אמא שלי, הדסה לס

השנה היא 1926. אמא, ראשונה בשורה הראשונה משמאל, עם חבריה לתנועת 'השומר הצעיר' במין 'מסיבה' שעשו לכבודה עקב החלטתה לעלות לארץ ישראל. כל יהודי ז'אגר (והרבה מיהודי ליטא המדינה) דיברו עברית רהוטה להפליא. כולם היו ציונים ורבים עלו לארץ ישראל. היו כמה 'סוציאליסטים' שהעדיפו את בריה"מ. ביניהם חבר של אמי. אמי ניפטרה ב-1982.

היום מצאתי שני שירים שאמי כתבה, אחד לקראת יום ההולדת בת שנה של בתי סיגל (היום גרה בהוד השרון עם שלוש נכדותי האהובות דריה (23), אמי (20) ורומי (12), ושיר שני שכתבה לבנות כיתת צעירות מאיתיופיה שהיא לימדה כמתנדבת ברמת הדסה ליד טבעון.

אמי היא מהעיירה ז'אגר, ליטא. תמונה זו היא משנת 1926 כשאמי – ראשונה משמאל בשורה התחתונה, הייתה בת 26, ובאותה שנה ארזה תרמיל על הגב, אמרה שלום להוריה ולחמשת אחיה ואחיותיה (האח ג'ייקוב עזב אחריה לדרום אפריקה, ואחותה שרה הגיעה לפלשטינה-א"י שלוש או ארבע שנים אחריה) ואיכשהו הגיעה לאיסטנבול אחרי טילטולים של כמעט חודש, ומשם מצאה איזו אונית משא שאספה כמה מעפילים בדרכה לחיפה.

לאמי הייתה אחות, גיטה, שעזבה עם בעלה יוסף את ג'אגר שנתיים-שלוש לפני, ובנו בית בבת-גלים (הבית הקטן מס' 31 – הבית בו נולדתי וגרתי בו כמה שנים אחרי גרושי אמי מאבי הביולוגי אהרון. בית מס' 31 נמצא ליד בית השלוש-קומות שקיים עד היום ברח' חוף התכלת 29- שאף הוא ניבנה ע"י דודי יוסף ואחיו יהודה. הבית קיים עד היום, וזה הבית בו הייתה משך 30 שמה מסעדת מוסה-דג, לדעתי מסעדת הדגים מס' 1 בארץ שהציעה סרטנים מהחוף שלנו לפני שאיש חלם שניתן לאכול סרטנים, ושזה מאכל מעדנים.

סבי (אביה של אמי הדסה) היה יהודי-ציוני דובר עברית רהוטה (כל יהודי ג'אגר דיברו עברית רהוטה; פעם צילמתי מכתב 'אהבה' ששלח החבר של אמי, צבי, שעבר ללמוד 'בגימנסיו' בןקובנה בו הוא מנסה לשכנע את אמא שעתיד העולם (והיהודים) הוא 'סוציאליזם ולא ציונות'. אמי ענתה לו בזעם ש-"כל אחד רשאי לעשות את בחירתו הוא". סבי היה ציר בקונגרס היהודי וכתב שני ספרים בעברית שהתפרסמו בליטא, אבל הלכו לאיבוד. אולי ירשתי משהו מסבי ואמי…

לפני כ-30 שנה בת דודתי פועה (הבת של גיטה ויוסף) עשתה טיול לחיפוש שורשים לז'אגר, מצאה את הבית בו גרה אמי, אבל לא מצאה כמעט מאומה, ובמיוחד את ספרי הסבא שנעלמו ואינם. אלה שנשארו בז'אגר – סבתי, סבי, ו-שני ילדים – מאיר וניסן (נדמה לי שניסן) אבדו בשואה.

אם כך סבי היה מין 'סופר', ואמי נהגה לכתוב פואמות לבטאון 'חיל האוויר', ולמין איזה כתב-עת בשם 'דבר הפועלת'.

אז הנה שתי הפואמות שמצאתי. ייתכן שאמצא עוד כי רק עכשיו פתחתי מעטפה מצהיבה עם תעודות כיתה א' שלי, תמונות ישנות, ומכתבים שאני יושב לקרוא. ככה זה כשאתה עסוק מעל לראש וישנן מעטפות שלא פתחת אף פעם או לפני 50 או 60 שנה ושכחת על קיומן…

אז הנה השיר ששלחה לאשתי רינה ז"ל, ושמצאתי עתה:

ליום ההולדת של סיגל – –

לסיגלי נכדתי, אזמר היום שירי,

איך אני בישראל, מחכה לך, יום וליל! 

אמך כתבה לי באגרת, שאת כבר ילדה גדולה !

חיש מהר – בעוד חודשיים תהיי כבר בת שנה! 

ואביו כתב לי אמש (כל לבו בישראל)

שהוא אורז כבר בובותייך, השפנפון והדובון! 

כבר פתחתי את השער, לרוחה את כל ביתי

כי אני, רק האגרת כאן לוחצת ללבי! 

*****

הדסה לס , חודש פברואר 1968, קרית טבעון

*************

(זהו שיר – פואמה, שאמי כתבה לתלמידותיה, רובן ככולן מאיתיופיה, שהיא לימדה כמתנדבת ברמת הדסה)

מוקדש לתלמידותי, אמהות שבגיל  20-30 לא ידעו קרוא וכתוב והגיעו עד לרמה של קריאת עיתון. 

שירת האנלפביתית 

מדממה עמוקה נחלצתי היום, ואשיר הללויה לגואל !

ואשיר לבדי, ואבחור במלים, בהברות, שנוצרו בלבי! 

התביני, אחות? הדמעה הנגרת אוכל במלים לבטא!

והגיל, שמציף את לבי הדווי. אוכל בצלילים לשזר! 

ממזרח מערב – עד חוף השנהב

אהדהד – רק קריאה וכתיבה !

ואחבק העולם במלים הספורות,

באושרי העובר על גדותיו! 

מקרן זוית – קורצים השלטים

מודעות על לוחות – נכתבו עבורי!

ודובב מסביבי עולם הפלאות 

של סיפורים נפלאים שיוצרות אותיות!

הכל עבורי ... 

הדסה לס 

קרית-טבעון 1969 

*************************************

IDO הזכיר בתגובה איזה דור מיוחד היה דור הסבים, ואבות הסבים שלנו. איזה אומץ היה להם. עניתי לו בתגובה:

אתה יודע, IDO, העלית משהו שאף פעם לא חשבתי עליו: הנה אמי, בת 26, עם מזוודה. איך מגיעים מז'אגר, ליטא, לאיסטנבול? ולמה לאיסטנבול ולא לנמל אחר? אמי בת 26. מדברת רוסית, עברית, יידיש, וליטאית. אני לא חושב שאז היא ידעה שפה נוספת. איך היא מגיעה לאיזה שהוא חור באיסטנבול? באיזו שפה היא מדברת? את מי היא שואלת בקשר להגיע לפלשטינה באנייה? מאיפה תופשים אנייה? כמה זה עולה? באיזה כסף משלמים? היא סיפרה לי שלקח לה חודש להגיע מז'אגר לאיסטנבול. היכן היא ישנה? היכן היא אכלה? היכן כיבסה את בגדיה? לי זה ממש לא מובן כל העסק הזה.

פפאום צצות שאלות חדשות:

*אחותה של אמי גיטה, הגיעה עם בעלה יוסף, אחיו של יוסף יהודה, ואשתו חווה. אני מניח שהם הגיעו ב-1922 לחיפה.

*כיצד היה להם כסף כבר ב-1925-6 לבנות בית לשתי משפחות ליד הקזינו, ובית בן 3 קומות שהיו – וישנן בו עדיין =- מסעדה ואיזה 5-6 חנויות (הבית גם פונה לשדרה?

*ממי הם קנו את האדמה מול הים? אני יודע שהיתה להם חנות בדים ברח' יפו בעיר, אבל כיצד הצליחו להגיע מז'אגר, ולהפוך ל-LANDLOARDS בבת גלים תוך 4-5 שנים?

*כיצד אמי הודיעה להם שהיא החליטה להגיע? אז מכתב היה לוקח כנראה חודש להגיע מז'אגר לבת גלים.
*האם הייתה לאמי מין ויזה כניסה? איזה שהוא פספורט? האם מישהו חיכה לה בנמל חיפה?

*איך הגיעו ב-1922 מבת גלים להדר הכרמל לרופא? לבית חולים? ללדת?

השאלות קופצות למוחי. איך זה שאף פעם לא חשבתי עליהן ולקחתחי את הכל כמין דבר שקורה בעצמו?

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. אופיר נ.

    5 דצמ 2020 05:53:21

    נהדר מנחם.
    המילים שנכתבו מזמן, בין אם במכתב ובין אם בשירה,
    הם קפסולה שבה נשמרים רגשותיו ותחושותיו של המחבר.
    וכן התפוח נפל מתחת לעץ.
    ולא רק זה, אתה גם דומה לאמך ז"ל ויזואלית.
    תמשיך לכתוב!
    הרבה בריאות.

  2. IDO

    5 דצמ 2020 06:32:56

    הדור של הסבים שלנו מדהים בעייני.
    איזו עברית יפיפיה, מלבד מולי לא נשאר לזה זכר.
    איזה אומץ צריך בגיל 26 לקחת מזוודה ולצאת לדרכים. לארץ של חול וחולרה.
    תודה על השיתוף מנחם.

    2. מנחם לס

      5 דצמ 2020 07:08:50

      אתה יודע, IDO, העלית משהו שאף פעם לא חשבתי עליו: הנה אמי, בת 26, עם מזוודה. איך מגיעים מז'אגר, ליטא לאיסטנבול? ולמה לאיסטנבול? אמי בת 26. מדברת רוסית, עברית, יידיש, וליטאית. היא מגיעה לאיזה שהוא חור באיסטנבול. באיזו שפה היא מדברת? את מי היא שואלת בקשר להגיע לפלשטינה באנייה? מאיפה תופשים אנייה? כמה זה עולה? באיזה כסף משלמים? היא סיפרה לי שלקח לה חודש להגיע מז'אגר לאיסטנבול. היכן היא ישנה? היכן היא אכלה? לי זה ממש לא מובן כל העסק הזה.

      1. IDO

        5 דצמ 2020 08:14:29

        גדולת הרוח .
        סבתא שלי בגיל 17, יצאה לבדה לישראל. אוניית מעפילים פצפונת עם עשרות מהגרים עם מזוודות. הבריטים תפשו אותם, שנה במחנה הסגר בקפריסין. אחר כך מחנה פליטים בפרדס חנה, ואז לקיבוץ צעיר. וואו!

        1. Avri

          5 דצמ 2020 10:37:54

          סבי וסבתי אותו הדבר. הגיעו אחרי דרך לא דרך לקיבוץ שהיה אז בעיקר כמה צריפים מעץ, בוץ ודליים של אידיאולוגיה (ראיתי תמונות, נשבע לכם, לא היתה בריכה!). היתה תקופה לפני מלחמת העצמאות בה הגברים היו עושים משמרות ושולחים כל פעם קבוצה (על עגלה וסוסים) לקיבוץ שכן לעזור בהגנה על הישוב. סבי סיפר על זה בחיוך אבל מי יודע מה עובר על איש צעיר במצב כזה (ברכו מהנאצים בערך יומיים לפני, פתאום "חיילים" במלחמה). אחיו ואחותו של סבי באותו הזמן חיו בארצות הברית והתבססו כלכלית. מי ביניהם עשה מעשה יותר הירואי – ברור לי לחלוטין. מי ביניהם נהג בחוכמה, ברור לי פחות.

  3. מנחם לס

    5 דצמ 2020 07:50:06

    אחותה של אמי גיטה הגיעה עם בעלה יוסף מז'אגר ב-1922, ואתם אחיו של יוסף – יהודה חס, ואשתו. אני מניח שהם הגיעו ב-1922. כשאמי הגיעה כבר היה להם בית מול הים של שתי דירות, והם החלו לבנות בית של 3 קומות מול הקזינו. ממי קנו אדמה ממש מול הים? מאיפה קיבלו רשיונות בנייה? היכן מצאו קבלנים שידעו לבנות בית גבוה כעשרים מטר מהים כשהקרקע כולה חולית?

    מה עשו כשהיו צריכים רופא? כיצד הגיעו להדר (יוסף ויהודה מעולם לא נהגו).

    איך אמי ניכנסה ארצה? ללא פספורט או ויזה, או עם? האם מישהו ידע שהיא מגיעה? כיצד מצאה דרכה לבת גלים?

    מיליון שאלות שהייתי עסוק מדי לשאול את אמי.

  4. גיא רוזן

    5 דצמ 2020 08:02:15

    כל כך הרבה כבוד למילה הכתובה,
    כל כך הרבה כבוד לשפה העברית.
    .
    יפיפה (או כפי שנכתב במקור, באותה תקופה אז עוצבה השפה העברית – יפהפה)
    .
    תודה, מנחם.

  5. מומי החציל

    5 דצמ 2020 08:59:09

    תודה רבה על השיתוף דוקטור
    איזה מילים ואיזה קלאס
    בעוד 70 שנה הנין של סטטיק יתלהב מהסבא רבא שלו שכתב את טוטו בום וקוואי, מלל ברמת בית שימוש ציבורי
    דור בא ודור הולך ורק המנגינה נשארת
    שיר ממ. חציל לדוק-
    מעשה בפרופסור בכדורסל מגרינוויל
    שביום מן הימים נכנס לליבו של החציל
    כותב הוא בכל יום ולעיתים מטריל
    שם שמוק על הביקורת בעליל
    מה קרה לו? הפך לדמקורטי קיצוני
    בלילות מתגעגע למרק רגל תימני
    מה עשה עם העיזות? עכשיו הוא בורגני
    מהרדיו טייפ מפזם הוא את הפרח בגני
    אוהב מאוד את הבנות הנכדות וגייל
    את שמעון וברוך בשמחה הוא מבטל
    על רפי ההבנה הוא נהנה להשתולל
    ולמי שלא מתאים לעכוזו ידחוף מקל!

  9. האווי לאסוף

    5 דצמ 2020 11:31:48

    מעולה, דוקטור.
    סבתא שלי עלתה לארץ ב1910, כשהייתה עוד פעוטה. על פי המיתולוגיה המשפחתית, אביה נכנס לתגרה ברוסיה עם מוסלמי, והרג אותו. עלו לארץ לראשון לציון, שם הסבא הגדול הספיק לעבוד ביקב עם איזה בטלן אחד שאהב לדבר כל היום, דוד בן גוריון שמו.
    היו ימים

    1. Avri

      5 דצמ 2020 12:25:41

      בן גוריון עבד ביקב ב1907. יש מצב שמשפחתך עלתה מוקדם מהידוע לך, או לחילופין, שהסיפור של סבתא קיבל קצת 'צבע' עם השנים.

      1. הציפור הנדירה

        6 דצמ 2020 11:37:52

        השאלה כמה שנים דב"ג עבד ביקב וצריך לבדוק עם ב-1910 עדיין עבד ביקב, ואם כן אז הסיפור המשפחתי של "האווי לאסוף" מסתדר.

  13. FAN

    5 דצמ 2020 20:22:18

    מנחם אין על הפנינים שאתה מפיק כמעט על בסיס יומי. מראסל ווסטברוק שקראתי לפני דקה, ולהבדיל מליון הבדלות לאמך והדור הקודם עכשיו…עבר בירושה בהצלחה.
    ..
    קשה לי להגיד אפילו שזה דור אחר, זה פשוט עולם אחר לגמרי. איפה אנחנו ואיפה הם….
    לאיזה חיים זכינו בזכות ההקרבה והקשיים האין סופיים שלהם…הכל מובן מאליו בימינו…
    "מדינה" הייתה מילה חלומית ורחוקה כ"כ מהמציאות שפשוט לא יאמן לאיזה מציאות הגענו היום
    .
    אפרופו, בדיוק השבת קראתי בספר "יאיר" על האונייה 'סטרומה' שעלו עליה מאות יהודים שברחו מרומניה (שחברה לנאצים) שטבחה באלפי יהודים בשטחה…
    מוזכר בו בין השאר חג חנוכה (תש"ב- 1941) שיחול השבוע, בו הדליקו נר חנוכה בלב ים…
    הם עברו חודשיים בים עם תלאות שלא נגמרות. בקצרה מנוע מקולקל, אזורים מלאי מוקשים, מים ואוכל שנגמרו, עצירה באותה איסטנבול המדוברת.. ונסיונות אין סופיים של הקהילות היהודיות בעולם לשכנע את הבריטים הנבלות שבשום אופן לא נתנו לספינה להגיע לישראל.. הסוף העצוב של האונייה הוא הטבעתה על ידי הסובייטים, וטביעת כל היהודים עליה למעט אחד ששרר לספר…יהי זכרם ברוך…

  16. Zvika Bar-Lev

    7 דצמ 2020 19:19:47

    מנחם, יש גישה באינטרנט לארכיון המדינה. תעשה חיפוש לפי הדסה לס וניתן לראות את התעודותץ מתקופת המנדט. גם שלך וגם של אימך.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט