אופיר כתב עבורנו לפני כ-5 שנים תחת שם העט "סתם ילד".
אתחיל בסיפור רקע: באחד מביקוריי הרבים בספורטק של הוד השרון, מקום שהפך למקום שאני נוהג לנקות בו את הראש, שמתי ברמקול שלי את השיר omerta של להקת lamb of god (בספורטק מאוד מקובל לשים מוזיקה ברמקולים תו"כ משחק, ולרוב לא תקבל פרצופים), המשכתי להתאמן בזריקה לסל ואז הגיע מישהו וביקש ממני להחליף את המוזיקה. הסכמתי, מתוך ידיעה שהטעם שלי רחוק מהטעם המוזיקלי של הציבור הרחב, ושמתי שיר של דרייק – אמן שאני אוהב, אבל פחות מ-LoG. עכשיו כמה שירים שמתאימים להגדרה שלי ל"מוזיקה כבדה":
הדבר גרם לי לחשוב על הסלידה בקרב חלק משחקני הכדורסל ממטאל, או כל מוזיקה כבדה שמערבת אפקטים כמו דיסטורשן (בין אם זה פאנק, הארדקור, רוק כבד יותר או מוזיקה אלקטרונית אגרסיבית). בפוסט הזה אנסה להסביר מדוע כדורסל ומטאל, בעיניי, הוא אחד השילובים המתאימים ביותר.
הסיבה הראשונה והעיקרית שהופכת את הכדורסל והמטאל למשיקים אחד לשני היא הגיוון העצום שקיים בכל אחד מהם, למרות ששניהם יוצאים מעקרונות מאוד ברורים, שאין חולק נגדם. לדוגמה, בכל ליגות הכדורסל המקצועני והמאורגן המטרה מאוד ברורה: שאתה וארבעת חבריך לקבוצה תכניסו כדור לסל יותר פעמים מאשר הקבוצה השנייה.
למרות עיקרון זה, הגיוון בסגנונות הוא עצום. יש את המשחק מבוסס-האנליטיקס שיוסטון (מ-2013 עד הפלייאוף האחרון) הריצה. יש את מטחי השלשות של גולדן סטייט שלקחה 3 אליפויות ב-4 שנים והייתה קרובה מאוד ל-4 מ-4. יש את משחק הפוסט הטכני, המדויק והמתוחכם של האקים ויואינג, יש את הדריסה הבלתי ניתנת לעצירה של שאק. חובבי ההטבעות יקבלו את מבוקשם בצפייה במנתרי-על כמו מייקל, ד"ר ג'יי, דומיניק ווילקינס, וינס קרטר, זאק לווין ועוד רבים וטובים שזכו לשפע של סיבי שריר לבנים. אלו המעוניינים לראות מהלכי כדרור מסובכים, שמוציאים את השומר משיווי משקלו, יכולים לחזות בהיילייטס של קיירי, לילארד, כריס פול, או אביהם הרוחני טים הרדאווי (זה ששיחק במיאמי וג"ס בשנות ה90). חובבי הכדורסל הקבוצתי יכולים לצפות כאוות נפשם בפיק-אנד-רול של סטוקטון ומאלון, לעומת גישת "תנו-לי-את-הכדור-ועופו-לי-מהדרך" שאפיינה את מייקל וקובי בשיאם. למרות שהמטרה הבסיסית זהה, הדרכים להשיגה שונות באופן כ"כ מדהים.
גם ברוק ומטאל העקרונות פשוטים. זמר, גיטרה או שתיים, בס ותופים. בחלק מהלהקות יהיו גם קלידים או כלי מיתר נוספים אבל גם מכאן יוצאים המון הרכבים שונים מאותם שורשים. חובבי הראפ יוכלו להנות מ-rage against the machine, חובבי המוזיקה הקלאסית שמעוניינים לנסות מטאל יכולים להתחבר ללהקות כמו nightwish ויש ללהקות כמו סלייר ואקסודוס קטעי גיטרה מהירים וקצביים עם שירה צרודה. אותה מטרה, אינספור דרכים שונות.
נקודת דמיון אחרת היא התיאום הנדרש בין השחקנים, בדומה לתיאום הנדרש בין נגנים בלהקת מטאל. . אי אפשר סתם לזרוק חבורה של מוזיקאים לתוך חדר, לתת להם גיטרות ותופים ולהגיד "יאללה, תכתבו שירים" צריך לתת להם זמן לבנות תיאום וכימיה שבאים לידי ביטוי בסטודיו ההקלטות או על הבמה.
אותו הדבר בכדורסל שדורש תיאום בין השחקנים. וידיעה מהן החוזקות והחולשות והנטיות של כל חבר לקבוצה בשביל ליצור שיתוף פעולה פורה. קחו לדוגמה את ג"ס של עידן השושלת, סן אנטוניו של עידן הביג 3 או שיקגו של ג'ורדן, לעומת הלייקרס האומללים של 2012-2013. אפשר גם להסתכל על מיאמי של לברון בשנתם הראשונה ביחד לעומת העונות שבאו אחריהן. בעוד ששתי הקבוצות הראשונות אופיינו בכימיה כמעט עיוורת בין החברים ביניהן, באופן שמיקסם שחקנים שבנסיבות אחרות כנראה לא היו מצליחים באותה רמה (דריימונד גרין, סקוטי פיפן, רון הארפר, קליי תומפסון, דניס רודמן וכו'). הלייקרס של אותה עונה לעומת זאת, התאפיינו בכישרון אישי עצום אבל בחוסר מזעזע בכימיה אישית ואישיותית (הריבים על הכדור בין נאש וקובי, הביף בין קובי להווארד) שהוביל למקום השביעי במערב. אי אפשר לזרוק 5 שחקנים, לתת להם כדור ולומר "יאללה, לכו לקרוע את מי שאתם רואים" צריך לתת לכל אחד להבין את תפקידו ומקומו בדינמיקה הקבוצתית כדי להצליח.
מעבר לכך כדורסל הוא משחק אגרסיבי שכולל בתוכו מכות, התנגשויות, התכתשויות, דחיפות, לעתים גם מרפקים, או טראש טוק אם רוצים לתת דוגמה שלא כרוכה במגע פיזי.
מטאל כידוע, הוא ז'אנר מאוד אגרסיבי של מוזיקה, בהשוואה לז'אנרים אחרים. הגיטרות כמעט תמיד נשמעות כמו מסורים (לאלו שאינם חובבי הז'אנר), התופים מנוגנים לרוב בקצב הרבה יותר מהיר מהרגיל, השירה לרוב לא נשמעת כמו שירה מיינסטרימית-סטנדרטית (בולט במיוחד בז'אנרים הקיצוניים יותר) והמילים עוסקות בנושאים פחות שמחים וחיוביים משאר הז'אנרים. אצלי לפחות, האגרסיביות המוזיקלית מיתרגמת לאגרסיביות על המגרש (לא לדאוג, אני לא משחק באופן אלים ולא מנסה לפגוע בבריאותם של היריבים) וליותר אנרגיות ומאמץ בזמן המשחק. דוגמה נוספת היא מתאגרפים\מתאבקים רבים שמשתמשים בשירים של להקות כגון metallica או disturbed ברקע, כדי לחמם את עצמם (והקהל) לקראת קרב, שהוא ההתגלמות של אגרסיביות ואף אלימות בספורט.
זאת ועוד, שניהם דורשים כמות רבה מאוד של תרגול, קואורדינציה, יצירתיות, ידע וניסיון ע"מ להיות מוצלח, משהו שגם כדורסלנים וגם מוזיקאים יכולים להזדהות איתו ולחלוק אותו. קחו לדוגמה כדרור, בו אם אתה מפספס את הכדור בשני ס"מ הוא יברח לך מהיד ויעבור לקבוצה השנייה. אפשר להקביל את הפעולה הזו לנגינה בגיטרה בסגנונות היותר אגרסיביים ומהירים של המטאל (לדוגמה thrash וpower) שם פספוס של תו אחד בודד ויחיד, או אפילו פריטה עם חלק גדול מדי של המפרט, עלולה לקלקל את כל ה-riff ולשנות את כל הדינמיקה בשיר, או לכל הפחות לגרום לו להישמע פחות חד והדוק. אני חושב שספורטאים יכולים להסתכל על מוזיקאים ולהפך, ולשאוב השראה אחד מהשני. אני בהחלט יכול לדמיין ספורטאי מתחיל שמסתכל על עבודתו של מוזיקאי כמו אדי ואן היילן או סטיב האריס, ומנסה לחקות את צורת החשיבה שלהם והתהליך היצירתי שלהם, או לפחות להכניס אלמנטים שלהם לתוך המלאכה שלו.
סיבה אחרונה שבגינה אני חושב שמעריצים של תחום אחד יכולים להזדהות עם התחום השני זה ששניהם נחשבים (לפחות לדעתי) לטעמים נרכשים. אני מתאר לעצמי שהפעם הראשונה שמישהו כמו מג'יק, מייקל, לארי בירד או האקים לקח כדורסל ליד והתחיל לזרוק, הוא לא ממש נהנה מזה ואולי אף היה מתוסכל. למרות זאת, לאחר זמן מה הם למדו להעריך את הדקויות והניואנסים של הכדורסל, עד שהגיעו לרמת השליטה המאוד-מאוד גבוהה שלהם בתחום. אותו דבר קרה לי (ולמאזיני מטאל רבים אחרים, ואני מתאר לעצמי שגם המוזיקאים עצמם כאשר התחילו ללמוד לנגן) כאשר הם נכנסו לעולם המוזיקה הכבדה. השמיעה הראשונה הייתה מלווה בתגובות שנעו בין "מה זה הח%* הזה?" לבין "וואלה, זה לא דומה לשום דבר ששמעתי" ורק לאחר כמה האזנות התחלנו באמת להעריך וליהנות מסוג האומנות הזה, שהרבה פעמים מביע אגרסיביות, כעס, כוח, ברוטליות וכיוצ"ב, קצת כמו דניס רודמן, גארי פייטון או קווין גארנט).
הקוריוז
23 דצמ 2020 17:35:05אני חולה רוק ואוהב גם לשמוע אבל כמו שאמרת החברה במגרשי הכדורסל מעדיפים היפ הופ.
פוסט כזה זה הרמה להנחתה בשבילי לחפור על מה קורה אצלי בשכונה.
לארי בירד שם לנו מוזיקה של ילדים דרייק וכל הפחונים.
פעם מישהו שם שם מוזיקה של טראנס חרדים שאלו מה אנחנו באומן?
אני החזרתי אותם לבאסקטבול גנגסטה ראפ הארלם שנות ה80 😂😂😂 קומפטוןן ניגז ההארדקור של ההופס.
זה מה שומעים אצלנו שאנחנו משחקים.
אני לגמרי בסגנון של תנו לי את הכדור וזוזו הצידה, מסירה לרוב תקבלו רק אם אני עייף או נתקעתי😎
תנועה בלי כדור אני עושה לעיתים ככ רחוקות שהשומר שלי נרדם על קשת ה3 ולא שם לב בכלל שאני בלייאפ זה תמיד נגמר בסל😂 אבל אין כוח פחות כיף.
מי שאיתי יודע שהוא יעבוד קשה בריב למה אני ריבאונדר אחד הגרועים ברמה היסטורית אני אפילו לא מתמקם שם במקסימום עושה בוקס אאוט.
גם הרקדן גמייקל ובירד אצלי בשכונה בסגנון הזה. גמייקל ובירד אבל פחות אלפא אז שהם איתי הם מפנים את הדרך.
הרקדן הוא אלפא כמוני לכן אנחנו תמיד אחד נגד השני אנחנו גם מאד זהים בסגנון משחק.
בסגנון הטוחנים בפנים יש את רנדל שהוא מפלצת צבע עם זריקות קארים וקולע חבלז עם הקרש אבל כל דבר מאחורי קו העונשין הוא לא מסוגל לקלוע. נולד לצבע. פיזי ביותר וטוחן על. ויש את התמנון (כולם כבר קוראים לו ככה בשכונה) הגבוה הארוך והאתלטי שהוא מפלצת ריב ופיק אנד רול הוא הכי אוהב לשחק איתי כי אני נותן לו להתפרע ולא רק להתמקם בצבע ויש לנו הבנה עיוורת ואנחנו כמעט תמיד מנצחים שאנחנו יחד.
עכשיו תן לנו סיפורים על החברה בשכונה שלך מעניין לשמוע מה רמת הסטריט בול שם
מנחם לס
23 דצמ 2020 20:17:13הי אופיר. אני זוכר אותך כשהתחלת לכתוב לנו כילד בן 11 או 12 כבר שכחתי, בכינוי 'סתם ילד'.
פתאום אתה בן 18. כבר בחור לפני הצבא ולא יותר ילד.
כיף לשמוע שוב ממך.ואני מבקר קבוע בספורטק בהוד השרון כי הבת והנכדות גרות ברח' ז'בוטינסקי, 5 דקות הליכה מהספורטק. ברגע שניתחסן והכל יהפוך פחות או יותר נורמלי, אולי אפילו ניפגש שם.
אופיר מתתיהו
23 דצמ 2020 21:39:17כתבתי במאמר המקורי פסקת תודה עברוך ועבור שאר האתר, המערכת החליטה שלא להעלות אותה. בקטנה. בכל אופן מקווה לראות אותך ביום מן הימים.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
23 דצמ 2020 20:25:08השוואה יפה, לא חשבתי על זה אף פעם, תודה רבה אופיר.
.
מעניין אם יש הקבלה בין האופי של שחקנים שונים על הפרקט לאופי של נגנים שונים – אחד יותר דומיננטי, אחד פחות, אחד יותר אגרסיבי אחד פחות, אחד ה"כוכב", אחד רול-פלייר, אחד יותר בשירה, השני בנגינה.
.
לא מבין כלום ברוק כבד, אז ננסה עם הביטלס:
ג'ון – לארי בירד. חכם, אכזרי, קשוח, טראש טוקר.
פול – מג'יק ג'ונסון. חייכן, נעים, הומור, מלודיה.
ג'ורג' – קארים/דאנקן. שקט, חכם, עושה את העבודה בצד, מהורהר.
רינגו – הומור, רעש, חיוך, התלהבות. משהו בין רובין לופז לברזילאי של קליבלנד עם התלתלים.
רועי ויינברג
23 דצמ 2020 20:31:09אחלה טקסט אופיר
MBK
23 דצמ 2020 22:55:49יופי של פוסט אופיר, שמחתי לקרוא ולראות את קפיצת הדרך הנהדרת שעשית.
איך הזמן טס ואתה כבר בן 18
שיהיה לך בהצלחה בכל, ד״ש ממומי
Amitlahev
24 דצמ 2020 01:27:34אחלה רעיון וביצוע מצוין.
כאחד שעולמו סובב בערך סביב כדורסל ורוקנרול (משחק בליגות ומנגן בהרכב), אני ממש מזדהה עם מה שרשמת. פעם עלה לי בראש פוסט שמשווה קבוצות ללהקות מסוימות או לאלבומים של להקות…
ירון, החלום
24 דצמ 2020 10:31:48בס"ד תודה.
חיבור שלא חשבתי עליו.
morgoth
24 דצמ 2020 10:41:10יופי של כתיבה וסוף סוף חובב כדורסל שגם אוהב מטאל.
טוב לדעת שאני לא היחיד….
אוהב בעיקר DEATHMETAL, DOOM METAL GRINDCIRE BLACKMETSL
לא מתבר ל HEAVY METAL
דרך אגב הכינוי השני שלי זה
ישי אוהד קאבס
mkr
24 דצמ 2020 13:58:41עוד חובב מטאל וכדורסל פה, נהנה מההשוואה, ל-slipknot יש צוות קצת יותר גדול מ"זמר, גיטרה או שתיים, בס ותופים" 😉
עולם כדורסל שייך להיפ הופ, צריך פשוט לקבל את זה.
Indiani
24 דצמ 2020 17:33:53oh yeah!
כיף לראות עוד חובבי מטאל באתר. שחקנים מפחידים, קצב רצחני ופוגו על בסיס יומי, הליגה בהחלט מורכבת מהרבה להקות מטאל…
ארז
24 דצמ 2020 19:45:47כיף חיים אופיר! בתור אחד שמאוד אוהב מטאל (בעיקר מה שעל גבול הת׳ראש והבלאק) וגם מאוד אוהב היפ הופ, אני יכול לראות את החיבור של הענף לזה ולזה. אין ספק שהחיבור להיפ הופ נובע מהאופי של שחקני הליגה, שבאים מרקע של גטאות אורבניים שחורים ומן הסתם פסקול החיים שלהם הוא לא ממש ספולטורה, אבל יש משהו מאוד מטאליסטי בכדורסל. בכלל אני אוהב לחבר ז׳׳אנרים לספורט, קריקט למשל הוא רגאיי, וכדורגל הוא ג׳אז חופשי… כדורסל בהחלט יכול להיות מטאל, אם נעזוב לרגע את התדמית (שמחברת מטאל יותר לפוטבול או MMA) ונחשוב על הז׳אנר.
אז דבר ראשון במטאל יש לנו את המתופף, שגם הוא הציר עליו מסתובבת כל הלהקה, ומצד שני הוא לא רק נותן קצב, אלא גם מפגיז כמכונת יריה. מייד עולה לי לראש שאקיל אוניל, או קארים, כלומר, המתופף הוא הסנטר שלנו. הבסיסט הוא הפורוורד, שמצד אחד מביא את הכוחניות כמו הסנטר, ומצד שני את התנועה לכל הקטע. הגארדים הם כמובן הגיטרות, הפוינט גארד הוא הרית׳ם והשוטינג גארד הוא הליד, התפקידים היותר ״מרהיבים״ ומשלבים יותר תנועה לאורך ורוחב המגרש, אבל הם חייבים את הרית׳ם סקשן שתוביל את ההגנה אחרת זה סתם איירבולים. וכמובן שמישהו מכל אלה הוא הסולן, ש, אלא אם מדובר באיזה רוני ג׳יימס דיו או אקסל, לרוב הוא חלק יותר ״תועלתני״ של ההרכב, זה שמגיע אחרי שהאלבום כבר גמור ורק אז כותב את המלים והלחן (אם יש לחן…) זה יכול להיות ווירטואוז כמו דיו או קינג דיימונד, או דיקנסון, ג׳ורדן או הדוקטור, או מג׳יק וזה יכול להיות משהו יותר בסיסי שצורח את השירה בלי ממש לחן ויוצר עוד שכבה של נויז כמו הרבה שחקנים שעוסקים בלעבוד ולא ללהטט, בירד או מאלון.
טוב, עשית לי את היום. המון תודה!