כיף להתרחץ בסאות' ביץ'

(אפילו ש-'בירת כדורסל' זמנית, כפי שתקראו למטה)

קשה קצת לראות את אולם מיאמי היט מחוף 'סאות' ביץ' למרות שהמרחק הוא רק כמה קילומטרים של מפרץ. ישנה עוד בעייה: החוף פונה מזרחה, והאולם מערבה ממני. אבל העיקר היא ההרגשה, קומראד. ההרגשה שאני נמצא על אדמת כדורסל קדושה. אני נשאר כאן עם גיילי שלי (אשה שאני אוהב כבר 40 שנה, ועתה אפילו יותר כי סוף-סוף היא הפסיקה לנדנד לי כמו רבים באתר על הלייקרס, קבוצה שאני מאמין שאתפגר ואהפוך לעפר ואפר לפני שהיא תראה אליפות) למשחק נגד הבולס ביום שלישי בערב. לברון ג'יימס נגד דרק רוז. זה לא פחות ולא יותר מפרנק סינטרה נגד ביל קרוסבי. זוהר ארגוב נגד אייל גולן על אותה במה. קלינט איסטווד נגד ג'ון וויין בקרב אקדחים ב-'אוקיי קוראל' (לדעתי ג'ון וויין מנצח. מי אם לא הוא 'הקאובוי הגדול מכולם'?).

אני לא יודע אם זאת העונה, או 'האתר החדש' שגורם לי התרגשות כזאת לפני פתיחת עונה, התרגשות שלא הרגשתי כבר מזמן לפני פתיחת הליגה. אני יודע שזה מוזר ואולי טיפונת חולני שאדם בגיל 76 מתרגש מפתיחת עונת כדורסל, משחק שהוא לא לא פחות ולא יותר מלהכניס חתיכת עור מעוגל ישר אל פי הטבעת (ו-א.ב יכול לקפוץ לי אם הוא שונא את "פי הטבעת"), אבל עובדה. אז אולי אני קצת דפוק בראש, אבל אני מעדיף לחשוש שמיאמי לא יזכו העונה באליפות, מאשר לחשוש מהתקרשות עורקים או אולצהיימר.

אני בטוח שהרבה מהגולשים חושבים שאולי אני עדיין לא בשלבי אלצהיימר, אבל בשלב של דימנשייה אני בטוח כבר נמצא כשאני מרגיש (וכותב זאת באותיות שחורות כאן) שהאליפות השלישית של מיאמי תהיה אפילו קלה יותר משתי הראשונות. העונה תסתיים כך:

מזרח: 1. היט, 2. בולס, 3. נטס, 4. פייסרס, 5. ניקס, 6. ויזרדס, 7. פיסטונס, 8. קאבס, 9. האוקס, 10. רפטורס, 11. בובקאטס, 12. סלטיקס, 13. באקס, 14. מג'יק, 15. סיקסרס.

גמר המזרח: מיאמי על הבולס בששה משחקים.

מערב:  1. קליפרס, 2. ת'אנדר, 3. רוקטס, 4. ספארס, 5. ווריורס, 6. גריזליס, 7. לייקרס, 8. וולבס, 9. מבריקס, 10. נאגטס, 12. פליקנס, 13. קינגס, 14. סאנס, 15. ג'אז.

גמר מערב: רוקטס על הת'אנדר ב-6 משחקים.

גמר ה-NBA: מיאמי על הרוקטס בחמישה משחקים.

אני מודה שאני לא אוהב את לברון ג'יימס כפי שפעם אהבתי את הגבורים האמיתיים שלי, ג'ון הבליצ'ק מהסלטיקס של שנות ה-60, וולט פרייזר מהניקס של שנות ה-70, לארי בירד של שנות ה-80, מייקל ג'ורדן של שנות ה-90, ודוויין ווייד של שנות ה-2,000. הגיבור הגדול של 5 השנים האחרונות הוא לא אחר מלברון ג'יימס, אבל משום מה אף פעם לא התחברתי אליו. הוא לא טיפוס כמו קובי שאתה יכול לשנוא ולהעריץ באותו זמן. יש בו משהו זר שקשה להסבירו. הייתי מת שדוויין, קובי, או קווין דוראנט יהיו שכני. לברון? הייתי מעדיף שיגור בעיר אחרת. אולי הוא דוחה ומגעיל במידה מסויימת, אבל…

LEBRON RULES

 ולא יעזור שום דבר!

לא משנה כיצד תסתכל על זה; לא משנה כמה חסרונות תמצא בו. הבנזונה המכוער הזה הפך לשליט היחיד בכל הליגה. הוא הטוב ביותר, והוא-הוא הגורם הראשי שבגללו

MIAMI RULES

 ולא יעזור שום דבר!

לא נעים לשמוע? לכו להתלונן לאדם סילבר – עוד יהודי, מה לעשות – שישלוט בליגה מה-1 לפברואר, ויהיה זה שיתן למיאמי את גביע המנצחת. לא משנה שהוא מכוער יותר מהאוארד קוסל, דיק ויטאל, דה-גול, או מרסין גורטאט. הוא הקומיסיונר הבא שיתן את הגביע השלישי ברציפות למיאמי, ונדמה לי האחרון ברציפות. מיאמי תמשיך להיות בין הטובות בליגה כל זמן שפט ריילי הוא הבוס, ואריק ספואלטרה המאמן, אבל הרצף יישבר אחרי "3", ואז תוך שלוש-ארבע שנים תבוא אליפות נוספת, אם כי שליטה כמו הפעם כבר לא תהיה. אבל מה יש לנו לדאוג לעונה הבאה? ישנן לנו מספיק בעיות עם העונה הזאת.

אז יש כל מיני בעיות עם LUXURY TAX. האליגארך הרוסי פרוקורוב – ושותפו בבעלות הנטס דימיטרי רזומוב, עוד RUSSIAN MAFIA GUY, וגם את זה שמעתם כאן לראשונה שלפרוקורוב ישנו שותף בפשע המבוצע בנטס –  ישלמו 87 מיליון קנס על ה-189 מיליון משכורות העונה (הניקס 123 מיליון, מיאמי 103, הבולס 90, הלייקרס 87, והקליפרס 78 סוגרים את רשימת 'שוברי הסף'); ישנן בעיות עם בעלות הקינגס וכל הסיפור עם סיאטל, והבעייה הגדולה של פציעות בגלל עומס משחקים גדול מדי. אבל הבעייה הגדולה ביותר בליגה היא כיצד להשתלט ולגבור על לברון.  הצרה לשונאים היא שאין דרך. רק פציעה תשכיב אותו ואת מיאמי היט. תשנא אותו, תתעב אותו, תיגעל ממנו – אבל HE RULES, ואני מציע לכל השונאים להתרגל לרעיון ולנסות להינות מהעונה הבאה כמה שאפשר עם ידע מחלט שניכתב כבר בשמיים שההיט הולכת על אליפות שלישית, למרות ה-35 הפרש שחטפה שלשום מהנטס.

הצרוף של לברון לדוויין ווייד וכריס בוש לא היה הראשון. אבל בגלל שהיה "הצרוף המגה גדול" הראשון, כל הליגה חטפה עצבים.  הלוקאאוט של 2011 הביא את ההסכם הקיבוצי ושיתוף רווחים (REVENUE SHARING), והורדת סך השכר לשחקנים. ב-LONG RUN זה ישפיע ואולי לא תהיה יותר שושלת כמו מיאמי היט, אבל – שוב – מדובר כאן על העתיד. בגיל 76 אתה לא מדבר על העתיד. אתה מדבר על היום. אני מתעורר בבוקר והדבר הראשון שאני עושה אחרי שאני קם זה לנשוף על המראה ולראות אם יש אדים. בסופרמרקט אני כבר לא קונה בננות ירוקות. העתיד הוא כאן, היום, בסאות'-ביץ'. האפקט של ה-CBA הוא עניין של העתיד. הוא עדיין לא משפיע על עונת 2013-14 שאחריה המבול.

הבעיות לא הסתיימו לחלוטין. הסתכלו על 6 הקבוצות היחידות השוברות את סף המשכורת. מי הן? הן באות מניו-יורק, לוס אנג'לס, ושיקגו – לפי הסדר שלוש הערים הגדולות ביותר בארה"ב. רק מיאמי אינה גדולה עד כדי כך בתושבים, אך במיאמי, מיאמי ביץ', ופאלם ביץ'  גרים יותר ביליונרים מכל עיר אחרת בארה"ב מלבד ניו יורק ולוס אנג'לס. אז ניתן להחשיבה כ-MAJOR MARKET. לשש הקבוצות האלה ששברו את סף המשכורת  ישנם 27 אול-סטארים (מהם לפחות 8 להיכל התהילה), חמישה מהששה (הששי קווין דוראנט) שעלו בחמישייה של משחקי האולימפיאדה ב-2012, ו-9 מ-10 ה-MVP האחרונים. אז מי שמצפה ל-"שוויון" יכול לחכות עוד קצת. מיאמי היא היחידה שלא תיענש בגדול כמו שש האחרות כי פט ריילי בגאוניותו הצליח לתחמל כל מיני "BARGAINS", ודילים עם שחקנים. אבל מייק אריסון יודע שכל שבירת הסף מעתה והלאה פעלה לו פי שניים וחצי מהשבירה, כי הוא שבר את הסף בשלוש העונות האחרונות ברציפות. ב-2014-15 מייק אריסון ישלם $2.50 על כל דולאר שישבור את הסף. לכן החלטתי שמיאמי תישבר זמנית אחרי העונה הזאת, אבל, 'עלי פאט – מאט'! מי שם זין על 2014-15? אנחנו מדברים 2013-14 קומראד, והעונה אנחנו השליטים הבלעדיים.

מה שקרה לניקס עם ג'רמי לין, ולאוקלהומה סיטי עם ג'יימס הארדן הם הסימנים הראשונים שעם השנים השיטה תעבוד. גם הניקס וגם הת'אנדר ויתרו על שני כוכבים – במקרה של הארדן כוכב-על – בגלל הסרוב להיכנס ל-LUXURY TAX רציני ביותר. אני לא יודע את מי מיאמי תאבד בעונה הבאה בגלל זה, אבל היא תתרסק זמנית. הכוכבת העתידית נראית לי יוסטון. היא היום מה שמיאמי היתה לפני ארבע שנים. יש לה שני סופר-סטארים מהרמה הגבוהה ביותר (הרווארד והארדן), ושחקנים ברמת אול-סטאר כפרסונס צ'אנדלר וג'רמי לין. מאד דומה ללברון ודוויין, ואז כריס בוש והשאר. יש להם בעל קבוצה – לסלי אלכסנדר – ביליונר כמעט ברמה של מייק אריסון ממיאמי, המוכן לפתוח את כיסו. לא רק זאת, אבל יוסטון היא גם העיר הרביעית בגודלה בארה"ב (חמישית פילדלפיה, ששית  פיניקס, שביעית סן אנטוניו).

הלייקרס? היא אולי תחזור לטופ 5-6 תוך כמה שנים, הרבה בגלל חוזה הטלויזיה שלהם עם ה-3 ביליון דולאר ל-20 שנה שחתמו. אבל ככל שזה ייקח יותר זמן, כן תיקטן ההילה שלהם, ואנשים ישכחו שפעם לוס אנג'לס וכדורסל היו סיננומות. לא מאמינים? תראו מה קרה ל-UCLA, פעם המכה של כדורסל המכללות, והיום – למעשה כבר כמה שנים טובות – היא מחטטת באשפתות. יכול להיות שהקש האחרון של הלייקרס הוא קובי, וכשהוא יפרוש, הלוס אנג'לס לייקרס תהפוך למין מינסוטה לייקרס, סליחה, מינסוטה טימברוולבס. אפילו אני לא הייתי רוצה שזה יקרה כי ה-NBA צריכה לייקרס חזקה. בינתיים הגורל קובע אחרת, מה לעשות.

אז חברים יקרים, גולשים שאת כולם אני אוהב ללא יוצא מין הכלל, היכונו. מחרתיים העסק מתחיל, ואני אהיה באולם שם גם העונה תסתיים עם נתינת הגביע למיסטר מייק אריסון, דובר העברית.