סיפור עצוב על מקרר/סיפורו של וויליאם "המקרר" פרי/ אלכס רבינו

במשחק הפוטבול האמריקאי, שחקני קוו ההגנה אינם אנשים בעלי גודל ממוצע. רובם שוקלים מעל 100 ק"ג ומתנשאים לגובה של 1.85 מ' ומעלה. גם ברור שבגודל כזה קצת קשה להפגין מהירות. לכן כאשר מגיע שחקן למחנה אימון עם משקל של 175 ק"ג מתנשא לגובה של 1.88 מ' וגם רץ מהר, הוא הופך לשיחת היום. זהו סיפורו של וויליאם פרי הידוע יותר בכינויו "המקרר" The Refrigerator .

פרי נולד וגדל בדרום קרולינה. הוא היה הילד ה 10 למשפחה של 12 אחים ואחיות. כבר בגיל 11 שקל 90 ק"ג. למרות גודלו הוא היה אתלט מצטיין. בתיכון שהוא שוקל כבר 135 ק"ג הצטיין גם כאתלט ורץ 100 מ' בפחות מ 12 שניות.  הוא הדף כדור ברזל למרחק של 16.44 מ'. הוא גם שיחק כדורסל בנבחרת בית הספר. אבל את עיקר עיסוקו בספורט הקדיש לפוטבול שם שיחק בתפקידים שונים בקוו ההגנה. הרבה אוניברסיטאות רדפו אחריו אך הוא החליט להישאר קרוב לבית והצטרף לאוניברסיטת קלמזון. בשנתו הראשונה 1981 זכתה קלמזון באליפות המכללות. שם גם קיבל את הכינוי "המקרר". חברו לקבוצה נדחס אתו למעלית ואמר לו "אתה גדול כמו מקרר". בדראפט ה NFL ב 1985 נבחר פרי במקום ה 22 בסיבוב הראשון ע"י קבוצת שיקאגו ברס. כאן התחילה קריירה מפוארת של 10 שנים בפוטבול המקצועני.

בשיקאגו נקלע פרי למאבק כוחות בין המאמן מייק דיטקה ומאמן ההגנה באדי רייאן שלא החזיק מפרי ואף קרא לו "בזבוז של בחירה ראשונה בדראפט". כול זאת לא הפריע לאוהדי שיקאגו ברס להפוך את פרי לאחד המועדפים עליהם. הם גם אימצו את כינויו מימי קלמזון "המקרר". עקב סירובו של רייאן להשתמש בו בקוו ההגנה, דיטקה הראה יצירתיות והשתמש בו כרץ אחורי בייחוד במצבים שבהם הייתה הקבוצה זקוקה למעט יארדים. פרי שימש כרץ המוביל או כבלוקר של הרץ האחורי. ברוב הקריירה המקצועית שלו שקל פרי 145 ק"ג בגובה 1.88 מ' אך גודלו לא השפיע יותר מדי על המהירות והזריזות שלו. במחצית העונה השתכנע גם רייאן והתחיל להשתמש בו בקוו ההגנתי. בשנתו הראשונה כשחקן פוטבול מקצועני רץ פרי פעמיים לאנד זון וגם קלט מסירה אחת כתופס. הייתה זאת הקבוצה האגדית של שיקאגו ברס עם וולטר פייטון כרץ אחורי וג'ים מקמאהון הקווטרבק. הקבוצה זכתה בסופרבול של 1985 שפרי רץ לאחד הטאצ'דאונס. הוא שיחק בשיקאגו 8 שנים. אז עבר לשנתיים האחרונות לפילדלפיה. בשנת 1996 חזר מפרישה ושיחק שנה אחת בקבוצת לונדון מונארכס מליגת הפוטבול האירופית. במשך כול שנותיו כשחקן פוטבול מקצועני נאבק פרי במשקל העודף שלו.

וויליאם פרי היה אורח מועדף בהרבה תוכניות טלוויזיה ואף הקליט מספר שירים (אחד מהם עם חברו לקבוצה וולטר פייטון האגדי). בשנת 2002 השתתף בקרב אגרוף לידוענים נגד הענק הסודני מנוט בול בו הפסיד. הוא השתתף גם במספר קרבות ב  WWF ובמספר סרטים ותוכניות טלוויזיה. חברת הצעצועים הסברו יצרה בובה בדמותו בסדרת הבובות של  G.I .JOE עליה היה מוטבע המספר 72 תחתיו שיחק במשך כול הקריירה המקצוענית שלו.

לאחר פרישתו ממשחק פעיל התדרדר מצבו הבריאותי והפיננסי של פרי. בשנת 2006 אובחן כחולה במחלת עצבים נדירה. מצבו הכלכלי התדרדר. הוא מכר פעמיים את טבעת הסופרבול שלו במכירות פומביות כדי לכסות את חובותיו. הוא גם התמכר לטיפה המרה. בשנת 2016 שהוא שוקל 193 ק"ג אושפז פרי עקב מחלת הסוכרת והיה חשש שיהיה צורך לקטוע אחת מרגליו. כיום הוא חי בבית אבות סיעודי ומרותק לכיסא גלגלים.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. עגל

    15 דצמ 2020 16:51:38

    תודה אלכס. אני זוכר היטב אותו ואת שיקגו הגדולה של התקופה ההיא. היינו צופים במאיידים נייט פוטבול בערוץ המזה״ת.
    עצוב מה שקרה לו, קצת מזה זה עקב הסטטיסטיקה של עודף משקל.

  2. onetwo3

    15 דצמ 2020 17:08:17

    תודה רבה אלכס.
    כמו לא מעט סיפורים (מרדונה, למשל).
    זה מעלה בי שאלות רבות על החיים עצמם, ועל התהליכים והזמנים השונים בהם.
    כולם זוכרים את שחקני הכדורגל בשיאם אבל זכרונם נשכח כשהם בני 60 ומעלה, בעיקר אם הם כבר לא בתחום.
    זה שוב מחזק בי את התחושה שזמן זה דבר חמקמק ושמה שבאמת חשוב בחיים זה לא תקופה כזו או אחרת אלא הפקת המיטב מהרגע העכשווי ובניית ערך לאורך החיים כולם.

    מדהים שכולם זוכרים סל נצחון אבל לא את כל המשחק שהוביל לאותו רגע.

    1. הקוריוז

      15 דצמ 2020 17:47:25

      זה נקרא היילייטס אתה מתגאה ברגעי השיא שלך מה לעשות. זה גם מה שזוכרים אנשים.
      מעניין מאד אלכס אני לא מכיר כמעט שחקני פוטבול אז השכלתי.
      נראה טנק רציני הבחור הכינוי הולם

  3. מנחם לס

    15 דצמ 2020 18:48:08

    תודה על הסיפור אלכס. 'המקרר' היה תמיד אחד השחקנים החביבים עלי. ענק מחייך עם נשמה טובה שלא פגע בזבוב. הוא היה די כשרוני בהרבה דברים שניסה ואף פעם לא עשה ממש צחוק מעצמו. איבדתי קשר בקשר אליו ותודה על הפוסט שמסכם את הסוף העצוב שלו. אבל ממה שאני יודע וזוכר עליו, הוא מקבל הכל כרצון אלוהים ולא מאשים אף אחד במצבו, וגם לא מרחם על עצמו. זה סוג האדם שהכרתי בזמנו מכל הסיפורים עליו.

  5. Yinon Yavor

    16 דצמ 2020 12:19:06

    תודה אלכס.
    תמיד מעניין (והרבה פעמים גם עצוב…) לשמוע איפה נמצאים היום גיבורי ילדותך.
    אני זוכר שבתור סטודנט יצא לי פתאום לגור בשכנות למשה גלאם האגדי, והוא היה אדם רגיל לגמרי…

  7. שחר דלאל

    16 דצמ 2020 20:16:20

    תודה אלכס.
    אפשר להגיג שבזכותו אני אוהד שיקאגו ברס, לאור העובדה שזאת הקבוצה היחידה שהכרתי בתור ילד, בעיקר בזכות הסיפורים של אבא שלי על "המקקר" ו-וולטר פייטון.
    .
    לגבי באדי ראיין – לראיין היה נטייה לא לתת לרוקים לשחק בשנה הראשונה, ומכיוון שהיה לחץ על דיטקה (המאמן הראשי) למצות את הפוטנציאל של הבחירה ראשונה שלו, בתוספת של צירוף מקרים מיוחד (משחק הפלייאוף מול הניינרס שנה קודם) גרם לו להשתמש בו בהתקפה, ולהפוך אותו לאגדה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט