על השיפוט – חוקים, שופטים, אוהדים ומה שביניהם / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

על השיפוט – חוקים, שופטים, אוהדים ומה שביניהם / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

לאור התסיסה בעניין, בעקבות תכתובת ענפה עם גילרי בנושא, ולאחר שסיימתי להכין את הבולונז לנודניק שסיים את הלמידה מרחוק והחליט שהוא רעב, החלטתי לנסות ולהציג בצורה מסודרת את סוגית השיפוט. לא על מנת שהיא תעלם, היא לא, אלא על מנת שלפחות נדע על מה אנחנו מתווכחים, ועל מה לא, ושנוכל לדייק את חילוקי הדעות.

מי שהנושא כבר נמאס עליו, ובמידה רבה של צדק, מוזמן לעבור לפוסט הבא, מי שלא, בהחלט מוזמן להתייחס בתגובות ולהוסיף לדיון, רק אטען שלדעתי ירידה לפסים אישיים ולעקיצות הדדיות או שילוב של פוליטיקה בעניין, אינם מועילים לדיון.

לדעתי הסוגיה כוללת מספר היבטים, שלעתים מעורבים זה בזה ורצוי להפרידם, ובהם:

היבטי השיפוט

הקושי האימננטי בשיפוט

קחו עשרה שחקנים, עשרים רגליים, עשרים ידיים, כדור אחד, ותנועה מהירה, השליכו אותם לפרקט למשך 48 דקות, וקיבלתם סיטואציה לא פשוטה. המון דברים קורים, קשה לראות את כולם, ובוודאי שקשה לקבל תמיד את ההחלטה הנכונה ביותר. באופן טבעי יהיו טעויות. זה מבאס, אבל כנראה בלתי נמנע.

שילוב אלמנטים טכנולוגיים

היכולת לראות בטלוויזיה זוויות שלא בהכרח נראו על ידי השופטים על הפרקט, ולהסתכל על סיטואציה מספר פעמים, איפשרה, כבר שנים ארוכות, לכל אוהד מול המסך להרגיש שהוא יודע יותר טוב מהשופטים מה קרה. התחושה הזו, שלעתים קרובות הייתה מוצדקת, גרמה לתסכול לאוהדים, וקרוב לוודאי שגם לשופטים, שהרגישו שהטעויות האנושיות שלהם זוכות לביקורת שמתבססת על כלי טכנולוגי שאינו נמצא ברשותם.

לכן, כיום הליגה משלבת את היכולות הטכנולוגיות במהלך המשחק עצמו, הן ככלי עבור השופטים, היכולים להציץ במסך ולשנות את החלטתם בהתאם, והן ככלי עבור הקבוצות, היכולות לאתגר את החלטת השופטים.

זה אינו פתרון מושלם – השופטים לא יכולים לעצור כל שניה את המשחק, מספר הצ'לנג'ז של המאמנים גם הוא מוגבל, ולא ניתן תמיד "להפוך" את ההחלטה שהתקבלה לפני הבדיקה בטלוויזיה – אבל זה מאפשר להפחית במשהו את מספר הטעויות בכלל, והטעויות הקריטיות בפרט, במהלך המשחק.

מה שכן, כמו בדרך כלל בחיים, פתרון של בעיה אחת גורם להיווצרותן של בעיות אחרות, ובמקרה הזה, שהמשחק נקטע לעתים תכופות וסיומי המשחקים הופכים לסאגה אינסופית של חצאי מהלכים ותיקוני שעון באופן שפוגע, לדעתי, בחוויית הצפייה במשחק. דוגמא לכך היא סופו של המשחק השביעי בין יוסטון לאוקלהומה בסיבוב הראשון השנה – המשחק נקטע כל הזמן, ההחלטות השתנו כל הזמן, ומצאתי את עצמי שכבר לא אכפת לי מה יהיו ההחלטות ומי ינצח, העיקר שהסיוט הליגאלי-ביורוקרטי הזה יסתיים.

חוקים

החוקים בליגה משתנים מעת לעת, מה שמצריך זמן הסתגלות מצד השופטים, השחקנים, המאמנים וכמובן גם האוהדים. תקופות ההסתגלות הללו בדרך כלל יאופיינו בחוסר הבנה, תקשורת לקויה ואמוציות לכל רוחב הספקטרום. זה טבעי.

מה שכן, בהחלט תיתכן ביקורת אובייקטיבית על שינוי חוק כזה או אחר בטענה שהוא פוגם ב"צדק הטבעי הכדורסלני", בזרימת המשחק ובחוויית הצפייה. אני לא סגור על איזה חוקים בדיוק השתנו ומתי, אבל למיטב הבנתי המגמה היא לחקיקה שמקלה/מיטיבה עם ההתקפה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוקים דוגמת "פרידום אוף מובמנט".

גם אם אין שינוי פורמלי בחוק, לעתים תשתנה ה…

פרשנות לחוקים

דוגמא לכך היא המוסכמה לפיה "בפלייאוף נותנים לשחק", וששריקות שישרקו במהלך העונה הסדירה, לא תמיד ישרקו גם בפלייאוף. יש בכך בעייתיות מסוימת, מכיוון שהמשכיות ויציבות הן היבטים חשובים של כל חוק. מצד שני, ניתן להניח שבשלב הזה השחקנים והמאמנים כבר מכירים את התופעה ומשקללים אותה באופן שבו הם משחקים בפלייאוף. מצד שלישי, האוהדים לא תמיד מסונכרנים עם השינוי הזה, ולכן גם הפרשנות הזו, שהיא מטבעה סובייקטיבית, יכולה לעורר חילוקי דעות ולהעלות את חמתם של הצופים.

האלמנט הבא שנעסוק בו הוא…רגע, רק שניה.

"אבא?
כן מתוקית.
עכשיו גם אני רעבה.
את רוצה סטייקים?
כן.
טוב, תיכף."

אי אילו סטייקים מאוחר יותר…

דומיננטיות השיפוט

זהו היבט "רך" יותר, שקשה לעגן אותו בעובדות ושריקות, אבל לדעתי יש לו השפעה גדולה על האימפקט של השיפוט ועל חוויית הצפייה. המצב המושלם, לדעתי, הוא כאשר השופט שקוף. הוא מעין נוכח/נפקד – מבצע את תפקידו באופן שמצד אחד לא מאפשר למשחק לגלוש אל מעבר לחוקים, ומצד שני הניטור הזה נעשה באופן שאינו מפריע לזרימת המשחק ואינו יוצר את הרושם שהשופט משתלט על הסיטואציה.

כמובן שהאתגר הזה משתנה בין משחק אחד לאחר, וכמובן שכמו בשאר האלמנטים, גם כאן אין לצפות שכל השופטים יצליחו לעשות זאת כל הזמן, אבל לדעתי יש איזשהו סף עליון לדומיננטיות שיפוטית שמעבר לה חוויית הצפייה כבר נפגמת.

שיפוט מוטה (או כזה שנתפס כמוטה)

גם ההיבט הזה "רך" יותר וקשה למדידה אובייקטיבית, אבל גם לו יש אימפקט גדול הן על המשחק, הן על האופן שבו השופטים נתפסים, והן על חוויית הצפייה. נראה לי ברור שהטיה בשיפוט תגרום לתסכול רב בקרב כל הנוגעים בדבר, ולו משום שהתחרות ההוגנת הינה נשמת אפו של הספורט.

הטית שיפוט תיתכן במספר רבדים שונים – הטיה לטובת קבוצה מסוימת, הטיה לטובת סוג שחקנים מסוים (דין אחד לסופרסטארים ודין אחר ל"בני תמותה" רגילים), וגם הטיה יותר "אובייקטיבית" ומשתנה כמו לטובת הקבוצה הביתית.

הטיה כזו, לדעתי, פוגעת גם בשחקן או בקבוצה ש"נהנים" ממנה, לכאורה, ובאוהדיהם. כאוהד יובנטוס, למשל, לא שמחתי כלל באליפות שנשללה מהקבוצה בשלהי שנות התשעים עקב השוחד לשופטים. מה המשמעות של אליפות כזו, שנקנתה? מה יש לשמוח על כך שנזקקנו לשופטים כדי לנצח את לאציו ואינטר? מה הכיף כאן? איפה ההישג? ההישגים מאבדים ממשמעותם במצב כזה.

הביקורת על השיפוט ומרכיביה

אחרי שהצגנו את ההיבטים השונים, אפשר להצביע, ביתר קלות, על הביקורות, השונות, על השיפוט. לדעתי חשוב להבדיל ביניהן כדי להבין בדיוק על מה אנחנו מתווכחים, ועם מי.

ביקורת על טעויות שיפוט

ברור שלפעמים אנחנו מתעצבנים על טעויות שיפוט, וגם אם אנחנו מבינים שהן טבעיות, גם העצבים של האוהדים לנוכח טעויות שיפוט הם טבעיים. שילוב האלמנטים הטכנולוגיים מאפשר לצמצם את הפער שהתקיים בין השופטים לבין האוהדים, ולהפחית את מספר הטעויות, אבל תמיד יהיו טעויות והן תמיד יעצבנו.

עם זאת, לדעתי, בסופו של דבר, רוב האוהדים לא באמת נוטרים טינה לשופטים על טעויות שיפוט גרידא, וחלק גדול מה"עצבים" נובע מאלמנטים אחרים שצוינו לעיל.

ביקורת על החוקים ועל הפרשנות לחוקים

כאן לדעתי קיים פער משמעותי בין השופטים לאוהדים. חלק ממנו נובע מכך שהחוקים בליגה, והפרשנות להם, משתנים מעת לעת, בעוד שהאופן שבו האוהדים מסתכלים על החוקים נעוץ בחוקים שחלו כשרק למדו להכיר את המשחק. גם אם החוק השתנה, החוויה של הצופה ממשיכה להישען על תחושת הצדק שלו שנוצקה, כאמור, על בסיס חוקים ופרשנויות אחרות בזמנים אחרים.

היבט נוסף, לדעתי, הוא שהאוהדים, למעט אולי דה-שוט ושאר שחקני עבר, ביססו את תפיסת החוקים שלהם, ואת תחושת הצדק שלהם, על חוקי ה"שכונה". עלי אישית, למשל, זה מאד משפיע. אני מרבה לחוות שריקות ש"לא היו שורקים בשכונה" כשריקות לא הוגנות, גם אם מישהו יטען שהן מוצדקות על פי החוק.

דוגמא לכך היא תופעת סחיטת העבירות נוסח הארדן. זה פשוט מוציא אותי מהכלים, ואני מתקשה מאד להתרגל לכך. חשוב להצביע על כך מכיוון שלעתים ביקורת על הארדן נתפסת כחלק מהטיה של האשך, סליחה, של האוהד, בנוגע להארדן ספציפית. גם אם אכן לעתים האוהדים ילינו כשהתופעה הזו מבוצעת על ידי שחקנים שהם לא אוהבים, זה לא נובע רק מחוסר אובייקטיביות של האוהד. יש כאן פער אמיתי, שמפריע מאד לפחות לחלק מהאוהדים, גם אם הם לא מציינים זאת כשדרק וייט עושה בדיוק את אותו הדבר.

גם שינויי השפיטה בפלייאוף, שהם ממילא סובייקטיביים, גורמים לביקורת על השיפוט. גם כאן, הביקורת אולי תעלה כש"נותנים ללברון לכסח", אבל ללא קשר ללברון, (חידת זן – האם ניתן בשנת 2020 לומר משפט כלשהו, בנושא כלשהו, ולטעון שאינו קשור ללברון?), יש כאן בעיה אמיתית.

ביקורת על דומיננטיות השיפוט

לפחות אצלי, דומיננטיות השיפוט היא חלק משמעותי מהביקורת על השיפוט. זה מבוסס גם על הרצון שלי להתמקד בפועלם של השחקנים הראשיים בהצגה (שחקנים, מאמנים, מגיבים בבלוג החי) ולא ב"בירוקרטיה שמסביב", גם על כך שדומיננטיות של השופטים כרוכה, לעתים קרובות, בקטיעה של שטף המשחק, וגם על כך שככל שהשופטים דומיננטיים יותר, כך גדלה השפעתן הרעה של כל בעיות השיפוט שנידונו דלעיל.

ביקורת על הטית השיפוט

אני חושב שההסברים כאן מיותרים. ברור שהטית שיפוט גוררת ביקורת קשה ומוצדקת, מאחר וזה הורס את כל ההצגה. גם כאן, לעתים הביקורת תעלה בעוצמה גדולה מאוהדים של הקבוצה המקופחת (ותודה לקוון המצרי – שעבור חופן דולרים וכמה היונדאי איפשר לאיזה גמד קוריאני לטפס על מאלדיני, לנגוח את הכדור לשער, ובסופו של דבר להדיח את איטליה בשמינית הגמר במונדיאל 2002 – על הדוגמא הזו. יכולנו ללכת עד הסוף יא מניאק!), אבל היא נכונה בפני עצמה ללא קשר לאהדתם של המלינים עליה, ומפריעה לא פחות גם לאוהדים נייטרלים.

שילוב בעיות שיפוט, והפרדת הביקורת עליהן

כאמור, יש מגוון בעיות בשיפוט, ושילוב של בעיות כאלו בדרך כלל מגביר את הביקורת על השיפוט. אם השופטים טועים, ניחא. אם החוקים לא נתפסים כהוגנים, ניחא. אם השופטים דומיננטיים מדי, גם ניחא. אבל אם הם גם טועים, וגם החוקים לא נתפסים כהוגנים, וגם השיפוט דומיננטי מדי, שלא לדבר על מוטה – אפשר בהחלט להבין מדוע האוהדים מתמלאים חימה וביקורת.

לכן, גם אם ברור שלעתים האוהדים יהיו מוטים בעצמם במקרה של שחקן/קבוצה כאלה או אחרים, אי אפשר בהכרח לבטל את הביקורת שלהם על השיפוט רק בתואנה שהם לא אובייקטיבים או אמוציונליים. יש כאן, לפחות בחלק מהמקרים, בעיות אמיתיות.

מספר שורות תחתונות

תלונה על שיפוט אינה בהכרח אובייקטיבית. תלונה על שיפוט אינה בהכרח לא אובייקטיבית.

מה שחוקי אינו בהכרח הוגן. מה שאינו הוגן אינו בהכרח לא חוקי.

תלונה על שיפוט לא בהכרח קשורה לשופטים ספציפיים, קבוצות ספציפיות, או שחקנים ספציפיים.

השילוב של הווידיאו אינו פותר את כל בעיות השיפוט, והוא מייצר בעיות חדשות.

דומיננטיות יתר של השופטים, ובוודאי שיפוט שנתפס כמוטה, יעבירו אוהדים על דעתם, גם אם ניתן יהיה למצוא להם הצדקות משפטיות.

חדירה של לברון לצבע אינה בהכרח עבירת תוקף. חדירה של לברון לצבע אינה בהכרח עבירת מגן. חדירה של לברון לצבע לא בהכרח מחייבת 200 התייחסויות בבלוג החי.

ועכשיו ברצינות – הבעיות בשיפוט מגוונות, וכך גם הביקורות על השיפוט. מהצד האחד, כדאי לנסות להבין איזו מהבעיות בשיפוט היא זו שמעוררת את חמתנו במקרה שעל הפרק, ולהתמקד בה, או בהן. מהצד השני, כששומעים ביקורת על השיפוט כדאי לנסות להבין באיזו מסוג הביקורות דלעיל מדובר, ולהגיב אליה בהתאם.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 50 תגובות

  1. מיקי תודה
    מעניין מאד.
    כבר ציינתי שלא חייבים לעצור את המשחק כל הזמן ואפשר לקצר עם שופטי טלוויזיה כמו בוואר.
    הבאתי דוגמה של נבדל של מולר ב 8:0 של פתיחת העונה. תומס עשה חצי צעד בניבדל שלא השופט ולא הכוון ראו. תוך שניה וחצי שופט הואר העביר לכוון ולשופט באמצעותהעוזניה ותומס לא הספיק לבעות לפני שהמשרוקית שרקה. החוץ שהדביקו לדרגיץ ובוטל בצדק לא היה צריך לגרור הפסקה של יותר מעשר שניות. אפשר ליצור צוות שזה תפקידו.

    1. יש צוות כזה – שופט הריפליי. השאלה מה בסמכותו. למשל ראינו מספיק מקרים כבר שפתאום נוספת או יורדת נקודה על סמך החלטת שופט הריפליי בעקבות בדיקה מחדש של סל לשלוש. זה בהחלט משהו שניתן להרחיב כדי לתת מענה מיידי לסיטואציות.

      1. נכון מאד
        זה צריך להיות מקצועי ומהיר ובלי השופטים הראשיים. הם צריכים לקבל את המידע בשדר קצרצר ומהיר. חוץ לטובת לייקרס, עבירה ל 3 מיאמי וכו' הכל מהריפליי סנטר

  2. מעולה מאנו סיכמת את זה בצורה נהדרת.
    אני חייב להגיד שלדעתי הבעיה העיקרית היא שהחוקים לא מתעדכנים בהתאם לתקופה. כלומר היום שחקנים יודעים יותר מדי איך לנצל אותם לטובתם ולכן אנחנו האוהדים סובלים. גם הנטיה לרצות להימנע מפציעות הוסיפה כמה אלמנטים שבפועל תורמים בעיקר לשיפוטיזציה של המשחק ורק יוצרת עוד נקודות לניצול.
    אם נסכם – עיקר התלונות אל השופטים נובעות בסופו של דבר מתלונות אל החוקים ופרשנותם.

  3. והתמונה ששמת אגב בכלל לא קשורה לשיפוט.
    זה הצוות של הספרס מנסה לעצור את פופ מלעלות למגרש לפני הזמן לראיון בין הרבעים.

      1. תודה מאנו. מעניין מאוד. בהקשר של שיפור הטכנולוגיה אני חושב שזה טוב מאוד מחד ומנגד כל טעות שיפוט נתפסת ובסוף אלו בני אדם, ברור שהם יטעו וצריך לזכור את זה גם שבאמת יש מאמץ אמיתי להקטין את השפעתן של טעויות.

  4. הייתי שם פה גיף של מחיאות כפיים, אבל אז יאשימו אותי שוב שאני בעצמי גיף ואני אהיה צעד אחד נוסף קרוב יותר לחיים מונוטוניים דיגיטליים.
    טוב לדעת שיש יתרון למי שאף פעם לא רצו לשחק איתו בשכונה. אין לי הטייה שכונתית! או חברים… ווהו!
    השאלה שלי היא אם ביקורת על דומיננטיות שיפוטית היא לא באיזשהו מקום ביקורת על שלא נותנים לשחק סוג מסוים של משחק אגרסיבי מספיק. זאת אומרת, מתי בעצם מתחילים להרגיש את השופט? כי אם יש עבירות, אז השופט שורק יותר ואז בהכרח מרגישים אותו, לא? שופט שהוא "שומר לילה" שכזה הוא מורגש לצופה הממוצע יותר או פחות משופט שהולך לפי החוקים כפי שהם?
    .
    ולסיום, בדיוק אתמול הניו יורק טיימס פרסם ראיון עם זאק זאברה, שופט ותיק בליגה. בין הקטעים המעניינים שאלה על שיפוט לכוכבים וקובי שלא מוכן לקבל שגיאות מאף אחד. או התנצלות. או כבוד בין קולגות. https://www.nytimes.com/2020/09/23/sports/basketball/nba-referees.html
    .
    העיקר שמתוקית קיבלה את הסטייקים שלה.

    1. שאלה טובה ליוש, לא יודע.
      ברור שיש סכנה שהשופטים יתקרנפו, וזה לא מה שאנחנו רוצים, אבל מצד שני אנחנו גם לא רוצים שהשופטים יהיו יותר קתוליים מהאפיפיור.
      אין לי תשובה גורפת בנוגע להיכן בדיוק עובר שביל הזהב, אבל נדמה לי שאני יודע לזהות את החריגות ממנו כשאני צופה במשחק. נראה לי ששופט טוב יודע ל"ווסת" את המשחק ככה שהשחקנים יישארו במתחם האגרסיביות הסביר, ושופט פחות טוב עלול לאבד שליטה, לכוון זה או אחר.
      זה קצת כמו ללמד ילדים לעשות ספורט – מצד אחד אני לא רוצה שיכסחו, מצד שני אני לא רוצה שימנעו בכלל ממגע או ידרשו פנדל בכל פעם שהם נופלים.

      1. ואני אשאל שוב למה זה נדמה לך?
        עקבת אחרי שופטים מסוימים?
        או שפשוט אתה הולך על פי הכלל מי שלא היה לו איזה אירוע שיפוטי זכור הוא שופט טוב?

        1. שאלה טובה, לא עקבתי בכלל, ובהחלט יתכן שזה לא עניין "אישי" אלא סטטיסטי, אבל גם הטענה שזה סטטיסטי מחייבת הוכחה, לא פחות מהטענה ההפוכה.
          הדוגמא היחידה שאני יכול לתת לך, לחיוב, היא מה שכתבתי לך בבוקר – קולינה, ותמיד שמחתי שהוא שפט במשחקים חשובים. אין לי דוגמאות שליליות שאני זוכר, חוץ מאותו שופט/קוון/ווטאבר מצרי ב-2002.
          דעתי, הלא מאד מלומדת בעניין ההטיה היא שאנחנו לא יודעים. ולכן לא הייתי ממהר להכריז שיש הטיות כל שני וחמישי, אבל גם לא ממהר ולהכריז שאין הטיות. אנחנו לא יודעים, ובעיקר לא יודעים להוכיח – לא להוכיח שיש, ולא להוכיח שאין.

            1. לא זה מנגנון בקרה פנימי.
              זה כולל מנגנון הערכת דיוק השריקות של השופטים וצוות פנימי שמעריך ומדרג אותם. כמו כן הקבוצות עצמן נותנות ציונים לשופטים שמקבלות משקל בנוגע לבחירתם לשיפוט בפלייאוף לדוגמא.

            2. אגב בוא נעשה איזה תרגיל מחשבתי קטן.
              1. כמה מקרים שמצריכים התייחסות שופט, יש לדעתך במשחק נתון (שריקה או אי שריקה)?
              2. איזה אחוז של טעויות נראה לך סביר?
              3. מה האחוז בפועל לפי מנגנון ההערכה של הליגה?

            3. בנוגע למנגנון הפנימי – טוב לשמוע בכלל, ושזה כולל גם מנגנון פידבק של הקבוצות בפרט.
              .
              עדיין, אפשר לטעון שהמנגנון עדיין אינו טוב דיו, וגם, שזה עדיין לא פוסל את האפשרות להטעות של הליגה עצמה.
              .
              בנוגע לשאלות:
              1 אירועים שפיטים – מאות רבות מאד.
              .
              2. אחוזים – נמוכים, אולי עשרות טעויות במשחק. אבל, אסבך את המודל ואטען שצריך להפריד כאן בין טעויות גדולות לקטנות, ובין טעויות מכריעות לפחות מכריעות, ובין טעויות במשחקים בשלבים הגבוהים לאלה שלא. אם מישהו טועה ברבע השלישי כשמילווקי מובילה בעשרים הפרש על סקרמנטו באמצע דצמבר זה לא קריטי בכלל. אם מישהו טועה במשחק 7 בסדרת גמר אזורי, ובעיקר אם יש שם שלוש טעויות, ובעיקר אם הן לטובת אותה קבוצה, זה משהו אחר לגמרי. רוצה לומר שבעיה כאן היא במספר נמוך מאד של מקרים, שזה מסבך את העניין, אבל זו האמת – שם נמצאת הבעיה.
              .
              3. לא יודע. וגם כאן, צריך להסתכל על המקרים הקריטיים.

            4. אז ענית תשובות די קרובות למציאות וחשוב לציין עכשיו שבטעויות גדולות או קטנות אתה מכניס אלמנט מאד סובייקטיבי לסיפור שבדרך כלל נובע מגורמים שלא קשורים לשיפוט בין אם זה אהדה לקבוצה או שחקן או רצון לראות את המשחק זורם או 'לתת לשחקנים להכריע'. בקיצור אתה מכניס את הרצונות האישיים לתוך הסיפור שזה עקרונית דבר רע לשיפוט.
              לגבי השאלות אז במספרים מוערכים:
              1. יש בערך 250 מהלכים במשחק מה שמתרגם לבערך כפול מזה שריקות או אי שריקות שצריך לתת עליהן את הדעת.
              2. הניתוח האינטסניבי מאד של הליגה מהלך מהלך (מה שאנחנו מקבלים לפעמים דו"ח שתי הדקות האחרונות) מראה משהו כמו 94% דיוק. כלומר משהו כמו 30 פספוסים במשחק ממוצע. אז יהיו כאלה עם יותר וכאלה עם פחות אבל בסופו של דבר זה ממחיש את מורכבות סוגיית השיפוט.

            5. בנוגע לאחוזים – סבבה, 94% זה נתון מצוין – ההנחה המקובלת בנוגע לטעות אנוש היא 5% טעויות, ואם המספר בסיטואציה כזו (ריבוי משתנים, זמן אמת, לחץ, רעש) היא 6%, זה הישג מרשים מאד.
              .
              בנוגע לסובייקטיביות של המקרים הנדירים – מסכים שזה מסבך את העניין, אבל:
              .
              לדעתי צריך להפריד בין הטיה לטובת קבוצה או שחקן, שזה משהו שאפשר, בהינתן כמות מסוימת של מקרים, לזהות ואז למנוע, לבין שיקולי משחק זורם ולתת לשחקנים להכריע שהם לדעתי חשובים בפני עצמם. כן, אני בהחלט מוכן להקריב מעט דיוק וסטנדרטיזציה, על מנת לקבל משחק זורם שיוכרע על ידי השחקנים. מה הטריידאוף? איזה אחוזי אי-דיוק אני מוכן לקבל כדי לקבל משחק שלם ומאוזן? לא יודע להגדיר בדיוק, אבל אם לתת דוגמא נוספת מכדורגל, במקרה של הרחקה לא מוצדקת לאחת הקבוצות, אני מעדיף שיחמירו עם הקבוצה השניה, וירחיקו גם שחקן שלה, כך שיהיה שוב שיוויון במספר השחקנים, מאשר שישפטו באופן מושלם וישמרו על 11 נגד 10 שלא צריך היה לקרות. ברור שגם כאן אפשר לתהות – את מי מרחיקים? מתי? באיזה תירוץ? אבל גם כאן אין לי אלה לומר שזה פחות עניין לפרמטרים ברורים וקבועים ויותר עניין של… כושר שיפוט
              😉

            6. אבל זה בדיוק מה שאתה מפספס מיקי. מה שבעיניך במשחק נתון הוא כושר שיפוט יהיה בעיני האחר שערוריית שיפוט ולהיפך. אז מה עושים עכשיו? מי קובע ואיך?

            7. אני מבין שיש אפשרות תיאורטית לחילוקי דעות קשים, ופערים עצומים בתפיסות, בהתייחס למנגנוני האיזון הללו. אני חושב שבפועל, בעיקר אם מנקים אוהדים של הקבוצות הספציפיות, הפערים לא יהיו גדולים כל כך – לכן רובנו זוכרים את אותן טעויות שיפוט מהדהדות אחרי כל כך הרבה שנים – הכיסוח של שומאכר את בטיסטון, סקרמנטו נגד הלייקרס, היד של מראדונה ב-86, פרשת בואן-נאש, וכן הלאה, בעוד שמקרים שבאמת מוטלים בספק – הגול השלישי של אנגליה נגד גרמניה ב-66', העונשין של סיני נגד בית"ר בגביע ב-83', ואחרים נזכרים ככאלו בדיוק – כמקרים שקשה להכריע בהם.
              אני לא אומר שלעולם לא יהיו חילוקי דעות, אבל אם הם יחסית מעטים, אני מעדיף אותם על לטול מהשופט את כושר השיפוט שלו ולאלץ אותו לפעול תמיד לפי הספר. הנזק של התעלמות כזו מההקשר יהיה, לדעתי, גבוה הרבה יותר, ויגרור לא פחות מחלוקות בקהל.

            8. ואני חושב שהתפיסה שגישה כזו אפשרית היא אשליה. כי לשופט הרבה יותר קל לפעול בעולם של שחור ולבן ברגע שאתה מכניס לו כבר אפור העבודה הופכת לבלתי אפשרית. ממילא יש לנו כבני אדם הטיות מובנות וחלק ממה שאתה מדבר עליו נכנס שם אז עכשיו אתה עוד רוצה להעמיס על זה?

            9. הפוך גוטה, הפוך – המחשבה שיש משהו בעולם האנושי שהוא שחור ולבן היא אשליה.
              זה אולי נכון במדעי הטבע, (וכנראה שגם שם לא – קוואנטים, חתולים, וואטאבר), אבל בעולם האנושי זה בוודאי לא תופס.
              להגדיר חוקי שחור ולבן, לעולם שהוא לא שחור ולבן, ולצפות שאדם שאינו שחור ולבן ימלא אחריהם בדייקנות זה לא מעשי לדעתי.
              עדיף להבין שזה לא שחור ולבן, ולמנות אנשים שהוכיחו שהם יודעים להתמודד עם גוונים של אפור בסיטואציות דומות. גם התוצאה תהיה לא שחור ולבן, אבל אם יצא לבן עכור זה עדיף על אפור כהה.

            10. לא ממש לא הפוך.
              בגלל שאין באמת שחור ולבן אז ההגדרות הנ"ל מאפשרות את האפור.
              ברגע שאתה מגדיר לבן אדם שהכל אפור הוא הולך לאיבוד.

            11. ושוב אין לך דרך אמיתית לבחור אנשים שיודעים להתמודד עם גוונים של אפור.

  5. אין שום בעיה עם טעויות פה ושם שקורות כל הזמן בגלל באמת הפיזיות המהירות והשחקנים שמנצלים טריקים שונים כדי לזכות ביתרונות, הבעיה היא בדברים שכל העולם ואשתו רואים בבירור והשופטים שופטים בהתאם לקבוצה/שחקן ולא בהתאם למה שקורה על המגרש מול העיניים שלהם. הבעיות הן במגמת שיפוט שפשוט הורסות משחק, כמו למשל עבירות התוקף של יוקיץ' במשחק אחד בגמר בין דנבר ללייקרס, זה לא התחיל שם בעבירות שלו, זה התחיל מיד בתחילת הרבע עם שריקת אוויר וזה ממשיך כמה דקות שבהן רב ההחלטות גם הגבוליות הולכות לטובת קבוצה אחת. במשחק שתיים למשל היו טעויות לכאן ולכאן ולא ראו מובהקות מסויימת.

    אבל כשרואים את הרבע הרביעי במשחק האחרון, זה פשוט מהפנט. מתחיל בשלוש זריקות של דיוויס שלא היו, זה ממשיך בתצוגת שיפוט פשוט מחפירה, לפתע פתאום השופטים בולעים את המשרוקית לנוכח ההגנה האגרסיבית של הלייקרס ובעיקר רונדו וקארוסו שמקבלים רישיון לכל דבר וזה מוביל לאיבודי כדור ולמתפרצות קלות. פוסלים סל של פורטר בלי שום הצדקה, קוזמה הודף כדור עם הרגל כמעט על הקו ואין שום תגובה אלא איבוד כדור, שורקים מאוחר מאוד לאחר שכבר הכדור יוצא לעבירה של יוקיץ' על קוזמה (גם אם הייתה עבירה, אין שום סיבה לשריקה הכל כך מאוחרת, היה גם שריקה נוספת מאוחרת שכזו לטובת הלייקרס), לברון "חוסם" פעמיים ובשתי הפעמים ברור שבמידה ומדובר בשחקן אחר היו שורקים לעבירה, בנוסף גם לאחר החטאת שלשה הוא דורס בדרך לריבאונד שחקן ולא מקבל שריקה נגדו. רונדו עם מרפק לראש של מילסאפ והשופטים אפילו לא מסתכלים האם
    פלייגרנט כמו ששרקו מוקדם יותר במשחק לטובת לברון עם מרפק של מארי. אלו הדברים שגורמים למרמור. ולתחושה שלא מדובר בכדורסל ספורטיבי. הנפח של הטעויות הללו בפרק זמן קצר הוא הבעיה. הלילה למשל הטעות בפאול תוקף של טייטום היא בעיה שאי אפשר כיום לתקן גם אם יש צ'אלנג', אבל זו טעות יחסית סבירה, וגם שאר הדברים שקרו לאחר מכן והחזירו את בוסטון למשחק הם גבוליים וניתן לשרוק את העבירה לשלוש זריקות של ווקר.
    מה שהיה במשחק הראשון והשלישי בגמר המערב הוא לא סביר, ואותי בכלל לא מעניין מי שופט.
    הבעיה של הליגה שזה חוזר שנה אחרי שנה, כמו השיפוט שהדיח את יוסטון במשחק שבע נגד גולדן סטייט(וזו הקבוצה שרציתי שתנצח), או ההחלטות המטופשות לגבי גרין בפלייאוף 2016 עם הבעיטות וההרחקה מהמשחק החמישי והמכריע אחרי שלברון יזם את המהלך ובמסיבת העיתונאים לאחר המשחק הרביעי עלו מיד תהיות לגבי כך שהוא כמעט ולא הלך לקו והאם צריך להרחיק את גרין מהמשחק הבא, השש עבירות של קארי במשחק השישי באותה סדרה זה פשוט לא כדורסל אלא הצגה.
    💡
    תנו לשחקנים לשחק ולנצח זה הכל, תשרקו מה שאתם רואים(ואם צריך צפו בהילוכים חוזרים) , כל כך פשוט, אבל לצערי זה לא תמיד קיים ביותר מדי מקרים.

    1. גם אני ראיתי את המשחק השלישי, ולדעתי השריקות ברבע האחרון נטו טיפה לטובת דנבר, מה אתה אומר על זה??
      כמו שהשופטים טועים, גם האוהדים הלא אובייקטיביים בעליל טועים, גם אם אתה הכי בטוח בעולם שיש פה קנוניה מדהימה בתיחכומה.

      1. האמת נשגב מבינתי איפה בדיוק השיפוט היה לטובת דנבר ?? אני סופר לך כאן כמה החלטות ברורות שהן טעויות ואתה אומר שהשיפוט מוטה טיפה לטובת דנבר . תחילת רבע תוקף סביר לפורטר. אח"כ עבירת השלוש על דיוויס, אח"כ עוד פאול של קרייג, בהמשך "איירבול" של מוריס כשדיוויס כביכול חוסם (אני ראיתי פאול לא נשרק), אח"כ חטיפה של רונדו, השדר בשידור אומר עבירה, בהמשך עוד איבוד כדור עם ספק עבירה. אח"כ הגולטנדינג שלא היה לפורטר. בהמשך עוד איבוד של יוקיץ' כשהכדור פוגע בבירור ברגל של קוזמה. אח"כ שריקה מאוחרת לפאול של יוקיץ' על קוזמה . בינתיים שום עבירה לא נשרקת לחובת הלייקרס וכל ההחלטות נגד הנאגטס ברצף של ארבע דקות. רק כעבור חמש דקות כשמעשרים הפרש הפער יורד לשלוש נשרקת עבירה ראשונה נגד הלייקרס, אם זה נראה לך שיפוט מוטה טיפה לדנבר, תהיה לי בריא.

    2. תודה סרוני, על התגובה המפורטת.
      .
      אני מסכים איתך לגמרי שתחושה של הטית שיפוט היא מתסכלת, ובצדק גמור. אני גם חושב שבלי להיכנס לסיבות לכך (שופטים מושחתים, העדפות של הליגה, ווטאבר), לדברים כאלה יש השפעה הרסנית, לא פחות, על האוהדים.
      .
      השאלה כמה פעמים זה קורה היא שאלה טובה, וגם אם התשובה עליה חשודה בסובייקטיביות, אני חושב שזה קורה יותר מאשר "כמעט אף פעם", ושוב, גם אם אני לא יודע בדיוק עד כמה זה משמעותי, ומדוע זה קורה כשזה קורה, זו בעיה קשה שהליגה, לדעתי, צריכה להדביר.
      .
      לדעתי חשוב לשים לב לכל הבעיות האחרות, לא רק כדי לטפל בהן עצמן, אלא גם לנסות ולאמוד בדיוק רב יותר את בעיית ההטיה. אם נגלה שאחרי שהורדנו את כל הבעיות האחרות נשארנו עם מקרים ספורים בעונה, דיינו. אם נגלה שזו מגמה רחבה יותר, (ולא רק כזו שבאופן טבעי מדברים עליה יותר), אז פחות דיינו.
      .
      סתם אני זורק כאן רעיון לא מעשי – ליצור דאטאבייס של החלטות שיפוטיות, לחשוף אותו להמונים, ולשאול אותם האם ההחלטה נכונה או לא (הגיון דומה לקפצ'ה כזה שמבקש ממך לזהות מעברי חציה בתמונות). בתחילת ה"שאלון" אני שואל כל אחד איזו קבוצה הוא אוהד, ומראה לו מקרים רק של קבוצות אחרות. עם מספיק אנשים, ומספיק מקרים, יתכן וניתן יהיה להבין טוב יותר מה נתפס כ"נכון" ולא "נכון", ולמפות את הפערים ואת ההחלטות שהכי "מקפיצות" אוהדים, ולטפל בהן בעדיפות ראשונה.

  6. התייחסות מעמיקה ומקצועית לשיפוט הייתה חסרה באתר, תודה רבה. אני כן חושב שצריך לשנות את השיטה של הצ'לנג' – אם מאמן מערער ו"מנצח" בצ'לנג' הוא צריך לקבל עוד אחד וכך הלאה עד שיטעה באחד, עם מגבלה של צ'לנג' 1 לכל רבע חוץ מהאחרון. זה כנראה יאריך את המשחק, אבל אפשר לקצר אותו במקומות אחרים בשביל לאזן.

  7. טור מצוין מאנו

    תיקונצ'יק קטן: הכוכב האמיתי בשמינית גמר מונדיאל 2002 היה השופט הראשי האקוודורי ביירון מורנו- הצהוב השני לטוטי (על התחזות, כשהוא הוכשל לפנדל), הנבדל של דמיאנו טומאסי בהארכה, הפנדל שהקוריאנים קיבלו בדקה הרביעית (שבופון הדף), ובאופן כללי נתן אישור גורף לקוריאנים לכסח. שנים אח"כ הורשע בהטיות ומכירות משחקים באקוודור.

    1. תודה ג'ף.
      .
      "שיגעתם אותי" עם המצרי הזה – פעם כתבתי באתר שזה היה שופט מצרי באיטליה-קוריאה, ואז תיקנו אותי שזה היה הקוון, אז התייחסתי לקוון… בכל מקרה, יתכן שהקוון המצרי היה גם השופט של רבע הגמר בין ספרד לקוריאה, ושהאקוודורי גם קיבל היונדאי… לצערי "התער של פיפ"א" גורס שבמקרה שלא ברור אם השופט, הקוון, או הועדה המארגנת מושחתים, התשובה היא שכל התשובות נכונות…
      😉

      1. ברור שזה היה מסריח, אבל ממש מפריע לי שלא איטליה ולא ספרד התגברו על דרום קוריאה ועל השיפוט (כלומר שהגיעו בכלל למצב הזה)
        .
        הגם אתה אוהד יובנטוס? אז תגיד חיובי..

        1. אני מבין את ציפייתך בעניין איטליה וספרד, השאלה היא עד כמה היא הוגנת. גם מכיוון שבסופו של דבר גם קבוצות מוכשרות יותר לא אמורות לשאת עליהן "עול נוסף" בדמות השופטים, וגם מכיוון שהדברים הופכים פחות ברורים כשפערי האיכות קטנים יותר. סתם, למשל, אם כבר אנחנו מדברים… לדעתי דנבר יכולה לשחק טוב יותר נגד הלייקרס, ובהחלט מאכזב אותי שהיא לא עושה זאת, אבל זה אומר שאפשר להתעלם מענייני השיפוט?

          1. יש שני הבדלים משמעותיים, אז אלה היו הפייבוריטיות איטליה וספרד מול דרום קוריאה וכאן דנבר מול הלייקרס, וגם שהשיפוט אז היה יותר מכריע

  8. (אני רק רוצה להזכיר שהמצולם בתמונת השער אימן את המרוויחה הגדולה מאחת משערוריות השיפוט הגדולות בתולדות הליגה)
    .
    ועכשיו, אחרי שסיימתי עם ההטרלה –
    אחלה פוסט.
    .
    (עכשיו אפשר להתחיל בהכנות –
    ניצלתי את החורים בסגר בשביל להצטייד במעיל גשם איכותי, רגע לפני המשחק של לפנות בוקר)

  9. פוסט מצויין שצריך היה להיכנס הנה כבר מזמן.
    כל הכבוד מיקי.
    אבל עם כל הסבריך הנכונים, אמש מיאמי היט סבלה 4 שריקות גרועות כאלה לרעתה, שאילו לא ידעתי שזה לא נכון, הייתי אומר שהיתה שם מגמה לעזור לסלטיקס. והעובדה שהכל קרה ברגעים חשובים (ולא כשמיאמי ברחה ל-12) עוד מגבירה את ההרגשה שהיתה במשחק "הטייה" כי 2-2 יותר טוב ל-NBA מ-1-3.
    אבל מצד שני אני יודע את האמת: מה שגרם 'להטייה' אמש היה סתם מזל רע שפגע 4 פעמים במיאמי ולא בסלטיקס.

    1. תודה רבה מנחם.
      .
      גם אני התרשמתי, בצדק או שלא בצדק, שהייתה שם "מגמה ל2-2", ולא הייתי ממהר להכריז שמדובר בהכרח רק במזל רע. כמו שכתבתי לסרוני למעלה, לדעתי קשה לדעת מה היקף הבעיה וממה בדיוק היא נובעת. טרם קראתי את המאמר שליוש צרף דלעיל, אבל יכול להיות מעניין לחפש חומרים של שופטים שפרשו ולהבין מהם, גם אם לא ישירות, מה הולך שם, ומדוע.

    2. אגב, בגלל שכל משחק רואים במעמד צד אחד, דהיינו אוהדים, לא שמים לב שהקריאות ״מתקזזות״, כי שופט שמפספס פאול מסויים אצלך, גם יפספס פאול דומה אצל היריבה. פשוט הנסיבות תמיד שונות, ואין דין פספוס דקה-שתיים מתחילת המשחק כדין פספוס דקה שתיים לסיומו.

  10. תודה רבה מאנו, אחלה מאמר.

    מה שיותר מפריע לי מטעויות שיפוט (בעיניי), או מהזמן הרב שלוקח להם להכריע, זה הזמן של הפסקי זמן.
    בעונה הרגילה אני דווקא מנצל את ההפסקות כדי לזפזפ בין משחקים, אבל כשיש רק משחק אחד… אחח זה קשה.

  11. מעולה מאנו אני חושב שדי נגעת בהכל
    .
    אם הייתי יכול לפשט ולמקם את הקושי במקום אחד הייתי שם את זה על המורכבות של המשחק. בניגוד ללא מעט תחומי ספורט אחרים כולל כדורגל, המורכבות של הכדורסל היא עצומה. כל מגע מאוד מאוד משנה את המשחק (למשל בזמן זריקה גם מגע קל ישנה את הכיוון של הזורק וממילא גם של הכדור) מה שמייצר לנו את זה שצריך מצע נרחב לפרשנות של השופטים ומכאן לנקודה הבאה
    .
    היות וכך אפשר או לייצר חוקים מאוד נוקשים, למליון סיטואציות שיכולות להיווצר, או לתת לשופטים אפשרות רחבה לפרש את החוק לחוקים די בסיסיים. האפשרות השניה טובה יותר וזה מה שקורה היום, רק שצריך שתהיה יותר עקביות ולדעתי זה שם המשחק.
    .
    מילה בנוגע ללברון ולשריקות בעדו. אני לא חשוד באהבה אליו. ובכלל כוכבים בכדורסל כמו בהרבה מאוד תחומי ספורט אחרים מקבלים שיפוט מוטה. אבל כמו המגע שהוא מקבל בכל כניסה לסל, גורמת לכך שהוא גם לא מקבל מלא מלא שריקות במהמלך הקריירה. אז אי אפשר לבוא בטענות על כל שריקה שהוא לא מקבל

  12. הי מאנו אני רוצה לנצל שריקה אחת מהמשחק הלילה כדי להדגים עד כמה השיח מסביב רק מפריע בסופו של דבר לשיפוט ולאותו תחום אפור שאתה מדבר עליו.
    אני וחשב שגם אתה הלנת עליה באחד הפוסטים ואין לי מושג מה היה בבלוג החי אבל אני בטוח שקול זעקה גדול עלה השמיימה.
    אני מדבר על הפאול של מילסאפ כשדיוויס נוחת ומעקם את הקרסול. ההגיון השיפוטי ה'אפור' היה אומר שצריך לתת למהלך כזה לעבור בלי שריקה. רק מה עכשיו החוק מחייב את השופטים לשרוק על זה פאול בגלל שמילסאפ צריך לאפשר לדיוויס לנחות באופן חופשי (אם הוא היה נוחת על הרגל שלו זה גם היה פלייגרנט).
    https://videorulebook.nba.com/archive/defensive-player-walks-under-airborne-shooter/
    ואיך הגענו למצה שהחוק מחייב את זה? יותר מכל אחד אחר אתה צריך לדעת – אלה חוקי זאזא שנבעו מהזעקה הגדולה שקמה אחרי אותה פציעה של קאווי.
    אז המעגל הזה של תלונות נרחבות במדיה (בין אם חברתית או ממוסדת) על סיטואציות ספציפיות מובילות בסוף ליותר מדי הגנה על השחקנים שרק מובילה אחר כך לעוד תלונות על השיפוט…

  13. את השיפוט הטלוויזיוני אפשר לסכם, לדעתי, ברעיון אחד. כשהביאו את המצלמות הבשורה היתה ״זה נועד למנוע שגיאות שיפוט ברורות״ כלומר אם הסנטר ריצף מחדש את הפרצוף של יריבו עם המרפק והמשרוקית לא נגנה אפילו מנגינה של מארש, יבוא ההילוך החוזר ויפתור את הבעיה. אממה? בפועל כל הזמן רצים למצלמות על קריאות כל כך על הקשקש שזה בדיחה. במקום להסתכל בהילוך, להגיד, וואללה, פדיחה, לתקן, שעה. הלוך-חזור. הלוך-חזור. הלוך-חזור. תביא מזווית אחרת. הלוך-חזור. מהזווית הראשונה לאט. מהזווית הראשונה מהר. מזווית שלישית. הלוך-חזור. שעה. ואז או ש״לא ניתן חד משמעית לקבוע״ והקריאה על הפרקט נשארת, וקבוצה אחת מרגישה שדפקו אותם, או שהופכים והקבוצה השניה מרגישה שדפקו אותם. בקיצור, מה שהיה אמור לפתור את הבעיות הגדולות, בכלל לא מתעסק בהן אלא בקריאות הסופר-אולטרה גבוליות שנמשכות שנתיים ומתסכלות את כל הצדדים.

  14. תודה מאנו.
    הייתי קצת מחוץ לדיונים ביומיים האחרונים, אבל אצלי התחושה היא לא הטיה לטובת שחקן או קבוצה מסוימת, אלא הטיה מינורית לטובת ה"חלש".
    כלומר – כשקבוצה כבר במינוס 20 או 30, או אולי פחות, שופטים פחות מקפידים על עבירות שהם עושים, וקצת מרחמים עליהם עם שריקות גבוליות (אולי טו סמולר דה השפלה…). בדרך כלל אין לזה משמעות כי ההפרש גבוה ממילא (ולדעתי זה גם המיינד סט של השופטים), ולפעמים זה מתדלק קאמבק מהסרטים שבסוף לא צולח כי, מה לעשות, הקבוצה השניה עדיפה באותו משחק וגם הושקעה הרבה אנרגיה בחזרה למשחק.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט