7 חטאים: למה אני שונא את הלייקרס? / ערן שור

.

לפני כמה שנים האשך כתב פוסט נפלא, מרושע ומשעשע על השנאה שלו ללברון. למרות שלא ממש התחברתי לחלק מהסיבות, בהחלט הערכתי את התשוקה. מה לעשות, בספורט לפעמים חלק מההנאה היא לצפות בשחקן או הקבוצה שאתה לא סובל נכשלים ומפסידים.

אם הייתי האשך או לפחות חבר ב-ללל, זה היה הפוסט הקצר בעולם. למה אני שונא את הלייקרס? כי לברון… קייס קלוזד.

אבל אני, מה לעשות, אף פעם לא הייתי לברון הייטר. שנאה היא רגש ולברון אמנם לא מעורר בי אהבה או אהדה גדולה, אבל אני דווקא כן מעריך את המשחק שלו, בעיקר יכולת המסירה הנפלאה שהתחברה לה עם גוף ויכולות אתלטיות חד פעמיות. הלייקרס כקבוצה לעומת זאת? אהה! נאו ווי אר טוקינג!

אז החלטתי ללכת על כיוון אחר ולהתחבר לתיאולוגיה הנוצרית, בעיקר כפי שהיא משתקפת בסרט המופתי שבעה חטאים (או באנגלית, פשוט ונקי, SEVEN). לצעירים שביניכם, אלו שאולי עדיין לא הספיקו לצפות במותחן האפלולי והעגום הזה, עזבו הכל ורוצו לצפות. מורגן פרימן בהופעה טיפוסית כמבוגר האחראי, בראד פיט הצעיר באחד התפקידים הטובים שלו, ובעיקר קווין ספייסי בהופעת מופת קצרה אבל מהפנטת, כפסיכופט שמניח את היסודות לנשיא פרנק אנדרווד מבית הקלפים.

.

עבורי, הלייקרס ראויים להיצלות בגיהנום (הספורטיבי כמובן) כי הם מככבים בכל אחד משבעת חטאי היסוד של הנצרות: חמדנות, גאווה, תאווה, גרגרנות, עצלנות, כעס וקנאה.

עכשיו, כידוע, אני איש מדע (טוב נו, מדעי החברה, תזרמו). ובהתאם, לא אשאיר אתכם בלי הוכחות חותכות.

.

להלן כתב האישום המלא:

.

1. גאווה/יהירות (Pride)

חייבים להמציא בעברית מונח מקביל ל-ENTITLED. כן, הלייקרס שחצנים ובטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת. הכל מותר והכל מגיע להם. וכולם גם תמיד מדברים עליהם. אפילו באתר כמו הופס, כמות לא פרופורציונלית של הכתבות והתגובות הן עליהם. גם כשהם הסריחו ומנחם נהנה לבעוט בהם ובטח עכשיו  כשהם על ראש הגבעה. וכן, אני מודע לאירוניה בזה שגם הפוסט הנוכחי תורם למגמה.

הקבוצה שבעיני מייצגת הכי טוב את מהות הלייקריזם היא זו של שאקובי מתחילת המילניום. דורסנית, כוחנית, ומלאה בעצמה. בטוחה שאין כמוה, "יודעת" שכולם מפחדים ממנה ומתהלכת בעולם בתחושת עליונות. עושה רושם שגם הקבוצה הנוכחית של לברון ודייויס צועדת בכיוון הזה.

או כמו שאמרו חכמינו (מושונוב ואיינשטיין): "הוא גדולה, הוא חזקה… בפורום? תתפלאי!" ועכשיו גם בסטייפלס סנטר.

.

2. חמדנות (Greed)

כל סרט טוב צריך נבל על מוצלח ולא כזה שהוא ילד כאפות. בישראל זו כמובן מכבי תל אביב. ובנבא? אין ספק שזו הלייקרס. נראה לכם שזו רק מקריות ששתיהן משחקות בצהוב? הם הכי עשירים, הכי חזקים, הכי נוצצים, הכי מפורסמים, אבל העניין הוא שהם גם תמיד רוצים עוד. אף פעם לא מסתפקים במה שיש. לא פלא שהקריאה "ביט אל איי" הפכה לפופולריות כל כך באולמות השונים של הליגה. אף קבוצה אחרת לא מעוררת מידה כזו של אנטגוניזם והלייקרס הרוויחו אותו ביושר.

אז עד כמה הלייקרס חמדנים? חכו, הנה זה מגיע…

.

3. גרגרנות (Gluttony)

איזו מילה נפלאה זו גרגרן… רק תגלגלו אותה בפה, רצוי עם ר' גרונית. והלייקרס? אין עוד קבוצת נבא כזו גרגרנית וחמדנית. טורפים תארים (כבר בשנה הבאה יהיו להם כנראה הכי הרבה כאלה בהיסטוריה). בולעים בשקיקה תשומת לב. בולסים יריבות נחותות. מתחזרים על הכוכבים הכי גדולים. וזוללים חוזי טלוויזיה במאות מיליונים. רק תחשבו על שאקיל של תחילת האלף ותבינו על מה אני מדבר. איך הוא נהג לטרוף בביס אחד כל יריב שעמד מולו (וכמובן גם המבורגרים בשפע).

הלייקרס, כמו מכבי תל אביב בישראל, אוכלים בתיאבון ולעולם לא שבעים. וכך גם האוהדים שלהם. תמיד רוצים יותר – יותר גדול, יותר חזק, יותר אטרקטיבי, יותר הוליוודי. בקיצור, גרגרנים! גם לברון הוא גרגרן לא קטן. רודף אחרי הסטטיסטיקות, השיאים, האליפויות, התהילה, הכבוד, ורק רוצה לבלוע עוד ועוד, אפילו בלי ללעוס. ובדרך, הוא גם בונה לעצמו קבוצות כוכבים ורק מוסיף עוד ועוד, הולך ומשמין מנחת, ואף פעם לא שבע.

.

4. תאווה (Lust)

איכשהו, לאורך ההיסטוריה, הלייקרס תמיד משיגים איזה כוכב בטרייד שבו הקבוצה שמולם נשדדת. אתם מבינים, לא מספיק שבורכת על ידי בורא אולם (הטעות במקור) ואתה הכי חזק, הכי עשיר, הכי גדול, ממש המלך (לברון/דוד). בנוסף לזה, אתה גם כל הזמן פוזל לצדדים, מתאווה לעוד וגוזל את כבשת הרש של המילווקי (קארים), אורלנדו (שאקיל והאוורד), ממפיס (פאו גאסול), ניו אורלינס (איי די), או שארלוט (קובי) של העולם הזה.

והתמורה? זו תמיד נראית כמו שוד בצהרי היום ביחס למה שהלייקרס קיבלו בטריידים הללו – כוכבי על שהביאו להם עוד ועוד תארים.

עוד טרייד שוויוני

ואם כבר דיברתי על קובי, מה תגידו על התאווה שלו? לא, אני לא מדבר על זו למשחק, לנקודות ולניצחונות, שאכן היו עצומות. אלא על זו הבסיסית יותר, הגשמית, הבשרית. ועל מה שהוא עשה איתה. כן, אני יודע, הכל לכאורה, הוא לא הורשע בבית המשפט ועוד כהנה וכהנה. ונכון, "אחרי מות, קדושים אמור", וכל זה. אבל אם אנחנו לוקחים ברצינות זוטות כמו שוויון מגדרי, מין בהסכמה, אלימות כנגד נשים וכאלו, אז לכל הפחות אדם שעשה מה שקובי עשה (כן, כן, לכאורה…), בעיקר אם הוא הצליח להתחמק ממאסר בעזרת הרבה כסף ועורכי דין חלקלקים, צריך לפחות לשלם מחיר ציבורי. ועבורי המחיר הזה הוא שלמרות האלגנטיות הכמעט בלתי נתפסת של המשחק שלו והעובדה שהוא היה הדבר הקרוב ביותר למייקל שראיתי, לא יכולתי יותר לסבול אותו יותר אחרי הפרשה הזו. לפניה דווקא שמחתי בשבילו, לפחות באליפות הראשונה והשנייה. אבל אחריה רק רציתי לראות אותו מפסיד ומושפל.

עבורי, המחשבה של קובי שיש לו זכות לעשות מה שעשה, לצאת מזה נקי ולהמשיך הלאה כגיבור אל השקיעה היא מחליאה. לא גיבור; עבריין מין. כן, גם עכשיו.

.

5. עצלנות (Sloth)

 שאקיל כידוע היה עצלן לא קטן. אם היה עובד קשה יותר היה יכול לנצל את מה שנתן לו הטבע כדי להשיג אפילו יותר.

אבל לא עליו בא לי לדבר כאן, אלא על הלייקרס עצמה. ואוקיי, זה לא בדיוק עצלנות. אבל איך נקרא לקבוצה שאיכשהו הדברים תמיד מסתדרים לה באופן מושלם בלי שתצטרך להתאמץ?

רוצים דוגמאות? אוהו, יש לי בשפע.

הדראפט.

קודם כל, נראה שתמיד יש להם מזל. אז תגידו שהמזל הולך עם הטובים, אבל אני לא מדבר רק על המגרש. מה תגידו למשל על קבוצה שיש לה את קארים (שדרש טרייד ללוס אנג'לס כדי "לענות על צרכיו התרבותיים) ואז זוכה בבחירה הראשונה בדראפט של מג'יק? ואם זה לא מספיק, אז שלוש שנים אחר כך, ישר אחרי שזכתה באליפות, היא מקבלת עוד בחירה ראשונה (וזוכה בה בהטלת מטבע, לא פחות) כדי לקחת את ג'יימס וורת'י ולבנות את השושלת הגדולה של שנות ה-80'? אז טוב, תגידו, בשנים ההן עוד לא היה לוטרי והלייקרס פשוט עשו טרייד מוצלח עם קליבלנד וזכו מן ההפקר (היי, ה"הפקר" הזה הוא בדיוק מה שאני מדבר עליו).

נקפוץ 15 שנה קדימה. הלייקרס מעוניינים להיפטר מדיבאץ'. ולעזרתם נחלצת לא אחרת משארלוט, שבתמורה נותנת את הבחירה ה-13 בדראפט, שבה הלייקרס לוקחים שחקן היישר מהתיכון. נכון, זו הייתה הברקה ניהולית, אבל אף אחד לא יכול היה לדעת שזה ייגמר עם אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים.

ושוב קדימה, לחמש השנים האחרונות. הלייקרס קבוצה מדשדשת, אבל לא הגרועה בליגה. ובכל זאת, שלוש שנים ברציפות הם מקבלים את הבחירה מספר 2 בדראפט. במיוחד זה מדהים ב-2017, שבה הסיכויים שלהם לבחירת טופ שלוש היו קטנים ובכל מקום מתחת לזה הם היו מאבדים את הבחירה. אז כמובן שהם זכו בסוף בבחירה השנייה… אז נכון, אף אחת מהבחירות הללו לא הייתה טובה במיוחד. אבל יחד הן הספיקו כדי לשכנע את לברון לבוא ואז כדי להרכיב חבילה אטרקטיבית מספיק בשביל אנתוני דייויס ופוטנציאל טוב לשושלת אליפויות נוספת.

ואז, אחרי שלוש בחירות מספר 2 רצופות, ב-2018, הבחירה הייתה היא אמורה לעבור ללא אחרת מהיריבה המושבעת מעיר השעועית. רק צריך שהבחירה תיפול בטופ-5 והפרסים כוללים את דונצ'יץ', טריי יאנג, אייטון וטריפל-J. ומה קורה? בינואר הלייקרס נראים בדרך לאחד המקומות האחרונים בליגה ו-80% שהבחירה אכן הולכת לבוסטון. נו, נראה לכם שהלייקרס יתנו לזה לקרות? עד סיום העונה הם דואגים לחלוף על פני כמה יריבות ששמחו להישאר מאחור והסלטיקס מפסידים את הבחירה והסיכוי לבנות שושלת בעצמם.

.

הזברות.

אז בטח גם לכם יש איזה חבר או מכר שתמיד יש לו מזל ונדמה שהוא אף פעם לא עובד קשה בשביל כלום (הפנים, הגוף, הכריזמה, ההורים המסודרים, המקצוע, האישה המושלמת). אבל מה תגידו אם בנוסף לכל המתנות החבר הזה גם מקבל הרבה ויטמין P? כי זה המקרה של הלייקרס:

כי אם זה לא המזל, אז זה הליגה והשופטים שעושים לקבוצה מעיר המלאכים את העבודה.

דוגמאות?

ברשותכם, נפסח על הפלייאוף האחרון. כן, אני עדיין חושב שהלייקרס נהנו משיפוט אוהד, בעיקר בסדרה נגד דנבר (ואז כמובן עוד הייתה להם החוצפה להתלונן על השיפוט; אנטייטלד או לא?). אבל אני גם מאמין שזה לא שינה בשורה התחתונה והם זכו באליפות הזו פייר אנד סקוור כקבוצה החזקה והמרשימה ביותר.

רק שלא תמיד זה היה המצב. מה תגידו גבירותי ורבותי בחבר המושבעים על המקרים הבאים:

גמר 1988. הלייקרס מול הבאד בויז מדטרויט. משחק מספר מספר 6, דטרויט ביתרון 2-3 בסדרה ומובילים בנקודה. התקפה אחרונה של הלייקרס. הכדור הולך פנימה לקארים בפוסט על ליימביר למהלך הכי בלתי עציר בהיסטוריה של הכדורסל. אין לי הרבה מה להגיד על מידת ההוגנות של ליימביר. אבל במהלך הספציפי הזה הוא שומר על קארים מצויין, לא נותן לו להתקרב לסל ומכריח זריקת הוק-שוט די קשה כשהוא רק מושיט ידיים למעלה. קארים מחטיא. אבל הזברות מצפצפות במה שזכה לכינוי "שריקת הפאנטום". קארים קולע את השתיים מהקו, הלייקרס שומרים על היתרון ובמשחק השביעי סוגרים עניין.

שריקת הפנטום

נמשיך… גמר המערב של 2000. הלייקרס מול הבלייזרס. משחק שבע והבלייזרס מובילים ב-15 ברבע הרביעי. אבל שוב הזברות מחליטות להתערב. הלייקרס עם יתרון 16-37 בזריקות עונשין במשחק, אבל אולי יותר חשוב מזה, פיפן (השומר של קובי) וסאבוניס (השומר של שאק) מקבלים עבירה שישית ומשאירים את ההגנה של פורטלנד חדירה בדרך לקאם-בק מפואר של הלייקרס ואליפות היסטורית לשאקובי.

שנתיים אחרי, גמר המערב מול הקינגס. אולי הגניבה הספורטיבית הגדולה בתולדות הליגה. כולם זוכרים את השלשה הגדולה של הורי במשחק הרביעי. אבל אחר כך, במשחק השישי הגיעה תצוגת השיפוט הכי מחפירה שזכורה לי. כמו ב-1988, הלייקרס מגיעים למשחק מספר 6 בפיגור 2:3. הפסד ואין ת'ריפיט. והעניין הוא שלמרות שאקובי, הקבוצה שמולם פשוט הייתה טובה יותר. השופט טים דונאהי טען אחר כך שהליגה כל כך התלהבה מהסדרה, שהיא רצתה להבטיח משחק שביעי ויעצה לשופטים לוודא שזה אכן יקרה. ברבע האחרון הלייקרס קיבלו 27 זריקות עונשין מול 9 של הקינגס. וובר לא קיבל שריקות בהתקפה ומצד שני המשרוקיות צפצפו על בלוקים חוקיים שלו בהגנה; מרפק של קובי לפרצוף של ביבי לא נשרק; דיבאץ' קיבל שריקות אוויר כל פעם ששאק העיף אותו מהדרך. הלייקרס ניצחו בשיניים (של השופטים), סגרו עניין במשחק השביעי והליגה נשמה לרווחה כשנמנעה מסדרת גמר בין השווקים הקטנים של סקרמנטו וניו ג'רזי.

אקזיביט 4 (ונסתפק בזה): גמר 2010. הגמר הקלאסי, לייקרס מול סלטיקס. משחק 7. קובי במשחק נוראי (החטיא 15 מ-17 הראשונות שלו!) וגאסול מחזיק את הלייקרס בתמונה כמעט לבדו. אבל כשמגיע הרבע האחרון, השופטים מחליטים שזה מספיק. גאסול וקובי (שלזכותו לא הפסיק ליזום) מקבלים שפע של שריקות גבוליות והולכים לקו פעם אחר פעם (21 זריקות עונשין ברבע). הלייקרס חוזרים מפיגור, מנצחים בקושי וקובי גונב לסלטיקס את האליפות ולגאסול את הפיינלס MVP.

אז אוקיי, אני לא חובב גדול של תיאוריות קונספירציה. ואני מאמין שלא בכל המקרים הללו השריקות היו מכוונות. ובטח גם היו מקרים לאורך ההיסטוריה שבהם השופטים קיפחו את הלייקרס (די קשה לי להיזכר בכאלו, אבל זו יכולה להיות ההטייה הקוגניטיבית שלי). מה שבטוח, כשזה נראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז קצת קשה לראות כאן ברבור…

.

6. כעס (Wrath)

 כמו שכבר הבנתם, יש לי בטן מלאה על הלייקרס. וזה בין היתר בגלל שהם אחראים לזה שכמה מהקבוצות והשחקנים הכי טובים, מרגשים וכיפיים לצפיה בהיסטוריה של הכדורסל לא זכו באליפות. כולם מכירים את הסיפורים על מייקל, שמנע מסטוקטון, מאלון ובארקלי לסיים את הקריירה עם אליפות אחת לרפואה. אבל מה תגידו על הלייקרס? בראש ובראשונה כמובן סקרמנטו הנפלאה של תחילת שנות האלפיים. איזה תענוג של קבוצה זו הייתה. הקבוצה הכי שוטפת וקבוצתית שיצא לי לראות, לפחות עד לסן אנטוניו של האליפות האחרונה. בלי כוכב על של ממש, אבל עם שחקנים נפלאים כמו כריס וובר בשיאו, מייק ביבי הערמומי, דיבאץ' המעשן והיצירתי, וסטויאקוביץ' הצלף חסר המצפון. אה, והיה שם גם הידו טורקוגלו, הטורקי הגדול בכל הזמנים, שאחר כך הלייקרס עמדו בינו לבין אליפות עם אורלנדו (גמר 2009).

אבל כמובן לא נגמר עם הקינגס. הלייקרס הותירו בשיברון לב וללא אליפות לרפואה גם את רג'י מילר (גמר 2000), אלן אייברסון (גמר 2001), סטיב נאש (גמר המערב ב-2010) וארווידאס סאבוניס (גמר המערב 2000). וכמובן שגם גנבו את התואר לבוסטון אהובתי, עם גמר 2010 הטראגי.

בכלל, הלייקרס הם לא רק נבל העל של הליגה. הם גם הנמסיס של הסלטיקס, אהבת נעורי, והם אחראים באופן ישיר לאובדן של כמה אליפויות בשנות ה-80 ועוד אחת ב-2010. כבונוס, הם גם עומדים ממש עוד שנייה לגנוב מהסלטיקס את תואר הקבוצה המעוטרת ב-נבא בכל הזמנים. אז איך אני יכול שלא לשנוא אותם? מה שמוביל אותי, למרבה הצער, לחטא האחרון…

.

7. קנאה (Envy)

אני מאמץ כאן את התחבולה האמנותית של הסרט שבעה חטאים. הקנאה היא לא של הלייקרס אלא שלי. אז כן, מודה שאני צהוב, אבל ממש לא בגלל אהדה ללייקרס, אלא מקנאה. קנאה על מה ולמה? על סגנון המשחק האטרקטיבי וחסר המאמץ, החל בשואוטיים של מג'יק וורת'י בשנות ה-80 (אל מול הכדורסל המחושב וההגנתי יותר של הסלטיקס), עבור בסטאר פאוור של קובי ושאקיל, וכלה באבק הכוכבים של הקבוצה הנוכחית. על היכולת למשוך אליהם כוכבים, מפרסמים, וחוזי טלוויזיה כמו מגנט. וכמובן על הרקורד ההולך וטופח, שהולך ממש בקרוב להכריע את הוויכוח ההיסטורי על הקבוצה המפוארת בליגה, ולא לצד שלי.   

והנה לכם עוד סיבה: כי האח הגדול מת עליהם. הרי בכל משפחה חייבים איזו יריבות טובה בין אחים. מה הטעם אם מסכימים על הכל. אז כן, גל יושב לו ומשמין מנחת (כמו הלייקרס!) בשמש החרפית של אל איי ובחופי קליפורניה הזהובים, מתחכך בכוכבים ההוליוודיים ואוכל גלידה ב-וניס ביץ'. ואני מה? תקוע בחורף של מונטריאול, עיר שאין לה בכלל קבוצת כדורסל, מפלס את דרכי בשלג, בבוץ ובקור (20- זה עניין שבשגרה כאן), ומוקף באנשים שכל מה שמעניין אותם לדבר עליו זה המשחק האלים הזה על הקרח. מקנא קצת? You bet your *** I am!

מגרשי הכדורסל המפורסמים בוניס ביץ'

.

אז זהו, שפכתי.

לאור ההתנהלות המופתית (בלי אירוניה) של הנהלת הלייקרס בחודשים האחרונים, סביר להניח שמצפה לי עוד עונה מלאת סבל ויגון.

אוי, הבחירות הלא מודעות הללו שאנחנו עושים בגיל 10…

לפוסט הזה יש 78 תגובות

  1. אישית,
    אני לא מתחבר לשנאה ספורטיבית. אפילו את פופ והספרס אני לא מצליח לשנוא
    (ולאוהד סאנס אמורה להיות כל סיבה שבעולם להחזיק בטן מלאה בטינה שכזו אחרי הפיאסקו של 2007… רגע, כתבת "הגניבה הספורטיבית הגדולה בתולדות הליגה"??? להזכירך, דונהי שמצוטט בפוסט שפט את הסאנס באותה סדרה מול הספרס)
    .
    כל אותן תכונות שליליות –
    אפשר להדביקן לכל "אימפריה" (ללא יוצא מן הכלל) בתולדות הליגה.
    .
    אבל –
    .
    זה בסדר, ברור לי שאני יוצא הדופן.
    שנאה טובה היא חלק בלתי נמנע מהאהדה.
    אני מאחל לך שהקבוצות אותן אתה אוהד יהפכו לשנואות לא פחות –
    זה אומר שאתה תחגוג הצלחה אדירה של קבוצותיך.
    .
    השורה התחתונה?
    אין כזו.
    למעט –
    כתוב לעילא ולעילא.
    תודה, ערן. תמיד כיף לקרוא את מה שאתה כותב.
    .

    1. תודה גיא. אכן, ההפסד של פיניקס המופלאה (שבאותה תקופה לגמרי היו הקבוצה שלי, אפילו לפני הסלטיקס) לברוס בואן והחברים עדיין צורב. לא זוכר קבוצה או שחקן (נאש) שרציתי יותר שיצליחו. וזה עוד לפני שהפכתי לקנדי…

    2. נהדר ערן!!!!!

      (אני התחלתי לשנוא את הלייקרס ב-1967 ואני אפילו כבר לא זוכר למה. כל מה שאני יודע זה שאני שונא אותם עד היום. לא ממש, אבל זה הפך למין צורת כתיבה. זה יוצא אוטומטי: לס? שונא לייקרס)

  2. גם אני שנאתי את הלייקרס מאותן סיבות, ובגלל אותה הקבוצה שהזכרת.
    אבל,
    – לי זה לא מתאים להתנהל מתוך שנאה, במיוחד בגלל שאני רואה שיש לי נטייה לשנוא כל קבוצה מצליחה שאני לא אוהד.
    – הבנתי בעשור האחרון שהלייקרס הם חבורה של מסכנים שלא מסוגלים להגיע לכלום. ללא הרצון של לברון הם היו נשארים במרתפי הליגה, וגם אם הוא עוזב אותם היום, הם נופלים. השד לא באמת שד, והאימפריה לא אימפריה.
    – אין דבר כזה באמת קבוצת כדורסל. מהלייקרס של פעם לא נשאר כמעט כלום, אהדה היא נוסטלגיה שאפשר לוותר עליה.

    1. רק להבהיר, השנאה הזו לא מדירה שינה מעיני בלילות. וזה נכון שהלייקרס הם לא באמת מכבי כי ה-נבא היא בבסיסה ליגה שלא מאפשרת שלטון נצחי. הם עוד ירדו ונחזור לשמוח לאידם.

  3. הרעיון של הפוסט טוב
    חבל שהתבלבלת בקבוצה וכתבת לייקרס במקום בוסטון
    אני בטוח שאחיך היקר (wave bull – המיתולגי) יעמיד אותך על טעותך במפגש הבא שלכם

    1. לא יודע, כבר שלושים שנה שהוא מנסה. בביקור הראשון שלי באל איי הוא לקח אותי לצפות במשחק של הלייקרס נגד פילי של אייברסון. אייברסון היה ענק ופילי ניצחו בפורום. ובכל זאת, הזיכרון שלי מהמשחק היה שקובי הדבר הכי קרוב למייקל שראיתי. מאז זרמו הרבה מים בנהר הסנט לורנט (נהר אמיתי; לא הירדן) אבל את הלייקרס אני עדיין לא סובל.

  4. תודה ערן אחלה פוסט
    .
    כמו רוב עם ישראל גדלתי על אהבת הלייקרס ושנאת בוסטון מה גם שיש לי קרובים בla וכילד זה תמיד מוסיף. מתישהו הבנתי שהלייקרס זה מכבי ועם זה חוסר הסימפטיה הגיעה לכל הפחות. מזל שהניקס כל כך מסריחים, אחרת הם היו גרסה נוספת של הלייקרס (כן דובי אני חייב לך התנצלות)

  5. תודה על פוסט כייפי ומעולה, ועל התזכורת (נדמה לי שזה היה הפוסט הראשון שלי).
    מנחם הולך לעוף על הפוסט הזה.
    בדיוק יצא דירוג טוב של סרטיו של פינצ'ר – https://www.ynet.co.il/entertainment/article/H14UgNUiP
    שבעה חטאים במקום השני.
    לגבי חטאי הלייקרס, הדבר שהכי מרתיח אותי זה הזברות.
    דווקא הפלייאוף הזה היה הכי חירבון מהמקפצה שראיתי.
    גם הסידרה נגד פורטלנד, ובעיקר נגד דנבר (על קרב השיקוצים הגדול מול יוסטון דילגתי).
    דייוויס קיבל פשוט הגנה מופרכת מהשופטים. לא ניתן היה לעשות דבר. פאנטום אחרי פאנטום.
    שריקות הכי שערורייתיות שראיתי, ובאופן עקבי ביותר.
    אם נגד פורטלנד זה אכן לא שינה, נגד דנבר אני סבור שזה שינה מאוד.
    עם שיפוט סביר ולא מוטה שערורייתית – דנבר בהחלט יכלו לקחת את זה, ודעתי היו אפילו פייבוריטים.
    השיפוט גם שבר אותם מנטלית ("לא משנה מה נעשה לא נצליח"), גם הוציא את יוקיץ' מהמשוואה לדקות ארוכות, וגם שריקות ספציפיות ברגעים קריטיים היו מכריעות (הפאול של לברון שלא נשרק על מורי, והפאנטום בצד השני, והיו עוד כ"כ הרבה אחרות).

        1. ממש
          ובשידור חי זה היה נורא ואיום.
          לא שונא את הלייקרס אבל השופטים נותנים להם יותר מדיי כבוד, שופט חייב להיות אובייקטיבי.

    1. אם YNET היה קבוצת ספורט הוא וודאי היה בין השנואים עליי. ובכל זאת, תודה אשך על הכתבה המצוינת על רשימת סרטי פינצ'ר.
      כל פעם שאני מחפש סרט בשישי בערב בנטפליקס לוקח לי חצי שעה ויותר למצוא משהו מעניין שלא ראיתי. את קוב הרשימה ראיתי אבל זודיאק והמשחק נכנסו לרשימת הצפייה הקרובה.

    2. לא ראיתי את הדירוג, והאמת, אפילו לא זכרתי שכל אלה סרטים של פינצ'ר. אכן פילמוגרפיה מפוארת ודירוג טוב ומנומק. נראה לי שהייתי שם את 7 חטאים ראשון, אבל זה עניין של טעם. את זודיאק לא אהבתי כל כך. עשוי טוב אבל לא התחברתי. המשחק באמת הופך לך את הראש (כמו סבן ומועדון קרב)

  6. תודה ערן, יופי של פוסט כאוהד סלטיקס לעוד אחד.
    אבל אני לא שונא אף אחד, לא מתחבר לשנאה לא שונא לייקרס, לא שונא הפועל תל אביב, לא שונא הפועל י"ם אבל מבין שהשנאה אתנו בספורט לנצח.

    1. גם אני בגישה הזו.
      שונא רק את בית"ר, אבל לא מסיבות ספורטיביות (איתם אבל זה מזמן לא רק ספורט). בכדורגל מעולם לא מצאתי קבוצה שאני אוהד שלה. אז אני רק שונא את בית"ר.

      1. אז אתה בכל זאת שונא….
        לא שונא את ביתר אבל לא מחבב את אנשי לה פמיליה וגם לא את אוהד ביתר העבריין המורשע….

  7. מעולה ערן שבעה חטאים זה סרט אדיר. גם הפוסט אני מבין לחלוטין לי אין שינאה לקבוצה מסויימת בליגה אבל לשיקצה יש לי רצון תמידי לראותו מפסיד ולהיות מושפל 2011 הייתי שמח חבלז מאז לא היה כזה היי.
    ומשהו שזכה מתעלמות טנש שאני מצפה שלפחות הדובר שלהם יפרסם תגובה
    מיוחד לטנש
    גימי באקט חוגג
    https://m.ynet.co.il/articles/5854419
    ברוך זה עומד בקטגוריית ניגוב?

    1. בשם ארגון אוהדי סאנס סניף דרום מזרח נשר (AKA אסדו מן) אני יכול לומר רק דבר אחד –
      מעניין לי את התחת מה באטלר (או כל מי שהוא לא קשור בצורה כזו או אחרת לסאנס) עושה בזמנו החופשי.
      סוף סוף אנחנו רלבנטיים (טפו, טפו, טפו), אז הדוברות מוסרת שתגובות רשמיות יימסרו רק אודות ענייני הסאנס.
      .
      ועדיין, תהיה – לשחקנים שמשחקים ביוטה/מינסוטה/אוקלהומה אין חברות?
      אני יודע שזה קשה לכם שם בשב"ר להודות כאשר אתם טועים. לא פלא, זה מתרחש לעתים כל כך תכופות…
      אבל בן אדם,
      הטיעון המתנגן אודות באטלר שעבר למיאמי בשביל לנוח עומד בשורה אחת לצד "זו לא בושה להיות גאלינרי", "הנעליים הצבעוניות", "ה-30.10", ו-"דייויס לא יחתום בלייקרס…"

            1. העצבים כבר הניעו אותי לכתוב תגובה זועמת אבל נזכרתי בבקשה/דרישה של מאנו (כפי שאני מפרש אותה) לא לזהם פוסטים אז עצרתי.

            2. מה תודה? תת.. כלומר תכתוב עוד פוסטים.

            3. מה? איפה אמרתי דבר כזה?
              הכי הרבה צחקתי עליכם על זה שאמרתם שהוא עובר למיאמי רק בגלל המסיבות.
              בניגוד אליכם אני לא מתיימר לדעת מה השחקנים רוצים או עושים בזמנם הפנוי.

            4. אתה כן אמרת. עכשיו תעבור על כל התגובות שלך מאז המעבר ותוכיח שלא רשמת את זה.

            5. "הדרך הכי טובה לנצח בוויכוח היא עם טיעונים שהמצאת בעצמך" – סטיבן מקטאולי.

        1. אני העליתי השערה אבל לא האמנתי שזה יקרה ולראייה לא התערבתי על זה.
          אז גיא – בבקשה למחוק מהפרוטוקול.
          דבר נוסף – עד שלא יוכח אחרת – הנעליים הצבעוניות מחזיק מים.
          דבר אחרון – שמעון – אל תצא (שוב) נגד האלגוריתם! זה קרב אבוד
          בקנייבסקי ננוחם

  8. דבר ראשון, ע-נ-ק! אהבתי כל רגע. דבר שני, האמת, לא מתחבר לזה. אני לא מצליח לשנוא קבוצות! לא יודע, יותר מדי ספורט בריטי בצעירותי, אולי בגלל שראיתי טונה קריקט, לך תדע. לא מצליח. שחקנים יש הרבה שאני לא סובל, אבל גם אם אחד כזה ישחק בקבוצה שלי, אז שיהיה. הלייקרס מבחינתי זה הלוויתן הלבן. The team to beat. הדבר היחיד שישלח אותי בשלוש בבוקר לראות NBA זה סלטיקס מול לייקרס.
    דבר שני, יש המון בעיות עם קבוצות כמו הלייקרס, אבל לא רק. כל הקטע שם שאקיל ועכשיו לברון זה פועל יוצא של העידן שבו אנחנו חיים, שחקנים כבר לא נאמנים למועדון ולקהל אלא לעצמם ולשורה התחתונה ואם אפשר לעשות עוד 10 מליון בעונה בלייקרס שיש לה את היכולת לשלם, למה לא? שחקן כמו שאקיל שעבר מאורלנדו להיט ללייקרס או לברון מקליבלנד להיט, לקליבלנד ללייקרס, זה פני המשחק המודרני. ואגב, שמת לב שפעמיים הופיעה פה ההיט? זה גם חלק מהסיפור, כי המצב הזה מאפשר לקבוצות מה״שווקים הגדולים״ שזה לוס אנג׳לס, מיאמי, שיקגו למשוך את השמות הגדולים ושכולם יקפצו. (ניו יורק גם פה, מן הסתם, אבל מי פסיכי ללכת לניו יורק?). יותר מזה, הגענו למצב שבו לקחת תואר הוא לא פסגת השאיפות בקריירה של שחקן אלא מקפצה לחוזים יותר טובים בכל מני קבוצות. אז בחייאת. הלייקרס פשוט הצליחו לשים את היד על השמות. ואותו דבר שהיה ללייקרס עם קארים ומג׳יק וורתי היה לסלטיקס עם פאריש ובירד ומקהייל. ואותו שילוב של קובי ושאק היה לשיקגו עם מייקל ופיפן. ולסלטיקס היתה קבוצה גדולה כשהשלישיה נחתה בבוסטון, אז ככה זה, פעם אצלך ופעם אצל אחרים.

    1. אתה עושה פה קצת סלט – הלייקרס לא מציעים חוזים גבוהים יותר, לא ללברון ולא לדיוויס וגם קבוצות משווקים גדולים לא. בוסטון לא הציעה לקמבה יותר ממה ששארלוט יכולה היתה ולא רצתה.
      .
      תקרת השכר בנויה כך שקבוצה שבחרה שחקן יכולה להציע לו יותר מקבוצות אחרות על מנת לעזור לקבוצות מהשווקים הקנים לשמור על הכוכבים שלהם. ובכל זאת, דיוויס עזב את ניו אורלינס וויתר על לא מעט כסף. קמבה כנ"ל, פול ג'ורג' את אינדיאנה ולא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות.
      .
      הכוכבים הגדולים הללו מעדיפים לוותר על כמה מיליונים בעונה בשביל סיכוי לאליפות, פרנצ'ייז מסודר יותר או עיר נוחה יותר למגורים.
      מבחינת חשבון הבנק – לא מעט פעמים זה גם כלכלי יותר מבחינת חוזי פרסום והכנסות חיצוניות לחוזה עם הקבוצה.
      .
      מצד שני, יש גם לא מעט דוגמאות של שחקנים שקיבלו את המקס מהקבוצה שלהם ונשארו למרות שלא בטוח שהיו נשארים אם היו מציעים להם חוזה דומה בקבוצה אחרת. ג'ון וול לדוגמא.
      .
      אני כן מסכים שבשנות ה-80 וה-90 רוב הכוכבים סיימו את הקריירה בקבוצה שבחרה אותם אבל בארקלי, מוזס מלון, קארים ואחרים כן עזבו. היום נדיר לראות כוכבים מסיימים קריירה בקבוצה אחת. אחרי דאנקן וקובי, סטף יהיה הסופרסטאר הבא שכנראה יסיים קריירה באותה קבוצה.

  9. איכשהו הרגיש לי שהפוסט התמקד הרבה יותר בקובי/שאק מאשר בשואוטיים לייקרס – ובכלל לא בלייקרס הלא-באמת-וינרים של ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור (הכל יחסי, כן?).
    *
    יכול להיות שזה יותר מניפסט שנאה לקובי ושאק?

    1. לא באמת ווינרים, אבל שם הם החלה ההבנה שאם לא מצליחים לבנות אז קונים- והביאו את צ'מברליין ולקחו אליפות ב-72'. המעבר של ווילט אני מאמין שהניח את היסודות לקארים, שאקיל, גאסול, הווארד ודייויס.
      בכללי הם אהבו שם אנשים גדולים ודומיננטיים שגדולים על הליגה, עוד מימי מייקאן ומיקלסן במיניאפוליס

        1. את מג'יק ו-וורת'י מאוד אהבתי (במג'יק צפיתי בלייב בעיקר בדרים טים) והאמת שהיה לי קשה שלא לחבב את הלייקרס חסרי ההישגים המיוחדים בתקופת אדי ג'ונס, סדריק סאבלוס וניק ואן אקסל (ואז שאק הגיע).
          *
          כנראה כמוך – גם לא אוהב את קובי. גם בגלל פרשת האונס לכאורה אבל עוד לפני, מעין Jock יהיר.
          הדיונים שבהם הוא מושווה לMJ וללברון בויכוח על הגדול בכל הזמנים מגוחכים בעיני. לא שהויכוח עצמו מעניין… אבל מבחינתי קובי אפילו לא הGOAT בלייקרס.

  10. לייקרס, יאנקיז, מכבי תל אביב, ריאל מדריד, ברצלונה, יובנטוס- כל מכונות התארים הרעבתניות מעוררות אצלי סלידה עזה.
    ובארה"ב הכל יותר גדול, ככה היאנקיז והלייקרס לא בונות אלא קונות, הלייקרס עם הטריידים המופרכים האלה לרמה שהליגה ביטלה אחד (כריס פול ללייקרס לפני עשור).
    מתחבר המון לסעיף הקנאה, ההחלטות הלא מודעות האלה שעושים בגיל 10 דופקות אותך לכל החיים, חושב לפעמים שאיזה כיף לאנשים שבחרו לאהוד קבוצה מנצחת. פוסט מצוין, התחברתי מאוד.
    ואין כמו שנאה ספורטיבית, ואין שמחה כשמחה לאיד.

  11. חטא השיפוט שייך לליגה. כל מי שצופה במשחקי שנות השמונים ובודאי שבאלו של שנות האלפיים המוקדמות מבין שהמהירות של המשחק היום מגדילה את הקושי לשיפוט מדויק. מצד שני חלק גדול מההטענות לשיפוט מוטה נופלות בקטגוריה של שיפוט לא אחיד. בבעיה הראשונה קשה לליגה לטפל בבעיה השניה היא בהחלט יכולה. הבעיה השלישית היא הטיה פלילית לטובת הימורים. לא יודע מה הליגה עושה בנידון.
    .
    החטא הגדול של הליקרס הוא שוד הקבוצות הקטנות. קרים, קובי ועכשו דיוויס. הליקרס לא יכולים לרחוץ בנקיון כפים באף אחד מהמקרים. שקיל ולברון היו שחקנים חופשיים, כמו דוראנט ולכן חטא חוסר הנאמנות נופל לחיקם אם כי לא מעטים יאמרו שהעובדה שעשו זאת לאחר סיום חוזה שני עם הקבוצה מראה ששילמו את חוב הנאמנות לקבוצה המקורית ומשזו כשלה לנצח עזבו.

    1. ההטיה הגדולה ביותר היא לכיוון העדפת המרצ'נדייס / אחוזי צפייה מצד הליגה.
      הם צריכים שמות גדולים לשווק וכדי שיביאו קהל.
      הפעם אלה הלייקרס ולברון.
      דייוויס זה נגזרת מלברון.
      השיפוט ההוגן נזרק לפח עבור העדפה זו.
      הליגה מעדיפה כסף על ספורטיביות וזה עובר לשופטים ונראה בבירור על המגרש.
      WWF.

  12. חחח לא ידעתי שיש בך את זה ערן.
    גם אני גדלתי על שנאת לייקרס אבל איכשהו זה עבר לי. מצד שני לך יש אח…
    שלא תמצא בסוף את הראש של הלוטרי בקופסא עם הבחירה הראשונה בדראפט 2022 ללייקרס…

  13. פינת ג"ס. רוב הסיכויים שאחד משני החיוביים ל קוביד-19 הוא דרין. הוא היחיד מבים הותיקים שלא התראין..
    .
    אני ממש לא אוהב את הדיבורים על הבאה של הארדן לג"ס.

    1. אין ספק שהנאגטס, טריילבלייזרס והראפטורס ביחד לא שוות לרמת העניין בלייקרס. והפליקנס מעניינים פי שתיים מיוסטון.
      זה איכשהו הסיכום הכי מוצלח של הטור הזה גם מבלי להיות קשור אליו.

  14. כמאמר סלבוי ז'יזק (וזה ציטוט מדויק שלו) – זה לא שאתה שונא את הלייקרס, אתה שונא קפ…אאוץ', אאוץ', בסדר, קחו את דייוויס, בחירה ראשונה ואת ג'מאל מרי. ואת מצבור הלית'יום.

  15. פוסט אדיר אדיר אדיר.
    7 חטאים קונטנדר רציני בתואר הסרט האהוב עליי אז כמובן שהיה תענוג לקרוא את האנלוגיות לסרט.
    .
    מודה ששנאה ספורטיבית מובילה אותי בתחושותיי ורגשותיי הרבה פעמים – מכבי ת"א (לפני עשור הפועל), ריאל מדריד, לייקרס, פדרר.
    מעריך ושונא כאחד, מי יותר ומי פחות – בהתאם לתקופות ולתחושת האיום.

  16. מעולה, מאוד מזדהה! אגב, השנים האחרונות היו ממש תענוג בגזרת הלייקרס, והשיא היה בשנה שעברה בה לברון הגיע ואיכשהו הכל עדיין התחרבש להם (אוי איזה כיף היה כשקוואי נתן להם אצבע). ואז הגיע דייויס. מאז הכל אצלי בלנק, לא זוכר כלום.

    אתה מעיז לקטר על מונטריאול? אחת הערים הכי שוות בעולם! אתה גם במקגיל, בכלל ליגה, מה גם שיש שוורץ מרחק הליכה. בכלל, בתור אקדמאי בצפון אמריקה רוב הסיכויים היו שתגמור באיזה חור באייוה, יצא לך יחסית מעולה.

    1. תכלס. נמצא במונטריאול ומפנטז על איזה חוף בקצה השני של איוול קנדה?
      (ואם כבר, מדעי החברה זה הרבה יותר מדע מכמה מקצועות אחרים שאוהבים להגיד שהם מדע)

    2. האמת שאתה צודק. מונטריאול אחת הערים השוות בצפון אמריקה כמכלול. אם רק היה אפשר להעביר אותה כמה אלפי קילומטרים מערבה… מצד שני, אז היא לא הייתה מונטריאול.

  17. ניטפוק קל – גם החטא השישי (הכעס) מתיחס אליך – לכעס שלך – ולא ללייקרס שלמיטב ידיעתי הם הקבוצה הכי פחות כועסת שיש
    ותקשיב לאחים גדולים, הם בדרך כלל יודעים על מה הם מדברים (לא נועם, הוא קלולס)

  18. נהדר ערן!!!!!

    (אני התחלתי לשנוא את הלייקרס ב-1961 ואני אפילו כבר לא זוכר למה. כל מה שאני יודע זה שאני שונא אותם עד היום. לא ממש, אבל זה הפך למין צורת כתיבה. זה יוצא אוטומטי: "לס? שונא לייקרס")

  19. מאסטר פיס ועונג שבת, אח. נהניתי מכל רגע.
    7 סיבות טובות(מני רבות) לאהוד את הלייקרס:
    1. מג׳יק
    2. קובי
    3. ג׳רי ווסט
    4. ג׳ק ניקולסון
    5. פאולה עבדול
    6. שאק
    7. צ׳יק הרן

  20. לסעיף 7, הקנאה, לא אתייחס. למרות שגלידה טובה בווניס ביץ׳ כבר אין מזמן ובמקום תוכל למצוא שם ערימות של הומלסים.
    חשבתי לאחרונה על מחלקת הסקאוטינג של הלייקרס – אחת הסיבות (בנוסף לג׳רי ווסט הגאון שלנו) שהמועדון מצליח כלכ כך על פני שלושה עשורים ויותר. ולאו דווקא עם השמות הגדולים.
    כמה דוגמאות מהמותן:
    – דריק פישר – נבחר כמדומני 24, נדבך די מרכזי בחמש אליפויות
    – מארק גאסול – חלק מעיסקה שהביאה את אחיו, שחקן ההגנה הטוב בליגה ב-2014, חוזר לשירותת מילואים אצלנו
    – ג׳ורדן קלארקסון – מקום 46 (!) בדראפט – הלייקרס והבחירה יגרמו לו להרוויח יותר מ-100 מיליון דולר!
    – ג׳וליוס ראנדל – בחירה 7 (של מיטש קופצ׳אק המצוקמק) – נחשב לשחקן חמישיה סביר
    – ראסל ואינגראם – שתי בחירות 2 שזכו בחוזה מאקס
    – וכמובן, במקום הראשון, מיי מן אלכס קארוסו שנסק מקריירה בג׳י ליג לשחקן חמישייה פותחת במשחק ההכתרה של האליפות ב-2020.

    מאחל לך עוד שנים ארוכות של השתנקות עם דני איינג׳ והפרוספקטים הנהדרים שלכם (איך לא לקחנו את טייטום, איך) ודשדוש בביצת המזרח. נתראה בחגיגות ה-3 פיט

    1. למרבה הצער, הכל נכון. איך אומרים היום הצעירים — מה ששלכם, שלכם. בביקור הבא שלי (נקווה שבקרוב) תצטרך להראות לי את החוף התורן שבאופנה עכשיו.

  21. לא מבין איך מישהו יכול לשנוא את הלייקרס, סתם קבוצה פרווה שלוקחת אליפות פעם בכמה שנים, בשביל זה לשנוא אותם?
    הרבה יותר מעניין לשנוא קבוצות כמו שארלוט או סקרמנטו שהיו צריכות לרדת ליגה כבר מזמן.
    ואם כבר שונאים אז רק את בוסטון בכל ענפי הספורט

  22. תתבייש לך!! איך נתנו לך להיכנס לשער של מקגיל?! אני אדבר שם עם מישהו כבר…
    .
    פוסט נהדר, רק פשוט הפוך… הסלטיקס המעצבנים היו אלו שתמיד הרביצו במקום לשחק כדורסל (ותירצו את זה במילים כמו "קשיחות" ו"נוקשות"). תכל'ס – הם היו חבורת בריונים קצת יותר אלגנטיים מהבד בויס (טוב, עם לארי בטוח שיש לך אלגנטיות…) – וזו הסיבה היחידה שאתם בכלל משתווים לנו בכמות התארים.
    אז תמשיך לסבול לשמחתי. אני כבר אבוא לחגוג איתך כשיהיה קצת נעים יותר בעיר הנפלאה שלנו, עם איזה פוטין (poutine) דשן ואחריו קינוח בג'ולייט או שוקולד…

  23. אמנם קצת באיחור. אבל תודה רבה!!! פוסט מצויין וחשוב!
    .
    לאחרונה נפל לי האסימון שהלייקרס הם לא באמת הם רק נהנים מן המוגמר. בעוד קבוצות מפתחות שחקנים ועושות אותם לפרנצייז פלייר, ל.א מקבלת את השחקנים כבר בשיא שלהם ורק קוטפות את הפירות.
    דוגמאות לכך – שיקגו "גידלה" שחקנים מצויינים גם בתקופת ג'ורדן וגם בתחילת העשור (רוז, באטלר, נואה, דנג ועוד) בעוד הלייקרס קיבלו את שאק שהגיע לשיא, דוויט בשיאו, קארים בשיאו, לברון ואידיי בשיאם. במקביל כל הבחירות הגבוהות שהם קיבלו, פרחו ברגע שהם עזבו את הלייקרס, ראסל, קלרקסון, רנדל, אינגרם ועוד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט