המדען המטורף / שגיא רפאל

שלום לקוראי הופס אוהבי הכדורסל. אני ואורן לוי הולכים לכתוב ספר לסיכום עונת 19-20 בליגת ה-NBA. כמו הספרים שמנחם כתב פעם.
הספר יוקדש לכל אותם אנשים שהביאו לנו את ה-NBA בשנות ה-80 וה-90, בינהם כמובן מנחם לס שהיה מחלוצי ה-NBA בישראל. בשביל שזה יקרה, בשביל שתוכלו להחזיק את הספר ביד שלכם בעוד חודשיים, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם בקמפיין. מוזמנים לרכוש אחת מהתשורות המגניבות ולהנות ביחד איתנו מהתהליך.

לפרטים נוספים ותמיכה בפרויקט לחצו כאן

בשנת 1987 דאריל מורי אהד את הקליבלנד אינדיאנס. ספורטס אילוסטרייטד הכריז על הקבוצה בתחילת העונה כקבוצה הטובה בליגה. היא סיימה את העונה עם המאזן הגרוע בליגה. אז הכתה במורי ההכרה שהמומחים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים. שנה מאוחר יותר הוא קרא את הספר של ביל ג'יימס 'אבסטרקט היסטורי לבייסבול', ספר שעודד את הגישה הסטטיסטית לקבלת החלטות, מה שבעזרת האוקלנד אתלטיקס ובילי בין הפך למאניבול. עד אז מורי לא חשב שמומחים למספרים יכולים לנהל קבוצות ספורט מקצועניות. כבר כילד מורי ניסה לבסס את החלטות שלו על מספרים כתחביב, והספר שלח אותו לשים יעד לנהל קבוצת ספורט מקצוענית.

מורי התחיל את הקריירה שלו בקבוצת ייעוץ, שאחת הלקוחות שלה הייתה קבוצה שניסתה לקנות את קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס.  הם נכשלו, ובהמשך קנו במקום את בוסטון סלטיקס. ב-2001 הם ביקשו ממורי שיבוא לעבוד בשביל הסלטיקס. ככה התחילה הדרך הארוכה של מורי ב-NBA, דרך שהובילה אותו ב-2006 לתפקיד עוזר GM ברוקטס, ושנה לאחר מכן לתפקיד ה-GM, מקבל ההחלטות הראשי בקבוצת NBA. היו לא מעט ביקורות על המינוי בזמנו וגם לאחר מכן. ביקורות שהגיעו בעיקר מאנשי כדורסל, אבל הנה כמה נקודות שחייבים לדעת על הקריירה של מורי ביוסטון:

  • מאז 2007, אז מונה מורי לתפקיד ה-GM, לרוקטס לא הייתה עונה מפסידה. המאזן הכי גרוע שלהם ב-13 עונות: 41 – 41 בעונת 2015-16, בדיוק 50%. למורי מעולם לא הייתה בחירה גבוהה בדראפט.
  • המאזן שלהם בעונה הרגילה: 640 נצחונות לעומת 400 הפסדים. 61.5% הצלחה.
  • מורי מעולם לא הקפיץ כדור במשחק רשמי, אבל יש לו חלק מרכזי ב-3 מהפכות גדולות שעוברות על ה-NBA בעשור האחרון: הוא האבא של מהפכת האנליטיקס, ויש לו יד ורגל במהפכת השלשות (תוצר לוואי של האנליטיקס), ומהפכת הסמול בול.

מורי מקושר בעקיפין לתהליך (סם הינקי, ה-GM שעשה את התהליך, הגיע לפילדלפיה מיוסטון), אבל הוא בעצמו מעולם לא עשה טנקינג. צריך לשים דגש מיוחד על הנקודה הזו. קבוצה יכולה לרוץ 5-10 עונות בלי תחלופה משמעותית של כוכבים. תחת מורי יוסטון רצה 13 שנה בלי לרדת מתחת למאזן של 50%. היא עושה את זה בזכות היכולת של המודלים של מורי, לזהות תופעות בליגה לפני אחרים. בזכות אותם מודלים מורי זיהה את ג'יימס הארדן והביא אותו בטרייד ליוסטון. מורי הודה שלא חשב שהארדן יהיה כל כך טוב, אבל המודלים שלו דירגו את הארדן גבוה בדיוק בכדורסל שמורי והאנליטיקס רצו לשחק. השילוב היה מושלם. יוסטון עם הארדן התחילה לשחק את המוריבול, כדורסל שמבוסס על הזריקות היעילות: שלשות וחדירות לסל.

לאורך השנים, ובמיוחד עם המינוי של מייק ד'אנטוני למאמן, יוסטון הלכה והקצינה באימוץ המוריבול. מה שהתחיל כבחירת זריקות נכונה, הפך לשיטת משחק, ומשם לכורח. זריקות חצי מרחק הפכו לאיסור מוחלט. הרוקטס העלו את כמות השלשות שלהם למקסימום, והורידו את כמות הזריקות מחצי מרחק למינימום. לאורך השנים מורי המשיך לחפש את השחקנים הנכונים לשים ליד הארדן.

בקיץ 2017 מורי מביא את כריס פול מהקליפרס בטרייד ענק, אבל עושה עוד צעד. הוא מחתים את פי ג'י טאקר בן ה-32 על חוזה לארבע עונות בסך 32 מליון דולר. כסף גדול לשחקן בגיל הזה שעד אותו קיץ הרוויח באיזור החמישה מליון דולר לעונה. טאקר הגיע לישראל בתחילת הקריירה שלו והוביל את הפועל חולון לאליפות כשהוא זוכה בתואר ה-MVP של הליגה. לקח לו עוד ארבע עונות באירופה לפני שמצא את הדרך בחזרה ל-NBA, אבל מ-2012 הוא חצב לעצמו מקום בליגה.

העונה הזו, הרבה הודות לפי ג'י טאקר, יוסטון מצאה את הגרסה הכי קיצונית שלה. לראשונה מאז 1962 יוסטון שיחקה משחק שלם בלי לשתף אף שחקן מעל גובה 198 סנטימטרים. הכי סמול בול שיש.

סמול בול הוא אמצעי

לפני שנדבר על מה שיוסטון עשו, בואו נבהיר כמה מושגים שחוזרים על עצמם בשנים האחרונות ונתחיל בסמול בול. סמול בול הוא אמצעי בדרך לאמצעי נוסף (המטרה תמיד היא לנצח משחקי כדורסל). סמול בול הוא אמצעי להשיג פוזישנלס בסקטבול – כדורסל שבו חמישה שחקנים על המגרש יכולים לשחק בכל עמדה. חילופים אוטומטיים בהגנה, ובהתקפה כולם עושים הכל: מניעים כדור, חודרים, קולעים שלשות. הקושי העיקרי בדרך לפוזישנלס בסקטבול הוא למצוא גבוהים עם יכולות של גארדים. בעבר הרחוק זה הפך שחקנים כמו ביל וולטון והאקים אולאג'ואן למיוחדים. כיום אנחנו רואים יותר ויותר שחקנים כאלה: ניקולה יוקיץ', קארל-אנתוני טאונס, יאניס אטטקומפו, אנתוני דייויס ועוד. שחקנים שמתפקדים בעמדה ארבע ואפילו 5, עם יכולת קליעה משלוש, יכולות מסירה יוצאות דופן, ניהול משחק, חדירה – החבילה השלמה. הם עדיין נדירים וביל סימונס הדביק להם את הכינוי יוניקורן. כשקבוצה משיגה שחקן כזה, היא בדרך כלל לא תוותר עליו, אלא אם כן זו הניקס.

זה יתרון גדול לשחק פוזישנלס בסקטבול עם שחקן בגובה 210 סנטימטרים.מכיוון שלא לכולם יש כאלה, הם עוברים לגרסה יותר נמוכה של פוזישנלס בסקטבול – הסמול בול. תפקיד הסנטר נופל על שחקנים בגובה 195-205 סנטימטרים. מהם דרישות התפקיד? יכולת לחפות על החסרון בסנטימטרים בחוכמה בהגנה, יכולת להרחיק מהסל שחקנים גבוהים מהם, קליעה משלוש (חובה). פי ג'י טאקר הוא בקצה התחתון – 195 סנטימטרים של שרירים וחוכמת משחק. שחקן שיכול לשמור על כל עמדה, יודע להשתמש בגוף שלו כדי לקחת ריבאונד, וטווח קליעה משלוש. זה מה שראה מורי ב-2017 כשהחתים אותו, וזה מה שראה מורי בפברואר כשהחליט להעביר את קלינט קאפלה בטרייד.

קאפלה שייך לזן אחר של סנטרים – רים ראנרים. מדובר בשחקנים שעיקר התפקיד שלהם על המגרש מתמצה בריבאונד והגנה על הטבעת. בהתקפה הם לא מסוגלים לקלוע כשהם במרחק גדול מ-2 מטר מהסל. ההתמחות שלהם היא תפקיד החוסם בפיק אנד רול וקבלת כדור בריצה אל הטבעת. החסרון העיקרי של סנטרים מהסוג הזה בהתקפה היא שהם לא אפקטיביים כשהם רחוקים מהסל. השחקן שלהם יכול לעזוב אותם ולסגור את הנתיבים לסל. להבדיל שחקן אחר במקומם שיעמוד על קשת השלוש יגרום לשומר שלו לצאת אל קשת השלוש וירווח את המגרש. הכדורסל של יוסטון דורש ריווח מקסימלי כדי להצליח וכאן צריך לחזור להחלטה אחרת שמורי עשה בקיץ.

פול הולך ווסטברוק בא

אחרי שבקיץ 2018 מורי החתים את כריס פול על חוזה אסטרונומי של 160 מליון דולר ל-4 עונות, בקיץ 2019, אחרי הפסד שני רצוף לווריורס, פול רצה לעזוב. פול והארדן לא ראו עין בעין. בזמן שפול רצה שהרוקטס יריצו יותר תרגילים, הארדן רצה להמשיך את הבידודים. לפול היו בנוסף כמה הערות לגבי המשחק של הארדן, כמו למשל העובדה שברגע שהוא מוסר את הכדור הוא פשוט עומד ומסתכל. הארדן לא היה מוכן לזה. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. הבעיה שהחוזה של פול היה לא סחיר בעליל. הדרך היחידה להעביר אותו הייתה לקחת בחזרה חוזה לא סחיר אחר – ראסל ווסטברוק.

באיחור של שנה אפשר לומר שפול צודק בטענות שלו לקבוצה ולהארדן, אבל מורי בחר בכוכב שלו. ווסטברוק והארדן נשארו חברים אחרי התקופה המשותפת שלהם באוקלהומה סיטי. למרות סגנונות שונים לחלוטין השניים נלחמו על תארי MVP ומלכות הטריפל דאבל. הבעיה עם הטרייד היא ההתאמה – הכדורסל של ווסטברוק הוא לא הכדורסל של מורי. ווסטברוק לוחם אדיר, הלב שלו במקום הנכון, הכדורסל קצת פחות. נאמר בלשון המעטה שווסטברוק משחק כדורסל לא יעיל, שנוגד את כל מה שמורי היה רוצה לראות. הוא קלעי רע משלוש, ולוקח משם יותר מדי זריקות. הוא לוקח יותר מדי זריקות חצי מרחק, מגיע לקו הרבה, אבל גם משם קולע באחוזים רעים. הוא מאבד המון כדורים. הוא פוגע בריווח של הרוקטס. גם פול לא היה התאמה מושלמת למערכת, אבל פול היה יעיל בצורה בלתי רגילה, גם בהתחשב בעובדה שהוא התבסס המון על זריקות מחצי מרחק. הוא היה קלעי טוב.

התוכנית של ד'אנטוני הייתה לחלק את הזמן בין השניים. הארדן ינהל את ההתקפה העומדת דרך הבידודים, ווסטברוק יריץ את המתפרצות והתקפות המעבר. בדרך הזו אפשר יהיה לנצל את החוזקות של שניהם. לא תוכנית מושלמת, אבל תוכנית. אלא שהיה פגם בולט בתוכנית – כשווסטברוק וקאפלה על המגרש ביחד, היריבות לא מהססות להביא את העזרה מהם. הריווח של יוסטון נפגע בצורה משמעותית. בינואר השמועות התחילו לרוץ – הרוקטס מחפשים להעביר בטרייד את קלינט קאפלה – הסנטר היחיד בסגל שקיבל דקות משמעותיות.

זה לא שקאפלה היה רע. הוא עמד על ממוצעים של 13.9 נקודות, 13.8 ריבאונדים ו-1.8 חסימות. בינואר היו לו כמה דאבל-דאבל מרשימים במיוחד. אלא שהיה קשה למצוא קורלציה ברורה בין משחקים טובים של קאפלה לנצחונות של יוסטון. מצד שני להארדן היה קשה יותר. מורי החליט ללכת אול אין על המוריבול, ולסחור בחוזה הסחיר היחיד שיש לו. וכך, שחקן שהיה פורוורד בליגה הישראלית, ליגה שהופכת כמעט כל פורוורד אמריקאי לסנטר, הפך לסנטר פותח של קבוצת NBA, קבוצת פלייאוף, קבוצה עם יומרות.

קאפלה עבר לאטלנטה, ובמקומו חזר לרוקטס רוברט קובינגטון. קובינגטון התחיל את הקריירה שלו ביוסטון. הייתה לו קריירת מכללות טובה במכללה קטנה. הוא לא נבחר בדראפט אבל הרשים בליגת הקיץ ויוסטון החתימה אותו על חוזה. הוא בילה את שנת הרוקי שלו בעיקר בג'י ליג, והצליח להשאיר רושם חיובי. לא מספיק חיובי כדי שהרוקטס ישמרו אותו, אבל סם הינקי אסף אותו בשמחה לתהליך שהוא התחיל בפילדלפיה. במסגרת התהליך הינקי אסף שחקני שוליים ונתן להם הזדמנות לפרוץ. קובינגטון הוכיח את עצמו כשחקן הגנה וקלעי טוב, או בשפת העם – D&3.  בנוסף לקובינגטון מורי שלף מהשוק החופשי את ג'ף גרין שהיה בלי קבוצה. גרין שחקן שיכול עם הגודל שלו לשמש סנטר מחליף ביוסטון.

דאריל מורי המעיט בגודל האקט – רוב הקבוצות משחקות סמול בול כזה או אחר 20 דקות במשחק. יוסטון עברו לשחק את זה 48 דקות. ההתקפה של יוסטון מבוססת על הבידודים של הארדן הייתה אחת הטובות בליגה בשנים האחרונות. זה מוכיח שגם כשיודעים בדיוק מה אתה הולך לעשות, לא אומר שאפשר לעצור את זה. אלא שכל זה טוב ויפה לעונה הרגילה. פלייאוף זה סיפור אחר לגמרי ובפלייאוף הרוקטס היו צריכים לפגוש את אחת הקבוצות הגבוהות בליגה – לוס אנג'לס לייקרס.

זה כדורסל, לא מתמטיקה

המדגם אחרי הטרייד קטן, אבל נראה שיוסטון המשיכו לנצח פחות או יותר באותו קצב. הם הובסו בריבאונד ובנקודות בצבע, אבל לחצו על הכדור, חטפו וכפו על היריבות איבודים, וזרקו שלשות בקצב מטורף. המפתחות של יוסטון היו ברורים – אחוזים סבירים לשלוש, מעט איבודים (למרות שהארדן ו-ווסטברוק היו מלכי האיבודים בעבר, הכדורסל שיוסטון משחקת היום מוביל למעט איבודים. מיעוט מסירות והעובדה שאין תנועה בהתקפה, שחקנים יודעים בדיוק איפה החברים שלהם יהיו), וכמה שפחות הזדמנויות שניות ליריבות.

מורי בעצם מיקסם פונקציה אחת של הקבוצה שלו (ריווח, התקפה) על חשבון פונקציות אחרות (הגנה על הצבע, ריבאונד הגנה). בשביל שזה יעבוד יוסטון צריכה לשחק כדורסל מושלם, וכאן צריך לדבר על הכוכב של הקבוצה – ג'יימס הארדן.

הארדן מתאים בצורה מושלמת לכדורסל שמורי רוצה לשחק. סקורר יעיל בצורה אנליטית למדי. להארדן יש המון יתרונות על היריבים שלו. הוא חזק מאוד, עם מרכז מסה נמוך, אומן עם הכדור, ואומן של הזריקות הבלתי אפשריות. עכשיו שבו כמה רגעים ותזכרו ברגעים הגדולים שלו בפלייאוף. תנסו להיזכר מתי הארדן ויוסטון ניצחו קבוצה טובה מהם בסדרת פלייאוף. תזכרו ברגעים הגדולים של הארדן בפלייאוף. תחשבו איזה אסוציאציות השם שלו עושה לכם.

חשבתם? מצאתם? הדבר הראשון שעולה להמון אנשים כשמדברים על הארדן זה שהוא שומר גרוע. בואו נוריד את זה רגע מהשולחן. הארדן לא שומר גרוע,הוא אפילו שומר טוב. הבעיה של הארדן היא שיש לו רגעים שבהם הוא חולם, חושב על משהו אחר, שוכח שהוא על המגרש, רגעים שבהם הג'ויסטיק מפסיק להגיב. יש לו רגעים של עצלנות, רגעים שבהם הוא מעדיף להרים יד במקום להזיז את הרגליים. כשהוא רוצה הוא שומר נהדר. ראינו את זה בפלייאוף האחרון. לנצח ירדפו אותו הרגעים שהונצחו בשאקטין, לא זו הבעיה שלו. הבעיה של הארדן היא שהוא נעלם בפלייאוף, ונעלם בדקות הכרעה של משחקים חשובים.

בתקופה של הארדן ביוסטון, הרוקטס הגיעו לגמר המערב פעמיים. בפעם הראשונה הם עשו את זה אחרי ניצחון בלתי אפשרי על הקליפרס. הקליפרס הובילו 3 – 2 בסדרה, והובילו ב-19 הפרש במשחק 6, סמוך לסיום הרבע השלישי. יוסטון עשתה רבע רביעי בלתי אפשרי של 40 – 15. זוכרים איפה הארדן היה ברבע הזה? על הספסל. הארדן ירד לספסל בתחילת הרבע הרביעי וחזר דקה לסיום כשהרוקטס כבר הובילו ב-9. ההפתעה ההיא, הנצחון הכי גדול של יוסטון בתקופתו של הארדן, שייך לג'וש סמית' וקורי ברואר. הארדן כבר הזמין לעצמו כרטיסים לחופשה על הספסל.

הפעם השניה שהרוקטס הגיעו לגמר המערב הייתה ב-2018. הרוקטס בשיאם פגשו את הווריורס. הם הפתיעו ונצחו במשחקים 4 ו-5 ועלו ליתרון 3 – 2, לא מעט בזכות כריס פול. את משחקים 6 ו-7 הם נאלצו לשחק בלי פול והפסידו. הארדן עשה את שלו לאורך הסדרה, אבל בלי פול זה לא עבד.

להארדן אין ברזומה אף סדרת פלייאוף שבה הוא הוביל את הקבוצה שלו לניצחון על קבוצה עדיפה. יגידו המסנגרים שהארדן נאלץ להתמודד עם גולדן סטייט בשיאה (הפסיד להם 4 פעמים בפלייאוף), אבל חוץ מההפסדים לווריורס יש את ההפסד לסן אנטוניו ב-2017 שכולו הארדן. משחק 6 באותה סדרה, סן אנטוניו מגיעה למשחק חוץ ביוסטון כשהיא מובילה 3 – 2 בסדרה. קוואי לא משחק. יוסטון מובסת בצורה מביכה 110 – 75 כשהארדן קולע רק 10 נקודות.

בפלייאוף הזה ראינו ערבוב של כל הדברים האלה – רגעים של הגנה גדולה בסדרה נגד אוקלהומה סיטי (לא רק החסימה על לו דורט במשחק 7), לצד כמעט איבוד של סדרה לקבוצה נחותה יותר, ואז העלמות מוחלטת נגד הלייקרס. דווקא בדקות המכריעות בפלייאוף, ראינו את הארדן בורח מהכדור. ראינו אותו עובר את החצי ומוסר מייד לראסל ווסטברוק ואז עומד. ברגעים שהקבוצה שלו זקוקה לו יותר מכל הוא הפקיד את גורלה בידי ווסטברוק.

זוכרים את הטענות של פול להארדן? זוכרים את הסיבה שהוא ביקש לעזוב? אנחנו רואים אותן כל פלייאוף מחדש. יוסטון כל כך מבוססת על בידודים וכל כך מבוססת על הארדן, כשהוא בורח מהכדור, אין לה מה למכור. יש לה לוחמים, יש לה שחקנים אחרים שייקחו אחריות, אבל הם לא הארדן.

אי אפשר לשחק כדורסל מושלם כשהכוכב עליו מבוססת כל תוכנית המשחק לא מגיע לפלייאוף, לא מגיע לרגעים הגדולים. ליוסטון אין תוכנית גיבוי לרגעים האלו. חוסר הגמישות של יוסטון פוגע בה. כדורסל הוא משחק ורסטילי, וקבוצה צריכה להתאים את עצמה, לדעת לקחת את מה שההגנה של היריבה נותנת. שיטת המשחק של יוסטון הופכת אותה לקבוצה מוגבלת, קבוצה שלא מסוגלת להגיב.

בעקבות ההפסד ללייקרס בחצי הגמר, ד'אנטוני עזב, אבל מורי נשאר. מורי הביא מהפכות גדולות לליגה, אבל המהפכות לא הביאו אותו למקום שהוא רוצה להיות בו. עכשיו השאלה העיקרית היא האם מורי הולך להמשיך להקצין, להמשיך לנסות לתקן, או שהגיע הזמן לשבור ולנסות משהו אחר.

לפוסט הזה יש 57 תגובות

  1. בדרך כלל מורי צודק
    השנה נכשל בענק בשחרור של קאפלה ובמיוחד בטרייד של פול את ווסטרבוק
    אמנם הגיעו לפלייאוף אבל עברו את אוקלוהמה עם פול בשיניים
    מול הלייקרס הובסו בסוויפ ג'נטלמני

  2. לא כל 4 – 1 הוא סוויפ ג'נטלמני. סוויפ ג'נטלמני הוא אך ורק כאשר קבוצה מובילה 3 – 0 ואז כמעשה ג'נטלמני "נותנת" לקבוצה השניה לנצח משחק 1 לפני שהיא מדיחה אותה. במקרה של הלייקרס ויוסטון, הרוקטס נצחו את המשחק הראשון, ולכן זה רק 4-1 פשוט…

    ולא חושב שזה היה משתנה עם קאפלה. לגבי פול – הוא והארדן לא הסתדרו. לא בטוח שיוסטון הייתה ברירה. איתו זה קבוצה הרבה יותר טובה.

    1. שגיא ואורי – –

      דבר ראשון אני מברך אתכם על היוזמה הנהדרת ועל המשך הגחלת. מאחל לכם את כל ההצלחה שבעולם.

      אני תורם לכם 50 דולאר וכל מה שאני רוצה הוא העתק דיגיטלי של הספר. הצורה הטובה והיעילה ביותר (ויש לנו באתר בערך 200 נגולשים ואנשי צוות החיים בארה"ב) היא לתת לנו את כתובת ה-PAYPAL שלכם, ואם אין לכם אני מציע שתמהרו לבנק ותסדרו אחת. זה יעזור לנו לתרום לאלה שיירצו.

      שגיא, תזהרו מ'כנרת'. לי היו המון בעיות איתם. אני יודע ששניים מספרי הפכו לרבי מכר בישראל, ולפי הדוחות שלהם ההוצאות היו תמיד גדולות בהרבה מההכנסות. סכום שציינת להוצאות – 45 אלף או 49 אלף שקל – נראה לי מוגזם לחלוטין אלא אם כן ספרכם עומד להופיע בצורה מהודרת בהרבה מהספרים שלי בהוצאת 'כנרת'.
      טוב, זה לא עניין שלי, רק מציע להיזהר.

      הוספתי כמה מילים במקום שבקשתם 'תגובה'

      כל מה שאני מבקש היא כתובת PAYPAL שתפרסמו כאן או תשלחו לי לאימייל האישי.

      תודה והצלחה

      meless1937@gmail.com

      1. היי מנחם,

        אנחנו גאים להמשיך מסורת מכובדת שאתה היית חלק ממנה. בלעדיך, בלי החיצים והבונבונים בסוף שנות ה-80 אני בספק אם הייתי בכלל יודע מה זה NBA.

        אנחנו לא מקושרים עם הוצאת כנרת. אנחנו מוציאים את הספר בצורה עצמית. אנחנו עובדים מול כל הספקים באופן אישי. פירטתי פה את העלויות בתגובה נפרדת. מה שמאוד מייקר את העסק הם התמונות (הרשיון לתמונות לבדו עולה 10K, אבל בגלל התמונות זו הדפסה ב-4 צבעים שהצעת המחיר הכי נמוכה שקיבלנו הייתה 20K), והכותבים הנוספים (היו שהתנדבו לכתוב לנו אבל מכיוון שזה פרוייקט רווחי אנחנו מתעקשים לשלם). שני הפריטים האלה לבד מגיעים ל-40 אלף ש"ח. עריכה, הגהה, עיצוב זה עוד 10, ו-10 לשונות (להיות מו"ל גורר הוצאות עצמיות…)

        אין בעיה לתמוך באתר של הדסטארט עם כרטיס אשראי אמריקאי. אני מעדיף את התמיכה שם, מכיוון שהחיוב מתבצע רק אם הקמפיין מצליח ואני לא מסתבך עם העברות כספים מחוץ לקמפיין.

        אנחנו שולחים גם לאמריקה. בסיבוב הקודם שלחתי כ-20 ספרים לארה"ב, אירופה ואפילו ברזיל.

        עדיין, מי שרוצה להעביר כסף בפייפאל, אני אכניס את זה לפרוייקט ובמידה והקמפיין לא יצליח אחזיר. הנה הלינק
        https://paypal.me/sagirefael?locale.x=en_US

        רק עדכנו אותי על ההעברה בפייסבוק שאדע במה מדובר.

  3. "אבל מורי בחר בכוכב שלו " – זה הרגע שמורי נכשל.
    באנליטיקס שלו אין נוסחה שמעדיפה את ווסטברוק על פול והוא עשה את זה בכדי לשמור על הכוכב שלו מרוצה ו/או לשמור על המשרה.

    היה כבר עדיף להם להחליף את פול בקלעים פשוטים סטייל באדי הילד מאשר להביא את ווסטברוק וראו את זה בסדרה מול הלייקרס. לא רק שווסטברוק חירב להם את ההתקפה. הסנטר שהם הטרידו כדי להפוך את ווסטברוק ליעיל היה חסר בכדי לשמור על דיוויס אז מי שנאלץ לעשות את השמירות על השחקנים המאסיביים בלא מעט פוזשנים הוא הארדן. זה לקח ממנו לא מעט אנרגיות והביא אותו תשוש לסופי משחקים בסדרה ולהפסיד אותם ברבע האחרון.

    אין נוסחת קסם לפתרון ביוסטון. ווסטברוק חייב לעוף וסנטר נורמלי חייב לחזור. אם הוא יקלע מבחוץ זה בונוס, אם לא לפחות יהיה להם מישהו שישמור בפלייאוף על דייויס/ יוקיץ ודומיהם אחרת הם שוב יעופו סיבוב ראשון/שני.

    אני חושב שדאנתוני הבין שהוא צריך שינוי גדול כזה ושמורי לא יתן לו אז החליט לעבור לפרויקט הבא

  4. אחלה פוסט, תודה רבה שגיא.
    .
    נקודה למחשבה – הכישלונות של מורי, ויוסטון, לאורך השנים נובעים מדברים שקשה למדוד באנליטיקס – גם ההיעלמות של הארדן במאניטיים, (למרות שהנתונים המצטברים עם השנים יכלו, אולי, להתחיל להצביע על כך בשלב מסוים), וגם חוסר הכימיה בין הארדן לכריס פול.
    .
    מה זה אומר? לא יודע.
    .
    מה זה לא אומר? לא חושב שזה אומר שאנשי אנליטיקס לא לוקחים בחשבון משתנים לא אנליטיים. כלומר לא חושב שמורי התעלם מסוגית הכימיה ביניהם יותר מאשר מנג'ר אחר, פחות אנליטי. לפעמים מערכות יחסים לא מחזיקות.
    .
    לכן ההצרחה בין כריס פול לראסל, כמו שכתבתם, הייתה סוג של אילוץ, והטרייד על קפלה היה אילוץ על אילוץ. רוצה לומר שלא בטוח בכלל שמורי עצמו הוא חסיד של מיקרובול, אלא שזה די נכפה עליו.
    .
    מעניין איך העלילה תתפתח.

  5. השאלה היא האם מורי היה חייב לבחור בין הארדן ופול. אם התשובה היא כן אז הוא לא צריך אנליטיקס בשביל לדעת את מי לבחור. פול כבר בשלהי הקריירה ונפצע ברגעים הכי קריטיים.

    האם היה מצליח לשכנע אותם להמשיך ביחד? לא ברור, אבל זו כבר לא שאלה של אנליטיקס, זה שאלה של מערכות יחסים. אנחנו לא יודעים כל מה שהולך מאחורי הקלעים ואנחנו רק מנחשים.

    ד'אנטוני לפני העונה אמר שהוא רוצה סמול בול, והזכיר את הטרייד של הסאנס ב-2008 על שאקיל כרגע שבו הקבוצה ההיא נשברה. הוא אמר שאם יוסטון תהיה באותה הזדמנות הם יעשו DOUBLE DOWN (לא יודע איך לתרגם לעברית). לא חושב שהוא עזב בגלל הסגל, חושב שהוא עזב כי הוא הבין שעם פרטיטה זה לא יהיה כמו שהוא רוצה. העדיף ללכת למקום אחר.

  6. אחלה סיפור.
    אז בסופו של דבר הוא נשאר נאמן למודלים שלו, גם במקרים שהם לא עובדים, ונקודת מפתח בחר להתקפל בפני בעל הכוח במקום להתעמת עם החסרונות שלו. מזכיר לי למה אני מתעב כל כך הרבה כלכלנים.

    1. מורי לומד ומשפר את המודלים שלו כל הזמן. בזמנו עשינו כתבה והבאנו ציטוטים וסיפורים שהוא מספר, ובכולם אתה רואה איך הוא מתקדם ולומד מטעויות.

    1. הערכנו את העלות ב-60,000 שקל (כל העלויות הם עלויות שבדקנו):

      10,000 ש"ח – תמונות
      10,000 ש"ח – כותבים חיצוניים
      10,000 ש"ח – עריכה לשונית, הגהה, עיצוב, עימוד
      20,000 ש"ח – הדפסה של 1000 עותקים בצבע מלא (פה אנחנו יכולים להתפשר, לשים את כל התמונות במקום אחד וזה יוזיל משמעותית את ההדפסה. בעינינו זה גם יפגע באופי של הספר ולכן אנחנו עדיין רוצים צבע מלא)
      10,000 ש"ח שונות (דואר, הפקת חולצות ועוד.

      רצינו לדעת שיש פה איזה רווח עבורינו. לא רק לכסות את הפרוייקט וזהו. אני לא חושב שהגזמנו.

  7. כתבה מצוינת, תודה
    יוסטון די מיצו מה שאפשר, היו קרובים להדיח את גולדן אפילו עם דוראנט, ונראה שזה לא קרה בגלל משהו מנטאלי של הארדן.
    הארדן יתקרב שוב לאליפות רק אם בעוד כמה שנים יהיה מספר 2 של שחקן בכיר, או יהיה עם תלכיד מאד חזק מנטאלית

  8. תודה שגיא. אחלה כתיבה ונושא. אני לא מת על הארדן אבל בכל זאת, לטעמי בגמר 2018 אם פול לא היה נפצע הרוקטס כנראה היו מנצחים את ג״ס. הארדן היה נהדר מול בשמירה של קליי איגי ודריימונד. נרטדה נוספת, העומס על הארדן הוא עצום ולא סתם היוסג׳ שלו הכי גבוה בליגה. דאנתוני שוחק אותו בעונה הסדירה לדעתי יותר מכל שחקן אחר בליגה ואין לו מנוחות יזומות סטייל קאווי. כל סדרת פלייאוף הוא מקבל טיפול VIP מהשומרים הכי טובים בליגה כולל הרבה דאבלטימים, אז נכון שאולי כשיטה קשה ליוסטון להסתדר בלעדיו אבל לבוא אליו בטענות זה גבולי. אם כבר דאנטוני צריך למצוא פתרונות לרגעים שהארדן נח על המגרש

  9. כתבה טובה (ובהצלחה עם הספר – מאמין שגם אתמוך בימים הקרובים). אני חושב שהארדן לא מגיע לפלייאוף אבל לא רק באשמתו – שילוב בין עומס בעונה הסדירה והגנה שמצליחה לקרוא אותו כי הוא חד מימדי מדי, וזאת אולי הבעיה עם כל השיטה של דריל מורי – מתמטית היא נכונה, אבל אין לה שום תוכנית ב' במקרה והדברים לא הולכים. הקבוצות שלקחו אליפויות הראו דומיננטיות חריגה מעל כל הליגה, משהו שיוסטון עשתה רק פעם אחת, או יכולת להגיב לשינויים וזה מה שלא ראינו מהם. המאמן הבא של יוסטון צריך להיות כזה, לכן השמועות על ג'ף ואן גנדי למשל מאוד מעודדות.

  10. תודה חברים
    .
    יחד עם זאת כל כך הרבה נקודות שאני לא מסכים עליהם.
    .
    נתחיל דווקא מהסופר סמול-בול שהרוקטס שיחקו השנה. הוא עבד בעבובוע במשחק עומד – מה שהיה אמור להיות על פניו החיסרון הכי גדול שלהם הרוקטס הגמדים שיחקו נהדר מול דיוויס והוציאו בכלל מכלל שימוש את מגי ואת האוורד.
    בשביל להוכיח שהוא עובד אני אביא את הנתונים הבאים – הנה הנתונים פר 100 פוזשנס לפי אתר הליגה:
    הלייקרס מול פורטלנד: קולעים 13.3 נקודות בהזדמנות שניה. 13.9 במתפרצת, 48.8 נקודות בצבע. מקבלים 14.3 נקודות בהזדמנות שניה, מקבלים 11.3 נקודות במתפרצת מקבלים 37.5 נקודות בצבע
    הלייקרס מול דנבר קולעים 12.4 נקודות בהזדמנות שניה, קולעים 16.6 נקודות במתפרצת קולעים 51.5 נקודות בצבע. מקבלים 12 נקודות בהזדמנות שניה, 10.2 נקודות ומקבלים במתפרצת ו48.5 נקודות בצבע
    .
    והנה מה שקרה מול יוסטון
    הלייקרס מול יוסטון: קולעים 14.3 נקודות בהזדמנות שניה, קולעים 17.3 במתפרצת קולעים 50.7 נקודות בצבע. מקבלים 8.5 נקודות בהזדמנות שניה 6.4 נקודות במתפרצת ו35.9 נקודות בצבע. הלייקרס סיימו עם נט-רייטינג של 7.6 נקודות, אני מניח שרואים די בבירור שהיתרון שהיה אמור להיות ליוסטון על הלייקרס (המתפרצות ברשות ראס) הפך לחיסרון אדיר. אני לא רואה קשר לסמול בול. אני רואה קשר לזה שראס הוא ראס ויודע לפשל בענק וגם לזה שהוא חזר מפציעה. לחטוף כל כך הרבה נקודות במתפרצת היה מט של ווגל לד'נטוני (וגם לקבוצות האחרות- הלייקרס מדהימים ביכולת שלהם לעשות סל מהיר אפילו אחרי שהם מקבלים סל, וגם לפויינט לברון יש מניות רבות בכך)
    .
    לגבי ההחנקות של הארדן – אפשר אולי לדבר על הרבע הרביעי מול הלייקרס. אבל בטח הגיע אחרי משחק מעולה שלו בשלושת הרבעים הראשונים. גם ברבע הרביעי זו שאלה. למשל שנה שעברה מול הלוחמים במשחק 6 למשל הוא פשוט קיבל שמירה כל כך הדוקה שהחברים לא ידעו לנצל. גם דורנט עד האליפות נחשב לצ'וקר. נוביצקי, לברון ומי לא בעצם (אולי אפילו על מייקל אמרו את הדברים הללו) בעצם אני מאמין שאם הארדן היה פרטנר בקליבר של דורנט דיוויס או אפילו פול בריא היינו מדברים עליו אחרת.

    1. להארדן היו אחלה פרטנרים ב2012 וגם אז הוא קרס מול השיקצה וניגר בשלשות לגמרי לבד, די מוכיח ש/בפלייאוף אין לו את הקלאץ מול קבוצות רציניות ולא כל מיני יוטה ומיניסוטה…
      יותר מידי התרסקויות 2012, אחכ מול הספרס וההתרסקות הכי גדולה מול גולדן שדוראנט נפצע (זו סידרה שהוא היה חייב לקחת ופשוט נחנק וברח מהכדור).
      אתה צודק לגבי השמירה על הארדן אבל תסביר לי למה לברון לא מקבל לחץ על הכדור ודאבל טים כמוהו? יש סיבה מיוחדת? לא רק השנה עם דיוויס אלא בכללי…. כאילו ב2015 נגיד היו איתו דלבדובה וטריסטן ועל מיני כאלה והוא ראה אולי דאבל טים אחד בסידרה אחרי שהוריד כמה משחקים 40 על איגי…. משהו מיוחד?

            1. זה בעיקר מבלבל את המח מחוסר השינה שלי

  11. תודה שגיא ובהצלחה עם הספר.

    בנוגע להארדן – לצערי אתם צודק ב-100%.
    בסופו של דבר כדי להיחשב אחד הגדולים אתה חייב אבל חייב להגיע רחוק גם בפלייאוף.

    הארדן (וכרגע גם יאניס) לא שם.

  12. טור פשוט מעולה, שאפו!
    מורי היה צריך כבר מזמן להבין שכדי לפתוח את הארדן לאו דווקא צריך גאון טקטי כמו ד'אנטוני, אלא קוסם זן סטייל פיל ג'קסון

  13. לא יכול לדבר על הניסוי של יוסטון ולהתעלם מהגניבה של הליגה המשחק 7 נגד גולדן סטייט (ואני תמכתי בגולדן סטייט, שיהיה ברור), מה שהלך במשחק הזה ברבע השני והשלישי זה חרפה שלא תיאמן, לפחות ארבע עבירות על הארדן לזריקת שלוש שלא נשרקו, חסימות נעות שהובילו לשלשות של קארי, הכל כדי שהפיינל המיוחל בין לברון לדוראנט יתרחש. אז כן הוא נחנק גם בפיינלס של 2012, וגם בעוד מקרים ונעלם בדיוק מתי שצריך אותו, אבל ב 2018 הוא צריך היה להגיע לגמר וגם לקחת אותו.

  14. מצוין והמון בהצלחה עם הספר.

    הצלחה או כשלון – הליגה מאמצת את כל מה שמורי והרוקטס הביאו איתם. הורדת הזריקות הלא יעילות למינימום, חילופים על הכל, סמול בול קיצוני, לפחות בחלק מהדקות. ההיט לא העלו מחליף גבוה לאדבאיו כמעט כל הסדרה מול הסלטיקס אלא פורוורד במקומו. גם באם הוא פורוורד ששיחק ליד מאיירס לנארד שפתח בחמישייה כסנטר כל העונה. הסלטיקס שיחקו לא מעט דקות בחמישייה נמוכה מאוד כשתייס בחוץ ובלי גבוה.
    .
    כשחושבים על זה, חמישיית המוות של הווריורס, אפילו לפני דוראנט, היתה קרובה למה שיוסטון ניסו לעשות (בטח כשדריימונד עוד היווה איום מסוים מבחוץ) – להבדיל, עם שומר טבעת מצוין אבל גם נקודת תורפה הגנתית עם סטף.
    .
    אנחנו מסתכלים על הניסיון של מורי ככישלון אבל השאלה שצריך לשאול היא האם הוא נתן ליוסטון את הסיכוי הכי טוב להצליח. מבחינתי יש שלושה big if's – הפציעה של פול במשחק 6 ההוא כשהרוקטס ביתרון 3-2, 27 ההחטאות לשלוש במשחק 7 והפציעה של ווסטברוק בבועה. אני ממש לא מחסידיו של ראס אבל ראינו אותו לפני הקורונה בכושר אדיר ואת השיטה של הרוקטס מתקתקת. כשחזר לשחק בבועה אחרי הפציעה הוא נראה שחקן אחר. אפשר להגיד שזה מנטלי, שהוא שוב לא הופיע לפלייאוף. בעיניי זה היה יותר בריאותי. ואם ראס מופיע בכושר של פברואר, הלייקרס לא יכולים לעשות דאבל טים קבוע על הארדן וכל הדינמיקה משתנה.
    .
    הזכרתי את אדבאיו – קאפלה לא נשלח לאטלנטה רק בגלל שתקע את הצבע ופגם בריווח אלא גם בגלל שלא הצליח לשמור על גארדים. שים גבוה ורסטילי שגם נותן הגנת צבע וגם יכול להחליף על גארדים כמו באם והרוקטס במקום אחר לגמרי.

    1. השיטה של הרוקטס הייתה בנויה על כך שקפלה יכול להחליף גם על גארדים והוא עשה את זה בצורה מצויינת. כן הוא התקשה על סטף אבל תראה שומר אחד שלא יתקשה כשאין מאחוריו שומר טבעת (אולי אולי קוואי)

  15. לגבי הספר שלכם: שיהיה המון בהצלחה. זה מיזם יפה!
    .
    לגבי מורי אני חצי מסכים. הוא בהחלט נתן בוסט לתרבות ה" שלוש שווה יותר מ-2". אך מי שבאמת התחיל את המהפכה היו האורלנדו מג'יק של דווייט שהמטירו שלשות סביב היכולת של דוויט לעשות בלגן בתוך הצבע. יוסטון העלו את זה לדרגה גבוה יותר בעונת 14-15, אך זה לא בא כחלק מסמול בול דווקא.
    .
    את מהפכת הסמול בול הראשונה עשה דון נלסון ב-1992 כאשר עשה טרייד על ריצ'מונד ובחר בבילי אוונס הנמוך אך הזריז לשחק בסנטר. זה עוד לא כלל מבול שלשות, אך החשיבה הייתה דומה. הרחבות היו פנויות לחיתוכים של מאלין, הרדוואי ומרצ'לונס כאשר גם בילי אוונס יודע להוביל כדור במתפרצות.
    .
    את המהפכה המודרנית יותר עשו המיאמי היט של 2013 כאשר החלו לשחק עם הרכבים בהם לברון הוא ה-PF הפותח וכריס בוש משחק בעמדת הסנטר כאשר הוא יכול להתחלף בהגנה כמעט על כל העמדות ולפנות לוויד ולברון את הרחבות לחדירות. גולדן סטייט של גמר 2015 לקחו את העניין רחוק יותר עם דריימונד בעמדת הסנטר כשעוד פגע מבחוץ.
    .
    יוסטון באותו השלב ב-14/15 עוד שיחקו עם דוויט האוורד ומוטיונאס בהרכבים רבים. הטרייד על קאפלה לא הגיע ממקום של סמול בול. הוא הגיע מכיוון שחוסר היכולת של ווסטברוק לקלוע מבחוץ יצר מצב בו 2 שחקני הרכב חייבים את הצבע (קאפלה ווסטברוק) כשכריס פול שיחק קאפלה היה נכס ולא נטל (וטאקר בעמדת הסנטר היה אופציה אסטרטגית מול קבוצות מסויימות).
    .
    יוסטון של השנה בנתה על היכולת של הפוורוודים והגארדים לקחת ריבאונדים מעמדת הסנטר ולשמור על הצבע. אך הם נפלו בדיוק במקום שבוסטון נפלו בסוף מול מיאמי. בעונה רגילה עם מנוחות, שמירה פחות אינטנסיבית והכנה מינימאלית של מאמנים אפשר לשחוק את האנרגיה של הננסים להילחם בצבע ולהכריע את היריבות בהתקפה בחתיפות, מתפרצות, שלשות ורחבות מרווחות לחדירות. בפלייאוף פשוט רואים כיצד חיות צבע מתחילים להתיר את החותם שלהם ככל שסדרות מתקדמות. כשמביטים הסטורית מעט מאוד קבוצות ניצחו עם סמול בול וגם כאשר זה קרה זה נבע מאופציה טקטית להכרעה ולא אידיאולוגיה להתבסס עלייה. זו הסיבה שלברון התעקש לא לשחק PF עד לשלבים המתקדמים של העונות שלו במיאמי. זו הסיבה שגולדן סטייט התמוטטה כאשר בוגט נפצע ב-3-1 והסמול בול הפך להכרח ולא לאופציה (עוד יותר במשחק 5). זו הסיבה שהלייקרס השנה יכולים לשחק מאוד גבוה או מאוד נמוך אך הקליפרס נאלצו להחיות את זובאץ על חשבון הדקות הרבות שהארל שיחק כי הם נתקלו ביוקיץ' שהצריך מהם דאבל טים קבוע שאפשר ליוקיץ' להפוך למג'יק ג'ונסון לעומת מול הלייקרס.

    1. דון נלסון עשה את זה ככורח. הוא לקח פורוורדים ושם אותם בסנטרים אבל עדיין חיפש סנטרים. ככה למשל עשה את הטרייד עם סיאטל בשביל אלטון ליסטר על הבחירה שהביאה לסיאטל את גארי פייטון. נלסון היה בכיוון אבל עוד לא שם.

      אני מתקשה לקרוא למיאמי עם לברון בגובה 206 ס"מ ובוש בגובה 210 ס"מ סמול בול. זה פוזישנלס בסקטבול. גולדן סטייט ב-2015 לא היו הראשונים עם סנטר בגובה 198 ס"מ, אבל היו הראשונים שהוכיחו שאפשר לשחק ככה כדורסל וגם לנצח.

      1. דון נלסון ממש לא עשה את זה ככורח. הייתה לו קבוצה מצליחה עם RUN TMC. בפלייאוף של 1991 הוא נמחץ על ידי הלייקרס בסיבוב השני. שנה לאחר מכן ב-92 עם ההרכב המרתק הזה היה לו מאזן מדהים של 55-27 כשהווריוס זוכים בכל הסופרלטיבים. לרוע מזלו הסוניקס של קמפ, פייטון פירס מחצו אותו בסיבוב הראשון כשקמפ פייטון פירס ואדי ג'ונסון חגגו עליהם בצבע. שנה לאחר מכן מכת הפציעות הפסיכית גמרה להם את העונה וזה הפך לקבוצה של ספירוול ולאחר מכן וובר הגיע וכו'.

        לברון ג'יימס מוגדר כ-8'6 ורשמית הוא 2.03. בוש אכן סביב ה-2.10 אבל אתם הגדרתם שסמול בול זה לאו דווקא גובה אלא שיטה ופילוסופיה. מיאמי בהחלט שיחקה סמול בול בהרכבים של בוש וג'יימס. בנוסף אין לגובה של דריימונד משמעות כאשר לוקחים בחשבון שהוא אמנם 2.01 (7'6) אבל עם מוטת ידיים של 2'7 (2.18) כך שאין לו שום בעייה עם הניתור והעצמה שלו להתמודד עם גבוהים בגובה סביר, כאשר דוראנט יותר מסגר לו את הפינה של האורך

  16. הגדולה של מורי היא שהוא הצליח לשכנע את בעלי הקבוצה שלו שצריך למדוד את תפקודו בצורה שונה לגמרי מכל GM אחר בהסטוריה של הליגה. אמנם יש לו כמה סקילים שימושיים עבור GM טוב (יכולת ניהול הכספם והבנה מצויינת של הCBA וחוקי טריידים) אבל למרות הלמידה שהוא אכן פיתח עם השנים יש לו מגבלות שנובעות בחוסר הבנה ברמות הסביביות ביותר של כדורסל והקריירה שלו ברוקטס היא כשלון בכל קנה מידה שמשתמשים בו למדוד כל GM אחר בליגה.
    אם לא הייתי עצלן כרוני עם רשימת מטלות באורך החיים שלי על המדף הייתי כותב טור בנושא – The case against Morey – אבל אני כנראה לא באמת אגיע לזה.

    1. דון נלסון עשה את זה ככורח. הוא לקח פורוורדים ושם אותם בסנטרים אבל עדיין חיפש סנטרים. ככה למשל עשה את הטרייד עם סיאטל בשביל אלטון ליסטר על הבחירה שהביאה לסיאטל את גארי פייטון. נלסון היה בכיוון אבל עוד לא שם.

      אני מתקשה לקרוא למיאמי עם לברון בגובה 206 ס"מ ובוש בגובה 210 ס"מ סמול בול. זה פוזישנלס בסקטבול. גולדן סטייט ב-2015 לא היו הראשונים עם סנטר בגובה 198 ס"מ, אבל היו הראשונים שהוכיחו שאפשר לשחק ככה כדורסל וגם לנצח.

  17. היי שגיא כף לקרוא כרגיל תמכתי בפרויקט הקודם וגם בזה
    לדעתי שווה שתוסיפו תמורות נוספות ומגוונות יותר כדי שאנשים יוכלו לתרום.
    אם הקמפיין לא יצליח האם תלכו על הוצאה בצורה מסורתית תצאו בקמפיין נוסף?

    1. הוצאה מסורתית לא תדבר איתנו, בטח לא אחרי שנכשלנו בהד סטארט. גם קמפיין נוסף לא נראה באופק. זה עכשיו או לעולם לא – דיי בגלל שבעוד חודשיים לא בטוח שאנשים ירצו לזכור את העונה הזו 🙁 ובכל מקרה שום דבר לא ישתנה, עדיין קורונה וכלכלה בקנטים.

      אשמח לרעיונות איזה עוד תמורות אנחנו יכולים להוסיף.

      1. אני יודע שקורונה וזה
        אבל בפעם הקודמת היו תמורות של מסיבת צפיה הרצאות ועוד
        יכול להיות שגם הפעם זה יעניין אנשים
        הרצאה בזום לדוגמא לחברות/ארגונים על כדורסל או אפילו על איך מרימים קמפיין כזה.
        מודה שהרבה מהרעיונות של כוללים התקהלות אבל בכל מקרה כרגע בסופו של דבר התשורה כמעט היחידה זה הספרים ותצטרך להגיע לכמות גדולה מאוד בשביל להגיע ליעד לכן הייתי מנסה עוד דברים שידרשו ממך בסופו של דבר לקנות פחות ספרים.
        אני אקנה ספר נוסף אחרי ה10 לחודש כמתנה לחבר מקווה שזה יעזור
        בהצלחה ומקווה להכנס לתחום של כתיבה/פודקסטים בנושא בקרוב.
        כרגע הלימודים לוקחים ממני הרבה זמן (לומד מתמטיקה סטטיסטיקה) אבל גם נותנים לי אחלה כלים לכתיבה עתידית.
        בהצלחה!

  18. שגיא ואורי – –

    דבר ראשון אני מברך אתכם על היוזמה הנהדרת ועל המשך הגחלת. מאחל לכם את כל ההצלחה שבעולם.

    אני תורם לכם 50 דולאר וכל מה שאני רוצה הוא העתק דיגיטלי של הספר. הצורה הטובה והיעילה ביותר (ויש לנו באתר בערך 200 נגולשים ואנשי צוות החיים בארה"ב) היא לתת לנו את כתובת ה-PAYPAL שלכם, ואם אין לכם אני מציע שתמהרו לבנק ותסדרו אחת. זה יעזור לנו לתרום לאלה שיירצו.

    שגיא, תזהרו מ'כנרת'. לי היו המון בעיות איתם. אני יודע ששניים מספרי הפכו לרבי מכר בישראל, ולפי הדוחות שלהם ההוצאות היו תמיד גדולות בהרבה מההכנסות. סכום שציינת להוצאות – 45 אלף או 49 אלף שקל – נראה לי מוגזם אלא אם כן ספרכם עומד להופיע בצורה מהודרת בהרבה מהספרים שלי בהוצאת 'כנרת'.
    טוב, זה לא עניין שלי, רק מציע להיזהר.

    הוספתי כמה מילים במקום שבקשתם 'תגובה'

    כל מה שאני מבקש היא כתובת PAYPAL שתפרסמו כאן או תשלחו לי לאימייל האישי.

    תודה והצלחה

    meless1937@gmail.com

  19. בקשר לסמול בול, כתבתי כאן כבר הרבה על זה. הצרה של מורי שהואט הפך 'שיטה' מ לאנטרופולוגיה. סמול בול היא שיטת משחק, ולא לעלות לשחק עם גמדים.

  20. מעניין ממש, תודה רבה ובהצלחה עם הספר!
    שגיא, יודע לספר על התפקיד של מונטה מקניר הגנרל מנגר החדש של הקינגס? (היה יד ימינו של מורי)

  21. אם אתה שולח גם וירטואלית וגם את הספר עצמו, שלח ל-

    סיגל סילוורה
    רח' ז'בוטינסקי 65
    הוד השרון 45350

    (תשלום המשלוח לארה"ב יחסל לך שליש או יותר מתרומתי). אם לא קשה לך תבדוק אם התרומה הגיעה ושלח תשובתך ל-
    meless1937@gmail.com (אני בקושי ניכנס לפייסבוק ולא יודע מתי ידיעות עבורי נשלחות לשם)

  22. יש לי הרגשה שגם אם מג'יק בכבודו ועצמו היה משחק ביוסטון, ולפי מה שאני קורא ומבין אין מתאים ממנו לשחק סמול בול, עדיין השיטה לא היתה מנצחת.
    אולי מרוב המספרים והאנליטיקות נשכח קצת הגורם האנושי, ולכן הכשלון דווקא בפלייאוף, כאשר הלחץ על השחקנים מגיע לשיא, ושחקנים מבצעים פעולות ששום סטטיסטיקה לא יכולה להסביר, לטוב ולרע.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט