מעורב הופס ליום ד' / מנחם לס

1.נקודות, משפטים, והערות מדף המשחק השני במחברתי

כשאני מסתכל על משחק אני עושה את הדברים הבאים:

1)חוזה במשחק

2) כותב במחברת הערות, מחשבות – ולא תאמינו! – רגשות – על המשחק

3) ניכנס לתגובות להרביץ מכה פה ומכה שם

4) מעביר בטיים-אאוטים ובהפסקות אחרות את הטיווי ל-US OPEN

5) פה ושם אומר משפט או שניים לגייל – ונותן חיבוק ונשיקה קלה – שלא תחשוב ששכחתי ממנה

6) מנסה לא לרוץ למקרר, אבל לא יכול לעצור בעדי

7) מתחיל – וממשיך – לכתוב את 'המעורב'

אז אלה ההערות והמשפטים מהמשחק השני (במשפטים הם בני 2-5 מילים; כאן אני מפתח מעט את ההערה או הנושא):

1)אני מתחיל לחשוש, ויש מצב, שהלייקרס הזאת – אם תמשיך ככה – תסיים את העונה כאחת הקבוצות החזקות ביותר שאי-פעם שיחקה כדורסל. לא בגלל הרקורד שלה. היו קבוצות עם רקורד טוב בהרבה. אני פשוט חושב 'אחד-נגד-אחד'. הטנדום הזה של לברון ואנטוני דייויס מתחיל להיראות לי יותר ויותר כטנדום החזק והדומיננטי ביותר ששיחק אי פעם כדורסל. אני לא מדבר ממוצעים ו-RECORDS. אני מדבר על עתה, ועכשיו, והצורה שהם משחקים. תוסיף אליהם את השאר – ובעיקר את ראז'ון רונדו – ואני לא יכול לחשוב על הרבה קבוצות מושלמות כמו הקבוצה הזאת.

2) אני לא רואה אף קבוצה שתוכל לסכן אותם עד המשחק האחרון שיכתיר אותם לאלופי ה-NBA. אין לכם מושג כמה אני שונא לומר זאת, אבל אני ראיתי את כל הקבוצות והדומיננטיות של הלייקרס ברבע האחרון היתה של קבוצה שלא ראיתי חזקה ממנה.

3) תגידו: אבל תראה מה יוסטון עשתה לה שלושה רבעים. זה הזכיר לי ריצת 1,500 כשרץ נחות נידבק לפייבוריטים ומשך הריצה נותן את נפשו וגופו. הרץ הפייבוריטי בנוי הרבה יותר טוב, חזק יותר, מלא יותר, ועמוק יותר. הרץ השני הוא זריז יותר, תאוותן יותר, לא מוותר ויהי מה, וניכנס לרץ הפייבוריט בין הרגליים, אבל ליושבים ביציע ישנה הרגשה משך כל המרוץ שהרץ הנחות עומד להישבר כי הוא רץ מהר מדי עבור יכולתו לסיים, וזאת רק שאלה של זמן מתי הוא יישבר.

4) השבירה של הרוקטס היתה ברורה לי משך כל החצי השני. השאלה היתה רק מתי זה יקרה.

5) ה-29 נקודות של לברון בחצי הראשון (17 ברבע השני) היו לא יאומנות ממש. השלשות, החצי מרחק, הכניסות. וואללה שהוא משחק את הכדורסל הטוב ביותר בחייו.

6) אנטוני דייויס משחק כאילו ב-EASY. הוא קלע 26 ב-9 מ-13 עם 15 ריבאונדים ובקושי ראיתי זיעה נוטפת מפניו. כל הזמן הוא נותן לי הרגשה שהוא יכול להעביר מהלך ולשחק טוב יותר.

7) ראז'ון רונדו זאת תופעה. אף פעם לא אהבתי את העארס הזה, אפילו כששיחק בבוסטון. ישנה לו מין הבעה של 'עליון עליך'. אני לא יודע מאין זה FUCKEN בא לו אבל הוא תמיד היה עם מבע של התנשאות, מין בודי אימאג' של 'עילית'. היו לו כמה שנים נשכחות, וראו מה קרה איתו פתאום: 21 נק' ב-8 מ-11 ו-3 מ-5 מה-3, וזה לפוינט גארד שמשך כל הקריירה הבעייה הראשית שלו היתה קליעה מרחוק. זה הדבר היחיד שמנע ממנו להיכנס לכיתה של הטובים ביותר.

8) הראז'ון רונדו הזה לא עולה בחמישייה, אבל כשהוא עולה הוא כבר לא יורד. הוא טוב מדי ופרנק ווגל המאמן נותן לשחקן הזה שכבר למעשה סיים את הקריירה שלו 30 דקות של משחק ולפתע הבנזונה הזה הופך למין בוס של משחק הלייקרס. לא יאומן כי יסופר.

9) הלייקרס היא לא הקבוצה הטובה ביותר בפלייאוף בגלל 12 שחקניה. היא הטובה ביותר כי בגלל משהו שאיני יכול להסבירו כל שחקן שלובש את מדיה היום פתאום משחק מצויין. כולם מלבד ג'בל מגי שאני עדיין לא מבין מה הוא עושה בחמישייה. הוא כל כך לא שייך, וה-0 שלו בנק' וה-0 שלו בריב' הם העדות הנאמנה לזה. אבל מלבדו – רונדו, קלדוול-פופ, קוזמה, מרכוס, אלכס קרוסו – כולם מלבד דני גרין שלא היה רע בכלל, אבל הכדורים שלו מה-3 לא ניכנסו – פתאום משחקים ככוכבים.

10) אבל ישנו דבר שאני שונא יותר מכל (אני שונא בהם את הכל – את פרצופיהם, את שמותיהם, ואת העוויות של פניהם המכוערות) – כל שחקן לייקרס ללא יוצא מין הכלל הוא בכיין שאפשר למות ממנו. כולם בכיינים, מתלוננים, מייללים, מתייפחים, על כל שריקה של שופט. אם אני שופט אני מתחיל עם טכניים נגדם עד שכל התינוקות המכוערים האלה ילמדו לסתום את פיהם.

11) עכשיו ליוסטון: וואללה איזה קרב בכלים נחותים הם נתנו. כתבתי למפרע שהלייקרס ידרסו אותם. בינתיים זה לא קרה כי ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק, ואריק גורדון – ולא פחות פיג'יי טאקר, ג'ף גרין, וקובינגטון נתנו מלחמה ללא חת, עד הטיפה האחרונה. לא יאומן ממש מה שקבוצה נחותה כל כך בגובה יכולה היתה לעשות נגד קבוצה כל כך גבוהה יותר ממנה. זה הכל היה מלחמה, מלחמה, ומלחמה על כל כדור, כל ריבאונד, וכל סל.

12) זה החזיק מעמד 3 רבעים ואז באה השבירה. יש רק SO MUCH שאתה יכול לעשות כשנגדך שחקנים גדולים וחזקים יותר. אני כתבתי בבלוג החי שיוסטון עשתה שגיאה גדולה כשלא השאירה לפחות גבוה לגיטימי אחד בקבוצה. הארדן, ווסטברוק, וכל השאר, עשו את כל מה שהיה להם באתלטיות וברצון שלהם, עד שהקיטור ניגמר.

13) שתי החסימות הלפלאות ממש של לברון בסיום המשחק הם ההוכחה לאמיתות דברי.

14) אני לא מאמין שישנה קבוצה אחרת מאלה הנותרות שיש לה סכוי נגד הלייקרס.

2. נקודות, משפטים, והערות מדף המשחק הראשון במחברתי

1)כמעט מהרגע הראשון ראיתי שמיאמי הגיעה למשחק במצב הנפשי הגרוע ביותר שקבוצה יכולה להופיע בו: "FEAR OF LOSING". בפסיכולוגיה של הספורט מכנים זאת גם "FEAR OF FAILURE". אני בטוח ב-100% שאריק ספואלסטרה דיבר על כך עם השחקנים ללא סוף ב-48 השעות האחרונות, אבל לדסקס נושא ולהסבירו לא ישנה את העובדה שזה בדיוק מה שהשחקנים מרגישים, ושום שיחה לא תעזור בעניין. כשאני אימנתי והיתה לנו סיטואציה דומה לזו הייתי שואל את שחקני 'מה הדבר המפחיד ביותר בחיים?'. כמובן שהתשובה היתה 'מוות". אז הייתי אומר להם משפט שקראתי פעם:

מוות הוא לא ההפסד הגדול ביותר בחיים. ההפסד הגדול ביותר בחיים הוא למות בפנים, בתוכך, בזמן שאתה חי. אז צאו למשחק כשאתם 'חיים' AND KICK SOME ASS".

זה עוזר. לומר לשחקנים 'אפילו אם נפסיד היום השמש תיזרח מחר, ואנחנו בריאים, שלמים, וכל חיינו לפנינו". הייתי מנסנ להקטין עד כמה את התוצאות של הפסד כשאנחנו פייבוריטים מחלטים.

אבל כשהרבע הסתיים 28-19 למילווקי, ומיאמי שיחקה משחק נורא ואיום, הייתי בטוח שזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו.

מילווקי, לעומתה, ללא יאניס, באו עם AURA של "אין לנו מה להפסיד" וככה הם שיחקו.

2) הדבר היחידי שיכול להקטין את ה-"FEAR OF LOSING" זו הכניסה לחום המשחק עד שלאט-לאט המשחק הופך להיות משחק כדורסל 'ביניהם' ל'בינינו'

3) זה לא היה סתם משחק 'בינים' ל'בינינו' עד הרבע הרביעי כשהכל נישכח וזה היה משחק כדורסל רגיל לנצחון.

4) הצרה של מיאמי היא שהם לא מאמינים בעצמם שהם סופר-טים.

5) הבעייה עם ג'ימי באטלר היא שהוא איננו סקורר. כשהוא קולע במשחק כזה רק 17 זה לא מה ששחקן שנחשב לסופר-שחקן עושה במשחק קריטי כל כך.

6) מיאמי יכולה להיות מצויינת רק נגד קבוצה מצויינת. אין לה את האופי להיות 'עליונה'. נגד חלשה אז גם היא יורדת ביכולתה. נגד קבוצה מצויינת למיאמי יש מספיק כישרון ויכולת להיות מצויינת.

7) היום הבאקס שיחקה כמו קבוצה מהשכונה, מהגטו, עם כריס מידלטון, אריק בלדסו, ווס מתיוס, דהוינצנצו, ג'ורג' היל. כולם שיחקו STREET BASKETBALL. כולם באו מהשכונות. הם לא עושים חשבונות של "פחד מכשלון" או "פחד להפסיד". הם באים לשחק ושימות העולם. את זה ראינו משך כל המשחק כשהם – קבוצה נחותה ללא ספק ב-'איש-נגד-איש' – נתנה קרב למיאמי שהיא מלאה שחקנים כמו אוליניק, הירו, רובינסון – ואפילו גורן דראג'יק – שלמדו כדורסל בקאונטרי קלאבס.

8) מילווקי באקס שיחקה רוב המשחק כדורסל שוטף, מהיר, רק להימנע מ-HALF COURT BASKETBALL.

9) מיאמי לא מסוגלת לשחק משחק שוטף, מהיר, כי אין לה פנתרים בקבוצה. 'משחק חצי מגרש' הוא המשחק שלה כי אין לה גארדים מהירים חודרים, וגם הקבוצה כולה – ביחס לקבוצות NBA אחרות – היא 'קבוצה איטית'. כשהשלשות לא נכנסות (הערב רק 35% ב-11 מ-31) ואין לה אף ענק אמיתי לקחת ריבאונדים, אז יש לה ערב ארוך, אגב, גם האחוזים מהפארקט היו מחפירים – 47.9%, בקיצור, חרא של משחק שהיה מלא בהיסוסים ושגיאות.

10) מיאמי איבדה 21 כדורים. 5 איבודים לבאטלר ו-5 איבודים לבאם אדביו. 3 איבודים לדראג'יק, 3 לאוליניק. לבאקס רק 11 איבודים. הבדל של 10 מאיבודי כדור? היה יכול להיות טראגי ממש.

11) מיאמי קבוצה 'טובה מדי' ו'הגונה מדי'. אין לה עארסים מלבד ג'יי קראודר. ג'ימי באטלר אמור להיות עארס אבל הוא לא משחק ולא מתנהג 'עארס'.

12) זה סופי: לג'ימי באטלר אין כניסה טובה לסל לשחקן ברמתו. הכל איטי מדי והכל ברור ושקוף. הוא איכזב אותי היום ביג טיים!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 85 תגובות

  1. לטוב ולרע, ג'ימי באטלר הוא ג'ימי באטלר.
    .
    נתחיל דווקא ברע –
    לא יציב, בעיקר בפלייאוף. נתון שכבר כתבתי בימים האחרונים מספר פעמים:
    אין לבאטלר 2 משחקי פלייאוף רצופים עם יותר מ-25 נק' בכל משחק. זה לא נתון של קלע מוביל ב-NBA של ימינו.
    זה גם לא ממש מפתיע –
    כאשר הוא טוב בהתקפה, זה בזכות יום טוב מהמיד ריינג'. ועבור שחקנים מסוגו, מדובר ביום עסאל, יום באסל.
    .
    בצד הטוב של הדברים, מדובר על שחקן שמביא המון אמוציות לפרקט, בדגש על הצד ההגנתי. לצד מאמן חזק וסקורר נוסף, הוא בהחלט מסוגל להשאיר את חותמו על הצלחת קבוצתו.
    .
    תודה, מנחם.

    1. אני לא חושב שנתון של אם שחקן קולע 25 ב 2 משחקים רצופים הוא קנדידט ליכולת של שחקן
      היכולת של מיאמי לקבל נקודות מ 7-8 שחקנים שונים עושה אותה למאוד מסוכנת
      כמה שחקנים עשו 17 נקודות ב 6 זריקות בלבד מהשדה
      אם בטאלר תורם והראש שלו מוברג אז מיאמי רק תרווח מזה

      1. זה מלמד על יציבות.
        בסופו של יום, אחת התכונות החשובות לסקוררים זו היכולת לתת תפוקה ערב אחרי ערב.
        ב-9 משחקי פלייאוף השנה, יש לו משחק אחד עם 6 נק' ב-23 דקות, ומשחק נוסף עם 13 נקודות ב-36 דקות.
        בפלייאוף של השנה שעברה היו לו משחקים של 7, 9, ו-10 נקודות. את משחק 7 סיים עם 16 נק', 5 מ-14 מהשדה, 1 מ-6 מהשלוש.
        .
        השורה התחתונה היא שזה באטלר –
        שחקן נהדר, אבל לא סקורר. אם בונים עליו ככזה, צפויים לאכזבה.
        .
        מהצד השני, כשחקן עליו אפשר לבנות לתת את כל השאר (בדגש על ההגנה) לילה אחרי לילה, לצד אנרגיות מרשימות –
        על זה בהחלט אפשר לבנות.

        1. הוא לעולם לא היה סקורר עלית, אבל הוא הבורג החשוב במכונה של מיאמי והברומטר הראשי בהתקפה שלה , הוא מניע את כל חלקי ההתקפה והכדור עובר דרכו המון , הכישלון של בונדלהצר הגנתית בסדרה הזאת שהוא לא הצליח לשתק את באטלר, ושוב לא עשה את ההתאמות הנדרשות

        2. הוא מנוע, ותורם הרבה לקבוצה, מאד מתאים להיות מספר 2 אם וכאשר יגיע כוכב נוסף. יש סביבו גם צוות מסייע חביב למדי. בנו התחלה טובה במיאמי

    2. משהו אחד שבאטלר כן יציב בו העונה, ואפילו מעלה יכולת בפלייאוף – הקצב שהוא הולך לעונשין.
      בסקטבול רפרנס ככל הנראה נפח את נשמתו לקפיטליזם והרס את היכולת לחפש כמו שצריך, אבל ממה שהצלחתי למצוא באטלר הלך לעונשין בקצב של כ-0.6 לזריקה בעונה הרגילה ועכשיו בפלייאוף עלה ל-0.8, שניהם הכי גבוה לשחקן כמוהו. לשם השוואה, מנפנף הידיים המקצועי הארדן מגיע רק ל-0.5.
      (הנתונים פורסמו ברדיט לפני כמה ימים, אבל התעצלתי לחפש)

      1. 0.69 זריקות עונשין לכל זריקה מהשדה. שזה בקלות הכי גבוה לשחקנים שלקחו לפחות 10 זריקות מהשדה למשחק. לפני אמביד עם 0.54 והארדן עם 0.53.
        בפלייאוף עלה ל0.86 ומקדים את אמביד עם 0.8.

        1. כן, כזה. תודה.
          (יש דרך לעקוף את השטויות של בסקטבול רפרנס?)
          ובעקבות התלונות של בברלי מכל האנשים על יוקיץ', אז מסתבר שיוקיץ' עם 0.188 בפלייאוף הנוכחי.

            1. לתחמן זה אפילו יותר כיף.

  2. ג'ימי באטלר לא סקורר, אבל במיאמי הוא פשוט שולט במה שהולך על המגרש גם בלי לקלוע, אלא בנוכחות שלו ובניהול המשחק. הוא לפעמים נוטה לשטויות ולחפש את החברים יותר מדי, אבל לרבע הרביעי הוא בדרך מגיע ועושה את הפעולות הנכונות, הגנתית והתקפית.

  3. מנחם זה שכתבת שדוויס לא מזיע מטריף אותי
    אני חושב שהוא יכול להיות הרבה יותר אסרטיבי במשחק שלו
    הוא לא ״נאסטי״ במשחק שלו
    הסדרה עוד לא נגמרה והלייקרס יפלו/יקומו על היכולת של לברון
    הגארדים שלהם בינונים מינוס

  4. תודה רבה מנחם, אחלה מעורב.
    .
    רק "תיקון קטן" – עם כל הכבוד ללברון, הלייקרס של מג'יק, וורתי, קארים, מייקל קופר ואיי.סי גרין טובה בהרבה מהלייקרס הנוכחית. ג'נטלמן סוויפ לכל היותר. גם קובי ושאק היו גוברים עליהם.

    1. אתה באמת מתייחס ברצינות לטענות שלו?
      אצל מנחם זה ככה:
      אם קבוצה בינונית משחקת טוב (אוקלהומה) הוא יקח את זה לקיצון ויגיד שהם הולכים לקחת אליפות.
      אם קבוצה טובה משחקת גרוע הוא יגיד שאין להם מקום בפליאוף.

      הכל תמיד כדי להראות שהוא היודע מכל

  5. מנחם הסיבה שהכניסה של באטלר היא כל כך איטית זה כי הוא מחפש להוציא את הכדור החוצה (מה שעלה לו באיבודים רבים אמש) וניתן לראות זאת במסירה לדראגיץ בחצי מרחק, ולבאם במשחקים הקודמים ובעצם לאורך כל העונה. כשהוא חודר לסל במטרה לקלוע הוא עושה את זה מהר יותר וטוב יותר. ע"ע במשחק הראשון בסדרה.

  6. הגדולה של מיאמי היא בעובדה שאף שחקן לא עולה למגרש בזון של היום אני אקלע 30 נקודות. אם תסתכלו בטבלת הקלעים בכול משחקי מיאמי בבועה עד כה תיראו שבכול משחק הנקודות מתחלקות כמעט שווה בין 5 – 7 שחקנים. לכן הם ניצחו את מילווקי בסדרה כי לבאקס יש 2 קלעי על והיתר הם רק צוות מסייע.
    אצל הלייקרס המצב דומה. לברון, AD וכל היתר רק צוות מסייע. לא בטוח שזה ילך בגמר המערב נגד הקליפרס. אהבתי את המשחק של רונדו שבא משום מקום. ולסיום הערה לנקודה 11 בפוסט של מנחם. פי.גיי. טאקר? הבן אדם שיחק כמעט 38 דקות, קלע רק 3 נקודות והוריד רק 4 ריבאונדים. קשה לקרוא לזה תרומה משמעותית. הרוקטס שיתפו רק 8 שחקנים בעוד שהלייקרס 10.

  7. כמה דברים שאני רוצה לכתוב :
    1. אני מצטער על השטויות שכתבתי בתחילת השנה על באטלר החשפניות … חשבתי שהוא בא למיאמי לנפוש ולהנות ולעזאזל הכדורסל , וכמה טעיתי , מדהים מה מאמן טוב מוציא ממנו.
    .
    2. הרבה ביקורת הייתה לי על הליגה שלא ביטלו את המזרח מערב , אבל אין ספק שזה הייתה החלטה נכונה גם אם לא שוויונית, הבדלי הרמות והפערים בין המחוזות אדירים והייתה פגיעה קשה בתחרותיות, לפחות חמש קבוצות מהמערב לוקחות את המזפח, במקום זה קיבלנו פלייאוף צמוד ושוויוני.
    .
    3. יש פה הרבה ביקורת על המשחק של דייויס ורובה פשוט לא צודקת, הוא לא צריך להיכנס לפוסט בכל הזדמנות, הוא הרבה יותר זריז וארוך מטאקר (שמאסיבי וחזק מאוד בפלג גוף העליון ) דיוויס עוקף אותו בקלות עם הצעד הראשון , בנוסף לכך בגלל ההבדלי גובה ואורך זה ממש כמו זריקות חופשיות לדיוויס כשטאקר או מישהו אחר ביוסטון שומר עליו.
    .
    עוד נקודה חשובה זה כאשר שדיוויס משחק עם הפנים הוא סוחט עבירות במהירות הליגה לא רוצה משחק פוסט וסנטרים שטוחנים בצבע , היא רוצה משחק סטרילי ונקי

  8. הסדרה בין יוסטון ללייקרס מאוד פשוטה לניתוח:
    כולם עושים רוב הזמן (פרט לווסטברוק מדי פעם) מה שמצופה מהם.

    שאר השחקנים של הלייקרס כרגע פשוט יותר טובים ונותנים תפוקה יותר טובה.
    זה לא אמור להפתיע עד כדי כך. רובם מנוסים מאוד, חלקם כבר הובילו קבוצות.

    יוסטון יותר מדי כבולה לשיטה שלה ופרט לווסטברוק אף אחד לא חורג במילימטר מהתפקיד שלו:
    טאקר הרי לא יזרוק אם זה לא מהפינה שהוא אוהב.
    קובינגטון לא יחדור לסל.
    גרין לא יקח שומר נמוך לפוסט.
    הכדורים צריכים להגיע אליהם בדיוק במקום שהם צריכים, אחרת הארדן או ווסטברוק ינסו לחדור ולהריץ מהלך.

    הבעיה היחידה של יוסטון בהגנה מתחילה מדייויס.
    בגלל שכל ההרכב שלהם נמוך, אני לא רואה הרבה פעמים את קובינגטון בא לשמור ולעזור על לברון כי אחרת דייויס יקבל מישהו מאוד נמוך או מאוד חלש וגם ככה דייויס מגיע לאחד על אחד עם יתרון אחד לפחות מראש: גובה או מאסה.
    פה החסרון של האוס מאוד משמעותי בהגנה.

    בכל מקרה הסדרה גמורה, גם אם יהיה 2-2, וגם אם מצמצמים את הארדן-ווסטברוק מול לברון ודייויס, עדיין הלייקרס ינצחו.
    אני אולי אגיד משהו לא פופולרי, אבל טאקר עם 3 נקודות ב38 דקות, כשלברון ודייויס מסיימים עם 60+- לא בטוח שצריך לשחק ככ הרבה. הבעיה של יוסטון היא בהתקפה, לא בהגנה.

    1. החד גוניות זה הבעיה של הרוב. והגיוון זה מה שהופך את קוואי לשחקן הטוב בעולם ולכל כך מסוכן בטח בפלייאוף, אבל ליוסטון יש בעיה הגנתית חמורה, ההגנה של יוסטון לא יכולה לאפשר ללייקרס לקלוע 55% +מהשדה אם היא רוצה סיכוי בכלל, ובטח ובטח לא 70 נקודות ללברון& דיוויס באחוז אפקטיבי כזה.
      .

  9. לברון+AD לטעמי שילוב יותר חזק מהארדן+ווסטברוק, אם בכלל אפשר להשוות גארדים לפורוורדים. זה לא רק שאם נותנים להם ציונים אז הסה"כ של לברון ו-AD הוא יותר גבוה זה בזה שיש שם יותר סינרגיה או איך שלא תקראו לזה…
    זה כי ווסטברוק והארדן בעיני תמיד היו שחקנים דומים במשהו, שניהם משתמשים הרבה בכדור ומנסים לעשות הכל. כשצירפו אותם היו בדיחות על זה שצריך יותר מכדור אחד במשחק… הם השתנו איכשהו אבל אני עדיין לא בטוח כמה זה בא להם בטבעיות. לברון וAD, בגדול, מרגישים בנוח לעשות דברים מאוד שונים בהתקפה.

  10. תודה מנחם, אוהבים את המעורבים הרגשיים שלך.
    המבט של רונדו זה מבט של "אוטיסט", שחקן שמרוכז במשחק ורק בו. הוא טיפוס-טיפוס הבן אדם הזה, בטח איש מאוד מעצבן ביומיום (יש לו OCD?)
    המלחמה שתיארת של יוסטון מול ענקי הלייקרס הזכירה לי את הקרב הבלתי נשכח בסדרת שר הטבעות, הקרב על Helm's deep (אם אני לא טועה) בו הטובים, הקטנים והיפים (יוסטון כמובן) נלחמים מול הרעים, המכוערים והגדולים (לייקרס) ובראשם אחד האורקים המכוערים ביותר (לברון).
    חיכיתי שגאנדלף יגיע ברגע האחרון להציל את המצב אבל זה לא קרה וכולם מתו בחרב

        1. יש קריאה שמדברת על הגזענות בשר הטבעות כלפי אורקים שהם "פשוט רעים" מטבעם. זה מדובר יפה בסיפור "הסנאטור בילבו" שנכתב לפני עשרים שנה על בילבו כדמגוג פוליטי (ובהשראת סנאטור אמריקאי בשם בילבו שהיה חבר ב-KKK) שבעקבות המאורעות של הסיפור יוצא למלחמה פוליטית נגד גל השינוי שעתיד לבוא.

  11. לדעתי השיפוט היה הגורם העיקרי במשחק. אתה לא צריך להיות אוהד יוסטון (או כדורסל) בשביל להבין שמשהו דפוק במערכת. מהרגע שג'ף גרין ניסה לקחת פאול תוקף – ממש לפי הספר, עמד עם ידיים ולא זז בזמן שלברון נכנס בו ושטרקים לטובת לברון. היה עוד פאול תוקף שניסה לקחת (שהוא באמת לא צריך להיות 'צארג') ועוד שריקה לטובת לברון. כל כמיסה לצבע של הלייקרס הם מקבלים פאול גם אם אין כמעט מגע או שזה אמור להיות תוקף. הקטע ה"מצחיק" הוא שאחרי ה"פאולים" שיוסטון עשו לא הראו את הפאול עוד פעם כמו שעושים, ולא בדקו פעמיים אם היה כזה או לא. לברון היה מפחיד, (ופי גיי היה מפחיד בצורה השלילית) אני לא אומר שלא, אבל העובדה שהוא עשה פאול ואז שהוא מתבכיין לשופטים הוא מבוטל אומר משהו על המערכת. בשיפוט הוגן הוא היה נכנס לבעיית פאולים והיה נכנס פחות. אדם סילבר ישחק בלייקרס לפני שהוא ייתן ליוסטון לנצח. בחיים לא הרגשתי כזה גועל, כאילו שהNBA יעשו הכל כדי שהלייקרס ייקחו אליפות. לא שווה את השעות שינה שלי.
    שופטים ב5

      1. זה מה שאמרתי שזה היה פאול של גרין אבל היה עוד אחד שבו הוא עמד במקום ופאול ששרקו שלברון עשה על ווסטברוק ואחרי הרבה התבייכנות לשופטים הוא בוטל. אם השיפוט היה הוגן לברון ודיוויס היו נכנסים לבעיית פאולים ומשחקים פחות, ויוסטון היו יכולים להגדיל את הפער ב3 רבעים הראשונים

        1. טוב, אז חזרתי למקורות. חיפשתי את העבירות של גרין ששלחו את לברון לקו העונשין. זו הנוספת:
          .
          https://nbafullhd.com/4824-2/
          (08:50 לסיום הרבע השני, 05:00 בסרטון)
          שוב, תנועה של ג'ף גרין. עבירת מגן.
          .
          ברור לי שבזמן אמת קשה להבחין בהבדלים בין עבירת מגן לעבירת תוקף,
          אבל האמת היא שהשופטים עשו עבודה לא רעה, ומאוזנת למדי.

            1. לא בהכרח. שחקן מגן שנע אחורנית, השחקן התוקף לא רשאי "לדרוס" אותו (השחקן המגן מקדים את השחקן התוקף לנקודה עליה הוא נע כאשר התנועה היא לא הצידה. לכן זה מקרה של עבירת תוקף).

    1. דרך אגב,
      התחושה שלי במשחק הייתה שונה. במחצית הראשונה יוסטון שיחקו פיזי מאוד מול הכניסות של לברון לצבע, ולכן הוא לקח יותר זריקות מבחוץ.
      לתחושתי 2.0 –
      השופטים באותה המידה לא שרקו לאותה פזיות שהציגה הגנת הלייקרס בכניסות של ווסטברוק לצבע.

      1. זה פשוט מתסכל שזה ככה. גם לפעמים ששורקים לטובת הארדן זה מיותר אבל בכללי זה מתסכל שהשיפוט אף פעם לא יהיה שווה. הארדן לא עושה פלופים בסדרה הזאת כי הוא יודע שהשופטים לא מתכננים לשפוט בעדו

    2. דעתך בסדר והיא דעתך אבל המקרה שציינת היה עבירת מגן. .גם אני לא הבנתי את השריקה שהייתה נראית כתוקף אולם בהילוך החוזר רואים בבירור שגרין לר סיים לעמוד אלא היה בסוף התנועה.

      1. היה עוד אחד שבו גרין עומד במקום (לא בתנועה) ופאול אחר שLebron סליחה, Legoat עשה ולאחר בכי לשופטים הוא בוטל. די מבאס שהקבוצה הכי טובה בNBA עם השחקן הכי טוב אי פעם בוכה לשופטים על כל שריקה

  12. לא מחסידי לברון אבל הבנאדם פשוט מכונה.
    מעדיף לראות אותו בגמר מאשר את הקליפרס.
    גמר לייקרס – בוסטון/מיאמי יהיה מדהים לדעתי.

  13. אוי איזה משחק נפלא היה הלילה. שגרם אפילו להייטר כמוך להתחיל להאמין. אכן הצמד הדומיננטי בליגה לגבי ההיסטוריה זה הזמן יגיד כי שאקובי ומג׳יק וקארים הביאו שושלת. הפחד שלי הוא שאני מרגיש שהם חייבים תמיד לתת 100% בשביל שננצח וזה יכול להיות בעייתי נגד קבוצות עמוקות כמו הקליפרס ו הסלטיקס (איכס)

  14. שוב רבע רביעי והפאסיביות של הארדן היא בלתי נסבלת, העובדה גם שהוא פותח על הספסל ברבע כל כך קריטי היא בעייתית כשלעצמה כשלברון על המגרש,. עושה רושם שהוא ממש "שמח" להפטר מהר מהכדור עם הרמז הראשון לדאבל אפ ואז ההתקפה של הרוקטס אובדת עצות וגם כשאין דאבל אפ הוא מוותר מהר על זריקה או חדירה ומעדיף שאחרים ייקחו את ההחלטות, וכאשר קובינגטון, גורדון ובטח ווסטברוק לוקחים אותן במאני טיים שום דבר טוב לא יצא מזה היום ברבע האחרון. כאשר הוא כבר לקח זריקות ברבע זה היה מעט מדי ומאוחר מדי כשהמשחק היה גמור. פאול מכוער של קוזמה לקראת הסיום גרם לפציעה שיכול להיות חמורה מאוד של קובינגטון כשהוא דחף אותו לעבר דיוויס שבעצמו עשה הצגה כאילו נפגע.

    מה שהכריע בסופו של דבר את המשחק אלו השלשות ברבע הרביעי של רונדו וקארוסו, והגנה טובה מאוד של הלייקרס שגרמה לאיבודים למכביר של הרוקטס ברצף של בערך שלוש דקות נגמרה ההתמודדות. באותן דקות הארדן איבד כדור ולא לקח שום אחריות בהתקפה . בערב בו האוס חסר(לא מבין יוצא מסיבות אישיות ואף אחד לא יודע מה קורה ולמה, כך כך מוזר בימנו), ואין אף שחקן רוטציה כמעט שתורם משמעותית בהתקפה פרט לגרין קשה לנצח, הספסל של הלייקרס ניצח בגדול. אי אפשר ללמוד מכך למשחק הבא, חוץ מהעובדה שבלייקרס איי.די ולברון תמיד נותנים תפוקה משמעותית ושהארדן פשוט לא מופיע להכרעה מהבחינה ההתקפית ובוחר להיות פאסיבי כמו מסירה חסרת אחריות מאחורי הגב לאיבוד כדור וסל קל של רונדו שהעלה לתשע הפרש ושיא מומנטום.
    כמו שאמרתי לפני, לא יכול להיות ששחקן כמוהו מוותר כל כך בקלות על הכדור , אבל זו כבר תופעה חוזרת וחבל.
    עוד דבר שקשה מאוד לראות זה את ריברס חסר ביטחון לחלוטין , בעייתי ששחקן פשוט משחק תפוח אדמה לוהט כמעט כל פעם שמגיע אליו הכדור, לפחות שני שחקנים נוספים ברוטציה של הרוקטס חייב יםלתרום בכדי שיהיה להם צ'אנס.

    לברון היה פשוט מדהים בחצי הראשון בלתי עציר בעליל, אבל יחד איתו למעט הגבה אף אחד בלייקרס לא הגיע . בחצי השני בלי התעלות התקפית חריגה (60% מהשלוש לשחקן של בערך 30 % )של רונדו וטיפה קוזמה הלייקרס עם כל הגדולה של לברון ודיוויס לא יכולה לנצח.
    למזלם משחק שני ברציפות שכל פעם יש את מי שתורם כשצריך בדקות קריטיות,, ולכן זו קבוצה שמאוד לא פשוט להתמודד מולה.

    משחק הבא להיות או לחדול עבור הרוקטס, מאוד מקווה שיבואו עם סגל מלא וכשיר כולל האוס וקובינגטון, כאשר גם טאקר היום גרר איזושהי פגיעה ברגל למשך דקות ארוכות אחרי איזה מפגש עם לברון שלא היה לו שידור חוזר לצערי. הפסד והסדרה גמורה לחלוטין, ניצחון ויש עדיין צ'אנס, כרגע הסיכויים הם -65-35 לטעמי ללייקרס.

  15. תופעה נוספת של הפלייאוף היא ההבדלה בין כוכבים של עונה רגילה לפלייאוף.
    לברון, קוואי, לוקה הם הטופ 3 האמיתי של הליגה
    ובהמשך לחצי דיון על באטלר..
    הוא שחקן על אמת. שחקן שאצלו הסטטיסטיקה לא ממש משקפת את היכולת שלו להשפיע על המגרש וההשפעה העיקרית שלו היא בניצחונות.
    יש גם שחקני כדורגל כאלה שבשורה הסטטיסטית נדמה שלא תורמים אבל בשורה העיקרית של מדד נצחונות הם חשובים כמו הסקורר העיקרי.
    בכדורסל זה פחות קורה אבל אני לגמרי מעדיף שחקן כמו באטלר ואז לחשוב איך אני מפתח קבוצה מתאימה סביבו אשר שחקן כמו ווסטברוק בשיאו שאתה יודע שתקבל יופי של מספרים אבל גם תקרה ברורה בנצחונות

    1. נו באמת….שים את אנתוני דיוויס עם ליליארד והארדן ותראה מה קורה ….
      אתה גם מראה כאילו המדדה משחק לבד…
      לוקה עף בדיוק כמו דמיאן ושלב פחות מהארדן. אתה שופט לפי תוצאה אחרונה ולא לפי עם מי כל אחד משחק. אתה משווה את גורג לו ומוריס לראס אחד? את דיוויס לראס?
      שים את יאניס ודמיאן יחד ותראה מה הם עושים ללברון ודיוויס…

  16. מיאמי לא מפחדת מאף אחד. באמת. והיא העיפה וכולנו ראינו שתכלס די בקלות, מועמדות שכולם חשבו שעל הנייר יכולות לנצח אותה – פילה והבאקס.
    אני צופה גמר מזרח מטורף מול בוסטון, ולמרות שאני אוהד ירוק ותיק ומאוד רוצה בנצחון בוסטון – לדעתי מעמדת המאמן ועד לעומק ומגוון הסגל של מיאמי, כולל כוכבים מנוסים, FMVP, ג'ימי באקט שהוא שחקן על בשני צידי המגרש, דרגיץ שהוא אלוף אירופה מוכח, ובאם אדביו שהוא כבר סנטר טופ 3 בליגה, והולך להיות מספר אחד – ולא בגלל שהוא מפלצת פיזית ואתלטית, אלא כי הוא שחקן סופר חכם ולא סתם היה אולסטאר השנה (16 נקודות, 10 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, 1.3 חסימות, 1.1 גניבות). וקלעים צעירים נפלאים כמו הירו ונאן ורובינסון, ועוד יש לה את קראודר ואוליניק – שחקנים מוכחים שגם מגינים, חוסמים וחוטפים, וגם קלעים מעולים – מיאמי עדיפה על בוסטון. כן. ממש עדיפה.
    אז כן, גמר המזרח יהיה אדיר, אני בעד בוסטון אבל חושב שמיאמי תיקח, וגם לא אבכה מזה כי היא קבוצה נהדרת שאני נהנה מהמשחק שלה, ולא משנה עם זה יהיה מול קליפרס או לייקרס – מיאמי יכולה לנצח בסדרה (וגם להפסיד, ברור) – ובכל מקרה תיתן מלחמה אדירה.

    1. כמובן שטעיתי לגבי הסדרה הראשונה של מיאמי – שהייתה מול אינדי ולא מול פילי. אבל זה לא משנה שום דבר אחד מהתגובה שלי…

      1. וול, זה כן משנה משהו.
        כי תחשוב על אינדיאנה. לא כזו קבוצה הכי טובה ועם אולדיפו שרק מנסה לחזור ללמוד ללכת שוב. והם חשבו לעצמם, פאק, למיאמי הפסדנו. הפסדנו למיאמי. שמישהו יעיף את המאמן שאחראי למחדל הזה לאלתר. לא משנה שרק הרגע החתמנו אותו על הארכה.
        ואז מיאמי העיפו גם את מילווקי (של הבועה ובכל זאת, לצורכי הסיפור). ועכשיו מישהו באינדיאנה יושב לו בחדר ומאז אתמול שובר שיא גינס באמירת המילה פאאאאאאאאק לרוחק.

    2. אנחנו לא מסכימים על הרוב –
      מיאמי קבוצה חביבה אך לא ממש חזקה, את באטלר אפשר להשוות נניח ללו וויליאמס מבחינת הכח והתרומה לקבוצה, את דראגיץ' אי אפשר להשוות לג'ורג' גם כשג'ורג' לא בשיאו. באם הוא רחוק מאד מסנטר טופ 3 בליגה, אבל הוא פרוספקט עם אפסייד. שחקן סבבה, שדרוג מסוים של לוני.
      סנטרים:
      אמביד, יוקיץ' טאונס
      גובר, ווצ'ביץ', נורקיץ'
      ואת באם אפשר לדרג איפהשהוא במקומות 7-10, לא חושב שהוא עדיף בבירור למשל על לופז או אייטון, אם כן אז בקטנה ולא מובהק
      בוסטון יותר מוכשרת ממיאמי, אבל אכן יותר קצרה, השאלה אם יחזיקו מעמד לאורך סדרה
      בכל אופן שתיהן לא היו עוברות סדרה מול יוסטון/דנבר ולא רק הן מהמערב לדעתי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט