לוקה דונצ'יץ' הפיל מהכיסא הרבה מאוד אנשים השבוע, עם תצוגות מדהימות בסדרה מול הקליפרס, ששיאן במשחק מספר 4 עם ה"באזר ביטר" על הראש של רג'י ג'קסון. אחרי המשחק, אנשי תקשורת ואוהדים הציפו את הרשתות במחמאות לעלם המוכשר, בתוכחות המופנות לפרשנים ולקולגות אחרים, ובכלל באמרות שונות ומשונות.
טענה אחת שהכתה גלים התחילה בציוץ תמים של היורוליג: "we told you…". בעקבותיו התחילו לעלות טענות על זלזול של הפרשנים האמריקאים בכדורסל האירופי ועל כך שהיו צריכים לצפות להצלחתו של לוקה בליגה הטובה בעולם בעקבות השליטה שלו ביורוליג. ייתכן שהדברים הללו לא מעניינים ולא רלוונטיים, ובכל זאת הייתי רוצה להתייחס לכך בקצרה:
ראשית, לשם ההבהרה, אני לא חושב שכוונת היורוליג הייתה לדרוש התנצלות מהמלגלגים על היחס כלפי הכדורסל באירופה. לעניות דעתי, זו הייתה מחווה כנה לאחד השחקנים הגדולים ביותר שיצאו מהמפעל. שנית, מעבר לכך שהטיעון לטריוויאליות ההצלחה של דונצ'יץ' ב-NBA איננה לוגית (שחקן המשחק בליגה השנייה בטיבה בעולם, דומיננטי ככל שיהיה, לא בהכרח יצליח בין שחקנים מוכשרים יותר), הייתה ויש לאמריקאים את כל הפריווילגיה להיות סקפטיים לגבי הגעתם של אירופאים צעירים, דווקא בגלל ההערכה הרבה שהם נותנים להם.
מיותר למנות את כל השחקנים הצעירים שהגיעו מהיבשת הישנה בקול תרועה רמה, נבחרו במקומות גבוהים מאוד בדראפט, אך לא עמדו בכלל בציפיות שתלו בהם (בטח ביחס למיקום בחירתם). אז נכון, יש גם סיפורי הצלחה כמו יאניס אנטטקומפו וניקולה יוקיץ', ואפשר גם לטעון שאף שחקן קודם לא הגיע להישגיו של לוקה, לא כל שכן בגילו. יחד עם זאת, תסכימו איתי שהנרטיב שלוקה הציג בבואו לאמריקה היה דומה הרבה יותר לבני הקבוצה הראשונה (רוביו, שאריץ', הזוניה, בנדר, רק כדי לציין כמה) שסומנו ככישרונות גדולים ונבחרו לבסוף בחמישייה הראשונה, לעומת יאניס ויוקיץ' שגם באירופה לא הכירו אותם. יתר על כן, אם לא היה שחקן כמוהו בעבר, כיצד היה אפשר להעריך אותו באמת? לא חסרים שחקני מכללות ותיכונים "שלא נראו כמותם מאז לברון ג'יימס" שחזרו כלעומת שבאו. אז בטח כשמדובר בשחקן צעיר שמגיע מעבר לים. וכל זה עוד בלי שנגעתי בכלל בסיקור התקשורתי לו השחקנים האירופיים זוכים.
אבל זה הדבר הפחות מעניין. דבר אחר שכל הסערה סביב דונצ'יץ' הבליטה לי הוא ההיאחזות הכמעט עיוורת של קהילת ה-NBA בסטטיסטיקות, בפרט בסטטיסטיקות אישיות. הנושא הרחב של סטטיסטיקות והשימושים בהן ראוי לפוסט נפרד, ועדיין; המספרים האבסורדיים ששחקנים מגיעים אליהם בשנים האחרונות, והשיאים שנשברים בזה אחר זה, לא משקפים לטעמי יותר מדי. התחילה, או שמא אגיד נמשכת, מגמה שתכליתה לזרוק לחלל האוויר נתונים סטטיסטיים לשם אזכורם בלבד, בלי יותר מדי פואנטה. לכשעצמו הדבר לא צורם מאוד עד שהוא מקבל תוקף לגיטימי בדיון ספורטיבי.
ניקח לדוגמה את מושג הטריפל דאבל. מה המשמעות האמיתית של צבירת ספרות כפולות בשלוש קטגוריות שונות? לא הרבה מעבר לשרירותיות שנעוצה במספר 10 בגלל שיטת הספירה העשרונית. ומה בנוגע לעובדה שג'מאל מארי הפך לראשון להשיג "40 נקודות ומעלה בשני משחקים רצופים ללא איבוד כדור אחד"? איני טוען שאין משמעות לנתונים הללו, אולם אל לנו לשכוח את מטרותיו המקוריות של המעקב הסטטיסטי, ולספירתי יש שתיים: מתן תיאור כמותי של המתרחש על הפרקט, וכר נוח לניתוח אנליטי של המשחק והקבוצות. כלומר, בכל מקרה, אזכור נתון סטטיסטי ללא פרשנות מלווה כמעט תמיד חסר משמעות (לעיתים הפרשנות המילולית איננה נדרשת, למשל במקרה הבסיסי של הקלע המוביל של הקבוצה – ברור לנו מי הוא מסיים המהלכים העיקרי שלה).
בארצות הברית עושים צעדים כבירים כבר תקופה ארוכה כדי להשתמש במונחים שמבטאים את מחשבותיהם בצורה מהימנה יותר, וחשוב מכך מנחילים אותם להמונים; נושא שבאירופה נמצאים בו שנות אור מאחור (כמו השימוש ב"מדד", וכל מילה נוספת מיותרת). טוב, אמרנו שזה נושא לפוסט נפרד… אבל כן אגע בנקודה אחת שנוטים להתעלם ממנה, והיא שיש קשר הדוק בין שיטת המשחק של קבוצה ובין הסטטיסטיקה של שחקניה. אם נחזור לשחקנים בני זמננו, הרי שהיא יכולה ללמד אותנו על הצורה בה משחקים כדורסל היום יותר מאשר על גדולתם ביחס לשחקני עבר.
על בדיוק אני מדבר? הראשון שהסב את תשומת לבי לכך הוא בן טיילור באחד מסרטוניו המצוינים בערוץ היוטיוב שלו (Thinking Basketball). שם, הוא דימה את ההתקפה החדשה המשתלטת על הליגה למערכת השמש; סופרסטאר אחד, להלן השמש, ומסביבו שאר השחקנים נעים כמו הכוכבים המקיפים אותה. כלומר, שחקן אחד הפך להיות מרכז הכובד של הקבוצה, באופן קיצוני יותר מכל מה שהכרנו בעבר. אני אקח את הניתוח שלו כמה צעדים כמה – בכדורסל המודרני, אין משמעות יותר לתפקידים הקלאסיים של "גארד" ו"פורוורד" כמו שאנחנו מכירים אותם. אני מזהה שלושה תפקידים עיקריים: כוכב, שדרכו עוברת כל התקפה, ותפקידו לנסות לחדור את ההגנה וליצור לעצמו ולחבריו; שחקן כנף, שתפקידו לנוע מסביב לקשת השלוש כדי לפנות שטחים לכוכב ולהיות יד מסיימת טובה, ובצד השני לספק הגנה איכותית על מקביליו; גבוה, ששונה מהאחרים בכך שהוא יודע לסיים התקפות בצורה אתלטית מתחת לסל וללקט כדורים חוזרים. אגב, יוסטון מהווה סמן ימני בכל הקשור לשיטה זו, והיא הוסיפה בכך שייתרה את השחקן הגבוה מהרכביה.
כמובן שאני מקצין מעט את דבריי, אך זה בעיקר כדי להסביר את טענתי, והיא שהנתונים הסטטיסטיים כמו שאנו מפרשים אותם היום לא בהכרח מייצגים את מה שקורה בשטח. אלה אמורים ללכת יד ביד עם פרשנות ויזואלית רכה שלנו כצופים וכאנליסטים של המשחק. הדוגמה הטובה ביותר היא המשמעות שניתנת לכמות האבסלוטית של מדדים מסויימים ששחקנים משיגים. רוצה לומר, המשמעות שאנו מייחסים לכמות הנקודות או האסיסטים של שחקן, ללא ההקשר מסביב. לא בחנתי את העניין, וכנראה ראוי לנתח אותו בצורה רצינית טרם הצגתו, אבל התחושה שלי היא שכמות הנקודות של שחקן כזה או אחר היום איננה מעידה על גדולתו בראי ההיסטוריה, וראוי יהיה להתייחס אליה בהקשר המגמתי שדיברנו עליו עתה. באופן זהה מספר האסיסטים של שחקן לא מייצגת את כושר ניהול המשחק שלו, כמו שאנו חושבים בצורה אינטואיטיבית, שכן במשחק המודרני אין מוביל כדור אמיתי והוא נמצא מתחילת הפוזשן בידיו של כוכב הקבוצה (ללא קשר לעמדתו המקורית).
ברמה העקרונית, הפתרון לכך הוא פשוט – להשתמש בסטטיסטיקות מותאמות יותר, ופה נחלצים לעזרתנו מדדים סטטיסטיים מתקדמים, או אפילו לחשוב על מדדים אחרים שאינם קיימים עדיין. ברור שלכתוב זה פשוט וליישם זה דבר אחר. העניין הופך רלוונטי במיוחד כשעוסקים בשחקנים שממילא עד היום לא נחלו הצלחה בכימות תרומתם האמיתית לקבוצה (מישהו אמר מרכוס סמארט?). משחק הכדורסל כמובן איננו פשוט כל כך, ובעוד שתפקידיהם הפורמליים של השחקנים הולכים ומצטמצמים, תרומתם בצד ההגנתי בעיקר, אך גם היבטים כמו "האסל" ויכולת תנועה ללא כדור, דורשת גם היא התייחסות כמותית כלשהי.
אם כבר בדרך הערכת ביצועיהם של שחקנים עסקינן, אדבר מעט על המאמנים. חשבתם פעם איך אנחנו שופטים אותם? אעיד שאצלי זה בעיקר באמצעות מעקב אחר ניצחונות והפסדי הקבוצה ביחס למצופה מסגל השחקנים. קלות הדעת הזו נובעת מהיעדר כלים טכניים תומכים אחרים, ובראשם הסטטיסטיקה. מובן שזוהי הגדרת תפקידם ולכן זוהי גם לכאורה השיטה הראויה לבחון אותם. ואולם, מדובר בעוול גדול למאמנים ולהערכה המגיעה להם. אחרת, מדוע אנו לא מעריכים שחקנים באותה הצורה? אני ממליץ בחום לקרוא אחד מפרי עיטיו של מאמן ותיק (אני אהבתי מאוד את "eleven rings" של פיל ג'קסון) כדי להבין את חשיבותה של פונקציית האימון ואת מורכבותה. המאמן הוא לא רק הסמכות המקצועית להתנהלות על הפרקט ומחוצה לו, הוא גם מנהל אנשים בעלי אופי וחיים פרטיים. מכאן שהרבה מעשייתו, כמו כל אחד מבעלי התפקידים במועדון שאיננו שחקן, היא למעשה מאחורי הקלעים ואין לנו דרך אמיתית לבחון אותה. הבעיה הופכת קשה יותר כשבכך תלויה פרנסתם – באופן בו בעלי קבוצות וג'נרל מנג'רים מעריכים את יכולותיהם כמאמנים, ונדרשים לשכור את שירותיהם בהתאם לצרכי הקבוצה. באותו הקשר, שימו לב לכך שהנטייה הטבעית שלנו היא לשפוט את בעלי התפקידים בשרשרת המזון (בעל קבוצה, ג'נרל מנג'ר, מאמן ושחקן) ברזולוציות שונות. כלומר, ככל שהוא ממוקם גבוה יותר בשרשרת, כך זווית השיפוט תהיה יותר במאקרו ובראייה יותר רחבה.
מחשבה אחרונה, ובזה באמת אסיים, היא בתנאי המגרש. בעידן בו כל שחקן מטביע וקלעים לא גדולים מפציצים סמוך לקו מחצית המגרש, אני חושב שכדאי לבחון ברצינות את הצורך בהגבהת הסלים ובהרחבת גבולות המגרש. אסתייג מראש ואודה שלא בחנתי לעומק את הנושא, וברור שהרבה קשור לעובדה שההנהלה מחפשת להשאיר את הליגה אטרקטיבית והתקפית ככל הניתן, ולכן הסיכויים לכך קלושים (והדבר מיטיב גם עם השחקנים). אבל אולי, רק אולי, הכדורסל הוא זה שיינזק בטווח הארוך?
Smiley
28 אוג 2020 07:20:05במקרה של לוקה, שהמקרה של רוביו מאוד דומה לשלו, רק שלוקה כבר עכשיו הרבה יותר דומיננטי ב-NBA מאשר הספרדי, יש גם חשיבות ליפול למועדון ולמערכת הנכונה.
לשמחת לוקה, הוא נפל לארגון כמו דאלאס עם מאמן כמו קרלייל. ארגון שכבר השתמש ביכולות של אירופאי גדול בדורו כדי לבנות סביבו קבוצה. וככה התמזל מזלו שדאלאס בנו סביבו את המערכת שלהם. לא בטוח שארגון ו/או מאמן אחר היה מוכן לשים את כל הביצים בסל שלו.
.
האבולוציה של המשחק הולכת לכיוון השלשות והריווח. כאשר היום כולם נדרשים לקלוע מכל טווח (גם גבוהים – לדוגמא החיית הקריירה של לופז שהחל לקלוע מרחוק). כנראה עד שיגיע איזה ביג-מן מסיבי שאזור המחייה שלו יהיה בצבע, אבל גם הוא יהיה מספיק אתלטי כדי לעמוד בקצב המשחק.יתכן וגם חוקי הגנה מתירנים יותר יחזירו את המשחק פנימה.
Jonathan
28 אוג 2020 07:54:32ממש מעניין. תודה על הטור. נאי מפצל לשניים כי יוצא לי די ארוך.
לגבי שימוש בכוכבים, כאן אני לא לגמרי מסכים איתך – זה אכן קורה ומייצר סטטיסטיקות לא מהעולם הזה – אבל – זה לא חדש ולא הכיוון היחיד של הליגה.
גם בסיקסטיז שיחקו הרבה סביב כוכבים שהביאו מספרים מדהימים ובחלק מהמקרים גם נצחונות – אלג'ין ביילור וג'רי ווסט לא ייצרו הרבה אליפויות אבל ייצרו המון גמרים וחייבים לציין את אוסקר רוברטסון ו-ווילט צ'מברליין. מי שלקחו כמעט את כל האליפויות היו הסלטיקס שההתקפה שלהם הייתה יותר קבוצתית – מצד שני, המספרים של ביל ראסל בריבאונד גם הם על-טבעיים במונחים של היום.
בניינטיז ותחילת ה-200 הייתה לך תקופת ה"מסור לסנטר" והיא עמדה מול נישת "ג'ורדן הוא אלוהים".
בגדול, לטעמי זו טעות להתייחס לכדורסל כבעל כיוון אחד כי <>. עברנו לסמול-בול ולתפקידים פלואידיים, כמו שאמרת – אבל טורונטו לקחו אליפות עם קבוצה מסורתית יחסית. הם גם היו קבוצה יחסית קבוצתית, עם כל הכבוד ל"לאונרד כוכב עליון". לאונרד לא הציג טריפל דאבלים אגדיים ולא ניהל בלעדית את המשחק אלא היה יותר פינישר. הווריירס לקחו אליפויות במשחק הרבה יותר קבוצתי למרות הכוכבים הגדולים שלהם. זה הביא גם לביקורת מרושעת שדוראנט לקח ללב על זה ש"הוא לא יכול להוביל קבוצה". הם כן הפסידו פעם אחת ל"הירו בסקטבול" של קליבלנד לפי המודל שאתה מתאר.
Jonathan
28 אוג 2020 08:12:46לגבי סמול-בול ועמדות פחות מוגדרות – אני מת על זה. היום יותר מדברים על זה שקבוצה צריכה "פליימייקר" ו"וינג (יענו כנף)" ואלה יכולים להיות גארדים ופורוורדים מהירים ובנוסף ביג-מן – אבל אלה יכולים להיות קלעי חוץ. יש הרבה מאוד עגה חדשה סביב הנושא ובסוף משהו ייתפוס.
מדברים על זה שאיסור ההנד-צ'ק השפיע, ברור שהשתכללות יכולת הקליעה מהשלוש השפיעה (היא הייתה משפיעה גם אם לא היו אוסרים על ההנד-צ'ק) ולדעתי גם הניתוחים הסטטיסטיים השפיעו – הרבה יותר קל לבנות שיטת משחק סביב שחקנים בגובה 2 מטר מאשר לחפש את הכישרון הלא ייאמן הבא בגובה 2.15.
כתבה מעניינת שקראתי לאחרונה דיברה על זה שמי שאחראי להכל – זה הבולס של הניינטיז (שוב פעם הם?). פיל ג'קסון צוטט שם כמישהו שטען "עליתי על משהו" כשהוא בנה קבוצה מ-4 שחקנים שיכולים לעשות סוויצ'ים בשמירה על כל עמדה מ1 עד 4 (ג'ורדן, פיפן, רודמן, הרפר). הם שיחקו בהרכב סמול בול ששילב פנימה את קר או את קוקוץ' לפי הצורך יותר דקות ממה שהווריירס הפעילו את "חמישיית המוות" שלהם בתקופה שלפני דוראנט. הוא התייחס לזה שצריך להביא סנטר גדול כדי לטפל בסנטרים הכבדים של אותה תקופה (בואכה לוק לונגלי) וגארד קטן יותר כדי לשמור על קווין ג'ונסון (הכתבה לא מסבירה איך סטיב קר בחירה הגיונית לתפקיד).
אני חושב שנמשיך לראות את הקבוצות האלו ללא עמדות מסורתיות עוד הרבה זמן. יוסטון כזו בצורה מוגזמת אבל גם אוקלהומה שמשחקים מולם הם בעיקרון קבוצת סמול בול. בוסטון מריצים חמישייה של קמבה ווקר ו-4 שחקנים שאף אחד מהם לא היה מתויג כיותר מסמול פורוורד לפני 20 שנה… אבל לדעתי נמשיך לראות גם קבוצות עם עמדות מסורתיות מצליחות… יהיה מעניין.
TheGreatWall
28 אוג 2020 12:57:14בדיוק כמו שציינת לגבי המשחק בעבר, אני חושב שזו אכן המגמה השלטת היום בכדורסל. נכון שתמיד יש יוצאים מהכלל – גם היום וגם בעבר – אבל באופן כללי זה הכיוון שאליו המשחק הולך. אולי משום שהוא חדש אז הוא גם תופס את העין כל כך.
יש לך קישור לכתבה? נשמע מעניין
Jonathan
28 אוג 2020 16:39:55אני לא יודע לגבי מגמה. הלייקרס מועמדים חזקים לאליפות והם לא סמול בול. גם הראפטורס לא היו סמול בול. זה לא מופרך לחשוב על תסריט שבו ניקולה יוקיץ' או ג'ואל אמביד מקבלים חיזוק רציני (או הופכים למספר 2) וזוכים באליפות כסנטרים דומיננטיים.
הנה הכתבה:
https://readjack.wordpress.com/2016/05/15/dub-bulls-how-the-1996-bulls-led-the-small-ball-revolution-by-going-big/
לא זוכר אם הם ציינו שם אבל אני משער שהאפקטיביות של התקפת המשולש גם נתנה יתרון לשחקנים זריזים שיכולים להתארגן מהר סביב מי שמחזיק באותו הרגע בכדור.
עידו גילרי
28 אוג 2020 08:27:25העלת הרבה נקודות נכונות בעיקר בנוגע לשימוש לא מושכל בנתונים ומעבר למה שנקרא כדורסל נטול עמדות.
מה שכן קצת הלכתי לאיבוד ולא הבנתי מה המסר? כאילו הנקודה המרכזית שניסית להגיד?
TheGreatWall
28 אוג 2020 12:59:01אין נקודה מרכזית או פואנטה לפוסט הזה. כנראה הייתי צריך לבנות את זה בצורה אחרת, אבל הכוונה הייתה באמת פשוט לשפוך על הכתב כל מיני מחשבות ונקודות שעלו לי לראש, לאו דווקא נכונות, לאו דווקא מעניינות, לאו דווקא קשורות.
בעיקר כדי לנצל את הבמה ולעורר מחשבות ודיונים אצל אחרים
עידו גילרי
28 אוג 2020 13:35:27סבבה.
חשבתי שאני מפספס איזשהו קו מנחה.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
28 אוג 2020 09:16:21פוסט ממש מעולה, מעין מעורב מחשבות מעניינות שכזה, תודה רבה מתן.
.
לוקה – נשמע לי שכל התשובות נכונות, כלומר:
.
עדיין קיימת הטיה להערכת חסר של שחקנים אירופאים בליגה, אמנם הרבה פחות מהעבר, אבל עדיין קיימת. ונראה לי נכון שהיא קיימת פחות בחלק מהמועדונים, אולי עקב ההיסטוריה שלהם עם שחקנים אירופאים (לספרס ולדאלאס, למשל, יש ניסיון חיובי יחסית אז אולי אצלם היא פחות חזקה).
בנוסף, אני מקשר את זה לעניין הסופרסטארים והשווקים האטרקטיביים – נראה לי ששחקנים אמריקאים "מועדים יותר" להעדיף שווקים מסוימים בין אם משיקולים משפחתיים (שם גדלו) ובין אם משיקולים של אטרקטיביות (שם חלמו לגור), בעוד שעבור האירופאים אין זיקה משפחתית, וכמעט הערים יחסית גדולות ומפנקות. לשחקן אמריקאי בכלל, ואולי לשחקן שחור בפרט, יותר קשה לעבור נניח מניו יורק לדאלאס, מאשר לשחקן מלטביה, ולעומת זאת יש לו תמריץ גבוה יותר לעבור מטקסס, למשל, לקליפורניה. אם אכן כך, משוואת הסיכוי/סיכון בכל הקשור לשחקנים אירופאים משתנה בין המועדונים השונים ומשפיעה על החלטותיהם לגייס/לא לגייס שחקן אירופאי.
בנוגע ללוקה ספציפית – אני חושב שאחד ההבדלים בינו לבין שאר האירופאים הצעירים שצויינו הוא בהישגיו באירופה (ריאל + הנבחרת), שהצביעו עליו כחריג גם יחסית לאירופאים צעירים אחרים – בנדר, וגם אבדיה, לא עשו באירופה מה שלוקה עשה.
.
בנוגע לסטטיסטיקות:
.
מסכים לגמרי שהליגה מקדשת סטטיסטיקות, ושלעתים הן מנותקות מהקשר – גם בגלל השינויים באופי המשחק (קצב, שלשות, שיטת משחק כמו שציינת, וכו') שגורמים לכך שחלק מהשיאים נשברים חדשות לבקרים באופן שלא תמיד מעיד על ייחודיות השחקן או ההישג, וגם בגלל שחלק מהשיאים בעצם נובעים מרזולוצית יתר של הקטגוריות המתרבות – "פעם ראשונה ששחקן מתחת לגיל 21 קולע מעל 32 נקודות בפחות מ-28 דקות, עם מעל 5 אסיסטים". זה נראה לי עניין שיווקי שמטרתו לייצר דרמה מכמעט כלום ואולי גורם לתופעה שציינת של סטטיסטיקות "נטולות פרשנות".
אני חושב שהאופן הנכון הוא לזהות כל מיני ממצאים סטטיסטיים מעניינים, ואז לנסות למצוא האם הם מתקיימים בהיקף רחב (אצל אותו שחקן בהרבה משחקים או אצל שחקנים נוספים ברחבי הליגה). אם כן – יתכן ש"עלינו כאן על משהו", ואז שווה להעמיק ולנסות לפרש את הנתונים, כשלפעמים נמצא פרשנות רלבנטית ולפעמים לא, וזה גם בסדר. אם הם לא מתקיימים בהיקף משמעותי – סביר להניח שמדובר באנקדוטה בלבד, כמו למשל משחק הטריפל דאבל ללא נקודות של דריימונד, שאולי הצביע על כך שדריימונד תורם בהרבה היבטים שאינם קשורים לנקודות, אבל האמת היא שידענו את זה גם לפני הטריפל דאבל הזה.
אני חושב שהלקחים מהעניין הזה הם – א. לנסות ולפרש נתונים ולא להסתפק ב"השלכתם לחלל האוויר", כמו שציינת, אבל גם לא להפחית בערכה של פרשנות שאינה מבוססת נתונים מתוך מחשבה שיתכן שטרם בנינו מודל שיאפשר למדוד אותה סטטיסטית, ולכן העדר הגיבוי שלה בנתונים אמנם משאיר אותה "בלתי מוכחת" אבל לא בהכרח מעיד על כך שהיא שגויה. כלומר נכון שבחלק מהמקרים הסטטיסטיקה יכולה ללמד את האשך דבר או שניים, אך גם ההפך נכון, ולעתים האשך יקדים את נחיל המשוואות המספריות הרודף אחריו.
.
בנוגע למאמנים – מסכים לגמרי שהערכתם קשה יותר מזו של השחקנים. אני חושב שאנחנו שופטים בעיקר על פי "איך שהקבוצה משחקת", וגם על סמך התאמות בזמן משחק, אבל החלק הניהולי באמת נעלם מעינינו. בנוגע למנהלים זה עוד יותר גרוע – ולמעט מבחן התוצאה ("בנדר? חחחח") אין לנו מושג ירוק מה הם באמת עושים וקשה מאד לשפוט אותם, לפחות עד שהם מפרסמים את הספר.
.
בנוגע לתנאי המשחק – נקודה יפה. תמיד חשבתי את זה בכדורגל (לעבור מ-11 ל-10 שחקנים, למשל), אבל יתכן שיש טעם לעשות זאת גם בכדורסל. לא יודע אם הייתי משנה את גובה הסלים דווקא, נשמע לי קשה להתרגל לגובה אחר ('ריי אלן, שחקן העבר המפורסם, אושפז הלילה בבית חולים עקב התקף חרדה קשה לאחר ששמע על הגבהת הסלים בליגה', כך על פי דווח של ESPN), אבל הגדלת מידות, בעיקר בצדדים, יכולה להיות מעניינת, והשחקנים לא יצטרכו לדאוג להימנע מלדרוך על הקו בזריקות שלוש מהפינה.
.
ושוב תודה רבה.
TheGreatWall
28 אוג 2020 13:03:49תודה רבה על התגובה, מסכים עם כל מה שכתבת!
Yinon Yavor
29 אוג 2020 09:15:34יופי של תגובה.
בכל זאת – אם למצוא נקודה שלא כתבת עליה – דווקא רוביו דומה יותר ללוקה מבחינת ההייפ וההישגים באירופה. זה שונה מאחרים כמו דני.
בנוסף בנוגע לרוביו – אני זוכר שהיה סביבו מירמור וחוסר רצון להגיע למינסוטה שבחרה אותו. נכון שזה די חריג לארופאי, וגם בסוף הוא לא מימש את האיום, אבל זה די הזכיר לי פרוספקטים אמריקאיים מפורסמים עם גישה דומה
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
29 אוג 2020 10:03:50מסכים לגמרי
Jonathan
28 אוג 2020 09:52:25אגב, לגבי הטיעון:
"בעידן בו כל שחקן מטביע וקלעים לא גדולים מפציצים סמוך לקו מחצית המגרש, אני חושב שכדאי לבחון ברצינות את הצורך בהגבהת הסלים ובהרחבת גבולות המגרש."
הוא חמק ממני כי הוא היה מתחת לתמונה.
קשה לי לקבל את הטיעון הזה. שחקנים עמלו במשך שנים כדי לשכלל את הקליעה שלהם ואת האתלטיות שלהם. הם אתלטים כי הם חיים במשטר אימונים ותזונה קפדני מגיל מאוד צעיר. הם כן קלעים גדולים – פשוט כי פעם לא התאמנו ככה.
לא צריך לשנות את מבנה המגרש כי בNBA שכל מיני בומרים מתגעגעים אליו לא פיתחו או לא יישמו את שיטות האימון כהלכה. זה המשחק היום, הוא הכי מרגש, חכם ומגוון שהוא היה אי פעם. כששומעים את שאקיל מסביר איך הוא היה עוצר את סטף קרי (באלימות) אתה מבין עד כמה המשחק היום השתכלל.
TheGreatWall
28 אוג 2020 13:06:45אני מסכים, ולא טענתי את ההיפך, אבל כמו ששיטות האימון והמודעות של השחקנים התקדמו, כך גם לדעתי כדאי לחשוב על התנאים האחרים.
אם נגיע למצב שבו שחקנים מטביעים מקו העונשין כדרך קבע והתקפות לא עוברות את ה-7 שניות כי שחקנים מיירטים מרחוק מיד לאחר שהם חוצים את החצי, המשחק להרגשתי ייפגע.
אבל שוב, זה על סמך תחושות בטן לא מבוססות ויכול מאוד להיות שאני כותב שטויות…
Jonathan
28 אוג 2020 16:21:25מסכים עם זה שיותר מידי "יעילות" יכולה להפוך ענף למשעמם. טניס גברים למשל – עם התחזקות יכולת החבטה ועם המעבר למחבטים מחומרים מרוכבים הפך לטניס של לנצח משחקים בחבטת פתיחה עם פחות זינוקים והצלות מלהיבות באיזור הרשת.
טניס נשים שיש בו קצת פחות עוצמת חבטה (וקצת לא PC אבל החצאיות הקצרות גם עושות את שלהן) הפך למושך תשומת הלב המשמעותי בענף. אני תמיד חשבתי שזה ספורט משעמם.
אני אוהב הטבעות ושלשות מדהימות ואת הובלת הכדור של הרכזים היום. בעיני כדורסל רק נהיה עם יותר עומק בשנים האחרונות ואין שום דבר שאני מתגעגע אליו מהכדורסל הישן (התחלתי לעקוב בתחילת התשעים).
זה כמובן יכול להשתנות אם שחקנים למשל לא יוכלו יותר להפסיד והמשחק יעבור פשוט לקרב קליעות מהחצי. אנחנו עדיין לא שם, כרגע החצי פשוט הפך לאופציה.
Jonathan
28 אוג 2020 16:41:31*לא יוכלו יותר להחטיא
רועי ויינברג
28 אוג 2020 11:16:31כמה נקודות מעניינות, מסכים איתך בקשר לזה שבוקס-סקור בסיסי לא מציג את התמונה המלאה
thog
28 אוג 2020 13:15:13בתור אחד שלא ממש עוקב אחרי ההייפ או ההופכי שיש לשחקנים בקרב התקשורת והאוהדים אני לא בטוח שיש משמעות בכלל ליחס זה לגבי הצלחה או אי הצלחה של שחקן בליגה. כל כך הרבה מההצלחה של שחקנים בליגה נופל על דברים שאי אפשר לצפות מראש(פציעות, הקבוצה שנפלת אליה, ההתאמה לקבוצה, היכולת להסתגל לחיי הליגה וכל מיני תכונות אופי שונות וכו' וכו') כך שכמעט כל טענה שתציף לפני עשויה בכל נקודה על הרצף בין בול ללגמרי לא רלוונטית.
מנחם לס
28 אוג 2020 18:38:03אני מקווה שהצלחתו של לוקה תעזור לדני אבדיה. בעבר שחקן אירופאי היה צריך – קודם כל – להוכיח שיש לו בכלל מקום ב-NBA. היום שחקן לבן אירופאי גבוה, שבא עם הישגים לגיטימיים, יתקבל בכבוד, אם לא 'יתרון', הווה אומר יתנו לו יותר זמן להסתגל, ולא יאמרו מיד כמו פעם "הוא לא מתאים".
בקשר להגבהת הסל וגודל המגרש, מדברים על זסה כבר משנות ה-80.
IT AIN'T GONNA HAPPEN
תודה על טור טוב מאד
one
28 אוג 2020 22:10:38מעניין שלמרות התגובות האינטליגנטיות שלפני לא מתיחסים לנקודה , אולי החשובה ביותר בנושא ההתפתחויות במשחק. מדובר בנושא המשחק הקבוצתי מול משחק הכוכבים.. או ההירו בול בצורתו הקיצונית. זה נושא ישן שעולה כל הזמן בהשוואות בין המשחק האירופאי – המתיימר להיות קבוצתי יותר מול הנבא המסורתי המכתיר את ביצועי היחיד או הכוכב… תפנו דרך.. אני כבר אעשה את השאר.. מבחינה הסטורית גם ההגנה האיזורית נכנסה לדיון כיוון שהיא נותנת סוג של דאבל אפ חלקי בהתאם לתנועת הכדור והשחקנים ודורשת תיאום קבוצתי . בשנים האחרונות נושא (הקבוצתי מול האישי) ירד מהדיון בגלל התנועה לכייון השלשות ש"הרסו" את המשחק היפה (לטענת רבים שגם אני מסכים איתה) וירידת קליעות המיד רנג והפכתן לברירה אחרונה לפני תום שעון. לצערי ההשפעה של האמריקניזציה על הכדורסל האירופי גורמת שאפילו הליגה הישראלית נראית בחלק גדול של הזמן כסלאו מושן של נבא. אתם מבינים שאני כמובן חסיד גדול של המשחק הקבוצתי גם בגלל היופי אבל בעיקר כי הוא מכניס למשחק אלמנט של הפתעה… הקבוצה האיטית ונטולת הכוכבים יכולה באמצעותו להתגבר על כוכב בודד.. אם ישחקו בחוכמה על חולשות היריב והחוזקה של עצמם. הפכתי לאוהד של גולדן גייט כיוון שבמשחק שלהם היו אלמנטים קבוצתיים יותר מכל קבוצה אחרת בנבא ובתוספת ברק אישי של סטף כמובן שתענוג לצפות בו ושאר הכוכבים. גם הם נטו לחזור ברגעי הלחץ להירו בול .. דבר הנסלח במשחקי פלייאוף. התחזית האישית שלי שהקבוצות הנועזות שילכו על מגוון של שחקנים עם ספקטרום רחב (כלומר קולעים.. אתלטיים שומרים וארוכים) אבל בפירוש לא כוכבים.. עם דגש על משחק קבוצתי קיצוני (במובן שהשחקן הבודד מוותר על יוקרה מול הצלחת הקבוצה – מה שמצריך פיתוח קריטריונים סטטיסטיים למשחק קבוצתי בגלל השכר והמדידה). הצלחה של גישה כזו.. שקיוויתי שהצלחת גולדן תוביל אליה תחזיר את היופי למשחק. התבדתי… כנראה בגלל מהפכת 3 הנקודות שהוסיפה יעילות ובצידה כיעור (לטעמי כמובן..). והחלום המיקצועי האמיתי שלי – חזרת המידרנג – אם הג'מפ הקלאסי מחצי מרחק (להלן ג'ורדן) יעלה לאיזור ה 55 – 60% הוא יגבר על המדד היעילות של השלשה , אין סיבה שלא אם ממוצע העונשין מאותו מרחק הוא כ 80%. בקיצור… יהיה מעניין… ומקווה שגם יפה… תגובות?
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
28 אוג 2020 22:27:20למה שאתה מחפש קוראים סאן אנטוניו ספרס – מיד ריינג'? – צ'ק, משחק קבוצתי? – צ'ק, חבורת נגרים אלמונים שמתקשים משלוש? – צ'ק, אסופת בחירות נמוכות? – צ'ק. מה שכן, אליפות לא נראה בקרוב. תחשוב, תחליט, תעדכן.
Jonathan
29 אוג 2020 00:07:50לגמרי סן אנטוניו… אם מיד ריימג' היה עושה את העבודה אז היינו מדברים על ג'ורדן, קובי ודמאר דרוזן 🤣
אבל ONE לא חייבים "הירו בסקטבול" כדי להשיג אליפויות בימינו. עם כל הכוכבים הגדולים ג"ס אהובתי באמת הייתה קודם כל קבוצתית. כך גם טורונטו. שלוש האליפויות של לברון הגיעו עם קבוצות גלקטיקוס (לכל הפחות על הנייר במקרה של קליבלנד). גם סן אנטוניו ודאלאס.
גם אם לוקה מתחיל לככב בגמרים בשנים הקרובות הכדורסל הקבוצתי ימשיך להיות אופציה.
ועם כבר להתגעגע לכדורסל הקבוצתי – אז ג'ורדן? זה הכי הירו בסקטבול ופולחן אישיות שיש. זה הבנאדם שבגללו מישהו שאמר ש"קבוצות לוקחות אליפויות" מוצג כאיש הרע.
Berch
28 אוג 2020 23:34:38אם כבר הזכרת סטטיסטיקה אז אני החי ברצ'יק הראשון בהיסטוריה שגר ברחוב מצודת בית"ר בתל אביב.
ובינתיים אני ממש טוב בזה
🙂
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
29 אוג 2020 10:06:54:-))))
כל מילה.
one
29 אוג 2020 11:39:56מאנו.. מסכים איתך .. סאן אנטניו ממש מתאימה להגדרה… האליפות האחרונה שלהם נגד לברון הייתה בפירוש עבודה קבוצתית כיוון שנפלו כמעט בכל פרמטר מול מיאמי וכוכביה. ברור שהצלחת פופוביץ כמאמן היא שהוא מבין יותר מכולם (למעט גולדן גייט אולי) את חשיבות המשחק הקבוצתי ולכן מצליח בדומה לגולדן להוציא מסכום שחקניו הרבה יותר מאשר הכשרונות האישיים. לגבי המידרנג רציתי להוסיף שהכוכבים של השנים האחרונות פשוט עושים את ה50.. 60% מהטווח החל מטוני פרקר שזה היה הלחם והחמאה שלו… המשך בכריס פול וגמור בקאויי לאונרד. זו אגב הסיבה שאני חושב שלסטף נשאר במחסנית נשק נוסף שכמעט לא הפעיל אותו. לשחקן שמעל 90% מהקו יש אפשרות לעצור הרבה פעמים באמצע ולעלות לג'מפ קל כמעט ללא הפרעה .. ראה כל השמות שהזכרתי. סטף פשוט מעדיף לקלוע ממרחק..(השואו…) או להכנס לסל.. אבל הפציעות והגיל יראו לו שכריס פול וקאויי מבינים מה הם עושים. כל השאר זה עבודה קשה. אגב יש לי עוד הצעה מעניינת שתראה אולי טיפשית.. אין ספק שאחוזי המיד רנג יעלו משמעותית אם הזריקה תהיה ללא קפיצה (ג'מפשוט) לא כל שחקן יציב ומסונכרן באויר (ראו אחוזי העונשין הגבוהים בהרבה מג'מפ.. ולמה לא זורקים ג'מפ בעונשין?.. תחשבו על זה.. הרגליים יציבות.. לכל היותר מתלווה קפיצה קטנה אחרי(!) הזריקה. איך מאנו היה זורק משלוש? לא ג'מפשוט אלא בעמידה! . המצחיק שסרטים ישנים מהנבא של שנות החמישים מראים את הזריקה הזו לעיתים קרובות. הג'וקר של דנוור משתמש בה לעיתים קרובות… (ראיתם אי פעם את ג'וקוביץ מבצע ג'מפ שוט?… )
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
29 אוג 2020 17:09:07מסכים לגמרי – בעיני גולדן סטייט של קר היא ענף של המשחק הקבוצתי של הספרס, פשוט עם יותר כשרון בכלל, והוספת השלשות בפרט. במובן זה אהבתי יותר את הלוחמים של 15 ו-16, מאשר את הקבוצה עם דוראנט שהייתה פחות הרמונית בעיני. שירה בתנועה.
one
29 אוג 2020 11:49:13רציתי רק להוסיף לג'ונתן שאני מסכים איתו כמעט בכל. את ג'ורדן ראיתי שנים רבות במציאות (זה אגב המקור לשם שבחרתי… אחד (one) שהיה שם…) , אבל זה סיפור אחר כמובן.. השואו.. האתלטיות המופלאה.. ביצי הענק.. הויניריות.. אבל כדורסל?.. איך דטרויט המשעממת הכניסה לו?. משחק קבוצתי וללכת על החוזקות שלך(במקרה זה חוזקות…). יש יופי גם בביצועים של הירו.. אבל מי שרוצה לנצח בכלים פשוטים שיוסיף את האלמנט הקבוצתי וישתדרג ב 20.. 39 % להערכתי. אגב דוגמא טובה מימים אלה היא טורונטו שאחרי עזיבת הכוכב מראה עדיין ניצוצות של אלופה. ועוד לא התחלנו לזבר על הגנה קבוצתית.. שזה ממש העתיד. דוגמא?.. איך עוצרים את הmvp המכהן?.. תבדקו איך שיתקו אותו ואת הקבוצה בכל המשלקים שהפסידו…
Zvika Bar-Lev
30 אוג 2020 01:36:45שמעו – כוכבי על, כמו פטרוביץ וקוקוץ', ברור שאנחנו באירופה ידענו כמה הם גדולים, ולא היה לנו ספק כמה הם יצליחו גם בNBA, ובסוף תכלס זה גם קרה, ומשני המקרים הללו לא באמת מובן איך מישהו בNBA היה סקפטי.
לעומת זאת בכל מקרה אחר, אלו שגוייסו לפני שעשו משהו באירופה (דירק ויאניס) – רק ניתן להגיד שבNBA עשו עבודה מקצועית – זיהו כשרון עצום וגייסו אותו ישר לליגה.
ותכלס זה גם נכון ללוקה, שבגגלל שכבר גם הפנומן הזה בגילו הצעיר הספיק להשיג דברים עצומים בכדורסל מקצועני באירופה – הוא נבחר מספר 3 בדראפט ולט 9 כמו דירק או 15 כמו יאניס.
one
30 אוג 2020 23:27:25למרות שהתרחקנו מהכתבה , ..אז הסיכוי שמישהו קורא אותנו נמוך… מאנו ! . גם אני אהבתי את גולדן של 15 16 יותר. ההגדרה שלך נכונה – שירה בתנועה.. גם לסאן אנטוניו היו קבוצות כאלה אפילו ברגעים הגדולים של השלישיה הרגשת יד של מנהל (פופ) כמו מנצח.. אלה רגעים נדירים בכדורסל בו הקבוצה נופלת מזו שממול ומנצחת בזכות הקבוצתיות (והברקות של כוכבים בינוניים ) דוגמא אחרת – זו הייתה ההרגשה באליפות של דאלס.. כל רגע שאלת .. נו מתי לברון וווייד יתחילו לקלוע.. אבל זה לא בא..
לצערי.. זה לא עתיד מיידי.. הכיוון הכללי הוא הירו בול..ומטר הכוכבים (נופלים?) רק מרחיק את הקבוצתיות.