את לברון צריך להשוות למג'יק, לא למייקל / מנחם לס

מה שלברון ג'יימס עשה אמש, מייקל ג'ורדן עשה 6 פעמים: לנצח אליפות NBA ב-6 משחקים. אבל מיד תקראו על כמה הבדלים בין השניים, וכן כמה דעות והרגשות שישנן לי הערב, יום אחרי.

היום עיתונים, אתרי ספורט, וRADIO SHOWS לא יכולים היו לעצור בעצמם. כמה גולשים לא מחודדים במיוחד שלחו לי לינקים למאמרים בספורט 5, בוואלה, ובאתרי NBA, אתרי 'ספורט', ו'אתרי כדורסל' בעברית (בואו נגיד שהם שלחו לי לינקים לפייסבוקים ובלוגים יותר מאשר ל'אתרי כדורסל' כי אנחנו – עד כמה שידוע לי – אתר כדורסל ה-NBA היחיד בעברית) להסביר לי מה כולם כותבים בעברית על לברון הגדול שעבר אחת ולתמיד את מייקל.

לשמחתי ישנה לי כתובת אימייל שלא מפורסמת כאן, אחרת הייתה בצרה.

אז ככה:

  • האם לברון הוא שחקן כדורסל מעולה ביותר?

בוודאי. גם ביל ראסל, קארים, מג'יק, ומייקל היו שחקנים מעולים ביותר.

עם טבעת רביעית בקבוצה שלישית יש לו CASE להיחשב כאחד הגדולים ביותר. אילו שאלו אותי היום למי היתה את הקריירה הגדולה ביותר ב-NBA הייתי צריך לחשוב בין ביל ראסל, קרים עבדול ג'אבר, ולברון. מבחינת אליפויות וניצחונות לא היה כביל ראסל, אבל הייתי מוכן לשמוע טענות לזכות לברון ג'יימס, אם כי מבחינת אליפויות ביל ראסל – 11 אליפויות ב-13 עונות – אפילו לא מציץ אחורנית.

אבל אני יודע שכשחקן אינדיבידואלי וקבוצתי לא היה – ואני לא מאמין שבחיי אצליח לראות – שחקן טוב כמייקל ג'ורדן.

יכולים להמשיך לומר לי כמה שרוצים (עגל, אני מקווה שאתה מקשיב) ש"לראות אותם ב'חי' לא נותן לך יתרון על לראות אותם ב-TV עשרים וחמש שנים מאוחר יותר".

מי שבאמת מאמין לזה שימשיך להאמין.

מה שאתה רואה מששה-שבעה מטרים – ואני ראיתי את שניהם בסביבות 30 פעם כל אחד – ומה שאתה שומע, אתה לעולם לא יכול לקלוט בטיווי. אבל לא אתווכח על כך עם אף אחד, כי אני יודע מה שאני יודע. אני סומך על עיני ואוזני, ואני סומך על הבנת הכדורסל שלי, כשאני יודע ללא ספק שאילו התחלתי קבוצה חדשה היום, הייתי בוחר במייקל ללא היסוס. שני? הייתי חושב קצת על 'קרים נגד לברון', וכנראה הייתי להיעזר מעט בקלפים, אבל כנראה שהבחירה הייתה נופלת על בלברון.

לברון פשוט הפסיד יותר מדי משחקי פלייאוף. הוא הפסיד יותר מדי גמרים. הוא הפסיד אולימפיאדה והוא הפסיד FIFA. מייקל אף פעם לא הגיע לגמר שהוא לא ניצח בששה משחקים, או לאולימפיאדה שהוא לא ניצח כשחקן הטוב ביותר.

היו כמה דברים שעזרו מאד ללייקרס בנצחון במשחק הששי:

1)מיאמי הייתה יותר FLAT יותר מ-SALT LAKE ליד סולט לייק סיטי. מהשנייה הראשונה היא נראתה ללא רוח חיים. גוועת, גוססת, ושובקת. לא הייתה בה כל להיטות, כל השתוקקות. היא נראתה כקבוצה מתאבנת מהרגע הראשון.

למה? זאת אחת השאלות המעניינות, ובאותו זמן הבלתי מובנות ביותר, בפסיכולוגיה של הספורט.

ייתכן מאז שהיתה זו – במידה מסויימת – אשמתו של המאמן אריק ספואלסטרה.

לאיש הזה בתמונה קראו ניק רוקני. הוא היה מאמן קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת נוטר-דאם בשנות ה-30. אני יודע ש-2020 זה לא 1931. גם שחקנים מקצוענים הם לא ילדים בני 19 ו-20 בנוטר-דאם שרוקני כל כך טירף לפני משחקים שישנן דעות שהוא אפילו היפנט את שחקניו לפני משחקים (זה לא קשה במיוחד; פעם עשיתי זאת לדוגמא עם כיתה אחת שלי בביומכניקה, ועשיתי זאת פעם רחת עם שחקני הכדורגל שלי, ואם אתם לא מאמינים לי, במפגש הופס הבא אני אעשה 'היפנוזה קבוצתית' ותוך דקה אהפנט 90% מכם, ואלה שלא יופנטו יהיו רק אלה שלא יעקבו אחרי הוראותי).

רוקני טירף אותם עד כדי כך שפעם אחת ביקש מאחד משחקניו לרוץ דרך הקיר, והוא עשה זאת, שבר את קיר הפלסטר, ופרצופו התמלא דם. זה ספור אמתי שסופר שוב ושוב).

אני יודע שהיום זה מגוחך, אם כי באוניברסיטת קלמסון ראיתי במו עיני את מאמן הפוטבול לפני שנתיים מטריף את שחקניו (האוניברסיטה ידועה כאוניברסיטת בפטיסטית ואבנג'ליסטית, ואני לימדתי בה!) שהם לא משחקים עבור עצמם, או עבור המאמן, או עבור האוניברסיטה, אלא הם יוצאים להילחם להציל את נשמתו של ג'יזוס קרייסט!

אריק ספואלסטרה הוא טיפוס שקט מאד, וממש ביישן. אני רואה אותו מדבר עם שחקניו לפני המשחק ואומר להם, 'אוקיי, הבה ונצא לנצח!'.

2) משך כל המחצית הראשונה צרחתי 'אוליניק! אוליניק!. למעשה צרחתי לאריק ספואלסטרה לעצור את המשחק ולשנות משהו כי היה ברור שמיאמי הגיעה מתה למשחק. אני לא סתם ניצחתי משהו כגון 130-140 משחקי כדורגל עם איזה 25-30 הפסדים (פעם הכנסתי הנה ציטוט. לכו ל-ADELPHI.COM ותמצאו בעצמכם) עם קבוצותי ב'אדלפי יוניברסיטי', מכללה קטנה יחסית ודי נחבאת אל הכלים ללא כל מסורת כדורגל, או איזה שהיא מסורת אחרת. לקחנו גם אליפות NCAA (דיב. II) ופעמיים מקום שני ושלישי בכל ארה"ב. אני יודע על מה אני מדבר. אני מרגיש דברים כאלה.

אריק ספואלסטרה לא 'מרגיש אותם'. הוא נתן לאותם שחקנים לשחק אותו דבר אפילו כשההפרש גדל ל-28 נקודות ואז ל-34.

3) כשאריק הכניס – סוף סוף – את אוליניק התוצאה הייתה 63-91 לטובת הלייקרס. הרגשתי רצון להקיא. רציתי לפוצץ את הטיווי. אפילו גייל אשתי (היקרה לי מכל!) ידעה והבינה שזה לא הזמן להתבדח על חשבוני. פתחתי את העריכה באתר וכתבתי "NIGHTMARE", ואז עוד כמה מילים, ופרסמתי. שלא יחשבו שאני מזיין את המוח אחרי שזה כבר קרה!

4) מאותו רגע שאוליניק ניכנס, הדפיציט קטן מ-28 ל-13. אני לא טוען לרגע שאם אוליניק היה משחק מההתחלה הלייקרס לא היתה מנצחת. אבל אני גם לא מסכים שהלייקרס הורידה את רגלה מהדוושה. היא לא. אבל מי שמבין כדורסל (אני לא מתכוון לתגובות המטופשות של כמה שסתם התבדחו או רצו לעקוץ בבלוג החי) – ממש מבין – היה חייב לראות כמוני כיצד כ-ל משחקה של מיאמי השתנה מיד מהקצה אל הקצה. הוא שיחק עד הסוף. ב-16 דקות הוא היה 4 מ-7 ל-9 נק' (כולל 1 מ-1 מה-3), קטף 7 ריב', חסם אחת, וסיים עם +19.

5) אני לא יכול לחשב את תרומתו נטו, אבל היה לי ברור שצדקתי כשרציתי אותו כבר ברבע הראשון. כתבתי בפרוש ש"מיאמי חייבת את אוליניק או מאיירס ליאונרד על הפארקט כי הלייקרס הורגת אותם תחת הסלים". מהרגע שאוליניק ניכנס, AD היה חייב לצאת החוצה להגן עליו, וכל הגנת הלייקרס נפתחה ומיאמי סיימה את הרבע הרביעי ב-19-35 לטובתה.

6) עוד דברים שהרגו את מיאמי:

א)הקבוצה היתה FLAT גם בפנים של השחקנים, גם בשפת הגוף שלהם, וגם במשחק של 34% קליעה במחצית הראשונה. לא מהשלוש. 34% מהפרקט!!!

ב)מיאמי איבדה רק כדור אחד פחות מכמות האסיסטים שלה (11 נגד 12). עד שאריק החליט בטובו להכניס את גורן דראגיץ' המשחק היה אבוד.

ג)ג'ימי באטלר היה ג'מל מוריי במשחק האחרון: סחוט. הסברתי כבר אז את ההשפעה ארוכת הימים של עייפות אירובית ואנאירובית מקסימלית. חוב החמצן, החומצה הלקטית, ו-אני בטוח למרות שאין על כך מחקרים מדעיים לידיעתי – FATIGUE מוחי, גורמים לעייפות שהשחקן לא מרגיש, עד שהוא נידרש למאמץ נוסף. ג'ימי באטלר לא ידע לפני המשחק שהוא סחוט. הוא הרגיש מצויין, ו-READY TO GO. אבל כשהגיע הזמן לביצועים מקסימלים, לפתע הניתור לא היה ניתור, רוח הלחימה לא הייתה רוח לחימה, ואני בטוח שבמחצית המשחק הוא לא חשב אפילו על קמבק. כל מה שהוא רצה היה שהמשחק ייגמר.

יש לי עוד דברים לומר על המשחק, אבל כמו ג'ימי, גם אני די מחוסל מנטלית, ולא רק בגלל המשחק וטראמפ.

מה לא אהבתי אחרי המשחק?

שלברון אמר שהוא 'הרגיש חובה לנצח' כי זה היה סיום 'למסע ארוך שמטרתו הייתה לסיים כאלוף הלייקרס, והמשך מתאים ללגסי של קובי', ו-AD אמר ש"בנצחון הזה מלאנו את רצונו של קובי".

בולשיט. לקובי אין היום כל רצון. הוא בדרך להפוך לעפר ואפר, כפי שיהיה גורל כולנו. ואם AD או לברון חושבים שקובי היה רוצה שהם ינצחו, הם טועים מאד. קובי היה מאושר מאד להיות 'אלוף הלייקרס האחרון' לעוד כמה שנים טובות. אולי לא נעים לכמה מכם לשמוע זאת, אבל לי ישנה תכונה לומר את מה שאני חושב, וזה מה שאני מאמין שקובי היה חושב – אילו היה עדיין בחיים.

הגיע הזמן לחזור לכותרת הפוסט.

אם למייקל היה חבר קבוצה כמו AD היה צורך לנעול את הליגה. אילו מייקל לא פרש לבייסבול, ובעל הקבוצה ריינסדורף היה מוכן לשלם, למייקל היו היום עשר טבעות, לפחות.

לברון מעולם לא היה מייקל, ולעולם לא יהיה.

מג'יק? מג'יק זה סיפור אחר.

מגיק זכה ב-5 טבעות, עם קבוצה מהטובות בהסטוריה, והיה תמיד שחקן ששיחק בניגוד מחלט למבנה גופו וגובהו. הוא היה שחקן אחורי ביסודו, אבל שחקן אחורי שהיה יכול לקבור אותך גם תחת הסל. הוא לא היה זריז ואתלטי כמייקל, לא היה לו ניתור של מייקל, אבל הוא היה בגובהו של לברון, ותכונות משחק דומות מאד. מג'יק הוא 9'6, בדיוק כמו לברון. מג'יק היה 240lb לברון הוא 250.

שניהם היו גם מובילי ומחזיקי הכדור של קבוצותיהם, ולא משנה באיזה תפקיד הם עלו לשחק.

היו הבדלים: ללברון ישנה היום כניסה טובה יותר לסל מאשר היתה למג'יק, אבל למג'יק היתה מסירה טובה יותר, והוא היה מקובל ואהוב ע"י שחקני קבוצתו יותר מלברון.

שניהם – מג'יק ולברון – היו יכולים לשחק גם כל תפקיד מ-1 עד 5 טוב יותר מג'ורדן שהיה מצליח רק ב-2, ו-3. אפילו "4" היה אולי גדול עליו.

אז אנא, הפסיקו להשוות את לברון למייקל כי למייקל היה הכול טוב יותר מלברון, ובעיקר נקודות, והשיפור הגדול שלו שהוא בהרבה גדול מהשיפור של לברון בפלייאוף.

מג'יק השתתף ב-9 סדרות גמר ב-12 עונותיו, מהן זכה ב-5 טבעות. לברון עשה 10 FILALS ב-17 עונותיו ב-NBA, אבל זכה רק בארבע טבעות. מייקל הוא 6 מ-6 בגמרים, והכל ב-6 משחקים מקסימום. לברון הפסיד גם את מדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 2004, ואליפות העולם ב-2006 – גם באולימפיאדה וגם באליפות רק מקום שלישי.

מייקל לעולם לא היה 'מסכים' להפסיד מדליית זהב אולימפית או אליפות עולם. הוא פשוט לא היה 'מרשה' לשחקניו להפסיד. זה היה מייקל.

בגלל ה-LONGEVITY ללברון תהיה את הקריירה הגדולה מכולם, ולהיכנס לשיחה להשוואה עם מג'יק זה כבוד מספיק גדול.

מייקל הוא ליגה בפני עצמה. TAKE MY WORD.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 166 תגובות

  1. כייף לקרוא כמו תמיד אבל כמה הערות:
    1. למה צריך כל הזמן להשוות את לברון למייקל? עד כמה שאני לא סובל אותו אפשר פשוט להעריך את גדולתו ולהשאיר את ההשוואות האלו מאחור. הרבה דברים יעמדו לשכות מייקל OVER לברון אבל כשמוציאים את הרגש הצידה ומסתכלים מספרים וסטטיסטיקה לברון לא נופל ממנו. היות ואנחנו בני דור אחר אז חכה עוד 5 שנים ותראה שכל דור ה Z מעריצים את לברון כמו שאנחנו הערצנו את ג'ורדן.

    חוץ מזה – רק טעות אחת רצינית הוא עשה בקריירה המאוד מחושבת שלו: THE DECISION אבל הוא היה צעיר ושחצן. תכלס השחקן הכי טוב ב NBA ב 15 שנים האחרונות.

    2. לגבי מיאמי – הכל נכון ר ק שהמשחק היה GARBAGE TIME בערך מאמצע הרבע השני. הלייקרס היו יכולים לנצח ב 50.
    3. לא יודע – ללייקרס היתה ריצת אליפות קלילה מדי. שום סידרה שלהם אפילו לא היתה מותחת באמת וזה עוד בלי ברדלי. קצת בלתי נסבלים כל החבורת סגול צהוב הזו אבל מגיע להם שנוריד את הכובע.


  2. .
    (קרדיט לזאק לואו, ESPN)
    .
    הגיע הזמן להיפטר מכמה נרטיבים, לסדוק קצת את המיתוס.
    .
    א. המאזן של ג'ורדן הוא לא 6 מ-6. הוא 6 מ-13, או אם נבחר להיות הוגנים, 6 מ-11 (בניכוי וושינגטון).
    הפסד בסיבוב הראשון < הפסד בסיבוב השני< הפסד בגמר האזורי < הפסד בפיינלס. . ב. "אם ג'ורדן לא היה פורש. אז ככה, ספקולציות יכולות ללכת לכל מני כיווינים. כן, בהחלט יכול להיות שהבולס היו זוכים ב-94', אבל שום דבר לא מובטח (כפי שניתן היה לראות ב-95' שמשום מה נעלמת לה תדיר מאזכורי עלילות ג'ורדן). וחשוב יותר, אותה מהנוחה לא הייתה בגלל פציעה. היא הייתה נטו מנוחה. עד כמה היא זו שאפשרה לג'ורדן לחזור לרצף 3 האליפויות? כאמור, ספקולציה. . ג. למייקל היה חבר קבוצה כמו פיפן. ועוד אחד כמו רודמן. להזכיר, פיפן סיים 3 בבחירה ל-MVP של 94'. אחד משחקני ההגנה הגדולים, ואול ארואנד אדיר שתפור בול למידות צרכיו של ג'ורדן. רודמן? הוא רגע לפני שהצטרף לבולס נבחר ל-ALL NBA. מגדולי שחקני ההגנה של המשחק. לא ברור לי הצורך לשנמך את הבולס, גרסת 96' היא סופר-טים. . ד. אחרון, ולא מופיע כאן בפוסט, אבל חייב אזכור. התקופה. קראתי לא מעט תגובות קלולסיות שמספרות איך לברון היה קמל אם היה פוגש את ההגנות הקשוחות של תקופת ג'ורדן. אז כן, מותר היה לשמור עם היד. לא רואה איך זה באמת משפיע לרעה על שחקן בממדיו של לברון. אבל מה שאסור היה, זה לשמור אזורית. חלקנו זוכרים את סל הניצחון של ג'ורדן על קרייג אילו. יותר את זה שקבר את בהג'אז. יש איזו פואנטה שחייבים לזכור - שחקן שהצטרף לדאבל טים על ג'ורדן היה מחויב להישאר עליו. אנחנו מדברים על תקופת ה-ISO, אז ג'ורדן יכל בקלות לתפוס את העמדה ממנה ייקח את הפייד, או יעלה למיד ריינג' המנצח. . נחזור לתמונה המצורפת - מבט על רגע לפני המסירה של לברון להיל בסיום משחק 1, פיינלס 18'. יש על לברון שחקן. ויש עוד 2 שחקנים ששומרים על שטח. גרין ודוראנט עומדים שם, מוכנים לסגור על לברון אם ינסה להיכנס לצבע, או לצאת לשחקנים שלהם אם ימסור. הגנה שכזו, ג'ורדן לא פגש, בגלל שהיא הייתה אסורה. אני לא חושב שיש מישהו אובייקטיבי שלא ברור לו שרמת הקושי של הזריקות בשניות סיום עלתה פלאים בעקבות השינויים המאפשרים הגנות כאלו. מה היה קורה אם ג'ורדן היה משחק כיום? אני מנחש שהוא היה עובד יותר על הקליעה מבחוץ, והיינו רואים אותו עם הרבה יותר אסיסטים. נהדר הוא היה בכל מקרה. אבל הוא היה ג'ורדן של תקופה זו, ולא ג'ורדן כפי שאנו זוכרים (בגלל ששחקנים גדולים, יודעים לקחת את מה שנותנים להם, ולהפיק את המיטב מהסיטואציה) . תודה, מנחם.

    1. מסכים.
      לעניין הסופרטים של 95-96 ואילך: ציינתי אותו למטה אז הנה שוב – הבולס הביאו גם את רון הארפר. הוא קלע אצלם חצי מהנקודות שהוא היה רגיל לקלוע, לא מתוך כישלון אלא מתוך ויתור והשתלבות בתפקיד.
      עונה לפני הם היו קבוצת פלייאוף שקיבלה את ג'ורדן (בחזרה), רודמן והארפר. לא מדובר בקבותת לוטרי.
      *
      לעניין ההגנה: גם אך נזרום עם הטיעון של אלה שאוהבים את מועדון הקרב של הניינטיז – עדיין צריך לשמור על הקבוצה השניה.אז גם אם נניח שלא שומרים על לברון הוא גם לא יכול לשמור על הארדן, יוקיץ', באטלר או כל שם אחר…. אז נשאר מבחן התוצאה ולא מבחן ההגנות של אז לעומת אלו של היום.
      *
      אם ג'ורדן מגיע לעתיד אז הוא ייצטרך ללמוד לקלוע שלשות בסטנרד של ימינו. אם הוא נשאר כמו שהוא היה אז יהיו לו המון נקודות מהמיד ריינג' אבל פחות נצחונות. פשוט כי 10 שלשות שוות 10 נקודות יותר.

  3. בעיני לברון הוא לא בר השוואה לא רק לג'ורדן אלה גם לקארים עבדול ג'אבר….
    ג'אבר עם שלוש אליפויות קולג' , שש אליפויות נבא , קריירה של 20 שנה אין ספור שיאים ודומיננטיות שלברון יכול לחלום עליה….קליעת וו ביד ימין וגם ביד שמאל שלא ניתנת לעצירה בכלל …אני אזכור מלברון בעיקר שהוא צ'וקר ברגעי האמת ובסדרות צמודות הוא לא תיפקד….בבועה ללא לחץ של קהל ובשלושים הפרש הוא היה נפלא. אין ספק שמבחינה גופנית לברון הוא פלא ….אולי כדאי שלברון וסרינה יעשו ילד משותף מעניין מה יצא .

    1. סתם, ככה, להזכיר –
      .
      2012. גמר המזרח, מיאמי בפיגור 2 – 3 יוצאת למשחק מכריע מול הסלטיקס בבוסטון. הפסד, וכל אותה "החלטה" הופכת לבדיחה הגדולה בכל הזמנים.
      כריס בוש, שהיה פצוע במרבית הסדרה, פותח על הספסל.
      ברגע מלחץ זה, מול מי שהייתה ההגנה מס' 2 בליגה באותה עונה, לברון נותן את אחד ממשחקיו הגדולים.
      45 נק', 15 רב', 5 אס'. הסלטיקס בהלם, ההיט ממשיכים לאליפות.
      .
      2013, פיינלס, משחק 6. ההיט בפיגור 2 – 3, במשחק חוץ בסן אנטוניו. דקה לסיום הרבע השלישי, התוצאה הייתה 75 – 63 לספרס.
      ההיט נותנים ריצה של 25 – 12, ועולים ליתרון, 5 דקות לסיום. באותה ריצה לברון קלע 15 נק', ומסר 2 אסיסטים ל-2 שלשות, והפך משחק שנראה יה גמור (במשך 3 הרבעים הראשונים, הספרס חנקו את ההיט) לפתוח לחלוטין.
      אותו משחק, 28 שניות לסיום. ג'ינובילי מעלה את הספרס ליתרון 94 – 89. לברון מחטיא שלשה, אבל הרב' נשאר בידי מיאמי, כאשר שוב הכדור מגיע ללברון שקובר את השלשה, ומוריד את ההפרש ל-2, 20 שניות לסיום (לתחושתי, סל קלאצ' לפנתאון). קאוויי עוד מחטיא עונשין שמשאיר את מאימי מספיק בחיים בשביל אחד ריי אלן.
      .
      2013, משחק 7. לברון מסיים משחק אפי עם 37 נק', 12 רב', 4 אס'.
      42 שניות לסיום, ההפרש הוא רק 2 למיאמי. הכדור בידיים של לברון. 27 שניות לסיום הוא עולה לג'אמפ וקובר את ה-2 שמעלות את ההפרש ל-4, ולמעשה סוגרות את המשחק.
      .
      עוד סדרות צמודות עם סלי קלאצ' גדולים? מה עם הבולס ב-15'? באזר ביטר משנה סדרה. עוד באזר ביטר היה לו על פול ג'ורג' והפייסרס בסדרה צמודה במיוחד.
      מה עם פלייאוף 18'? אחת הקבוצות החלשות בשורותיהן שיחק, המשיכו כל הדרך עד לפיינלס כאשר באותו פלייאוף יש לו עוד צמד באזר ביטרים.
      .
      כאמור, אני כאן רק להזכיר…

      1. עדיין לא התאוששתי לגמרי מהקאמבק שהוא עשה נגדנו ב2016… הלוואי והיה צ'וקר. שואל את עצמי אם שתי האליפויות הבאות היו פיצוי מספיק על הטראומה (האמת שכן).

    2. יש לך זיכרון סלקטיבי. באליפויות שזכה בהן הוא ממש לא היה צ'וקר אלא הפוך וניפק עוד תצוגות קלאץ' מרשימות.

  4. תודה מנחם!
    מי כמוך יודע למלא את הואקום שנוצר עם ירידת המתח של סיום העונה עם פוסט שייצור עיניין.

    כרגיל בקודש- תגובתו של גיא
    עניינית מקצועית אמיתית עם אסמכתאות.
    תענוג.

    נקודה קטנה : מייקל בעצמו אמר שהיה גמור נפשית כשפרש לראשונה.
    אם לכ היה פורש – כנראה גם היה מתרסק.
    אכן נתן לו כח לעוד ריצה.
    וכבר כתבתי כאן באתר- לא חושב שמייקל ניצח או הפסיד לקבוצה היסטורית כלוחמים של 2016 – אפילו לא קרוב.
    קבוצה ששינתה את המשחק.
    3 גמרים לברון הפסיד לאחת הקבוצות הגדולות בותר
    שידע המשחק.
    בעולם ללא סטיב קר- למייקל 5 אליפויות וללברון 7 ואמרו אמן.
    לברון הgoat.

    1. מייקל היה וינר ותחרותי יותר גדול מחברון ושחקן שלם יותר מחברון כשגם בהתקפה וגם בהגנה היה אדיר באותה מידה עם חכמת משחק גבוהה ומוסר משובח וריבאונדר מצוין לגובהו ועמדתו וחוטף גדול.
      בסך כל היכולות והתכונות מייקל היה גדול מכולם.
      לברון גם לא גדול ממג'יק ובירד שהיו גאוני כדורסל יותר מכולם והפכו את השחקנים שסביבם לטובים יותר, יותר מכולם והם גם היו מנהיגים ווינרים גדולים לא פחות אם לא יותר.

  5. סוף סוף מישהו אמר את זה! השוואה מבורכת! שני שחקנים ״שהקדימו״ את זמנם ביתרון פיזי מובהק על אחרים. מכונות טריפל דאבל אינטליגנטיות שיכולים לשחק ב 5 עמדות. אני תמיד מספר שהייתי ילד הסבירו לי שמג׳יק הכי גדול. עושה הכל על המגרש מנהיג ווינר. הכי כך הסבירו לי שמייקל גדול יותר. מנהיג ווינר והקלעי הגדול מכולם. עכשיו שוב חוזרים לזה שסוג השחקן של מג׳יק גדול יותר?

    1. מג'יק לא היה גדול יותר. רק שונה. הם הרי שיחקו אחד נגד השני ומייקל ריסק אותו (אמנם מג'יק היה לקראת סוף הקריירה, אבל עדיין צעיר יותר מלברון)

  6. יאללה בקצרה
    1. למיאמי פשוט נגמר הדלק במיכל… וקורה… מה לעשות… הם הגיעו מרוקנים (ומותשים) למשחק 6 בתוספת לזה שהלייקרס באו סופר מוכנים אחרי הסטירה שחטפו במשחק 5. ההפסד הזה עדיין לא מוריד כלום מגודל ההישג של מיאמי ושחקניה, הם עשו "בועה" גדולה. לא רבים שמו אותם לצאת מהמזרח והם פשוט עשו זאת בכדורסל מהנה ושובה לצפייה עם חומר גלם שהוא ממש לא הכי מוכשר בבועה (וכבוד לספולסטרה שיצר שלם שגדול מאוד מסך חלקיו).
    הלייקרס, גם בסגלים מלאים, הם פשוט קבוצה טובה יותר. יש להם שני שחקנים שהם רמה מעל כל מה שיש להיט להציע (וג'ימי באטלר היה פשוט אדיר בפלייאוף הזה).
    2. שחרר מאולניק… מסכן הבחור… וגם מלנארד. שניהם בשיאם, לא היו משנים את התוצאה או משפיעים יותר מדי על המשחק. גבוהים נחמדים, אבל לא כאלה שלוקחים איתם אליפות, בטח לא בחומר הגלם של הסגל של מיאמי. החברה האלה היו אוויר בהגנה מול הלייקרס, ווגל ולברון שמחו בכל פעם שהם ראו אחד מהם פושט את האימונית ועושה את צעדיו לתוך המגרש.
    3. לג'ורדן היה את פיפן (אחד מאגדות הכדורסל והסייד-קיק האולטימטיבי… הרובין לבאטמן… או כל כינוי אחר). ובשושלת השנייה הוא קיבל את רודמן, שלטעמי הוא אחד השחקנים הכי לא מוערכים בהיסטוריה של המשחק. שחקן שהיה מסוגל להשפיע רבות על המשחק בלי לזרוק בכלל לסל.
    4. לברון עם קריירה אדירה – אחד המרהיבות שהיו ב-NBA והוא עדיין יוצר אותה. לטעמי ג'ורדן עדיין ראשון (ואני לא רואה את זה משתנה), וכל אחד שיבחר מה שבא לו לפי ראות עיניו. אלו פשוט ויכוחים בלתי נגמרים בין הגדולים ביותר אי פעם.

  7. לפני הסידרה כתבתי שההיט צריכים להרביץ לדיוויס. ספולסטרה בחר, רוב המשחקים, שלא להתמקד בזה ולנארד לא קם כמעט מהספסל כשאוליניק ישב משחקים שלמים. דיוויס היה שחקן המפתח כי מלברון היה ברור מה הליקרס יקבלו. דיוויס רככוכי ובוכה על כל מכה, אפשר היה לראות את זה בפליק שהעיף לקראודר ושרק במזל לא עלה לו בהרחקה. בכך שלא הפעיל עליו לחץ פיזי ספולסטרה נתן לדיוויס להכנס למשחקים.
    .
    למשחק האחרון השחקנים של מיאמי הגיעו שחוטים מעיפות, במקום לתת דקות בהתחלה המשחק לשחקנים 8 עד 10 ולהרוויח קצת מנוחה לשבעיה שסחברה בעיקר הנטל ספולסטרה סחט אותם משאריות הכח ברבע הראשון והקבוצה כולה קרסה ברבע השני. זו היתה תצוגה נהדרת של ניהול משחק כושל. חבל.

    1. לא רואה מה ספולסטרה היה יכול לעשות יותר טוב.
      אם הוא היה נותן דקות לשחקנים 8-10 בתחילת המשחק הלייקרס היו יוצרים פער שקשה מאוד לחזור ממנו, מסיבה פשוטה – הם שחקנים פחות טובים משחקנים הרוטציה…

      1. נכון , ואז היו טוענים על ספו מדוע לא הכניס את המנוסים יותר ועדיף מנוסה עם חצי מיכל מאשר טירון עם מיכל שלם. אין לדבר סוף, לכן לא היית קורא לזה ניהול משחק כושל

  8. מנחם, לא יצא לי להגיד לך את זה אבל תדע שאני אוהב אותך.
    בכל אופן, אין השוואה בין ג'ורדן ללברון, כמו שאין השוואה בלשחות בים לעומת שכשוך בגיגית. זה אלף.
    בית, מחיאות כפיים ללייקרס על האליפות ובמקביל קפיצה לעתיד המלווה בהבנה שלמעט ייחודיות השנה הזאת בנ.ב.א. – לא הרבה יישאר מלגיון שכירי החרב שזכו בטבעת.
    וגימל, במהלך הסדרה היו התכתשויות בלתי פוסקות בין המגיבים שייצגו מחנות שונים. כעת, כשהפגרה נכנסה, התותחים יאופסנו להם במחסנים, ובא לציון גואל.

  9. תודה. אהבתי את הניתוח.
    טיעון טוב לטובת לברון שקראתי אתמול: כל קבוצה שהוא עזב לא הגיעה לפלייאוף בעונה הבאה. כשג'ורדן עזב את הבולס בפעם הראשונה היא נשארה קונטנדרית.
    מהזיכרון שלי: 2 נצחונות פחות בעונה הרגילה והפסידה ב7 משחקים לניקס בסיבוב השני. זה בלי להביא גארד לגיטימי לחמישיה. אם היה מגיע שוטינג גארד רציני (רון הארפר 2 עונות לפני?) אולי היינו קוראים על אליפות רביעית ברצף…

      1. זה טיעון חלש מאוד.
        כל קבוצה יכולה לעשות 55 ניצחונות השאלה היא מה עושה בפלייאוף והאם היא עקבית.
        חצי ליגה עושה פלייאוף זה לא אומר כלום.
        .
        יותר מכך, ההבדל בין עם או בלי ג'ורדן זה לא רק בין קבוצה שלוקחת אליפות לקבוצה שעולה לפלייאוף אלא בין עוד קבוצת פלייאוף טיפוסית לאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה.
        .
        חוץ מזה ששנה אחת לא מלמדת שום דבר בחצי הראשון שלה השנה שלאחר מכן שיקגו היו בקושי קבוצת פלייאוף עם בעיות מפה ועד הודעה חדשה ורגע לפני פירוק.
        .
        ואסיים בדוגמה מהעולם ההישגי בוא נגיד ששיא העולם בסקוואט הוא 500 ק"ג.
        המרחק בין 0-450 ק"ג הוא יותר קצר מאשר בין 450-500 ק"ג.
        הבנת את האנלוגיה?
        אותו דבר ג'ורדן.

        1. ההבדל בין 20 נצחונות ל-55 נצחונות זה קטן בעיניך? זו גמישות מחשבתית מעניינת.
          ובפלייאוף 95 היה להם את ג'ורדן שהצטרף בסוף העונה – והם הפסידו שוב בסיבוב השני. רגע, תן לי לנחש – זה רק כי הוא היה חלוד… זה בעצם מיותר שהם הביאו את רודמן והארפר עונה אחרי.

          1. Lies, damned lies, and statistics, אורלנדו נצחו ובצדק את אותה סדרה וגורדן נתן סטטיט עסקה יותר טוב מזאת של 96 אבל מה שהסטטיסטיקה לא מראה זה כימיה קבוצתית. ג’ורדן היה סקורר חסר רחמים שהיה קולע את ה30 נקודות שלו בשינה, אבל בניגוד ללברון הוא לא היה שיטת משחק לטוב ולרע

            1. ברוך, מה שרשמת מקטין את MJ. לא מגדיל אותו.
              ואני גם לא מסכים. שיטות משחק נבנות סביב כוכבים… זה לא מגרש שכונתי שבו זורקים יחד כמה חבר'ה שיודעים לשחק ונראה מה ייצא.

            2. אפשר לא להסכים עם המציאות זה בסדר, גם דה שוט מאמין שהקורונה לא אמיתית וגם תוג מאמין שמטרה של עסקים זה להיות הומנית ולא ריווחית
              .
              לברון הוא השיטת משחק הוא המנהל משחק, בתקופתו בקליבלנד הוא היה מנהל המשחק היחיד כל קבוצה עבדה סביב להקיף את לברון בקלעים והוא סחט את גילברט עד תום כדי שהקבוצה תחתים את השחקנים שיעזרו לו לפרוח, שהוא עזב הקבוצה נשארה ללא מנהל משחק ובצורה לא מאוזנת עם חבורת זקנים בחוזים מנופחים, זה למה שעזב קליבלנד התפרקה.
              הלייקרס 2018 לא נבנתה סביב לברון וזה למה שהוטרדה נשארה באותה רמת יכולת.
              .
              לנקודה השנייה מיאמי לפני לברון הייתה קבוצת פלייאוף שהיה לה את אחד השחקנים הטובים בעולם וויד, אתה מסכים איתי שעם לברון היה עוזב את מיאמי שוויד עם רגליים ולא הגופה שנשארה ב2015 ובוש בריא היא הייתה קבוצת פלייאוף?

              * גילברט לא מסכן לברון העניק לו הרבה יותר מבחינה כלכלית).

            3. כי בשיקגו לא היו שחקנים טובים?
              עזוב לא להסכים על המציאות – נראה לי שאתה רואה כדורסל כמו שרואים סרט מארוול.

            4. מה קשור שחקנים טובים לשיטת משחק יונתן? שתהיה בריא אתה זורק אירבולים פעם אחר פעם. שיקגו עם רודמן הייתה סופר טים בדומה למיאמי של לברון וטיפה יותר כישרונית מהסופר טים שבנה בקליבלנד (סופרסטאר שני אולסטארים סקוררים וספסל עמוק זה סופר טים). ההבדל העיקרי שמייקל פרח כחלק מהשיטה בעוד שלברון היה השיטה הוא היה המנהל משחק. זה למה שחקנים בקבוצות של לברון לומדים את השיטה ואיפה לעמוד כל כך מהר בעוד קבוצות אחרות לוקח להם כמה שנים לבנות כימיה קבוצתית.
              .
              זה למה להציג את הסטטיסטיקה של מייקל ב95 אחרי שחזר אחרי קרוב לשנתיים למגרש זה לא נכון.
              אני אנסה להסביר לך את זה בדוגמה מהתקופה העדכנית יותר גם היא לא הכי מדוייקת כדי שתבין.
              .
              אתה זוכר שקרי נפצע במהלך העונה הסדירה לפני שנתיים, דוראנט קלע את הנקודות שלו באותה יעילות פסיכית אבל שאר הקבוצה נתקעה.

            5. מה קשור שחקנים טובים לשיטת משחק? שחקנים נהיים טובים לפעמים רק בהשתלבות בשיטת משחק מסוימת. ג'ורדן היה משגשג כנראה בכל קבוצה אבל לאו דווקא זוכה איתה באליפות.

            6. התגובה הזאת מסבירה הרבה על החוסר יכולת שלך לקרוא מה שכותבים לך.

            7. THOG
              אתה מתכוון אליי?

            8. לברוך כמובן
              האיש והבלוק

          2. כן
            אין שום הבדל כמעט ברמה הסטורית בין קבוצה של 20 נצחונות ל 50 נצחונות.
            שתיהן לא מגיעות לכלום, ההבדל ביניהן יכול להיות מינורי, ובכל מקרה מדובר על תקופת זמן מאוד קטנה.
            .
            זה כמו שאני אחליף עכשיו את מנכל אפל. בחצי שנה הראשונה אתה לא תראה שינוי משמעותי אבל כל שהזמן יעבור ההבדלים בניהול שלי ושלו יתגלו כמשמעותיים יותר.
            ההבדל בין קבוצה טובה לאלופה הוא גדול יותר מקבוצה רעה לטובה

            1. אתה חושב שאם תחליף את מנכ"ל אפל ותעלה אותה מ20 מיליארד ל-50 מיליארד לא ייחשבו שאתה מנכ"ל טוב? גם אם נגיד סאמסונג לשם הדוגמא עדיין גדולה יותר?
              אבל בוא נישאר בכדורסל – דוראנט הגיע לגולדן סטייט שסיימה 73-9 והחזיר להם את האליפות. זה באמת יותר מרשים מלהגיע לקבוצה שלא הגיעה לפלייאוף ולהביא אותה לגמר? אחת הסיבות שהוא עזב זה כדי להוכיח שהוא יכול לקחת אליפות בלי שהוא מוקף במה שנחשב בזמנו לסופרטים.

          3. אכן הוא היה חלוד. גם מייקל אי אפשר לצפות שיחזור ישר לכושרו הטוב ועובדה היא שבשלוש העונות המלאות שאחרי עונת החזרה, זכה בשלוש אליפויות רצופות (ופרש שוב), בדיוק כמו בשלוש העונות שלפני עונת החזרה.

            1. ג'ורדן היה כל כך חלוד, עד שנתוניו בפלייאוף 95' טובים יותר מאלו שהציג ב-96', 97', ו-98'.

    1. זה טיעון דבילי לברון הוא שיטת משחק כל הקבוצה בונים סביבו זה למה שהוא יורד מהמגרש/עוזה הקבוצה נראית כמו תרנגולת ששחטו לה את הראש, הארדן דונציץ… אותו דבר.
      .
      אני לא מדבר על כך שהוא לעולם לא עזב קבוצה בשיאה, וויד בגיל 28 היה מגיע לפלייאוף עם לברון ובלעדיו לפלייאוף במזפח.
      לברון אופורטוניסט זה למה הוא לא רק בין השחקנים הגדולים ביותר אלא גם בין הGM הגדולים בהיסטוריה הוא מבין שמקומו ההיסטורי יקבע רק לפי מספר הטבעות והוא יעשה הכל כדי להשיג אותם, הוא לא פוסי כפול גורג ואחרים שבוכים כמה הבועה קשה להם, ״ההחלטה״ ואז ״השיבה״ הביתה הייתה רק כדי לקחת אליפות, הפעם הראשונה שהוא קיבל החלטה לא מקצועית נטו הייתה בלייקרס ועונה אחר כך עשה הכל הן על המגרש והן מחוצה לו ( דיוויס לא בא בגלל פלינקה) כדי להבטיח טבעת.
      .
      לגבי השאלה לברון או ג’ורדן היא שאלה מפגרת עניתי עליה המון פעמיים התשובה ידועה מבחינת יכולת הדור השחקנים של היום הרבה יותר טוב מכך מה שהלך בליגה בשנות ה90, הרבה יותר אתלטים, חכמים,טכניים, הקליעה הגיעה לשיאה לצערי למנחם יש הבנה בכדורסל כמו בפולטיקה.
      .
      השאלה היא מבחינת גדולה היסטורית ולדעתי שם זה עדיין של מייקל.

        1. לברון הוא בין הגדולים שדרכו על הפארקט הוא נמצא בהחלט באותה רשימה מכובדת עם ג’ורדן קארים ואחרים, מבחינת לונגטיביטי הוא משהו שלא נראה 17 עונות קילומטראג חסר תקדים ועדיין מציג כזאת יכולת.
          מבחינת פריים בתקופתו (היכולת השתפרה פלאים אני לא משווה יכולות כי כאן לברון>>>ממייקל), אני לא חושב שהוא עדיין איפה שהיה ג’ורדן.

      1. זה טיעון דבילי/טוב כמו כל הטיעונים האחרים… מספר אליפויות? אז ביל ראסל…. תארי MVP ונקודות קריירה (יחד עם 6 אליפויות כמו מייק) – ג'אבר…
        אני לא חושב שאפשר לבנות את הקייס לאף שחקן מטיעון אחד.
        *
        הבולס לא נבנתה סביב מייקל? זה חדש.

        1. מייקל לא היה שיטת משחק לטוב ולרע .
          זה למה הבולס הצליח להגיע ל55 נצחונות גם שעזב וגם למה הוא לא הצליח להשתלב בעונה שחזר. לברון בדומה למגיק דונציץ הארדן הם השיטת משחק, כל ההתקפה בנוייה על היכולת ליצור עם הכדור ולנהל את המשחק, הוא היה הסקורר המשובח ביותר של משחק התקפה אבל לא כל השיטת , אני לא יודע עם אתה זוכר אבל את רוב ההתקפות לא הוא היה מוביל הכדור הראשי.

        2. ביל ראסל היה נגר בין נגרים, בליגה של נרקומנים ו8 קבוצות. תארי MVP , סקוררינג,אליפויות MVP פיינל כל התארים האלה מייקל עדיין מוביל על כולם ברשימה מבחינת פריים. כאשר אתה מוסיף אורך קריירה לברון וקארים בהחלט בדיון.

          1. אני אוהב את הטיעון של "אז והיום" שנותנים תמיד ואיכשהו מנסים להוציא בו את מייקל טוב.
            גם ביל ראסל שיחק בתנאים שהיו לו אז. בתנאי האימון ושיטתיות המשחק של היום אולי הוא היה לוקח 16 אליפויות רצוף. וצ'מברליין היה מסיים משחקים עם 200 נקודות. ואוסקר רוברסטון היה עושה טריפל 20. תראה איזה יופי זה עובד.
            *
            אם אתה אדם ביקורתי אז אחרי סדרת "תעודה" (יחצ) שבה ג'ורדן הקטין את כל מי שהיה סביבו אתה מתחיל לשאול שאלות – ונראה שהבולס דווקא היו הרבה יותר מניצבים בהצגה של ג'ורדן. הוא לקח אליפויות כי הם ניבנו היטב במשך כמה עונות, לא כי הם נתנו לו את הכדור וזזו הצידה.
            *
            אני לא יודע אגב איפה אני בדיון על מי הכי גדול. גם לא בטוח שאכפת לי. אני אוהב יותר לראות את הפן של איך בונים קבוצות ואיך מיישמים תוכניות התקפה מאשר את הפן של המלחמה על מי הכי אלפא בחדר. גם שואוטיים זה כיף כמובן אבל בשביל זה קבוצות לא חייבות אפילו להגיע לפלייאוף.

            1. אני דווא הגדלתי את לברון, שהוא יותר טוב ממיקל מבחינת יכולת מכיוון שזה אבולציה של משחק, ביל ראסל היה סנטר בתקופה של נגרים וגמדים ועדיין קלע %45 אחוז מהשדה לצערי הגעתי לארצות הברית טיפה אחרי שפרש ולא יכולתי לרדת על הנגר , רק באותה תקופה הוא יכל להיחשב לסופרסטאר ומנחם יכול לכתוב על כדורסל מעולם אחר כמה שרוצה, להשוות את הזוהמה של שנות ה60 -70 לכדורסל של היום זה בדיחה.
              .
              אתה עדיין מתקשה לתופס את הנקודה ולא מובן לי למה, מייקל היה חלק בשיטת משחק, לברון הוא השיטת משחק. שיקגו ממש לא היו ניצבים בהצגה אלא סופר טים במלוא הדרה (בטח עם רודמן).

            2. אני כבר לא בטוח מה הטיעון שלך לגבי מי יותר טוב.
              לגבי שיטת המשחק של הבולס:
              סביב מייקל הייתה בהחלט שיטת משחק. היו צריכים להעביר אליו את הכדור במקומות שנוחים לו, להציב קלעים למקרה שהוא ייצטרך לחלץ את עצמו במסירה, להישאר בלי פליימקר וסנטרים דומיננטיים (אחרי תקופת מג'יק וקארים) כי הכדור כן היה אצלו הרבה.
              המשחק של ימינו, ומה שסטיב קר עשה בג"ס זה הרבה בזכות הבולס של 96. להתבסס על שחקני כנף שיכולים לשמור על יותר עמדות, לייצר חמישיית מוות ללא סנטר (החמישיה עם קוקוץ'/קר במקום לונגלי), להביא שחקני תפקידים כדי לעצור סנטרים גבוהים במקום לחפש אחד כזה בכוח (זה התחיל מהטריפל הראשון של הבולס, ושוב בתקופת השיא של הסנטרים באותם שנים). הייתה שם שיטה מהפכנית שנבנתה סביב ג'ורדן.

            3. הזוהמה של אז היה שחקני על כווילט, וכן ראסל שחקן על כי זכה בחמישה שש ה תארי MVP כשווילט בסביבה ועוד שחקנים אדירים מבחינה התקפית ובכלל, קוזי שהיה קוסם וגאון מסירה לא פחות ממג'יק, וסט, ביילור, הבליצ'ק, קאנינגהאם, גריר, בלאמי, כארים, וולטון, בארי, גריר, פרייזר, מונרו, ריד, דה בושר, ג'רי לוקאס, גודריץ', ד"ר ג'יי, ארצ'יבלד, מרביץ', ועוד כוכבים גדולים.

            4. * בזוהמה של שנות ה-60 וה-70 היו…

              זו תגובה לברוך.

            5. שכחתי את הייז

            6. וגם את גרווין חובה להביא ברשימה

          2. מבחינת יכולת הדור של היום הרבה יותר טוב (אלא עם אתה מפלצת פיזית חוצה דורות כמו שאקיל) לכן לברון גדול ממייקל זה בכלל לא נתון לוויכוח, אתלטיות חוכמת משחק יכולת כדרור, קליעה הכל ברמה לי כמה וכמה יותר גבוהה, עברנו קפיצה אבולוציונית מדהימה ב30 שנה האחרונות. מנחם חוטא בחטא הנוסטלגיה לצערי כמו שלא מעט נופלים עליו.

            1. אז כאן אנחנו מסכימים.
              למרות שלדעתי שאקיל לא היה מרשים היום כמו לפני 20 שנים. היה נגמר לו האוויר עד המחצית מלרדוף אחרי הסנטרים של ימינו.

  10. את מייקל יצא לי לראות משחק פעם אחת, במשחק חוץ. ועכשיו אתאר את האווירה והדיבורים ליד האולם, בכניסה ובמסדרונות. זה משחק חוץ, כן? ובכל זאת רוב האנשים מדברים בהתרגשות על מייקל, ומה ג'ורדן יעשה, ואיך אפשר לנצח אותו, ומה הוא ילבש וכו'. הכל על גבול ההתבטלות ואווירה של חצי קודש. כאילו ג'יסס קרייסט הגיע לעיר. שלא לדבר על המשחק עצמו שבו כל העיניים והעניין היו בג'ורדן והרבה פחות בקבוצה המקומית (שכמובן הפסידה). על המגרש אגב היו גם פיפן, רודמן וקוקוץ'. מגה-סטארים שהנוכחות שלהם כמעט התאדתה לעומת 23.
    לברון שחקן מעולה אבל במונחים של כריזמה ונוכחות הוא בקושי גרם לעומת ה-12 טון של מייקל. אין מה להשוות בכלל. זה משהו שהוא מעבר לכדורסל.
    ולסיום – האם הייתי לוקח את לברון כשחקן מס' 2? HELL יס, ואפילו מתאבד על זה. לברון ככינור שני / מס' 2 בפאוור-דואו שווה בין 12 ל-15 טבעות.

  11. הטייק שלי בדיון הדי מיותר הזה הוא כזה:

    לברון או מייקל, מייקל או לברון.
    דיון סובייקטיבי שכל אחד יכול להביא נתונים סטטיסטים וטיוענים שלא באמת ניתנים להוכחה אלא רק דיון.
    לכל אחד יש את מי שאוהב והוא דיי ישאר בזה. אבל יש משהו אחד שמכריע והוא הקונצנזוס.
    אחרי האליפות האחרונה הקונצנזוס הוא (או יהפוך לכזה מהר מאד) ג'ורדן או לברון, לברון או ג'ורדן, זה דיון פתוח, אבל זה שניהם ורק אז כל השאר. הם ברמה אחרת מכולם.
    1 ו2.
    מבחינתי, אני מיישב את זה ככה: לברון השחקן הכי טוב שהיה, ג'ורדן הוא הGOAT, תואר מיתי שלא באמת ניתן להשיג. דומה לMVP שניתן לשחקן הטוב ביותר, אבל לא לmost VALUABLE player

    וטיעון ה6/6 די מגוחך בעיניי. כל פעם שג'ורדן הגיע לגמר הוא ניצח? מה עם המאזן בפלייאוף?
    ג'ורדן עם 119 ניצחונות ב179 משחקים כלומר 66.48% הצלחה.
    לברון עם 172 ניצחונות מתוך 260 כלומר 66.15% נסגור את זה על שוויון. אז ג'ורדן מקבל "פרס" שהפסיד יותר בשלבים מוקדמים יותר?

    1. מבחינת יכולת השחקן הטוב ביותר שהיה בשיאו הוא שאקיל, הוא חריגה של הטבע משהו שמגיע פעם ב50 100, פשוט אין שחקנים שמסוגלים להתמודד עם הפיזיות ואתלטיות שלו. הוא לא נכלל בדיון כיוון שהפיק שלו היה קצר מאוד אבל מבחינת יכולת בשיא הוא לא סופר את שניהם.

      1. שאקיל היה בלתי עציר אבל אי אפשר היה למסור לו כדור ברבע הרביעי בגלל העונשין. זה חסרון מאוד גדול במשחק שלו.

        1. לא יודע, בלתי עציר בשיאו היה מסיים עם יותר מMVP עונה רגילה אחד. ויותר מ-3 אליפויות (+1 כשהיה כבר מספר 2 לדוויין וייד).

    2. +1 על נתון אחוז הנצחונות בפלייאוף.
      הדיון אכן מיותר אבל מהנה אז מה אכפת לי… כדורסל הוא משחק קבוצתי, והקבוצה של ג'ורדן היה מדהימה. קבוצה שמגיעה בלי הסופרסטאר שלה למשחק 7 בגמר המזרח, שיש בה שחקנים אדירים עם טונות של הצלחות, זה לא משהו שאפשר להשוות לכלום והשום דבר שהיה ללברון בקליבלנד בקדנציה הראשונה.
      מה שכן – לג'ורדן (ולקובי) היו את הרגעים או המשחקים שהוא היה עולה במוד של רצח בעיניים, שהיה ברור שזה בידיים שלו ושהוא יהרוג את מי שצריך אבל לא יפסיד. ההעלאת הילוך בהתקפה ובהגנה שמכניסה את הקבוצה השניה לפאניקה. ללברון פחות היה את זה, תמיד היה נראה שהוא מתאמץ ואנושי יותר. ראיתי את זה במשחק 7 נגד הספרס ב-2013, פחות מעבר לזה.
      אבל זה משהו סובייקטיבי לגמרי. מבחינת מרבית הנתונים אני באמת חושב שהוא עולה על ג'ורדן, ובכל מקרה לא תהיה לנו דרך להכריע את הדיון

    3. זה דיון שניהלנו כבר בפורום כדורסל אחר ושם ניסיתי לכמת את הביצועים בפלייאוף:
      ג'ורדן בשלוש עשרה עונות (אני מוחל לו לצורך העניין על העונות בוושינגטון למרות שאין באמת סיבה), הגיע בכולן לפלייאוף, שלוש פעמים הפסיד בסיבוב ראשון, פעמים בסיבוב שני (כולל עונת 95), פעמים בגמר המזרח, לא הפסיד בגמרים ולקח 6 אליפויות
      לברון ב 17 עונות הגיע 14 פעמים לפלייאוף, לא עף בסיבוב ראשון, 3 פעמים בסיבוב שני, פעם אחת בגמר המזרח, 6 הפסדים בגמר וארבע אליפויות.
      .
      עכשיו השאלה היא איך מעריכים את ההישגים האלה.
      על פי שיטה אחת, שמרנית, אי עליה לפלייאוף שווה 0 נקודות וכל סיבוב נותן נקודה יותר מהקודם לו (דהיינו 0, 1, 2, 3, 4, 5). לפי השיטה הזו לג'ורדן יש 66.15% הצלחה (כלומר בהשוואה לזכיה באליפות בכל עונה ועונה) וללברון 62.35%, לא הבדל עצום.
      אם נתפרע קצת ונחליט שכל סיבוב נותן לך פי שתיים ניקוד מהסיבוב הקודם (דהיינו 0, 1, 2, 4, 8, 16) לג'ורדן יהיו 53.4% וללברון 44.9%
      אם נחליט שרק אליפויות נחשבות ונדרג נניח לפי 0 ,1, 2 ,3, 5, 15, למייקל יש 52.8% הצלחה וללברון רק 38.8%
      .
      מה זה אומר (בלי להתייחס בכלל למונחי כדורסל, רק על פי הישגים קבוצתיים)?
      1. שכל אחד ידרג בסופו של דבר לפי נטיות לבו, מי שבעיניו ניצחון בגמר הוא חזות הכל וכל השאר – כשלון, ייתן את הבכורה לג'ורדן באופן משכנע, מי שלא – יוכל לטעון שהם באותו איזור חיוג.
      2. שלפחות בנקודת הזמן הזו, כנראה שלג'ורדן יש עדיפות בכל שיטת ניקוד אבל רק בגלל שויתרנו לו על שתי העונות בוושינגטון
      3. שאם לברון ייקח אליפות גם בעונה הבאה, הוא יגיע לאיזור החיוג של מייקל (שוב, חשבונאית בלבד, אני לא מדבר על כדורסל) גם בשיטה השניה (53.4 לעומת 50.7%). בשלישית הוא יצטרך לקחת עוד שלוש אליפויות
      4. וחשוב מכל – שמשחק במספרים זה חביב אבל לא צריך לבוא במקום לראות משחקים.

  12. מנחם היקר בוקר טוב!
    אין ולא יהיה כותב טוב כמוך!
    גם אם תכתוב 10 עמודים , לא יהי אפשר לעצור את הקריאה.
    – אני לא חושב שגדולת השחקן נקבעת לפי אם תבחר אותו ראשון לקבוצה , זה רק בשכונה.
    הסיבה העיקרית שאי אפשר להכריז על הטוב בכל הזמנים הבלתי מעורער , היא מחמת שבכדורסל אין מדיד כזה או אחר שהוא החשוב ביותר או הקשה ביותר. באתלטיקה למשל הזמן , המרחק או הגובה הם המדיד החשוב ביותר ולפי זה נקבע הטוב ביותר { עיין ערך יוסיין בולט} אבל בכדורסל אין מדיד אחד ולכן אי אפשר ולא יהיה אפשר לקבוע מי הטוב ביותר {ועוד לא נכנסתי לשוני בין התקופות , הסגנונות – דבר שכאמור לא קיים באתלטיקה לצורך העניין}

  13. לגיא וP לגבי הטיעון שאתם מזלזלים בו של 6 מתוך 6 אז לדעתי אתם מפספסים את הנקודה..
    בוא נתחיל מהעובדה שכן בשורה תחתונה ברור שיותר מרשים להגיע ל10 הופעות פיינלס מתוך 10 הופעות בפליאוף.אין ספק.אבל גם אם נתעלם מהעובדה שהתנאים בNBA לא כל כך שיווינים ואין מה לעשות תמיד תמיד יש אזור שהוא הרבה יותר חזק מהאזור השני ולכן שאתה מגיע ל8 פיינלס רצוף במזרח שבמערב קבוצות ושחקנים נשחטים רק בשביל להגיע לפליאוף זה פקטור.אבל גם זאת לא הנקודה. הנקודה היא יותר נכון הנארטיב .
    לצורך ההמחשה ילד שמשחק עכשיו בחצר האחורית או במגרש המשחקים מדמיין את עצמו קולע סל ניצחון במשחק מספר 7 של הפיילס ולא במשחק מספר 7 של הגמר האזורי.
    רוצה לחדד משחקי הפיינלס הם הטופ אין מה לעשות ונכון שלהגיע לשם זה מאוד קשה אבל ברגע שהגעת לשם.כל ההתייחסות היא אחרת.הכל מתאפס ובגמר למעשה האגדה או הכישלון של השחקן נמדדת. אז כן ששחקן מצליח להגיע למעמד הכל כך קשה פיזית ובעיקר מנטלית שש פעמיים ומתוכם מצליח לזכות שש פעמיים זה נתון פסיכי שלעניות דעתי יהיה גם מאוד קשה לשחזר גם בעתיד, נדרשת מהבן אדם יכולות פיזיות ומנטליות מטורפות. אז כן ההגעה של לברון לפיינלס לא גורעת ממנו כלום אבל הנתון של מייקל שהוא 6/6 זה נתון שבהחלט נותן למייקל יתרון "במאבק" כי זה משהו שלא נתפס שבמעמד הכי גדול הצלחת להיות הכי טוב והצלחת לנצח בסופו של דבר בכל פעם שהיית שם

      1. אני מניח שזאת תגובה קטנונית אז אבל אני יענה לך ברצינות.
        דבר ראשון לצערי לא ראיתי את ביל ראסל משחק ובקושי סרטונים ראיתי אז כמה טוב הוא היה באמת אני לא יודע להגיד לך.
        דבר שני עידן אחר בשבילי בכל אופן הNBA התחיל משנות ה80 גם אישית בתור ילד וגם כי למעשה זה התחיל את העידן הזהב של הליגה
        דבר שלישי לא אמרתי בשום מקום שזה הפרמטר היחידי שקובע התגובה שלי באה פשוט לזללזול שגיא וP רשמו על הנתון של 6/6 ולא על כמה פעמיים זכית מכל העונות ששיחקת או משהו כזה.

        1. אמרת שזה משנה מהרגע שאתה מגיע לגמר וזה הכי חשוב. ביל ראסל הגיע יותר לגמר ולקח יותר אליפויות. אז או שה-6/6 זה עוד נתון לסכימה הכללית אבל לא "משהו שלא נתפס" – או שביל ראסל.

          1. עדיין לא הבנתי אותך. נכון מה שחשוב זה הפיינלס ולא כמה פעמיים הגעת לפליאוף או אפילו כמה פעמיים הגעת לגמר משנה כמה פעמיים הצלחת לזכות ואם עשית את זה בלי הפסד אחד אפילו במעמד הכי גבוה אז כן זה נתון פסיכי ולא הגיוני.
            לגבי ביל ראסל אז כן הוא גם עשה את וזה נכון וזה בהחלט לזכותו אבל ההישג הוא עדיין לא נתפס (כן גם אם מישהו עשה את זה לפני.9 ולדעתי הוא גם לא ישחוזר שמישהו יגיע כל כך הרבה פעמיים וכל פעם ינצח

            1. אם מה שחשוב על הפיינלס וזה איזשהו יתרון מכריע – אז ביל ראסל צריך להיות הכי גדול בכל הזמנים. זה הכל. אבל למקרה שאתה רוצה לדעת איפה אני עומד לגבי זה – אין נתון אחד מנצח בויכוח על מי מהם (או מי בכלל) הכי גדול.

            2. נו זה מה שאני אומר.
              אני לא אומר שזה הנתון היחידי או הנתון הכי קובע אני רק אומר שזה בהחלט חלק מהנתונים שמשפיעים.זה הכל.
              פשוט הם ביטלו את העניין הזה לגמרי וזה מה שהפריע לי

            3. לא חושב שביטלו לגמרי. זה פשוט נתון עם גבולות ויתרונות וחסרונות. בוא נגיד "תקפו" את הנתון.

    1. כנראה שלא נסכים 🙂
      כל מה שכתבת על להגיע לגמר יכל להיות נכון גם על להגיע לפלייאוף.
      לגבי משחק 7 בגמר, אז חשבתי שזה שג׳ורדן מעולם לא הגיע למשחק 7, זה לטובתו…
      אם על נראטיב של לקלוע במשחק 7, אז ללברון יש את הבלוק האייקוני במשחק 7 מול ג״ס ואת הסל שחתם את הנצחון במשחק 7 מול הספרס, אז לפי הטיעון שלך הוא מנצח?
      כמו שטענתי למעלה, זה דיון שבו כל אחד שם את החץ ואז מסמן את המטרה, כי הטיעונים הרי לא באמת אמפירים. זה טוב יותר בזה וההוא טוב יותר באחר.
      כולנו רואים משחקים כי אנחנו מתחברים לשחקנים שנהיים הגיבורים שלנו ולכן אנחנו ״מגינים״ עליהם.
      גדלתי על ג׳ורדן, הייתי קם לראות משחקים שלו.
      התלהבתי מלברון עוד כשנכנס לליגה והתמוגגתי מלראות איך הוא התמודד עם הציפיות הענקיות שהיו לו.
      בעיניי, הסובייקטיביות והמיותרות, יש את שניהם ואז את כל השאר. מי לפני מי? לא יודע, לא חשוב ובמיוחד שאחד עדיין בקריירה שלו.
      דבר אחד לדעתי הוא שלברון רשום על האליפות הכי גדולה בהיסטוריה (לפחות בעידן המודרני), באליפות עם קליבלנד מול ג״ס. לא חושב שהיה דבר כזה או שנראה אי פעם דבר כזה.

      1. לא דיברתי בכלל על מי יותר גדול(עדיין מייקל עוד אליפות ללברון ואני מוכן לפתוח את הדיון,עוד 2 אליפיות הוא שם חותם) דיברתי על העובדה שגם אתה וגם גיא מבטלים את הטיעון של 6/6.
        משחק 7 היה לצורך ההמחשה והדוגמא וכן ללברון יש סדרות גמר אפיות ומטורפות לא חולק על כך אבל מבחינתי לצורך הויכוח מי גדול יותר אז הטיעון של 6/6 הוא בהחלט טיעון לגיטימי לטובתו של מייקל. מן הסתם לא היחיד אבל לדוגמא אם אתה אומר אורך קריירה והישגים סטטיסטים אישים(כמו מספר נקודות/ריבאונדים/אסיסיטים וכו) זה לטובתו של לברון אז 6/6 זה בהחלט לטובתו של מייקל.
        דרך אגב סתם הערה עוד בימים הקדומים של האתר שניהלנו ויכוחים סוערים על הסוגיה של לברון תמיד טענתי שאם הוא היה במערב אז סביר להניח שהיה לו פחות הופעות בגמר אבל יותר אחוזי הצלחה

        1. איפה הבאתי את הטיעונים הסטטיסטים ללברון? אין ספק שזה מראה על המשכיות אדירה. דווקא אוהב את הפרמטרים של הממוצעים ואחוזי קליעה וwin share וגם שם אפשר להחליט סובייקטיבית מי לוקח.
          6/6 נשמע טוב ולכן תפס (כמו ראיית 6.6) אבל אני עדיין חושב שזה לא כזה טיעון רלוונטי. מוכן לקבל בשמחה שאתה חולק עליי.
          אני חושב שיש טיעונים טובים יותר לטובתו של ג׳ורדן.
          אני לא מתחבר לאם אז ההיפוטתי. כמו שאגיד שאין מצב שג׳ורדן מחליף את לברון ב2007 הם בכלל מגיעים לגמר.. זה טיעונים שאין שום דרך לבדוק.
          לגבי חולשת המזרח, זה בעיניי הביצה והתרנגולת. גם את חוזק הקונפרנס יש מספר דרכים לבדוק, וכל אחד ייקח את זה לאן שנוח לו.
          המזרח היה חלש הרבה בגלל לברון. שחקנים שיכלו להגיע לגמר ולהיות כוכבים הרבה יותר גדולים נכשלו. כוכבים אחרים ברחו מהמזרח או החליטו לא להגיע לשם כי הרגישו שלא יהיה להם סיכוי שם.

          1. לא כתבתי שאמרת את זה .סתם נתתי דוגמא לטיעון שהוא לטובתו של לברון לא משהו ספציפי שאמרת.
            לגבי המזרח יכול להיות שיש משהו בדברייך בגלל זה אני בכלל הייתי מת שיבטלו כבר את הקונפרנס המעצבנים האלה ויעשו פליאוף של 16 הטובות בליגה נקודה.
            אבל אחרי שאפילו בבועה הם לא עשו את זה אז כנראה שזה לא יקרה אף פעם

    2. התנאים לא שוויוניים, זה נכון. אבל בסופו של יום, אתה יכול לשחק רק מול מי שמולך.
      .
      עכשיו,
      לברון עבר למערב, ונתן בעיטה קטנה לנרטיב, עם פלייאוף בו 3 סדרות המערב הסתיימו כולן בתוצאה 4 – 1. וזה בעונה שהמערב נחשב לסופר תחרותי.

      1. מסכים איתך כאן הוא לא. אשם שהקליפרס הודחו, רק חב שהתקשורת מקטינה את דיוויס כדי להעצים את לברון, דיוויס ולברון לברון ודיוויס כצמד שווה בשווה פירקו את המערב לא לברון לבדו

          1. אני ושמעון לא מסכימים על הרבה דברים, לא צריך להוריד מהגדולה של לברון כמו שלא צריך לפמפם אותו יתר על המידה. הוא בהחלט ברשימה של הגדולים ביותר שדרכו על הפארקט והגדול בדורו איפה הוא נמצא זה כבר עניין סובייקטיבי

      2. אצלי זה בכלל לא בעיטה לנראטיב כי אם תלך אחורה אף פעם לא אמרתי שלברון לא היה זוכה באליפות אם הוא היה משחק במערב.
        אמרתי אז ואני עומד מאחורי זה גם היום זה שלברון לא היה מצליח להגיע ל8 פיינלס רצוף במערב. אם כבר אפרופו מדברים אז במידה והוא היה משחק כל הזמן במערב אז אחוזי הצלחה שלו בגמרים היו יותר טובים

  14. מסכים שאת לברון יש להשוות למג׳יק ולא למייקל – כמו כן – מג׳יק היה ונותר גדול משניהם. הוא מס׳ 1 בכל הזמנים ( וכן, אני יודע שהוא בעצמו לא חושב ככה, יאללה יאללה).

  15. לברון 4 אליפויות עם 3 (וחצי) מאמנים שונים, מייקל 6 עם מאמן אגדי אחד, זה נקודה שלא מדברים עליה מספיק ולדעתי חשובה ביותר.
    לגופו של עניין כמובן אין השוואה מייקל היה פנטזיית הכדורסל המושלמת, לברון באמת שחקן אדיר שמשחק הרבה מאוד שנים ברמה גבוהה עם אינספור כוכביות בקריירה.

    1. לגבי השאלה שלך יש לי משהו שתמיד מנקר לי במוח.
      הרי הבחירה של פורטלנד בסם בואי נחשבת עד היום לבחירת הדראפט הגרועה בעולם כיוון שהם ויתרו על מייקל.אף אחד לא בא בטענות ליוסטון שבחרו בהאקים שזה לגיטימי.
      השאלה שמנקרת לי במוח היא האם יוסטון בדיעבד היו בוחרים במייקל ולא בהאקים.?
      התשובה הברורה היא ברור שהיו בוחרים במייקל אבל אני לא בטוח בזה בכלל.האקים הביא 2 אליפיות והיה הסמל הגדול של יוסטון.מייקל כנראה היה מייקל אבל במידה והיה מגיע ליוסטון אתה לא יכול לדעת לאן הוא היה מגיע בסוף או האם הוא היה זוכה ביותר אליפויות

    2. אני בוחר בקארים ראשון.
      .
      גם נותן לי תפוקה מטורפת בשנות השיא (הן בהתקפה, והן בהגנה), גם מסוגל לשחק לצד מגוון של שחקנים במגוון סגנונות, וגם נותן אורך קריירה חסר תקדים.
      .
      את לברון אני לא לוקח בגלל שהוא יברח לי אחרי תקופה (גם אם ישאיר אותי עם זיכרונות מתוקים…)
      .
      לגבי ג'ורדן, לי אישית יש תהיה אחת –
      האם אני אצליח למצוא את "הפיפן" שלו?
      בלי פיפן, שיקגו הייתה קבוצה מצוינת, אבל לא קבוצת עילית. קל לשכוח שעד שפיפן לא הפך לפיפן, הבולס חטפו על הראש בפלייאוף. 35 נק' למשחק, קלע ג'ורדן ב-88'. הוא הפסיד בסיבוב השני של הפלייאוף 1 – 4 לפיסטונס.
      ב-87? הוא קלע 37 נק' פסיכיות למשחק. זה הספיק להפסד 0 – 3 לבוסטון בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
      רק כאשר פיפן תפס את מקומו כשחקן השני בקבוצה, קיבל את הדקות, ואת התפקיד (ב-91' פיפן היה המוביל בקבוצה באסיסטים למשחק), הבולס פתחו ברצף הזכיות המדהים שלהם.
      .
      וכאן ישנה נקודה מהותית להצלחה של קבוצה. המילה "קבוצה". לדעתי, קל יותר לבנות קבוצה אלופה סביב קארים. הוא מצליח גם כאשר הוא הסקורר המוביל, וגם כאשר הוא משחק ליד שחקנים דומיננטיים נוספים.
      זו תכונה שפשוט לא נותנים לה מספיק חשיבות.

      1. במילווקי קארים לא חטף על הראש? הוא לקח אליפות גם בסופר טים עם זאת עם רוברטסון שסוף סוף הסכים לשנות את המשחק שלו, בשיאו בטח בזה במילווקי גם הוא עף פעם אחר פעם.
        .
        אני לא מדבר בכלל על שינוי החוקים לבנות קבוצה סביב סנטר בעידן של היום עם ההגנה האזורית זה בעייתי.
        ואת הרצון לעזיבה שלו לשוק גדול כבר שכחת, אני רק מדמיין כמה זמן היה נשאר בעידן המדיה החברתית בקבוצה כמו הסאנס?

        1. מה בין מה שאתה כותב לבין מה שכתבתי?
          .
          לא, מילווקי של תחילת שנות ה-70 היא לא סופר-טים. מדובר היה ברוברטסון בשלהי הקריירה. אם ב-70' הוא עדיין היה קרוב ליכולתו בעבר, ב-71 – 72 – 73 – 74 חלה נסיגה מהותית ביכולתו. 71', עונת האליפות, ורק העונה ה-2 של קארים במילווקי, הייתה גם הבחירה האחרונה ברוברטסון ל-ALL NBA.
          .
          קארים ניחן בשילוב פסיכי של מוביליות, אורך, וקשיחות. מכל הסנטרים של "אז", בו אני בוחר ראשון לתקופה הנוכחית. תוסיף אינטיליגנציית משחק יוצאת דופן, ותקבל שחקן על זמני. גובה, קורדינציה, אתלטיות, ושכל. תמהיל יכולות יוצא דופן.
          .
          אתה מוזמן לבחור ראשון במישהו עם תמהיל שב"רניקי יותר. הבנתי שקובי פנוי…

      2. ״גם נותן לי תפוקה מטורפת בשנות השיא (הן בהתקפה, והן בהגנה), גם מסוגל לשחק לצד מגוון של שחקנים במגוון סגנונות, וגם נותן אורך קריירה חסר תקדים.
        .
        את לברון אני לא לוקח בגלל שהוא יברח לי אחרי תקופה (גם אם ישאיר אותי עם זיכרונות מתוקים…)? קארים לא היה בורח כמו לברון ?

        .
        לגבי סופר טיפ לפי הגדרת הרוזן זה שני שחקנים בקליאבר MVP שמתאחדים, בעונת האליפות רוברטסון החליט לשנות את סגנון משחק עדיין לפני שהרגליים הלכו, והיו אחת מהסופ טים של שנות ה70.
        .
        חכמת משחק של שנות ה70 וה80 לזאת של היום תעשה לי טובה, יש כמה וכמה סנטרים גדולים מעבר שמתאימים הרבה יותר להיום אולגואן אחד מהם, גם האדמירל .
        שוב הכנסת לי מילים לפה איפה הזכרתי את קובי בתגובה ? פשוט מאוד בעידן הנוכחי קל הרבה יותר לבנות קבוצה סביב שחקנים כמו לברון ומייקל מאשר סביב קארים

        1. קארים שיחק בשתי קבוצות. בכל אחת קרוב לעשור.
          ממילווקי הוא נפרד בצורה יפה – בדיוק קראתי התייחסות שלו לזה בעקבות דיון על הדרך שבה AD עזב את ניו-אורלינס (מסתבר שלקארים הייתה הרבה ביקורת על איך שזה נעשה).

        2. העובדה ששחקן שיחק בשנות ה-70' וה-80' הופכת אותו לפחות חכם. נו באמת… ממך לא הייתי מצפה לגילנות.
          .
          רוברטסון זכה ב-MVP ב-64'. מה לעשות, אחרי הגעתו של קארים, חלה ירידה דראסטית ביכולתו.
          .
          אז כן, לפי הגדרתי, 2 שחקנים בקליבר MVP שמתאחדים + שחקן ברמת אולסטאר (שוב, בזמן אמת) = סופר-טים.
          מילווקי לא היו סופרטים.
          .
          לגבי הניתוח שלך לגבי מנעד יכולותיו של קארים וההתאמה שלו לכדורסל המודרני –
          אני חולק עליך.
          .
          https://www.youtube.com/watch?v=2zmB2B5WrmU

          1. כל הטיעון למה פסלת את לברון תקף לקארים עבדול גאבר,
            קארים שיחק במילווקי 6 עונות ודרש טרייד לשוק גדול. באותה תקופה לפני ששחקנים בקליאבר של דוראנט ולברון היו מחליפים קבוצות כמו גרביים מילווקי נחשבה לסופר טים בטח שהביאו שחקן בקאליבר של mvp.

            1. קארים עבר קבוצה פעם אחת בקריירה של 20 שנה. כמו לברון…
              .
              סופר-טים? לטעמך. לשיטתך. אני הסברתי את דעותיי.

            2. קארים ביקש טרייד למקום שרצה שוק גדול , עזב אחרי 6 שנים באמצע חוזה ואחרי זה נבנתה שם סופר טים אז לא היה לו סיבה לעזוב . אבל מה זה משנה המציאות כאשר באת עם נרטיב מהבית

            3. בראיון עם בעלי מילווקי באותה תקופה, הוא סיפר שבשיחה בה קארים ביקש טרייד, קארים אמר שסגנון חייו לא תואם את זה שהעיר מילווקי מאפשרת.
              שיהיה ברור –
              עונה לפני נכנס הכלל שמאפשר לשחקנים להפוך לשחקנים חופשיים. מה שקארים עשה לגשת בדיסקרטיות לקבוצה ולאפשר לה לקבל תמורתו פיצוי הולם.
              הרעיון המטופש הזה ששחקן חייו להמשיך לשחק לעד בעיר שבעקראיות בחרה בו, הוא בדיוק כזה. מטופש.
              אז קארים עבר ללוס אנג'לס בגלל שהוא חיפש מקום שמתאים לו יותר.
              השטות הזו של "בחר סופר-טים"?
              או שאין לך מושג, או שאתה פשוט לא זוכר.
              הסגל ששיחקו לצדו של קארים בלייקרס?
              כלל את גייל גודריץ' בן ה-32, ועוד קבוצת שחקנים אלמוניים. זה הספיק בשביל להפוך קבוצה של 30 לקבוצה של 40 ניצחונות. ממש לא סופר-טים…
              רק ב-78' הצטרף ללייקרס שחקן משמעותי (אדריאן דנטלי), כאשר בעונת 80', לראשונה בעידן קארים, שיחקו לצדו שחקנים שחצו את הרף "המטורף" של 20 נק' למשחק. סופר-טים…
              .
              ואחר כך אתה כותב שאני מגיע עם הנרטיב מבית…
              .
              שב"רניק יקר,
              לפעמים הקשר בין תגובתיך למציאות הוא מזערי במיוחד…
              (יש מצב ששמעון מדבק?…)

            4. גיא עוד פעם אתה מכניס מילים לפה? איפה כתבתי ששחקן חייב להישאר בעיר שבחרה אותו? כתבתי רק שהטיעון המטופש שלא היית בוחר את לברון ולוקח את קארים בגלל שהיה עוזב הוא נרטיב שבאת איתו מהבית
              .
              קארים רצה לעבור לעיר גדולה. משמעות אומר שאם הייתה משאיר אותו בפיניקס (שלמרות שהיה לי כמה לילות מהטובים בחיי בסקוטסדייל) זה לא החור פיניקס וקארים היה עוזב

            5. כן, אתה במפורש השוות בין קארים שבחר לעזוב את מילווקי (ועשה זאת בדיסקרטיות), ואז עבר למחוז חפצו שם נשאר עד לסיומה של הקריירה (למרות שכאמור, ובניגוד לשטות שכתבת, זו לא הייתה "סופר-טים"),
              לבין לברון שעזב את קליבלנד, ואז עזב את מיאמי, ואז עזב שוב את קליבלנד, וכיום הוא (בינתיים) בלוס אנג'לס.
              מזהה את ההבדל הקטן? (…)
              .
              המשמעות היחידה שרלוונטית היא שאם הייתי בוחר בקארים, הייתי משתדל מאוד לוודא שאני יעד שמתאים לו אישיות ברמת מקום המגורים.

            6. אז אם אתה ניו יורק מיאמי או לוס אנגלס אתה בוחר את קארים, אם לא הוא עוזב אחרי כמה שנים , סאנס ממפיס סן אנטוניו…

            7. ברור הרי שכל השרשור הזה מגוחך לא פחות מכל ניסיון שימוש בחכמת הבדיעבד.
              .
              ועדיין,
              הטיעון שקארים רדף אחרי סופר-טים לא קשור למציאות.

            8. איפה כתבתי שהוא רדף אחרי סופר טים, כתבתי שהוא היה עוזב כמו לברון ואחרי שהגיע לLA לא רק שהגיע לעיר שרצה, אלא 3 שנים אחרי היה לו גם סופר טים , מקצועית והן אישית לא הייתה לו סיבה לעזוב את LA

          2. גיא, אני מסכים עם הרוב.
            שואל לגבי רוברטסון כי אני לא יודע באמת – יכול להיות שיותר ממה שהייתה נפילה ביכולת הוא פשוט ויתר קצת על סטטיסטיקות מטורללות כדי להצליח קבוצתית? צ'מברליין עשה את זה לפני, ג'ורדן עשה את זה קצת אחרי…

            1. תראה, לא ראיתי אותו בזמן אמת. אני ניזון רק ממה שקראתי, וומעט החומר שניתן למצוא במרשתת.
              ועדיין,
              לפני הבאקס הוא היה שחקן פלייאוף של קצת פחות מ-30 נק' למשחק. לצדו של קארים המספר הפך ל –
              18.3 (71')
              13.1 (72')
              21.2 (73'. הפעם היחידה שהבאקס הודחו בסיבוב הראשון בעידן קארים)
              14 (74')
              .
              אני חושב שאפשר לזהות כאן מגמה, בעיקר עם לוקחים פרמטרים אחרים בחשבון (אחוזי קליעה, בראש ובראשונה).
              .
              כמובן שחובה לקחת בחשבון שלעובדה שהוא עבר לשחק לצדו של קארים הייתה השפעה אדירה על משחקו. עדיין, הורגשה הירידה עוד לפני עידן הבאקס.
              שחקן שב-8 עונות קלע 29-30 נק' ירד ל-24 -25.

            2. זה כנראה גם וגם שכזה. סגנון משחק, רמות שונות ולפעמים גם דעיכה…

            3. אני אוסיף בהקשר הזה – קארים היה בטופ 3 של ההצבעות ל-MVP כבר כרוקי, אבל אז רוברטסון היה עדיין בסינסינטי. בקיץ 1970 רוברטסון הועבר בטרייד למילווקי, כשעל פי השמועות זה בגלל שהמאמן-שחקן, בוב קוזי האגדי, לא אהב את העובדה שרוברטסון פופולרי יותר ממנו בקבוצה.
              ב-1971, 1972 ו-1974 קארים זכה ב-MVP במדי מילווקי, סיים שני בהצבעות ב-1973 וחמישי ב-1975. רוברטסון נבחר לאולסטאר בשנתיים הראשונות שלו במילווקי – 1971 ו-1972, ובעונה הראשונה, עונת האליפות, גם נבחר לחמישייה השנייה של הליגה והיה חמישי בהצבעות ל-MVP. הכוכב השלישי היה בוב דאנדרידג', אבל הוא נבחר לאולסטאר לראשונה ב-1973 ולחמישיית עונה הוא נבחר רק בימיו בוושינגטון ב-1979.

      3. אתה יכול. מקסימום לבחור בלו אלסינדור.
        אני גם חושב שהטיעון שקארים ישאר יותר מלברון קצת חלש.
        אני לא מדבר על שחקני עבר שלא זכיתי לראות,
        מנ שכן, *היום* הדבר הראשון שהייתי בוחר זה שחקן עם קליעה מבחוץ, ונייד.
        דוראנט? לארי? מייקל?
        אבל זה סתם כי יש לי חיבה ענקית לפוורדים ולסמול בול.

  16. אחד הדברים המבאסים באליפות של שנה שעברה הייתה שהיא גרמה לנו להתחמק בדיוק משאלות כאלו. שמח שלא עוד. לא נכנסנו מספיק לעומק הדיון.
    .
    בינתיים, בקצה השני של ה-NBA, בילי דונובן יוצא במסע טיהור הישר ממכסחי השדים ומפטר כמות נכבדה של עוזרי מאמנים בשיקגו. חלקם אנשי בוילן מובהקים, חלקם אנשים שלא התאימו לו, ואומרים שיש סיכוי גם שחלקם היו מרגלים של גר-פקס, משהו שהצמד עשה כבר בעבר.

    1. בכלל הולך להיות פוסט סיזן מעניין. קבוצות שלא שיחקו האחת עם השניה כבר חצי שנה. עונה שתתחיל באיחור מטורף… קבוצות ושחקנים הולכים להרגיש פחות מחויבים אחד לשני מהרגיל.

  17. לדעתי ההישג שמעצים את לברון זה 8 גמרים רצופים
    מייקל לא ניצח אף סדרה שלא היה בה פיבוריט
    לברון הפסיד לדאלאס ב 2011
    מאז 2012 משהו השתחרר אצלו והוא הורג את כמי שמולו
    הספרס 2014 הייתה קבוצה משולמת כמו יצירה של בטהובן
    מול גולדן סטייט של 2015 הוא שיחק בלי קיירי ולאב
    בסך הכל ללברון יש טיעונים

    1. מצד שני:
      רוב מוחלט העונות הוא הגיע לגמר דרך המזרח הקל
      ההפסד לדאלאס היה תצוגה נוראית כזאת שמשאירה כתם על הקריירה
      האליפויות הושגו אצלו רק לאחר הרכבת סופר טים
      אפשר להתפלסף על זה בלי סוף אבל זה בדיוק העניין אצל מייקל אין דיונים ואין פילוסופיות מכל בחינה אפשרית הוא היה מושלם:
      התקפה
      הגנה
      אסתטיקה
      מנהיגות
      ווינריות
      סטטיסטיקה
      עונה סדירה
      שיפור בפלייאוף
      תארים אישיים
      תארים קבוצתיים
      סקסיות ושואו
      אין כוכביות ואין גילויים נאותים
      תופעה חד פעמית
      אם רונאלדו ומסי היו מתאחדים לגוף אחד היית מקבל את ג'ורדן של הכדורגל

    2. הספרס של 2014 אחת הפחות מוערכות שראיתי.
      ב2016 למרות ההובלה של גולדן ב3-1, הם לא היו משמעותית יותר טובים מהקאבס, היו להם חולשות בפליאוף (שנתגלו סיבוב קודם נגד אוקלהומה).
      של 2017 ו18 היו מהמרשימות שראינו.
      ללברון בהחלט היו יריבות נפלאות בגמרים…

  18. בתחילת הקריירה היו ללברון החנקויות גם נגד הסלטיקס ולא רק בגמר. אבל מאז האליפות הראשונה הוא הכי טוב בנבא.
    איזיאה אמר שלנצח משחק היה לוקח את מייקל אבל לנצח סדרה את לברון.
    מסכים שאם את לברון היה מאמן פיל גקסון כבר היו לו עוד 2-3 אליפויות

  19. מנחם,הרמה להנחתה,
    את הבולבוס המהלך,
    אפשר להשוות לעכבר ביבים שחור ומצחין שיש לו בעיית נרקסיסטיות כרונית וחסרת מרפא

  20. תודה רבה מנחם, אחלה מעורב.
    .
    אבחנה יפה, על הדמיון בין לברון למג'יק, לא חשבתי על זה ככה, מסביר גם את חיבתו של לברון לפוינט גארדים חכמים (קיד, רונדו, פול).
    .
    אפשר לתאר את לברון כמוח של מג'יק בגוף, ולונגוויטי, של קארל מאלון? על הנייר נשמע לי אחלה שחקן… גם בפועל, אגב – לברון אחלה שחקן
    😉
    .
    "א-רו-אסטי, טהטהטהטהטה. א-רו-אסטי, טהטהטהטהטה"

  21. אתחיל ואומר שקטונתי להכריע מי יותר טוב, ג׳ורדן או לברון. כשהיינו ילדים כולם היו או בירד או מג׳יק, שזה כיף שאתה ילד, אבל מה הקשר בין התפקיד והיכולת שהפגין כל אחד מהם?
    לגבי הדיון עצמו, לי תמיד היתה בעיה עם התפיסה של למדוד שחקן על פי הישגי הקבוצה שלו. טיי קוב הוא אחד מגדולי השחקנים בהיסטוריה. אפס אליפויות. טד ווילאמס נחשב לפיור היטר הגדול בהיסטוריה. אפס אליפויות. בארי בונדס. קן גריפי ג׳וניור, איצ׳ירו. צ׳ארלס בארקלי, קרל מלון, פטריק יואינג, אלן אייברסון, רג׳י מילר, דן מארינו, טרל אוונס, או ג׳יי סימפסון. מסי בנבחרת. פריקניג ווין דה בלאדי גרייט וואן גרצקי, גדול שחקני ההוקי בכל הזמנים אי פעם בכל קבוצה שאינה האדמונטון אוילרס. כי יש גבול, כמה שחקן אחד יכול להצטיין. לברון שיחק יותר מעשור לפני שהגיע לטבעת הראשונה, ג׳ורדן שבע שנים, ויש עוד דוגמאות רבות.
    אני יודע שכולם סופרים את הכסף במדרגות, אבל אני מסתכל על הדרך אל הכסף ואל המדרגות. אין לי מושג איך להשוות בין לברון למייקל, לדעתי להשוות סטטיסטיקות זה נחמד אולי בפוטבול ובייסבול, אני לא מת על השוואת מספרים במשחק נע כמו כדורסל, אבל זו דרך, וכמובן מי שראה ורואה את שניהם ויש לו הבנה ויכולת הערכה שיגיד מה הוא חושב, אבל לספור טבעות זו ממש לא הדרך. יש סיבה שאת הטבעות מחלקים לכולם, מאחרון יושבי הספסל ועד לMVP.

    1. אבל זה בדיוק העניין. אתה משחק בספורט קבוצתי ולא יחידני אז יכול להיות באמת ששחקן מסויים בסט כישורים האישי שלו זה משהו שעוד לא נראה כמוהו החבילה המושלמת אבל מה לעשות שכדורסל הוא משחק קבוצתי.עכשיו תבוא ותגיד לי נו אתה בדיוק אומר שאני אומר,אבל לא כי בכדורסל הגדולה שלך כשחקן לא נמדדת רק ביכולות האישיות שלך אלא באיך אתה מתרגם את היכולות האישיות שלך לטובת הקבוצה ואיך אתה מצליח להיות זה שמוביל את הקבוצה שלך להישג האולטימטיבי וזה זכייה באליפות שהיא רשומה בעיקר עלייך.נתת דוגמא את גורדן אז כן ב7 שנים הראשונות הוא שיחק בצורה לא נתפשת בכלל והיה משהו מטורף אבל גם הוא ידע שעד שהוא לא יתרגם את היכולות המטורפות שלו לזכייה בתארים אין לזה שום אפקט והוא כל הזמן היה מתחת למג'יק ובירד ורק שהוא התחיל לזכות באליפויות הוא נכנס לדיון(אחרי האליפות השלישית סתם לכולם את הפה). לכן בוודאי שאליפויות הם הפרמטקר החשוב לקביעת גדולתו של שחקן.לא היחידה אבל בהחלט קובעת.
      אחדד אם שחקן זכה ב5 אליפויות והשני ב6 אז הפרמטר פה פחות משחק אבל אם שחקן זכב ה4 אליפויות והשני ב1 אז בהחלט הפרמטר הזה משמעותי ובטח ובטח בעידן הנוכחי שברגע שהכוכב רואה שהמועדון לא מעמיד לו קבוצה שהוא רוצה הוא פשוט חותך,אוסף עוד כוכב או שניים ויוצא להילחם על הטבעת

      1. כמה דברים, בשנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות, ג׳ורדן היה כוכב על. אף אחד גם לא ספר למג׳יק, קארים או בירד טבעות. גם שהפיסטונס לקחו שתיים רצופות, זה עדיין היה ג׳ורדן ומג׳יק, לא אייזיאה שתפסו את הכותרות. ויש עוד דוגמאות. קרוייף לא לקח מונדיאל או יורו, והוא מאוד בדיון עם פלה ומרדונה ומסי ודומיהם.
        גם היום זה לא משמעותי, יש קובי שנפל בלייקרס ולקח אליפות תוך 4 שנים ושאקיל שנפל במג׳יק ולא לקח אליפות עד שעבר ללייקרס, אם ג׳ורדן לא היה בבולס שיכלו להביא את פיפן וג׳קסון וגארנט לך תדע אם הוא היה נשאר ומה היה עולה בגורלו בקבוצה אחרת. לכל דוגמה מהצד האחד יש דוגמאות חופשי מהצד השני. גם היום שחקן לא יכול לחתוך מתי שבא לו אלא יש חוזה והוא צריך לחכות לטרייד או לפרי אייג׳נסי, ולא כולם שאקיל או לברון שגם מקבלים חוזה עתק, גם יכולים לבחור לאן ללכת, וגם יכולים להציב תנאים כמו תביאו את זה או תפטרו את המאמן. נכון שבסופו של דבר כולם משחקים בשביל האליפות, אבל אלופה יש רק אחת. השחקן הטוב ביותר בליגה אם לא שיחק בבוסטון בסיקסטיז, ביאנקיז בשנות ה40 או בריאל-ברצלונה או במכבי תל אביב כדורסל במשך 30 שנה ועוד ועוד, יש גבול למה שיכל לעשות.

        1. שוב אני לא אומר שאליפות זה הפרמטר היחידי שחשוב אבל בהחלט זה אחד הפרמטרים העיקרים.שקובעים .שחקן שלקח אליפות אחת לא יכול להיכנס לדיון לצורך העניין.
          או שנשאל אחרת לפי מה שאני מבין ממך הדיון בכלל לא צריך להיות גורדן או לברון או אפילו קארים.ישנו שחקן אחד שהיה דומיננטי כמו שאף אחד אחר לא היה לפניו ולא אחריו.זה שחקן שהשיאים שלו ישארו עוד הרבה מאוד שנים.אז אני מבין ממך שהעז האמיתית היא וולט צ'מברליין

          1. אני לא סגור מאיפה הבאת את זה. לדעתי צריך להשוות בין איכויות של שחקן, ואגב זה בדיוק מה שהדוק עושה, קודם מציין שלברון בכלל יושב על המשבצת של מג׳יק ולא של ג׳ורדן, ואז משווה בין איכויות של שניהם. צ׳מברליין אפשר להשוות לקארים. אגב זה לא רק סנטר לסנטר, יש סנטר כמו צ׳מברליין או קארים ויש סנטר כמו ביל קרטרייט (לא שאני טוען שקרטרייט היה ברמה של קארים חו״ח, רק שהתפקוד שלו שונה). וחוץ מזה שאם רק מי שלקח אליפות נספר, אז מה עם אלן אייברסון שהוא בעיני מגדולי השחקנים שראיתי בימי חיי? ואגב, אין שום דרך להשוות את אייברסון לצ׳מברלין ולא משנה מי לקח מה, זה בערך כמו להשוות בין אוסיין בולט לאמיל זאטופק.

            1. בלבלת אותי לחלוטין.
              ההשוואה לא נעשת לפי התכונות של השחקן אלא מי השחקן בראי ההיסטריה נחשב ליותר גדול.
              לדוגמא קארים היה נחשב במשך שנים השחקן הכי טוב שהיה אי פעם לאחר מכן הגיעו מג'יק ובירד שרבו בינהם על התואר השחקן הטוב בעולם והטוב ביותר מעולם כשאחד מהם רכז והשני פוורוד ואז הגיע ג'ורדן ועכשיו הגיע לברון.
              המשותף כולם משחקים כדורסל וכולם רוצים לנצח ולהביע חותם על המשחק.
              ההשוואה שלך פשוט לא מובנת לי.עזוב כרגע דירוגים היסטורים.מי לדעתך השחקן הכי טוב בעולם כיום. האם זה לברון? אולי דיוויס? קוואי? קרי? או שגם היום אתה עושה הפרדות וכל פעם מסייג ואומר:
              הרכז הטוב ביותר-קרי
              הפוורוד הטוב ביותר-לברון
              הפאור פורווד-דיוויס
              או שאתה אומר כרגע השחקן הטוב בעולם הוא דיוויס.
              זה שהסט תכונות של לברון לא קרוב למייקל זה בכלל לא קשור לדיון של הגדולה שלהם בראי ההסטוריה אחד עשה את זה מעמדת הגארד השני מעמדת הפוורוד והשלישי מעמדת הסנטר.כל אחד שלט בתקופה שלו ובדרך אחרת אבל עדיין אפשר לנסות להשוואות בינהם.
              נ.ב אני מניח שאייברסון הוא השחקן ה=שהכי אהבת לראות אבל להגיד בעייני הוא גדול השחקנים זה נשמע לי קצת הזוי.
              אני מבחינתי 2 השחקנים הכי אוהבים איפעם זה מג'יק ונוביצקי בעוד שאת מג'יק שנים החשבתי כהכי גדול איפעם0התעקשתי על זה עד שג'ורדן זכה באליפות שלישית רצופה ועבר את מג'יק מה שנקרא גם בדבר הכי חשוב לשחקן כדורסל וזה לזכות באליפות.
              לסיום נראה לי מוזר מה שאתה אומר כי אף אחד מהשחקנים ובטח ובטח השחקנים המובילים לא משחקים בשביל הכיף שלהם אלא משחקים בשביל דבר אחד ודבר אחד בלבד לזכות באליפות והדיבור של נפלת לקליבלנד אז אכלת אותה או נפלת ללייקרס אז הרווחת בטל בשישים במציאות של ימינו שכל הכוח אצל השחקנים הבכירים.
              עוד נקודה אחרונה אני לא אומר רק מי שלקח אליפות נספר אני כן אומר שמספר אליפויות בהחלט משחק תפקיד עיקרי במיקומו ההיסטורי של השחקן

  22. עוד דבר שעלה במוחי, האם יש בכלל מקום למאמן בNBA 2020 ש״מטריף״ את השחקנים? זה משהו שעובד ברמת הקולג׳ים אולי. זה משהו שאולי באייטיז היה עובד. המאמן הכי מצליח של העשורים האחרונים פיל ג׳קסון הצליח למרות שלא הטריף אף אחד. להפך, הוא הבין שלהתעסק עם חבורת המליונרים שלו בהטרפות זה לא יעבוד, אם הם לא באים עם התאווה למשחק מהבית, כדי לנצח או להראות לכולם, או כי המוח המעוות שלהם מכריח אותם להיות דה בסט (ואין לי דרך אחרת להסביר את רודמן), הוא יכול לנסות לחמם אותם עד מחר, הם פשוט ילכו ללוקר רום וינפנפו לעצמם בשטרות של מאה דולר עד שיתקררו.
    אז אולי אי אפשר בספורט של ימינו שהמאמן יביא את זה, יש יותר הצלחה אם זה מגיע מלמטה, למשל ג׳ורדן, למשל קווין מילאר בבוסטון 2004. שחקנים היום לא ישחקו בטירוף כי המאמן עשה להם נאום, אבל אם יש שחקן מנהיג על המגרש, זה עדיין תופס.

    1. שאלה מעניינת מאוד.
      .
      לדעתי ה"טירוף" הזה הוא רק אחד הפתרונות שמאמן צריך לנקוט כדי להביא את הקבוצה שלו למצב "אופטימלי" למשחק. יש קבוצות, והשחקנים, שפחות צריכים את זה, כמו מייקל והבולס, ויש קבוצות שיותר, ואני מניח שזה גם משתנה כתלות ביריבה, בסדרה, במשחק האחרון וכו'. נראה לי שהטירוף הזה יכול להועיל במקרה שבו הקבוצה קצת מעוכה/חסרת בטחון/מיואשת, ואז צריך קצת "להרים אותם מהקרשים", וזה תרחיש סביר אחרי משחק גרוע או מול יריבה טובה יותר. בסופו של דבר זה לגמרי כל מקרה לגופו, אבל כן, לדעתי חשוב שלמאמן תהיה את היכולת הזו בארסנל, כמו שגם נדרשת לו יכולת להרגיע, למקד, וגם לבקר את השחקנים, אם יש צורך. יש המון מצבים ותרחישים ומאמן עם סט יכולות רחב ידע להתמודד איתם טוב יותר לאורך זמן.

      1. לרגע חשבתי שאתה אומר שצריך שהמאמן של ארסנל יהיה לו את זה 🙂
        אגב, אם נחזור לגמר המערב, דוגמה קלאסית, הטקטיקה היתה פרפקט, המאמן הלהיב את השחקנים, שעלו כמו שבט הלאקוטה בליטל ביג הורן וקרעו את הלייקרס שאמרו יפה תודה, וניצחו את ארבעת המשחקים הבאים כי לכל שבת יש מוצאי שבת.

        1. אני יכול לחשוב על פרשנויות שונות מאד למה שקרה בסדרה הזו… אבל זה לא משנה.
          .
          דוגמאות אחרות – מיאמי לפני משחקים 3 ו-5 בפיינלז האחרון, למשל – הם היו בנחיתות מוחלטת, פצועים ומובסים פעמיים. לדעתי חשוב במצב כזה לתת איזה נאום מוטיבציה, לא בגלל שהוא יביא אותם לאליפות, הוא לא, אבל כן יכול להביא אותם למצב שהם לא מאבדים אמונה בעצמם ובסיכויים שלהם במשחק הבא.
          .
          מניח שאחרי ה3-1 של דנבר מול יוטה והקליפרס גם היו צריכים איזה בוסט.

    2. פיל גקסון היה מוטיבטור מהשורה הראשונה. זה שלא צעק, לא אומר שהשיטות שלו לא עבדו. וכן, בכל קבוצה צריך buy in של כולם למען המטרה.

  23. מתחילים ההימורים על שנה הבאה ומי תהיה הקבוצה שתיקח טייטל בשנת 2021
    וואלה מעלה את הסדר הבא מבעלי הסיכוי הגדול ביותר ועד לעשירית בדרוג הסיכויים.
    לייקרס כמובן ראשונים ואחריהם בסדר: הקליפרס, מילווקי, דנבר, דאלאס, גולדן סטייט, בוסטון, פילדלפיה וברוקלין נועלת את הטופ 10.
    וואלה?

    1. קודם שתהיה עונה. חוסר המודעות העצמית של ESPN לדביליות שלהם עם התחזיות למשהו שיקרה, אם יקרה, בעוד שנה תמיד משעשעת.

  24. מנחם אמרתי שאכתוב לך על העניין שלנו עם "לראות בעיניים" לעומת לראות מרחוק.
    זה דיון פילוסופי ואין לי זמן כרגע רק אומר זאת – האם ניל ארמסטרונג, שנחת במו רגליו על הירח, מכיר את הירח יותר טוב מהמדענים בנאסא שחוקרים את הירח ושלחו אותו לשם? לא.

    1. צודק, אבל למי יש יותר מושג איך זה להיות על הירח, ללכת עליו, להסתכל על כדור הארץ מרחוק, פחד המוות והתחושה המדהימה של להיות שם? שלא לדבר על זה שהמדענים בכלל לא יכלו להשלח לירח כי הדרישות הפיזיות של שיגור בתנאי כבידה קיצוניים, יחד עם יכולת קבלת ההחלטות תחת לחץ ובזמן אמת זה לא משהו שמדען מתעסק בו וכל מה שטייס מתעסק בו. זה אמנם דיון פילוסופי שזו לא היריעה, אבל אם זו הכותרת שלך, זה מפספס את הפואנטה.

      1. צודק.
        כשאתה צופה במשחק כשאתה במגרש אתה רואה שלושה דברים:
        * את ההתרחשות עצמה. אתה רואה את זה יותר טוב או פחות טוב מהצופה בטלויזיה, שלו ישנם הילוכים חוזרים ופרשנות מקצועית נוספת.
        * את ההתרחשות הרחק מעיני המצלמה. לדוגמא, שחקן ספסל רחוק מההתרחשות קם וצועק, מכות/דחיפות הרחק מהמצלמה, עייפות של שחקן שיושב בצד, ודברים כאלה. יש לך יתרון אדיר על הצופה בבית שלא רואה שום דבר, וזה בהחלט יכול להוסיף להבנת המתרחש במשחק.
        * אתה רואה את מייקל לועס מסטיק. זה אספקט רכילותי שלא מוסיף שום דבר להבנת היכולת של שחקן נתון.
        זה דומה לפגישה של סלב ברחוב, מרגש אולי אבל רכילותי בלבד.
        את הדיון הפילוסופי של מה המשמעות של חוויה בלתי אמצעית נשאיר לזמן אחר. בגדול, אנחנו חווים את העולם לא מכלי ראשון אלא דרך מתווך.

      1. ברור, אני עדיין לא באחוזת הפרישה שלי באטלנטה ליד הברכה עם מוחיטו ביד והזקנה שלי בצד.
        יש לנו עבודה מנחם!
        🙂

  25. תודה מנחם, פוסט מבורך לתחילת עונת המלפפונים™ 🙂

    לגבי ספולסטרה, לא שהוא מושלם אבל יש להיט את אחד המאמנים הטובים בליגה. להעריך אותו אפילו רק על השקט התעשייתי המוחלט בשנים של עבודה עם פט ריילי (היסטורית, לא האיש הכי קל בעולם). אחד המועדונים שכל השאר מקנאים בהם
    .
    לגבי לברון = ג'ורדן אני יכול להתייחס רק לתחושות האישיות שלי כשראיתי אותם בזמן אמת בגמרים (וכמובן שיש עניין של גיל בזמן הצפייה וכו') – מול מייקל היריבים בקושי הרשו לעצמם לפנטז על ניצחון, אבל עם לברון תמיד יש לצד השני תחושה של תקווה

  26. טיפ לחיים – אל תקשיבו לשום ראיון, לא פרי-גיים, לא פוסט-גיים, לא באמצע משחק, א בקיץ ולא "מוקדש לקובי". הכל בולשיט חסר טעם

  27. מנחם אתה צודק שאם צריך להשוות אז כדאי להשוות את לברון למג'יק.
    לא מבחינת "גדולה" כי זה טיפשי להשוות דורות שונים אלא בגלל סגנון המשחק וראיית המשחק.

  28. כל דיון כאן בהשוואה ללברון, רק מוכיח את גדולתו.
    בין אם בעד, או נגד, הוא עשה משהו גדול, שמעט אנשים עשו. זה מראה על ההתרגשות ועל הרצון לדבר עליו, גם אם זה בצורה של הייטר. לאנשים לא נגמר ומחפשים עוד ממנו.
    אם הוא באמת היה סתם עוד שחקן, זה לא היה כל כך מעניין.

  29. דווקא מאוד קשה לי לחשוב על שחקן דומה ללברון שאפשר להשוות אותו אליו, אולי אם קארל מאלון היה יודע לכדרר ולמסור כמו מג'יק זה היה משהו דומה, בניגוד לזה, דווקא למייקל יש כמה שחקנים שדומים לו ושאפשר להשוות אליו (והוא יותר טוב מכולם) כמו קובי למשל.

  30. מנחם לא היה שחקן כדורסל בהיסטוריה שהגיע לרמה של לברון כמנהיג ושחקן פרנצ'יז מוביל שעליו בונים הישגים.
    גם ברמה הסטטיסטית ובכל פרמטר בפלייאוף.

    ברמת הסגנון אני מסכים שלברון שחקן שלם שדומה יותר למג'יק.
    אבל מג'יק אף פעם לא לקח אליפות ב-3 קבוצות שונות וכל האליפויות שלו בקבוצת סופרטים.

  31. לברון שיקם את הלייקרס גם ברמה הניהולית. הוא אף פעם לא קיבל קבוצה מוכנה.

    להשוות את לברון לג'ורדן.
    זה כמו להשוות את קארל לואיס ליוסיין בולט.
    אחד היה מהיר ואלוף אבל השני מהיר הרבה יותר גם כתוצאה של אבולוציה והוא העז ללא ספק.

  32. אחד הדברים שבאמת מלהיבים אותי במשחק של לברון, זה הדברים העדינים ובמדוייקים שיוצאים לו במשחק בכניסות לסל – כאשר במקביל הוא נכנס בכל הכוח, דוחף וחוטף דחיפות, והוא כזה בריון גדול וחזק – ובסוף יוצא לו איזה שחרור עדין ומדוייק, של פינגר רול, או זריקה קטנה ומדוייקת – וזה נכנס ויש שתי נקודות ובדר"כ אנד וואן.
    מצד אחד מבחינת היופי של התנועה – הוא לא נראה מעולם יפה כמו מייקל או האקים או KD – אין לו את המבנה גוף הזה ואת הגמישות החתולית של הגוף מהסוג הזה – אבל הניגוד בין התנועה האגרסיבית לשחרור העדין והמדוייק – יוצר משהו ממש יפה לצפיה בעיני.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט