4:00 לוס אנג'לס לייקרס (1) – מיאמי היט (0):

בהזדמנות זו המדור מבקש למסור איחולי החלמה מהירה למלניה טראמפ והופ היקס.

אל תצפו למתח או דרמה, סוויפ או לכל היותר 1-4 בסגנון לייקרס-פילי של אייברסון זה מה שצפוי לסדרה הזאת ולא בגלל הפציעות של דרגיץ' או של באם בין אם ישחק או אם לאו.

שתי החלטות מבריקות עשו הלייקרס בקיץ, והן, יחד עם הקריסה המפתיעה של הקליפרס ומילווקי, שתי הקבוצות היחידות שיכלו להשתוות אליה באיכות ובעיקר באיכות המתאימה לעידן הנוכחי ולאופן שבו הכדורסל משוחק היום, יובילו אותם לאחת האליפויות הדומיננטיות שנראו בליגה בשנים האחרונות כשהם בדרכם לא להשמיט יותר ממשחק אחד באף סדרה בפלייאוף.

ההחלטה הראשונה הייתה החבירה של לברון ג'יימס ודיוויס והיא למעשה כמובן החלטה של שני הסופרסטארים ולא של הארגון. דורפן כתב השבוע ואני לא יכול להסכים יותר, שההברקה בחיבור הזה הוא שמדובר בשני השחקנים היחידים בליגה שיכולים לאפשר לך לשחק ביג בול שלא מאפשר ליריבה שלך לשחק סמול בול. כך דיוויס ולברון יכולים להלום ביריבה מתחת לסלים בחדירה, בריבאונד או במסירות, ואין היום מוסר טוב בליגה מלברון ג'יימס, אבל גם להעניש מבחוץ על האזורית שנראתה מאוד לא אינטיליגנטית של מיאמי, ואולי הכי חשוב לשחק הגנה שיכולה להחליף מכל אחד לכל אחד.

ההחלטה השניה הייתה המינוי של פרנק ווגל, ואסתכן ואומר שזאת ממש לא הייתה החלטה של לברון ואפילו שהוא לא הייתה הבחירה הראשונה שלו, אבל קשה להכחיש שהעבודה של ווגל בחיבור הכוכבים, בהתאמות ממשחק למשחק, בהבנה שבעונה כזאת מה שחשוב זה השמירה על הכימיה הקבוצתית ובעיקר בסכמה ההגנתית שהפכה את הלייקרס לקבוצה ההגנתית הטובה בליגה, אירוע שלא רבים צפו כשהסגל הזה הורכב הופכים אותו לאחד מהזכאים הראשיים לקרדיט על ההישג.

על גבי שני היסודות האלה, ההבנה שרונדו של הפלייאוף שווה את המחיר של רונדו של העונה הסדירה, שבסיטואציה הזאת ואחרי שחטף דיי מכות דווייט הווארד יכול להפוך להיות שחקן עם תרומה חיובית ושלא מעט קלעים מושמצים יכולים לעשות את היומית שלהם כשהם משחקים מסביב ללברון ודיוויס עזרו גם הם לבנות אלופה מחדש בלוס אנג'לס, ולא הפריעה העובדה שקוזמה הוא אכזבה ענקית ודני גרין מקבל יותר כסף ממה שהוא שווה כרגע, בעיות שהיו יכולות לעצור קבוצה אחרת בשלב מוקדם הרבה יותר.

וכולנו צריכים לחשוב מחדש על החגיגות של – כבר לא חייבים ריבוי כוכבים כדי לקחת אליפות כי הנה, מיאמי של ספולסטרה עם באטלר וצוות רוצחים ודנבר עם יוקיץ' וחבורה צעירה בהובלת מארי פשוט לא היוו תחרות ללייקרס של דיוויס ולברון, ואם אתם חושבים שבעונה הבאה לא יורכבו קבוצות כוכבים חדשות, ברוקלין וגולדן סטייט לא יהפכו להיות כאלה והקליפרס לא יחזרו להיות כזאת, אתם שוגים באשליות לדעתי, העתיד, בהחלט שייך לקבוצות שיצליחו לחבר כוכבים יחד, אם קבוצת כימיה הייתה לוקחת אליפות אי פעם זה היה בעונה המוזרה הזאת עם כל הפציעות, ההפסקה הארוכה ומספר המשחקים המקוצר, זה לא קרה וגם לא היה קרוב לקרות.

אם בכל זאת מיאמי תחזור לסדרה הזאת, עם או בלי הפצועים שלה זה יהיה גדול הישגיו של ספולסטרה בקריירה בלי שאלה בכלל. איך זה יכול לקרות?

קודם כל מיאמי צריכה לסגור את פער הריבאונד היא לא יכולה להפסיד 40-62 בריבאונד ולצפות לנצח את המשחק. מעבר לזה היא צריכה לסגור הרבה יותר טוב את הקליעה לשלוש, יותר קל להגיד מלעשות, הלייקרס הם קבוצה שאם תשמור אישית תהרוג אותך באחד על אחד ואם תשמור אזורית היא מספיק אינטיליגנטית ועם מספיק כח אש כדי להרוג אותך בחיתוכים ובשלשות מהפינה. כך הגיעה הלייקרס לקרוב ל-40% מחוץ לקשת. אז איך בכל זאת? אולי בוקס אנד one על דיוויס, עם לחץ על כל המגרש על לברון כדי לעייף אותו ואז לתת לו שני מטר כדי לצמצם את אפשרות החדירה וזוויות המסירה ולהחליט שחיים עם השלשה שלו מהקפצה אבל שוב אין כאן פתרונות קסם, הלייקרס מעמידים בפני ההיט אתגר שלא בטוח שיש להם את הכלים לעמוד בו.

ואם בהגנה לא בטוח שלמיאמי יש את הכלים להתמודד הרי שבהתקפה קרוב לוודאי שאין להם את הכלים להתמודד. סלמון היל וקלי אוליניק שיחקו 18 דקות כל אחד במשחק הזה. אני לא מדבר על נאן, הירו ורובינסון שהם שחקנים צעירים שזו הפעם הראשונה שלהם במעמדים כאלה, אבל את הכשרון אולי יהיהי להם והם עוד עשויים להתאושש. אוליניק, היל, וג'ונס חד משמעית לא יכולים לתרום באופן עקבי במעמד הזה, מה שבעצם משאיר עוד אקס פקטור אחד ושמו איגודלה. A.I הראה משחק אחד אפי מול בוסטון שלמעשה הכריע את הסדרה הזאת. במשחק מספר 1 ההיט ביקשו ממנו הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לעשות, ב-25 דקות הוא צבר 25- ו-7 דקות בלבד. אם ההיט ינצחו זה קרוב לוודאי יהיה על הגב של הופעת רטרו של איגודלה.

במאמר מוסגר, כמי שמתעב באמת מעבר לכל מידה סבירה את הלייקרס הזאת, את לברון בראש ובראשונה אבל גם את דווייט הווארד, קולדוול פופ,מוריס וג'יי אר סמית', שחקן אחד שאני ממש ממש נהנה לראות הוא קארוסו. שחקן שנראה כמו יועץ מס, אבל הוא אתלטי באופן שנובע נטו מהשקעה וחריצות, וסגנון משחק שמבטא בכל מהלך את התחושה שהוא יודע שהוא לא היה אמור להיות פה, והוא מאושר להיות. הסטטיסטיקות לפיהן הוא הפרטנר הכי מפרה שהיה ללברון אי פעם לא מקרית, קארוסו הוא הגלגול האמין ביותר של דינמיקת ג'ורדן-קאר וג'ורדן-פקסון המפורסמות. 10 נקודות ו-4 ריבאונדים היו לו במשחק מספר 1, משחק שבו קוזמה היה מחריד, והווארד לא תרם דבר בהתקפה, וקולדוול פופ היה חלש מהשדה.

וזאת השורה התחתונה של הסיפור – הלייקרס בערב סביר של דיוויס ולברון במונחיהם לא צריכה עוד שום דבר יוצא דופן מאף שחקן אחר, והיא אפילו יכולה לספוג משחק חלש מאוד של 2-3 שחקנים ברוטציה, זה הופך את הסיכון להפתעה הלילה, ובסדרה בכלל למאוד מאוד מאוד בלתי סבירה.

הימור: הלייקרס ב-8