1.נקודות, משפטים, והערות מדף המשחק השני במחברתי

כשאני מסתכל על משחק אני עושה את הדברים הבאים:

1)חוזה במשחק

2) כותב במחברת הערות, מחשבות – ולא תאמינו! – רגשות – על המשחק

3) ניכנס לתגובות להרביץ מכה פה ומכה שם

4) מעביר בטיים-אאוטים ובהפסקות אחרות את הטיווי ל-US OPEN

5) פה ושם אומר משפט או שניים לגייל – ונותן חיבוק ונשיקה קלה – שלא תחשוב ששכחתי ממנה

6) מנסה לא לרוץ למקרר, אבל לא יכול לעצור בעדי

7) מתחיל – וממשיך – לכתוב את 'המעורב'

אז אלה ההערות והמשפטים מהמשחק השני (במשפטים הם בני 2-5 מילים; כאן אני מפתח מעט את ההערה או הנושא):

1)אני מתחיל לחשוש, ויש מצב, שהלייקרס הזאת – אם תמשיך ככה – תסיים את העונה כאחת הקבוצות החזקות ביותר שאי-פעם שיחקה כדורסל. לא בגלל הרקורד שלה. היו קבוצות עם רקורד טוב בהרבה. אני פשוט חושב 'אחד-נגד-אחד'. הטנדום הזה של לברון ואנטוני דייויס מתחיל להיראות לי יותר ויותר כטנדום החזק והדומיננטי ביותר ששיחק אי פעם כדורסל. אני לא מדבר ממוצעים ו-RECORDS. אני מדבר על עתה, ועכשיו, והצורה שהם משחקים. תוסיף אליהם את השאר – ובעיקר את ראז'ון רונדו – ואני לא יכול לחשוב על הרבה קבוצות מושלמות כמו הקבוצה הזאת.

2) אני לא רואה אף קבוצה שתוכל לסכן אותם עד המשחק האחרון שיכתיר אותם לאלופי ה-NBA. אין לכם מושג כמה אני שונא לומר זאת, אבל אני ראיתי את כל הקבוצות והדומיננטיות של הלייקרס ברבע האחרון היתה של קבוצה שלא ראיתי חזקה ממנה.

3) תגידו: אבל תראה מה יוסטון עשתה לה שלושה רבעים. זה הזכיר לי ריצת 1,500 כשרץ נחות נידבק לפייבוריטים ומשך הריצה נותן את נפשו וגופו. הרץ הפייבוריטי בנוי הרבה יותר טוב, חזק יותר, מלא יותר, ועמוק יותר. הרץ השני הוא זריז יותר, תאוותן יותר, לא מוותר ויהי מה, וניכנס לרץ הפייבוריט בין הרגליים, אבל ליושבים ביציע ישנה הרגשה משך כל המרוץ שהרץ הנחות עומד להישבר כי הוא רץ מהר מדי עבור יכולתו לסיים, וזאת רק שאלה של זמן מתי הוא יישבר.

4) השבירה של הרוקטס היתה ברורה לי משך כל החצי השני. השאלה היתה רק מתי זה יקרה.

5) ה-29 נקודות של לברון בחצי הראשון (17 ברבע השני) היו לא יאומנות ממש. השלשות, החצי מרחק, הכניסות. וואללה שהוא משחק את הכדורסל הטוב ביותר בחייו.

6) אנטוני דייויס משחק כאילו ב-EASY. הוא קלע 26 ב-9 מ-13 עם 15 ריבאונדים ובקושי ראיתי זיעה נוטפת מפניו. כל הזמן הוא נותן לי הרגשה שהוא יכול להעביר מהלך ולשחק טוב יותר.

7) ראז'ון רונדו זאת תופעה. אף פעם לא אהבתי את העארס הזה, אפילו כששיחק בבוסטון. ישנה לו מין הבעה של 'עליון עליך'. אני לא יודע מאין זה FUCKEN בא לו אבל הוא תמיד היה עם מבע של התנשאות, מין בודי אימאג' של 'עילית'. היו לו כמה שנים נשכחות, וראו מה קרה איתו פתאום: 21 נק' ב-8 מ-11 ו-3 מ-5 מה-3, וזה לפוינט גארד שמשך כל הקריירה הבעייה הראשית שלו היתה קליעה מרחוק. זה הדבר היחיד שמנע ממנו להיכנס לכיתה של הטובים ביותר.

8) הראז'ון רונדו הזה לא עולה בחמישייה, אבל כשהוא עולה הוא כבר לא יורד. הוא טוב מדי ופרנק ווגל המאמן נותן לשחקן הזה שכבר למעשה סיים את הקריירה שלו 30 דקות של משחק ולפתע הבנזונה הזה הופך למין בוס של משחק הלייקרס. לא יאומן כי יסופר.

9) הלייקרס היא לא הקבוצה הטובה ביותר בפלייאוף בגלל 12 שחקניה. היא הטובה ביותר כי בגלל משהו שאיני יכול להסבירו כל שחקן שלובש את מדיה היום פתאום משחק מצויין. כולם מלבד ג'בל מגי שאני עדיין לא מבין מה הוא עושה בחמישייה. הוא כל כך לא שייך, וה-0 שלו בנק' וה-0 שלו בריב' הם העדות הנאמנה לזה. אבל מלבדו – רונדו, קלדוול-פופ, קוזמה, מרכוס, אלכס קרוסו – כולם מלבד דני גרין שלא היה רע בכלל, אבל הכדורים שלו מה-3 לא ניכנסו – פתאום משחקים ככוכבים.

10) אבל ישנו דבר שאני שונא יותר מכל (אני שונא בהם את הכל – את פרצופיהם, את שמותיהם, ואת העוויות של פניהם המכוערות) – כל שחקן לייקרס ללא יוצא מין הכלל הוא בכיין שאפשר למות ממנו. כולם בכיינים, מתלוננים, מייללים, מתייפחים, על כל שריקה של שופט. אם אני שופט אני מתחיל עם טכניים נגדם עד שכל התינוקות המכוערים האלה ילמדו לסתום את פיהם.

11) עכשיו ליוסטון: וואללה איזה קרב בכלים נחותים הם נתנו. כתבתי למפרע שהלייקרס ידרסו אותם. בינתיים זה לא קרה כי ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק, ואריק גורדון – ולא פחות פיג'יי טאקר, ג'ף גרין, וקובינגטון נתנו מלחמה ללא חת, עד הטיפה האחרונה. לא יאומן ממש מה שקבוצה נחותה כל כך בגובה יכולה היתה לעשות נגד קבוצה כל כך גבוהה יותר ממנה. זה הכל היה מלחמה, מלחמה, ומלחמה על כל כדור, כל ריבאונד, וכל סל.

12) זה החזיק מעמד 3 רבעים ואז באה השבירה. יש רק SO MUCH שאתה יכול לעשות כשנגדך שחקנים גדולים וחזקים יותר. אני כתבתי בבלוג החי שיוסטון עשתה שגיאה גדולה כשלא השאירה לפחות גבוה לגיטימי אחד בקבוצה. הארדן, ווסטברוק, וכל השאר, עשו את כל מה שהיה להם באתלטיות וברצון שלהם, עד שהקיטור ניגמר.

13) שתי החסימות הלפלאות ממש של לברון בסיום המשחק הם ההוכחה לאמיתות דברי.

14) אני לא מאמין שישנה קבוצה אחרת מאלה הנותרות שיש לה סכוי נגד הלייקרס.

2. נקודות, משפטים, והערות מדף המשחק הראשון במחברתי

1)כמעט מהרגע הראשון ראיתי שמיאמי הגיעה למשחק במצב הנפשי הגרוע ביותר שקבוצה יכולה להופיע בו: "FEAR OF LOSING". בפסיכולוגיה של הספורט מכנים זאת גם "FEAR OF FAILURE". אני בטוח ב-100% שאריק ספואלסטרה דיבר על כך עם השחקנים ללא סוף ב-48 השעות האחרונות, אבל לדסקס נושא ולהסבירו לא ישנה את העובדה שזה בדיוק מה שהשחקנים מרגישים, ושום שיחה לא תעזור בעניין. כשאני אימנתי והיתה לנו סיטואציה דומה לזו הייתי שואל את שחקני 'מה הדבר המפחיד ביותר בחיים?'. כמובן שהתשובה היתה 'מוות". אז הייתי אומר להם משפט שקראתי פעם:

מוות הוא לא ההפסד הגדול ביותר בחיים. ההפסד הגדול ביותר בחיים הוא למות בפנים, בתוכך, בזמן שאתה חי. אז צאו למשחק כשאתם 'חיים' AND KICK SOME ASS".

זה עוזר. לומר לשחקנים 'אפילו אם נפסיד היום השמש תיזרח מחר, ואנחנו בריאים, שלמים, וכל חיינו לפנינו". הייתי מנסנ להקטין עד כמה את התוצאות של הפסד כשאנחנו פייבוריטים מחלטים.

אבל כשהרבע הסתיים 28-19 למילווקי, ומיאמי שיחקה משחק נורא ואיום, הייתי בטוח שזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו.

מילווקי, לעומתה, ללא יאניס, באו עם AURA של "אין לנו מה להפסיד" וככה הם שיחקו.

2) הדבר היחידי שיכול להקטין את ה-"FEAR OF LOSING" זו הכניסה לחום המשחק עד שלאט-לאט המשחק הופך להיות משחק כדורסל 'ביניהם' ל'בינינו'

3) זה לא היה סתם משחק 'בינים' ל'בינינו' עד הרבע הרביעי כשהכל נישכח וזה היה משחק כדורסל רגיל לנצחון.

4) הצרה של מיאמי היא שהם לא מאמינים בעצמם שהם סופר-טים.

5) הבעייה עם ג'ימי באטלר היא שהוא איננו סקורר. כשהוא קולע במשחק כזה רק 17 זה לא מה ששחקן שנחשב לסופר-שחקן עושה במשחק קריטי כל כך.

6) מיאמי יכולה להיות מצויינת רק נגד קבוצה מצויינת. אין לה את האופי להיות 'עליונה'. נגד חלשה אז גם היא יורדת ביכולתה. נגד קבוצה מצויינת למיאמי יש מספיק כישרון ויכולת להיות מצויינת.

7) היום הבאקס שיחקה כמו קבוצה מהשכונה, מהגטו, עם כריס מידלטון, אריק בלדסו, ווס מתיוס, דהוינצנצו, ג'ורג' היל. כולם שיחקו STREET BASKETBALL. כולם באו מהשכונות. הם לא עושים חשבונות של "פחד מכשלון" או "פחד להפסיד". הם באים לשחק ושימות העולם. את זה ראינו משך כל המשחק כשהם – קבוצה נחותה ללא ספק ב-'איש-נגד-איש' – נתנה קרב למיאמי שהיא מלאה שחקנים כמו אוליניק, הירו, רובינסון – ואפילו גורן דראג'יק – שלמדו כדורסל בקאונטרי קלאבס.

8) מילווקי באקס שיחקה רוב המשחק כדורסל שוטף, מהיר, רק להימנע מ-HALF COURT BASKETBALL.

9) מיאמי לא מסוגלת לשחק משחק שוטף, מהיר, כי אין לה פנתרים בקבוצה. 'משחק חצי מגרש' הוא המשחק שלה כי אין לה גארדים מהירים חודרים, וגם הקבוצה כולה – ביחס לקבוצות NBA אחרות – היא 'קבוצה איטית'. כשהשלשות לא נכנסות (הערב רק 35% ב-11 מ-31) ואין לה אף ענק אמיתי לקחת ריבאונדים, אז יש לה ערב ארוך, אגב, גם האחוזים מהפארקט היו מחפירים – 47.9%, בקיצור, חרא של משחק שהיה מלא בהיסוסים ושגיאות.

10) מיאמי איבדה 21 כדורים. 5 איבודים לבאטלר ו-5 איבודים לבאם אדביו. 3 איבודים לדראג'יק, 3 לאוליניק. לבאקס רק 11 איבודים. הבדל של 10 מאיבודי כדור? היה יכול להיות טראגי ממש.

11) מיאמי קבוצה 'טובה מדי' ו'הגונה מדי'. אין לה עארסים מלבד ג'יי קראודר. ג'ימי באטלר אמור להיות עארס אבל הוא לא משחק ולא מתנהג 'עארס'.

12) זה סופי: לג'ימי באטלר אין כניסה טובה לסל לשחקן ברמתו. הכל איטי מדי והכל ברור ושקוף. הוא איכזב אותי היום ביג טיים!