אסיסט 90: התשובה/ אסי שלם

בס"ד

אסיסט 90#: התשובה

אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים היה אלן אייברסון. כמו דייגו מראדונה בכדורגל, שאיש שלא היה יודע מיהו לא היה משער שהאיש השמנמן והחביב הזה הוא כוכב כדורגל ענק, כך גם אייברסון לא היה ה'טייפ קאסט' של שחקן הכדורסל. נמוך מדי, ובניגוד לגמדים שיחסית הצליחו בNBA לא היה לו את הניתור של ספאד ווב ולא את הכוח שרירים העצום של נייט רובינסון, שניהם, אגב, זכו בתחרות הדאנק באול סטאר.

אבל הוא הMVP הנמוך ביותר אי פעם(נאש 1.91 מ', אייברסון 1.83 מ') והוא עשה את זה בצורה המשכנעת ביותר. ממוצעים עצומים של 26.7 נקודות למשחק(מלך הסלים 4 פעמים), 3.7 ריבאונדים ו6.2 אסיסטים למשחק.

לא שהיה לאייברסון במה להתבייש. הוא היה מטביע, הוא היה ספרינטר נהדר אבל הוא היה אתלט ענק בזכות תכונה אחת מרכזית:

זריזות-  היכולת לבצע שינוי כיוון לגוף בזמן הקצר ביותר. כמו רקדן ברייקדאנס, אייברסון היה מסוגל לרוץ איתך לצד מסויים ועד שהצלחת להדביק אותו הוא היה "שובר את ההגה" לצד השני ונעלם לך. היכולת הזו "לקרוא את רגלי היריב" ייחודית מאוד לו. כדי לעשות הטעייה בצורה מעולה כזו צריך זריזות, וצריך גמישות כדי לשכנע אותך שאני הולך לצד מסויים ואז להיעלם במהירות האפשרית לצד השני. אני חושב שאחרי טים הארדווי, הוא היה השחקן שהעלה את השינוי כיוון הקידמי בכדרור (Cross over) לדרגה אחת מעל יתר השחקנים. תשאלו את מייקל ג'ורדן. השחקן הגדול מכולם ולא פחות חשוב, אחד השומרים הגדולים בהיסטוריה של הNBA. שחקן ההגנה של השנה, 9 פעמים בחמישיית ההגנה של הליגה. הנה טעימה מהמפגש ביניהם:

תודו שאפשר להסתכל על זה שעות…

מה עוד היה לו?

קשיחות-  תכונה כל כך חשובה לגארד. שחקן שמוביל את הכדור, במיוחד שחקנים נמוכים מאוד חוששים ממגע עם המגן היריב. קשה מאוד להסביר לשחקן שמגע עם היריב עובד לזכותו. בדיוק כמו בג'ודו, אייברסון השתמש במגן שלו כדי להערים עליו באחד על אחד. כאשר נוצר מגע בין המגן למתקיף ניתנת תחושה שהמגן ניצח, בדיוק כמו בתופסת. אתה שלי עכשיו. אבל לשחקן המגן אין מרחב תגובה לחפות על טעות בניחוש כוונת המתקיף. אייברסון היה עושה את הקרוס אובר כל כך קרוב אליך ובמקום להעביר את הכדור לפני הגוף היה עושה את זה בין הרגליים. מה שהיה גורם למגן לצאת משיווי משקל, זמן שהיה מספיק ל'תשובה' להעניש בקליעה או בחדירה.

הוא השתמש בתכונה הזו כדי להוציא עבירות. הוא היה מזנק לטבעת דרך גופות המגינים ואחרי קבלת המגע הוא היה מצליח לאזן את עצמו ולסיים בסל ועבירה. תכונה כל כך מוכרת של לברון, רק שמדובר היה בשחקן נמוך וחלש משמעותית מהמפלצת של מיאמי.

מצד שני, התכונה הזו היתה לפעמים לרעתו. רשימת הפציעות שלו היתה ארוכה, וכללה כמעט את כל איברי הגוף. לא מעט כתבות עליו התעסקו בנושא.

כל מספר = פציעה

האם אייברסון היה שחקן שלא ניתן לריסון?

שאלה מצויינת שהתשובה עליה היתה כן בדרך כלל. אייברסון לא הסתדר עם מאמנים בלשון המעטה. הסיבה? 'התשובה' הוא שחקן שמשחק על "חושים". האינסטינקטים שלו מכתיבים את משחקו בגלל זה הוא שחקן כיפי לצפייה, קשה במיוחד לשמירה אבל מצד שני כחבר לקבוצה קשה לנחש מה הוא הולך לעשות. קשה לתכנן לו סכימת תרגיל שעוזרת לאחרים להתמקם לריבאונד התקפה או לירידה להגנה. כשזה הולך זה נראה גאוני. כשזה לא זה נראה אידיוטי. שכונה.

למאמנים, במיוחד בתקופתו(לארי בראון בפילדלפיה,ג'ורג' קארל בדנבר) היה קשה לשחרר את הרסן ולתת לו להיות המחליט הבלעדי על המגרש. לפעמים שמו אותו בתפקיד הקלעי אבל לאייברסון קשה לשחק בלי הכדור. הקוסם היה עושה את רוב מעלליו בכדרור וכקלעי הוא היה צריך להתרוצץ סביב חסימות, מה שהיה נראה מיותר בעיניו. הוא מהשחקנים שיגידו לך: "תן לי את הכדור. אני כבר אסתדר".

אחד העימותים המעניינים מיני רבים שהיו לו היו סביב יחסיו לאימונים. מאחר, לא מגיע, נקנס על בסיס קבוע. באחת ממסיבות העיתונאים הוא נתן את אחת הציטטות המזוהות איתו עד היום: "אתם(העיתונאים) יושבים כאן ואנחנו מדברים לא על משחק. על אימון. לא על משחק, על אימון." הוא ראה באימון דבר מיותר מבחינתו. היו לו חושים נדירים למשחק וכושר גופני עילאי. כמאמן אני אומר(בשקט): יש שחקנים שהאימון הקבוצתי לא תורם להם הרבה.

תארים

אייברסון, מצטרף לרשימת שחקנים גדולה שלא זכו באליפות בגלל השושלות של פיל ג'קסון. הוא הגיע פעם אחת לגמר הNBA. לדעת רוב האנשים הסיבה שלא הצליח היתה סגל חלש מדי שגרם לו לעשות הרבה מדי. אף אחד מכם לא שמע על שחקני החמישייה שלו בפילדלפיה שהגיעה יחד איתו לגמר הNBA שם נטבחו 4-1 ע"י הלייקרס: אריק סנו, ג'ומיין ג'ונס(שטוני קוקוץ' לאחר השיא, היה המחליף שלו),טיירון היל, ודיקמבה מטומבו בן  ה34 שנמעך על ידי שאקיל בקרב הסנטרים.

ואז התשובה עבר לשחק עם אחד הכוכבים הגדולים שהגיעו לליגה: כרמלו אנטוני.

לשילוב בין שני סקוררים דרוש מאמן גדול(ג'ורג' קארל) וויתור של אחד השחקנים על כמות הזריקות לסל. פיפן היה דוגמא מושלמת, בעיקר לאחר שמייקל חזר לשחק מהפרישה הראשונה כשסקוטי היה כבר הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה. קובי שיחק כינור משנה לשאקיל בעונות האליפות, דוויין ווייד הסכים לעבור למושב האחורי ולתת את הבמה ללברון. דוגמאות שהצליחו באמת לא חסר. רק שאת כרמלו אנטוני ואלן אייברסון היה בלתי אפשרי לשכנע. מצד אחד אייברסון בא עם ניסיון של MVP, שחקן ששיחק בגמר הNBA, סקורר מוכח. גם כרמלו היה סקורר בתיכונים והיה ברור שהוא מגיע לקלוע והרבה אבל כרמלו לא עשה כבוד לותיקים ומנגד אייברסון לא התכופף בשביל הכישרון הצעיר ודנבר פשוט לא הצליחה להמריא.

אייברסון ומלו- פשוט לא הלך ביחד

חמישייה עצומה עם אנדרה מילר ובהמשך צ'ונסי בילאפס(רכז מחונן),AI, כרמלו, קניון מרטין וננה. וואו ענק!! אבל נבחרת הכוכבים הזו עברה 0 סדרות פלייאוף בשנתיים הראשונות! בשנה השלישית של אייברסון בקולורדו הם סופסוף עברו שני סיבובים אבל הפסידו ללייקרס בגמר המערב. משם היו ניסיונות החייאה כושלים לקריירה שלו אבל זה לא הספיק. מאמנים חששו לקחת אותו ולעשות ממנו שחקן שישי דוגמת JRסמית או ג'אמאל קרופורד. כשאייברסון לא היה מרוצה הוא היה מראה את זה.

אהבתי אותו, זקנתו ביישה את צעירותו. אבל אייברסון היה 'אקסטרימי' בהכל. לטוב ולרע. אני אזכור את הטוב.

ולמי שרוצה קצת מהטוב, הנה הטופ-10:

לפוסט הזה יש 27 תגובות

      1. א.ב

        30 אוק 2013 15:14:50

        של בריאנט קצת יותר טובים.
        אבל זו לא הנקודה, הוא לקח קבוצת נגרים לגמר, היחיד שאני זוכר לטובה מאותו פלייאוף הוא ארון מקי שלא הוזכר כאן.
        פרט טריוויה קטן שמדגיש את הפספוס של שפר- הרכז השלישי באותה פילדלפיה, שעשה קריירת נבא ארוכה ומרובת קבוצות, היה קווין אולי, שהיה המחליף של שפר בקונטיקט (והחליף לאחרונה את קלהון, אז כנראה שיש בו משהו).

        1. מיקי

          30 אוק 2013 16:40:55

          היה לו את מוטומבו בסנטר, לא שהוא שחקן התקפה גדול אבל גם משהו. המזרח היה חלש להחריד באותן שנים זאת הסיבה שפילי הגיעו לגמר.
          http://www.basketball-reference.com/teams/PHI/2001.html

          לא רוסטר כזה גרוע כמו שאתם עושים ממנו, קוקוץ' וורנון מקסוול המתבגרים בקצה הספסל.

          1. מיקי

            30 אוק 2013 16:42:58

            נ.ב
            תסתכלו יש לאייברסון 42% מהשדה, זה אחוז נוראי תשוו את זה לאחוזים של לברון. אם אייברסון היה מוותר על זריקות קשות מדי אולי הם היו גם זוכים באליפות.

  8. אפלטון

    30 אוק 2013 17:01:09

    כתבה אדירה אסי כהרגלך בקודש.
    אף פעם לא התחברתי אליו, לא כשחקן ובטח לא למה שייצג.
    שכונה בכל רמח אבריו.
    אני חייב לשים את הקליפ שציינת במסיבת העיתונאים הזו, פשוט קורע:
    http://youtu.be/eGDBR2L5kzI

  9. איש הערפל

    30 אוק 2013 18:02:48

    אני כל כך חצוי לגבי השחקן הזה – מצד אחד כשרון אדיר שהצליח נגד כל הסיכויים עם רקע וחיים בלתי אפשריים להגיע לאן שהוא הגיע אבל מצד שני בדיוק מסמל את הכל השינוי הרע שהגיע לליגה עם תרבות הגנגסטר ראפ והקעקועים.
    לברון אמר משהו חכם לפני כמה ימים שיחסית לגודל של אייברסון הוא כנראה היה הכשרוני מכולם אבל כדורסל בשורה התחתונה הגודל כן קובע וכן גם כשרון לבד לא מספיק.

  10. שעייה

    30 אוק 2013 19:34:06

    תודה לאסי על ההשקעה בטור ותודה לאפלטון על ראיון הפולחן.
    שחקן ענק שכל סל שלו היה מלחמה נגד הרעים.
    אני חושב שגם איגודאלה היה בקבוצה היא של פילי. כמובן שלא תרם הרבה כרוקי.

    הראיון הזה מבהיר עד כמה לברון הוא בובת פלסטיק עם כל הפוליטקלי קראפ שהוא מדבר בראיונות.
    אייברסון , קובי, גארנט מראים שיש נפש בתוך המכונה.

  14. אפלטון

    31 אוק 2013 00:00:41

    ולמי שאומר שאין עוד שחקנים עם שליטה כזו בכדור.
    הנה אחד עם זקן, שחוץ מזה שהוא שחקן טוב יותר, הוא גם בן אדם טוב יותר ויש לו שיער מגניב יותר. עם כזה קרוסאובר מי צריך ימין?
    http://youtu.be/Kkgw8xdbugY

כתיבת תגובה

סגירת תפריט