בפרק הראשון של ספרו המצוין של פיל ג'קסון "Eleven Rings" הוא מתאר חמישה שלבים בהתפתחותו של שבט, שמקבילים מאוד לטענתו להתפתחותה של קבוצת NBA מנצחת. כדוגמה הוא מביא את הלייקרס של 09' שבעקבות ההפסד הכואב לסלטיקס שנה קודם לכן עברו מהשלב השלישי לרביעי, בדרך לאליפות ראשונה מאז הטריפיט בתחילת המילניום (אין הכרח להגיע לשלב החמישי כדי להיות קבוצה אלופה, וזכות זו שמורה לטענתו ליחידי סגולה כמו שיקגו של סוף שנות התשעים).
בדרך כלל כשניגשתי להעריך את טיבה של קבוצה מסוימת, בחנתי את איכותם של השחקנים שעמדו לרשותה כפרטים, בהתאם לכלל האינטואיטיבי הגורס כי השלם שווה לסך חלקיו. ג'קסון כופר בהנחה הזו. אם מתמצתים את דבריו הרי שכל קבוצה צריכה לעבור תהליך קבוצתי על מנת להגיע לגדולה אמיתית. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך על העונה הזאת?
בהמשך לדבריו של ג'קסון, קבוצה בשנה הראשונה שלה, מוכשרת ככל שתהיה, תתקשה מאוד לזכות באליפות. טענה זו יכולה לספק לנו הסבר לכישלונם של הקליפרס שהייתה המועמדת הבכירה לזכייה העונה לדעת רבים. זוהי העונה הראשונה בה קוואי ופול ג'ורג' משתפים פעולה, וזו אולי אחת הסיבות לכך שלא הצליחו למצות את עצמם במהלך העונה הסדירה וקרסו לחלוטין בפלייאוף. ובכן, במה שונים הקליפרס, למשל, מיריבתם העירונית הלייקרס? גם הלייקרס חווים עונה משותפת ראשונה של לברון ואנתוני דיוויס, וזה עוד מבלי לדבר על חצי סגל שהוחלף במהלך הקיץ.
אני רוצה להציע תיאוריה חלופית – או משלימה – לזו שפיל ג'קסון מציע. בניגוד לטענה שקבוצה צריכה לבנות את אופייה דרך חוויות משותפות ועיצוב מנטליות קולקטיבית (העולה על הרצונות של כל שחקן בנפרד), אני חושב שניתן להשיג אפקט דומה באמצעות השגת מבנה חברתי-מקצועי מוגדר היטב ומאוזן. ב"מבנה חברתי-מקצועי" אינני מתכוון למרקם החברתי של הקבוצה, אלא לכך שכל שחקן יודע בדיוק את מקומו בקבוצה; כלומר מה מקומו בהיררכיה הקבוצתית ומהי תרומתו המקצועית בזמן משחק.
הלייקרס נבנו העונה בדיוק בדרך הזו. המנהיג הבלתי מעורער על הפרקט (ומחוצה לו) הוא כמובן לברון, ולצידו אנתוני דיוויס ככוכב הנוסף של הקבוצה. שאר הסגל מורכב בעיקרו מווטרנים שלאורך כל הקריירה שלהם רגילים לשחק כרול-פליירס בעלי איכויות מקצועיות מסוימות (KCP, גרין, מגי, וכו'), או מכוכבים לשעבר שבשלב הזה בקריירה מבינים את מקומם החדש ומוכנים להוריד מעצמם למען המטרה הנעלה של אליפות (הווארד ורונדו). מעבר לכך ישנם צעירים שרוצים להוכיח את יכולותיהם בליגה, אך אינם מערערים על המבנה הקיים (קרוסו וקוזמה). הטריק ליצור איזונים אל מול נוכחותם של הכוכבים בהווה ובעבר הוא שאין עוררין על מקומו של ג'יימס, שמצידו צריך לדעת "לפרגן" להם כדי שירגישו משפיעים דיים (במקרה של דיוויס הוא לא צריך להשפיע כמו שהוא צריך להיות דומיננטי). הקליפרס, לעומתם, נבנתה כקבוצת גאנרים עמוסת כישרונות, שלא מוכתב מראש כיצד עליהם להתנהל יחד על המגרש. בעונה הראשונה שלהם ביחד מרקם כזה לא יכול היה להתגבש ולהסתיים באליפות.
זוהי להערכתי תיאוריה משלימה לתיאוריה השבטית של ג'קסון מפני שיצירת המבנה הזה של קבוצה קורית מעצמה בהתגבשות של קבוצה עם הזמן, ולכן מדובר בהנחה נסתרת שהוא לא בהכרח מתייחס אליה. יחד עם זאת, בניית קבוצה בצורה הזאת, קרי הרכבת שחקנים כך שיוכתב מבנה ברור ומוגדר מראש, לטעמי חלשה יותר מהצורה שמתאר פיל ג'קסון. לא זו בלבד שהיא כוללת אותה, אלא שקבוצה שרצה ביחד הרבה זמן ועוברת חוויות מגבשות יחדיו, תפעל כקולקטיב בצורה יותר טובה. באופן זה אפשר להשיג מעין "קיצור דרך" ויתרון על פני היריבות – בהיעדר קבוצה שנמצאת גבוה בהתפתחות הקבוצתית.
כדוגמה לכך נוכל לבחון את אלופות הליגה בעשור האחרון. באופן כללי אפשר לסווג אותן לשלוש שושלות – הלייקרס של קובי, מיאמי של לברון ווייד וגולדן סטייט של קרי (ובהמשך גם של דוראנט). בסיום תקופת כהונה נוצר פער שניצלה אלופה "זמנית" – דאלאס, סן אנטוניו וטורונטו (וקליבלנד?) – קבוצות בדיוק מהסוג הזה. אסייג מעט את דבריי לגבי סן אנטוניו, ואמנם אלו קבוצות שזכו באליפות בודדת, וככלל מנו כוכב אחד וצוות מסייע של ווטרנים, רובם רעבים לאליפות ראשונה – קיד, מריון וצ'נדלר, לאורי, איבקה וגאסול. אני מאמין שרובנו נסכים שהן לא היו מצליחות לזכות ביותר מאליפות אחת. (סן אנטוניו של עונת 14' בעלת נרטיב שונה בעקבות ההפסד הצורם למיאמי בעונה הקודמת, אך ללא ספק זו הייתה קבוצה מאורגנת עם בסיס ותיק ויציב, וכל אחד שם הבין בדיוק את מקומו).
אחד המאפיינים הבולטים בקבוצה כזו הוא שהיא לא בנויה סביב כוכב חסר ניסיון (או אסופת כוכבים כזו), והסגל כמעט ולא כולל צעירים יומרניים שרוצים לדרוס רגל בליגה. הצד המזרחי של הפלייאוף מרתק מנקודת מבט זו: מיאמי קבוצה יחסית צעירה המובלת על ידי כוכב בשנתו הראשונה בקבוצה. לא מעט משחקניה המשמעותיים הם רוקיס או לא רחוקים משם. ועדיין, הם הצליחו לגבור על מילווקי ובוסטון בדרך לגמר היסטורי. אפשר לנחש שמנהיגותו של באטלר התקבלה אצל כולם, ובמיוחד אצל דראגיץ' ואדבאיו (שלא היה במעמד של כוכב עד העונה). כמו כן, הצעירים שלה הונעו למצוא את מקומם מבלי לדרוך זה על זה ומבלי לגלות יומרה מקצועית שהייתה עלולה לפגוע במרקם שנוצר. הרכבת סגל השחקנים במיאמי הוכיחה את עצמה, בעוד שהקבוצות המזרחיות כנראה עדיין לא הגיעו ל"שלבים גבוהים" בתיאוריה השבטית של פיל ג'קסון למרות הותק היחסי שלהן.
בשורה התחתונה, אני לא מתאר את התמונה המלאה: ייעשה עוול גדול אם נתעלם מכל הפרמטרים האחרים שמשפיעים על הצלחתה של קבוצה, לא כל שכן נתעלם מהתבוננות בכל עונה בפני עצמה ובנרטיב שכל קבוצה מציגה. יתר על כן, ייתכן שהפוסט מציג רעיון שכופה את עצמו על מקרים שבדיעבד (כמו overfitting בסטטיסטיקה). למרות זאת, הרעיון הבסיסי שאומר שיש חשיבות לסדר הקבוצתי, בין אם כי קבוצה מתגבשת כך ובין אם כי כך היא נבנתה מראש עם המטען האישי שכל שחקן מביא עימו, יכול לספק לנו הסברים על לא מעט הצלחות ואי-הצלחות של קבוצות.
רועי ויינברג
7 אוק 2020 07:11:36תזה מעניינת. שווה להזכיר ש-3 הקבוצות של לברון לקחו אליפות בשנה השנייה שלו בקבוצה, בשתיים מתוכן אחרי החלפת המאמן ושינויים משמעותיים ברוסטר, כמובן בהנחה שלא קורה משהו מאוד לא סביר והם לא מאבדים 3:1.
.
יש חשיבות לסדר הקבוצתי, בין אם זה בגישה של מספר 1 ברור וכולם אחריו או משהו יותר זורם. אבל אני חושב שמעבר לסדר יש משהו אחר שהיה בכל האלופות או הקבוצות הגדולות של השנים האחרונות – צ'יף. לברון כזה, קייל לאורי כזה, דריימונד גרין כזה, טים דאנקן כזה וגם ג'ימי באטלר כזה. מישהו שינהיג את האנשים סביבו וידחף אותם קדימה גם אם הוא לא השחקן הכי טוב על המגרש. לקליפרס ולבאקס לא היה מישהו שעשה את זה, יכול להיות שגם לחלק מהקבוצות הגדולות האחרות שנכשלו לאורך ההיסטוריה לא היה.
שחר אלוני
7 אוק 2020 17:04:13מסכים, מנהיג
asaf
7 אוק 2020 07:15:55תודה מתן תיאוריה מעניינת. חושב שאני מתחבר לשורה התחתונה שלך. בשנים האחרונות הסדר הקבוצתי יותר משפיע. אגב גולדן סטייט שילבה למשל בין השניים, התחילו בתיאוריית השבט עם סטף, קליי ודריימונד גרין בשני הגמרים הראשונים ואחרי הגעת דוראנט בשתי האליפויות הנוספות באמת הסדר הקבוצתי תפס יותר מקום. בהקשר של מיאמי הנוכחית באמת מעניין לראות אם תתפתח לפי התאוריה השבטית, יש להם את האופציה הזו.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
7 אוק 2020 09:09:39סוגיה מאד מעניינת, ומאד רלבנטית גם לסדרת הגמר השנה.
.
בגדול אני מסכים גם עם ג'קסון וגם איתך. כלומר מבנה ברור עוזר, והזמן יכול לעזור להיווצרות של מבנה כזה. הקליפרס סבלו לדעתי משתי הבעיות – גם מבנה לא לגמרי ברור, וגם חוסר זמן, וחלק מזה גם באשמתם עקב מיעוט הדקות המשותפות של קוואי וג'ורג' במהלך העונה.
.
עוד פרמטר שמשפיע הוא המאמן – מאמן טוב עוזר גם ליצירת מבנה היררכי, וגם מקצר זמנים למטרה הזו. לטורונטו היו את כל הסיבות להיכשל במשימה – קוואי חוזר מפציעה, קבוצה שלא מכירה אותו, שחקנים צעירים, לאורי ממורמר, תוספות ברגע האחרון (גרין, ובוודאי גאסול), ועדיין הם הצליחו לעבור את השלבים האלה מהר. לדעתי זה הרבה בזכות נרס, וההיפך – הכישלון של הקליפרס גם לחובת ריברס.
.
בנוגע ללייקרס – לברון, מסורתית, עושה את זה מצוין, לפחות בשנה השניה, כמו שרועי ציין, וגם עם שחקנים "חדשים" (ווייד, בוש, קיירי, לאב, דייויס, ורבים אחרים), כך שעד למשחק של הלילה הייתי מסכים איתך לגמרי. המחצית הראשונה הלילה הייתה מזעזעת מהבחינה הזו בדיוק וזה, לדעתי, תמרור אזהרה בוהק עבור כל הנוגעים בדבר. מאמין שכמו במחצית השנייה, הם יצליחו להתגבר על זה גם במשחק הבא, אבל אם מה שראינו במחצית הראשונה "ישאר במערכת" ה"שושלת הנוכחית" של הלייקרס יכולה להסתיים הרבה יותר מהר מהצפוי. נכון שלא צריך לקפוץ למסקנות אחרי מחצית אחת, והאינטרסים העמוקים של כל הצדדים – לברון, דייויס, הווטרנים, וההנהלה – מאד דוחפים את כל הצדדים לעבוד ביחד גם בעתיד, אבל זה באמת היה משהו שלא זכור לי כמותו.
.
תודה רבה מתן.
Ljos
7 אוק 2020 09:19:11כתבת יפה, אבל אני חייב להציק לגבי המינוחים. מומחיות או היררכיה? אתה באמת מציע שדני גרין למשל יקבל זכויות יתר על KCP רק כי הוא בהרכב?
TheGreatWall
7 אוק 2020 13:06:40לא בהכרח אחד על חשבון השני, פשוט ששני הדברים הללו יהיו מובנים לכל שחקן: בשביל מה הוא מקבל משכורת (מומחיות) ומה מקומו בקבוצה (היררכיה). במקרה של גרין ו-KCP אין בכוונה שמישהו יקבל זכויות יתר, אלא שהם יבינו שהתפקיד שלהם הוא לעשות הגנה על גארדים ופורוורדים, לקלוע שלשות ולפנות שטחים. בהיבט של ההיררכיה אז שיקבלו את מה שהוחלט – אין ברירה ומישהו מהם צריך לעלות מהספסל – KCP העונה, לא בהכרח כי הוא פחות טוב, ונדרש ממנו לא "להתמרמר" על כך
Ljos
7 אוק 2020 13:41:49היררכיה זה זכויות יתר. זה בהכרח אחד מעל השני עם כל הפריוויליגיות שמגיעות עם זה. אתה מתאר מומחיות – התפקיד שלהם הוא ככה וככה כי בזה הם טובים ויכולים לתרום כחלק מהקבוצה.
TheGreatWall
7 אוק 2020 13:47:02עכשיו הבנתי למה אתה מתכוון, באמת מינוח לא הכי טוב שלי…
Ljos
7 אוק 2020 13:56:49זה מינוח שנפוצה בו הטעות הזו, זה מובן לגמרי, וסליחה שנפלתי עליך. אחד מהמוני ה-Pet Peeve שלי. כבר כתבתי שנהניתי לקרוא? ושאם תוכל להרחיב בקצרה מהם חמשת השלבים של פיל ג'קסון אני אשמח?
TheGreatWall
7 אוק 2020 16:43:43תודה רבה!
בהחלט, השלבים בקצרה, ממליץ מאוד על הספר אגב:
1. תחושה של עוינות וייאוש – החיים מבאסים
2. אפטיות ותחושת קורבנות אישית – החיים שלי מבאסים
3. התרכזות בהצלחה אישית – לוחמים בודדים
4. גאווה יחידתית – אנחנו גדולים
5. תחושה של החיים נהדרים
זה נושא שמלווה אותו לאורך קריירת האימון שלו, והוא נטה לתאר את הקבוצות שלו בהתאם לשלבים האלה
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
7 אוק 2020 17:41:45בנוגע לשלב 5 – זה משהו שהרבה אנשים מדברים עליו, ואני מסכים ש"יש בזה משהו" – אנשים שמרגישים שהחיים נהדרים יכולים להפחית תחושות כמו לחץ, חרדה ופחד, ובכך גם לשפר את ביצועיהם, להתעלות ולהצליח. זה בהחלט משהו לשאוף אליו.
.
עם זאת, לדעתי יש כאן גם איזה עניין בסיסי של אופי. יש שחקנים גדולים, וקבוצות גדולות, שהגיעו להישגים דווקא מתוך תפיסה כמעט הפוכה – של מלחמה, של "כולם נגדנו", של קושי עצום והתגברות עליו.
.
לדעתי מייקל, ושיקגו, קובי והלייקרס, ולברון בקבוצותיו השונות, יותר מתאימים דווקא למודל המלחמתי, בעוד מג'יק והשואוטיים, והלוחמים מתאימים למודל של ג'קסון. לא יודע איפה לשים את הספרס על הציר הזה.
.
כתבתי על זה, בין השאר, בעיקר בהקשר של הלוחמים, לפני שנתיים
.
https://hoops.co.il/?p=131689
TheGreatWall
7 אוק 2020 22:16:55מאנו כתבה מרתקת!
בקשר למה שכתבת בתגובה – אני מסכים איתך לחלוטין, אבל אני חושב שההבדל הוא שפיל ג'קסון מסתכל יותר על החוויה של הקבוצה כקבוצה בעיקר מחוץ לפרקט, בעוד אנחנו יכולים לראות רק את המשחק והגישה שלהם בזמ משחק.
לדוגמה שיקגו של הטריפיט השני: ג'קסון נותן אותם כדוגמה לשלב החמישי, ואכן היה נראה (למשל ב"ריקוד האחרון") שכך הם חיים מחוץ לכותלי האולם, גם אם לא היה נראה כך על הפרקט
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
7 אוק 2020 22:43:35או.קיי, הבנתי, חידוד חשוב. תודה.
הקוריוז
7 אוק 2020 17:12:38מאמר מצויין אבל פיל גקסון יכול לחרטט ולכתוב ספרים ובלה בלה בלה מייקל קובי שאק זהו זוהי התורה ב3 מילים. הוא חירטט שבטים.
השיקצה שיפרוש בטח גם יחרטט לנו ספר שיקרא לורד אוף דה רינגס בו הוא יספר כמה קשה זה להתפתח בעוד הביא כוכבים לטבעות כמו פיל גקסון.
כדורסל היא משחק מאד פשוט שהרבה אנשים נוטים לנתח אותו יותר מידי.
אתם לא באמת יודעים מה קורה בקבוצות. קליפרס ומיאמי של לברון למשל היו כוכבים אבל הן היו פגיעות כי הן יכלו להיקלע לערב קליעה רע כי לא היה מספיק צלפים שם. היו שם שחקנים מעולים אבל לא בעלי קליעה קטלנית.
גולדן דרסה כי היו לה 3 צלפים שקולעים מהחצי ומהקלעים הטובים בתולדות המשחק יחד, זה עולם אחר לגמרי.
טורנטו נהנתה מההפקר של ברט בראון והפציעה של דוראנט זו אליפות נטו של מזל כל תהליך להביא את זה כדוגמא היא שטות בעיני.
לפעמים יש גם מקריות כמו דטרויט 04 והמאבס 11 אבל הן זכו מהפקר של מאבקי אגו בין שאקובי וויד ולברון.
זה בסוף תלוי בשחקנים בצוות מסביב ובמאמן והכי חשוב מי הכוכב שלך. אם הוא מספיק גדול השופטים ידאגו לו כמו שהם דאגו ללברון כל הקריירה לקובי שאק ומייקל גם.
הפרשים באפור הם חלק לא מבוטל מאחוות הטבעת שאין להתעלם ממנו.
TheGreatWall
7 אוק 2020 22:18:05מאוד יכול להיות, ואולי אפילו יותר סביר מה שאתה טוען – אבל עדיין חלק מהכיף זה החשיבה המסובכת, לא? 😉
Zvika Bar-Lev
7 אוק 2020 17:39:52לא רואה את התיאוריה יושבת על טורונטו של שנה שעברה, ולא על הלייקרס של השנה (כ"כ הרבה מהסגל הוחלף – זה תכלס קבוצה חדשה). אפשר לדבר על זה על כל קבוצה שהייתה בכמה גמרים ברצף, ובחלק זכתה, ובגדול עם אותו גרעין של סגל.
בסוף שמעון צודק – זה תלוי באיכות הסגל והמאמן.
מנחם לס
7 אוק 2020 18:45:46מתן, פוסט חשוב מאד הדורש מחשבה. לדעתי הלייקרס של השנה היא המתאימה ביותר לתיאורית השבט הזו.
מצד שני כל מטרת הכדורסל היא להכניס כדור לחור.
כמו ששבטים יכולים להיווצר ולהיבנות בצורות שונות ומשונות, כך גם אלופות הכדורסל של ה-NBA. טורונטו, למשל, הייתה כמו גליל עליון בשנת האליפות שלה מזמן, מזמן. לי התמזל לראות את הסלטיקס בשנת 1961 עם ביל ראסל, סם וקייסי ג'ונס, בוב קוזי, ושחקן חמישי שרד אורבך החליף כמעט כל משחק שהיה מין תשורה לשחקן המצטיין של המשחק שעבר שלא היה אחד מארבעת הקבועים האלה. גם ביל ראסל, וגם בוב קוזי – שני המנהיגים ללא ספק של הקבוצה – היו מנהיגים 'שקטים' לחלוטין שהנהיגו רק במשחקם כמעט ללא דיבור. לשבט הזה היה מנהיג אחד שהיה הכול יכול: המאמן ארד אורבך. ההצלחה של הקבוצה הגדולה בהיסטוריה הזאת הייתה שכולם קיבלו את היהודי הזה מעשן הסיגרים כצ'יף הכול יכול לא רק ללא טענות ומענות – אלא באהבה. לניקס של שנות ה-70 השבט היה 'קיבוץ': אירל דה פירל, וולט פרייזר, דולר ביל בראדלי, דייב דהבושר, וויליס ריד. 5 מנהיגים על הפרקט שאף אחד לא ניסה ולא רצה לדרוך על רגלי השני, ומאמן קטנצ'יק כזה, שותה וויסקי, שהתגאה שאין לו מושג בכדורסל והוא רק מנקה את הכדור עבור שחקניו (הייתה בזאת אמת מסוימת וגם חוסר אמת מסוימת). אני חייתי אז שם. לא זכור לי ריב, סכסוך, אי הסכמה, או קנאה. הייתה זו קבוצה של שחקנים הנפגשים עד היום, שנה-שנה, וחבל רק שדהבושר כבר איננו. היתיה זו הקבוצה 'הקבוצתית' ביותר אי-פעם. התיאוריה של השבט שכתב פיל ג'קסון מתאימה מאד לקבןוצות האלופות שלו בשיקגו ובלייקרס. אגב, דטרויט של 2004 דמתה מאד בהרבה דברים לניקס של 1970.