונת היוקרה תוך שהוא מוותר על עבודה קבועה בחברת החשמל. שמעתי אלפי סיפורים על מה שקרה שם בלילות – אני זוכר את החמין בשבתות, את הסטייקים בפיתות בלילות. זוכר מאות טיולים עם אבא ביערות דניה, אז שכונה קטנה עם מעט בתים. הוא סוחב אותי בתוך אוטו פלסטיק בעליות קשות ובשבילים לא מסומנים, שנינו חוזרים לכוס תה רותחת במועדון, אנחנו ספוגי מים סופגים מבטי דאגה וביקורת מלקוחות מודאגים. אבל מהטיולים הגשומים האלה חזרתי תמיד באופוריה, עם אושר עצום בלב.

במכבי חיפה פחות אהבו את הסיפור הזה עם המועדון. הם נהגו להגיע בימי חמישי ושישי לביקורות פתע אחר חצות, כדי לראות מי מהשחקנים עדיין מבלה. אבא היה אדיש, המשיך לעבוד, להכניס סטייקים לתוך פיתות, עבורו כדורגל היה תמיד רק תחביב, גם אם הוא שיחק אותו ברמה אירופאית. אמא מספרת שהיא החביאה שחקנים אחרים משתי החיפאיות במרתף המשקאות.

יש בהיסטוריה של המועדון סיפורים על שמילו שהגיע לפנות בוקר לבתי מלון בהם הקבוצה התאכסנה לפני משחקים חשובים. הוא תמיד חיכה להם בלובי שיתעוררו ואמר למאמן: "עבדתי. אם תרצה להשתמש בי, אני פה".

המועדון היה מוקד הבילוי בחיפה, מאות מעריצים של שמילו הגיעו כדי לראות אותו מקרוב. גם סלבס תל אביבים כמו דודו טופז ז"ל, יהודה ברקן ז"ל, חיים טופול, רפי שאולי, פנינה רוזנבלום, כל מלכות היופי, נהרו לשם, רקדו את ריקודי שנות השישים, טעמו אלכוהול תוצרת חוץ ונהנו מאבק כוכבים.

היו לי איתו שנים נהדרות, חוויות גדולות. כשהתחלתי לשדר כדורגל בטלוויזיה, עודד מכנס, הפרשן שלי, התעורר בשבת אחת חולה. התקשרתי למרכזייה של "צ'רלטון" והודעתי שאקח את אבא שלי לפרשן לידי משחק גביע בקריית שמונה. אבא לא ראה כדורגל ישראלי תקופה ארוכה. הפקידה של הערוץ נבהלה וצרחה: "השתגעת? יהרגו אותי? אתה רוצה להביא את אבא שלך לשדר? תאר לך שכל שדר יגיע עם אבא שלו? אתה מדמיין את יורם ארבל מביא את אבא שלו לשידור"?

ביקשתי ממנה באדיבות שתתקשר לפיני זהבי ותשאל אם זה בסדר. אחרי דקה התקשרה בחזרה נסערת:" אלוהים, סליחה, לא ידעתי מי זה אבא שלך… פיני ממש התרגש עד דמעות".

אני זוכר את השבת ההיא כשעלינו לעמדת שידור רעועה בקריית שמונה. ניגשו אליו עשרות אוהדי כדורגל וותיקים, ביניהם ראש העיר, ללחוץ את ידו, התרגשו כמו ילדים קטנים.

כששדרתי בתחנת הרדיו "גל בטוח-106 אפ אם" בחיפה, ניצלתי את ההזדמנות והחזרתי אותו לעניינים. שלוש שנים שידרנו כל שבת יחד את משחקי שתי החיפאיות. הוא ישב לצדי כששידרתי את המשחק של חיי: מכבי חיפה מנצחת את פאריס סן ז'רמן, ישב לצדי לכל אורך עונת האליפות של הפועל חיפה ב-99'. היו לנו שעות של איכות יחד. כשטיפס ביציעי קריית אליעזר לעמדת השידור, אנשים עמדו שם שקטים, הסתכלו עליו עם דמעות בעיניים, ניסו להסביר לילדים ולנכדים שלהם, מי הוא היה בשבילם. בחיים לא אשכח.

הוא שנא טקטיקה ומאמנים ששמים את עצמם מעל המשחק. "כדורגל זה משחק, משחקים אותו עבור הקהל. הקהל אוהב לראות קבוצות התקפיות, גולים. יש מאמנים בדור החדש שמשחקים בשביל עצמם, שמים את עצמם מעל המשחק ופוגעים בקהל ובענף", נהג לבקר. הוא התכוון לאברהם גרנט. אבא שלי יותר טיפוס של שלמה שרף – אהב את האומץ שלו והנכונות להתקיף.

זה בדיוק מה שסיבך אותו לאורך שנים בנבחרת, בה רשם 29 הופעות. הוא היה צריך לשחק פי שלוש אלמלא גער במאמנים בחדר ההלבשה על שביקשו משחקנים לא לעבור את האמצע.

מוטל'ה זוכר את אבא שלי אומר במחצית משחק במונדיאל: "אנחנו צריכים להתקיף שווים מול שווים. נתקיף 40 פעם, הם יתקיפו 40 פעם, מי שיותר טוב ינצל את המצבים וינצח. אחרת, בחיים לא נתקדם". עמנואל שפר החוויר כמו סיד והוציא אותו במחצית.

איך סוגרים כתבה כזו? אולי אסתפק בלהגיד לכם מה אבא שלי ענה לכל אחד שניגש אליו במהלך השנים ברחוב להגיד לו כמה גדול הוא היה. אבא שאל אותו: "נהנית ממה שקרה על המגרש? אם כן, אז עשיתי את שלי".

אלה המספרים שלו:

283 משחקי ליגה במכבי חיפה, 78 שערים. שליש בנגיחות.

20 גולים ב-43 משחקי גביע – סה"כ 98 שערים במכבי חיפה.

29 הופעות בנבחרת, 2 מהן בגביע העולם 70'.

במשחק נבחרת ישראל בבלגיה 1965' עלה כבלם וקיבל ציון 9 במשחק שגילם את שיא הפיזיות שלו. הוא ניצח את הבלגים בכל קרב מגע, בכל ריצה לכדור, בכל עלייה לראש.

זכייה בתואר הראשון בהיסטוריה של מכבי חיפה – גביע המדינה ב-1962', בחצי הגמר תקע שלושער לרשת האלופה הפועל פ"ת.

חזר מפרישה ב-71' במיוחד למשחק חצי הגמר מול בית"ר ירושלים, קם מהספסל בהארכה וכבש צמד נגיחות כדי להשוות ל-3:3.

שיחק בליגה הישראלית בין 57 ל-70, מחצית הזמן כבלם, זה הספיק לו כדי להיות במשך 15 שנה מלך שערי מכבי חיפה בכל הזמנים. לימים, זאהי ארמלי, (אבא מאוד מאוד אוהב אותו), עקף אותו.

בעונת 62/3 הוא שבר את שיאי הכדורגל הישראלי כשכבש תוך חמש דקות (15, 18, 20) שלושה שערים במשחק ליגה לרשת הכוח ר"ג. אחד בימין, אחד בשמאל, אחד בראש. אחרי שש דקות עבר את השוער ומסר לאברהם מנצ'ל שכבש את הרביעי.

כמעט בכל שבוע אני פוגש ברחוב מישהו שנזכר באבא. אני שומע שהוא השפיע על אנשים, נגע בהם, עשה להם טוב. לרוב הם אומרים לי: "אתה הבן של שמילו? וואו, אתה ממש דומה לו".

והאמת? אין מחמאה גדולה מזו! שמילו מתקרב ל-80, הייתי רוצה שזה ייראה אחרת, אני מוכן לעשות המון בשביל זה. אבל השעון מתקתק ובדמנציה – אין צ'אנס ללכת אחורה ולהשתפר, זה רק מכרסם בך, נוגס ומשמיד את מה שהיית. אני לא יודע אם אבא מזהה אותי, בחודשים האחרונים אין לי אומץ לבדוק. כשאני נוהג בחזרה לביתי בתל אביב, אחרי ביקור אצלו, אני עושה את הקילומטרים בלב שבור. אבל שום מחלה לא תיקח ממני את הגאווה, את הזיכרונות, את הרגעים הגדולים של אתלט על דשא ירוק.

את האבא הנהדר שהיה, בסגנון המיוחד הזה, שהוא לגמרי שלו.

לרכישת הספרים הקישו על הקישור:

https://drove.com/.28IK

•  
•  

Bottom of Form