דירוג המאמנים בפלייאוף עד כה / חיים

אחרי השיוט של העונה הסדירה הגיע הפלייאוף, ובו תפקיד המאמן נהיה משמעותי הרבה יותר, בעיקר סביב היכולת שלו להתמודד עם היריבה ולהתאים את סגנון המשחק לפי הצורך. אני אדרג כאן את 16 המאמנים שהגיעו לפלייאוף לפי מידת ההצלחה שלהם לפי דעתי, ואתם מוזמנים לקיים דיון על הבחירות שלי ולהציע בחירות שלכם.
הדירוג הזה מתייחס לפלייאוף בלבד, ולכן יהיו גם הבדלים משמעותיים ביחס לדירוגי עונה סדירה או משהו כזה. ייתכן שהדירוג הזה יהפוך למעין דירוג עוצמה ויפורסם פעמים נוספות במהלך הפלייאוף.

16: ברט בראון – פילדלפיה.

נתחיל מזה שהוא כבר פוטר. בעונה שעברה הייתה התלבטות אם להשאיר אותו אחרי הפסד במשחק 7 של הסיבוב השני, ואמנם הסגל קצת נחלש, אבל אף קבוצה שניסתה לראות את עצמה בתור קונטנדרית לא תקבל סוויפ בסיבוב הראשון. בראון ניסה לשנת הרכבים במקרים מסוימים, אבל זה היה מעט מדי, והוא הצליח בכל משחק לשחוק יותר מדי את אמביד לפני דקות ההכרעה.

15: נייט מקמילן – אינדיאנה.

זאת הפעם השנייה ברציפות שהפייסרס חוטפים סוויפ בסיבוב הראשון בגלל התקפה לא מספיק טובה, למרות שהפעם יש לפייסרס שלושה שחקנים יוצרים ברמה גבוהה, לעומת אפס בעונה שעברה. בכל אחד מהמשחקים היריבה הייתה זו שהתעלתה בשלבים המכריעים, וגם זה משהו שעובר אצל מאמן שאולי יוצר רוטציות לא נכונות.

14: מייק מאלון – דנבר.

המקרה היחיד שבו הקבוצה הפייבוריטית נמצאת כרגע בפיגור, והגורם המרכזי הוא ההגנה המזעזעת של הנאגטס. חומר השחקנים ההגנתי לא מדהים, אבל היה למאלון מספיק זמן בועה לחפש את הכלים לא לספוג 124 ומעלה כל משחק. גם בצד ההתקפי הנאגטס מצליחים פחות מאשר בעונה הסדירה, והם תלויים יותר מדי בהתפוצצויות של ג'מאל מארי.

13: מייק בודנהולזר – מילווקי.

מאמן העונה היוצא ממשיך לדבוק בתזה האומרת לא לעות התאמות ולקוות שהכל יסתדר, וזה עלה לו בהפסד לאורלנדו. הוא לא מצליח למצוא את הדרך לאפשר לשחקניו לבלוט, ויש סיכוי לא מבוטל שלולא יכולת נפלאה של יאניס, שמצליח לעשות 30 ו-15 בכל משחק, זה היה נגמר עם הפתעה לזכות המג'יק.

12: דוק ריברס – קליפרס.

עוד מאמן שהקבוצה שלו נמצאת במצב בסדר, אבל פחות מהציפיות. ריברס ניסה לעשות שינויים בחמישיות ובהרכבים במהלך המשחקים, אבל משאיר פעם אחר פעם את רג'י ג'קסון לשמור על דונצ'יץ', וזה מסתיים לרוב כואב מבחינת הקליפרס. בזמן שקוואי קולע 30 למשחק בלי ששמים לב, ריברס מצליח להעלים חלק ניכר מהאחרים.

11: ז'אק ווהאן – ברוקלין.

עשה כל מה שהוא יכול עם קבוצה מוגבלת ולא מספיק טובה, אבל לחובתו נציין את ההגנה הרעה במיוחד של הקבוצה, למרות יריבה שעיקר כוחה בהגנה. גם כאן, מקבל ווהאן מקום מכובד, אבל הוא נאלץ להסתפק במבט קרוב מבחוץ על הטופ 10.

10: טרי סטוטס – פורטלנד.

למשחק הראשון הגיע סטוטס עם תכנית הגנתית שהפתיעה את כולם והותירה את הלייקרס על 93 נקודות בלבד, אבל נדמה שמדובר היה בהצלחה חד-פעמית, והכישרון ההתקפי שלו חוטף תבוסה מההגנה של הלייקרס, מה שנובע מהשיטה ההתקפית המרובעת שלו.

9: פרנק ווגל – לייקרס.

קשה להצביע על שיטה התקפית מתוחכמת של ווגל, אבל הוא הפך סדרה שחשבנו שתהיה של התקפות לכזו שבה ההגנה שלו שולטת ביד רמה. הוא אפילו הצליח לגרום ללברון לעשות הגנה לאורך רוב הזמן, והתוצאה כרגע נראית מספיק טוב.

8: מייק ד'אנטוני – יוסטון.

תכנית המשחק ההגנתית עבדה טוב, בעיקר במשחקים הראשונים, וגם השלכת השלשות עובדת באחוזים לא רעים, אבל כרגע נראה שידו של הבא ברשימה על העליונה בנושא ההתאמות הנדרשות, ולפעמים ד'אנטוני שוכח שצרך גם לעשות התאמות לפעמים בכדורסל.

7: בילי דונובן – אוקלהומה.

פתח את הסדרה רע, והיה לו חלק משמעותי בהפסד השני, אבל ניהול המשחק של דונובן ב-2 המשחקים האחרונים השתפר משמעותית. הרכב הסמול-בול שהוא העלה ב-2 המשחקים האחרונים הצליח להביא 2 ניצחונות צמודים ולהשוות את הסדרה, והגארדים כעת מצליחים לבוא לידי ביטוי אחרי פתיחה חלשה.

6: סטיב קליפורד – אורלנדו.

ההגנה של אורלנדו מפתיעה לטובה בפלייאוף, וקליפורד מצליח להביא את ווצ'ביץ' לסדרה יוצאת דופן, שאולי אפילו מאפשרת לו לטעון לתואר הסנטר הטוב בפלייאוף. המג'יק הצליחו לקחת משחק אחד יותר ממה שציפו מהם, והצליחו להיות היריבה הראויה היחידה ל-4 המובילות של המזרח.

5: ניק נרס – טורונטו.

היריבה לא ממש מאיימת, בעיקר לא על ההתקפה, ובכל זאת הצליח מאמן העונה הטרי לגרום לקבוצה שלו לעבוד קשה בהגנה. במשחק היחיד הצמוד הוא הצליח לעשות את ההתאמות ברבע האחרון ולנצח, ובשאר המשחקים הוא הצליח לגרום לזה להיות קל אפילו יותר מהצפוי. הוא גם אחראי על ספסל שקלע 100 נקודות במשחק האחרון.

4: בראד סטיבנס – בוסטון.

סוויפ ראשון בהיסטוריה של הסלטיקס על היריבה המצויה ביותר זה הישג יפה, למרות המצב של היריבה. ההגנה הצליחה להתמודד טוב עם אמביד למרות שלהם יש ת'ייס הלא מספיק פיזי וקאנטר עם ההגנה הבינונית. בצד ההתקפי הצליח סטיבנס לנצל כל מיס-מאצ' שהיה לו, וגם העיר את קמבה מהשנ"צ בו הוא היה שרוי.

3: אריק ספולסטרה – מיאמי.

מהיכולת ההגנתית המצוינת של מיאמי אף אחד לא מופתע, אבל גם ההתקפה הגיעה להישגים נאים מאוד, כאשר ספולסטרה מצליח להביא לידי ביטוי את באטלר שנראה כמו סופרסטאר, דראגיץ' שנראה כמו אולסטאר, וכל היתר גם מוצאים את מקומם, כולל קנדריק נאן שחזר לרוטציה במשחק האחרון, ונתן תרומה טובה יותר מאשר במשחקי הדירוג.

2: קווין סניידר – יוטה.

הקבוצה הפחות טובה על הנייר מובילה בסדרה, וזה עוד בלי שחקן חמישייה חשוב שגמר את העונה, ועוד אחד שנעדר מ-2 המשחקים הראשונים. משחק ההתקפה של יוטה שותף ולא ניכרת שום בעיה בתיאום בין השחקנים, וההגנה הצליחה לנטרל כמעט לחלוטין את דנבר בחצי מהמשחקים.

1: ריק קרלייל – דאלאס.

הסדרה שלו אמנם בשוויון 2, וכנראה שהגורם המרכזי לכך הוא הכוכב ולא המאמן, אבל ריק קרלייל הצליח לבנות הגנה סבירה עם חומר שחקנים לא משכנע הגנתית, בזמן שההתקפה שומרת על היכולת הטובה. קרלייל הצליח להפוך את בובאן לשחקן הגנה טוב (לפחות סטטיסטית) את סת' קרי לשחקן שלא מחטיא ואת טרי בורק לכוכב השלישי של דאלאס, וזה מה שהופך אותו למאמן הטוב ביותר עד כה בפלייאוף.

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. דירוג טוב. אני חושב שנרס, לפחות כרגע, צריך להיות קצת יותר נמוך – הוא עשה סוויפ מול קבוצה מאוד מאוד חלשה, לא כמו דונובן שחזר מ-2-0 או קליפורד שהצליח לגנוב משחק והיה תחרותי גם באחד נוסף נגד קבוצה עדיפה לאין שיעור.

    1. נרס עשה סוויפ על יריבה חלשה הגנתית, אבל לא כל כך רעה התקפית, והוא עשה את זה דרך הגנה שעצרה את הנטס על רייטינג הגנתי מרשים ביותר של 102.8.

  2. אני בדרך כלל מסכים עם חיים מראש. לא הפעם.
    יוטה משחקת את הכדורסל הכי מאומן.
    אחריהם מיאמי. טורונטו.אורלנדו.
    קרלייל רק חמישי. הכל שחקנים למשחק מהיר. כמו בעונה הסדירה.

    1. תודה על הדירוג חיים, נוטה להסכים עם ההערה פה, יוטה מדהימים. מיאמי טורונטו אורלנדו טובות מאד, דנבר לא כל כך גרועים, פשוט יוטה מצוינים. מילווקי בסדר גמור, הם כמו הלייקרס משייטים בהילוך המתאים, ההפסד שלהם לאורלנדו לא אומר הרבה בינתיים, בדומה להפסד של הלייקרס לפורטלנד. הקליפרס עם דוק ריברס נראים קצת מדאיג. בוסטון נראים טוב ונתנו סוויפ לפילי, עם פציעה של הייווארד, קשה לצפות ליותר לדעתי. הנטס היו מאומנים היטב, הפיקו את המקסימום למרות הסוויפ (חמישיה שניה). אינדי, לא נורא, זה בערך מה שהם יכולים לעשות מול מיאמי, אולי 4-1 היה יותר משקף, בקטנה

    2. תודה גם על המחמאה וגם על התגובה.
      קרלייל הצליח להפוך כל מטאטא לכלי נשק נגד הגנה שדורגה טופ 5 בעונה הסדירה, ובנה הגנה די טובה נגד הקבוצה הכי כישרונית בליגה, לפחות על הנייר.

  3. את המאמנים אפשר וצריך לבחון לפי פרמטרים שונים : פיתוח שחקנים, בניית תלכיד ותכנית אסטרטגית כללית המבליטה את היתרונות ומעלימה יחסית את החסרונות של כל אחד מהשחקנים, בניית תכנית סדרה שעושה את אותו הדבר אך בהתאמה לקבוצה ספציפית ותגובות במהלך הסדרה (בתוך משחק ובין משחקים) למהלכים של המאמן היריב.
    לכן לדעתי
    ז'אק ווהאן ופרנק ווגל ראויים למקומות גבוהים בהרבה. ווגל גם בנה הגנה בקבוצה וגם הצליח לעשות התאמות תוך כדי תנועה מול ההפתעות של פורטלנד. ווהאן הפתיע ממש כאשר העמיד קבוצה מתוך מה שהיה אמור להיות שטיח.
    לעומת זאת בשום מקום וצורה טרי סטוטס לא יכול להיות בעשיריה הראשונה (למעט ההכנות למשחק הראשון וכמה תצוגות בראשית הבועה). הוא לא הגיב (ובודאי לא בזמן) לאף אחד מהמהלכים של ווגל. אותו הדבר לגבי מייק ד'אנטוני שכרגיל הכין תלכיד מעולה אולם בעט בדלי כאשר לא הגיב בזמן אמת.

  4. מצוין.
    לוון מגיעה הנחה, אין לו שחקנים, הוא התמודד מול יריבה מעולה וברוקלין נראתה לפחות בתחילה לא רע.
    עולה למקום 10 אצלי.
    סטוטס שני רק לבראון מהסוף – 15.
    בודנהולצר וריברס מתחלפים (לריברס חומר שחקנים נעלה בהרבה והוא מוציא את המינימום).
    את יוטה ראיתי רק משחק ראשון אז קשה לי לחוות דעה.

  5. לגבי סטוטס – הוא בנה תכנית משחק הגנתית שעבדה למשחק וחצי, ונאלץ להתמודד עם לילארד ומקולום לא לגמרי בריאים, וזה נון לו הנחה מסוימת.

  6. אתה עושה העדפה למאמן שיודע לעשות התאמות לשינויים שנוצרים על מאמן עם שיטה סדורה והתקפה מתוכננת ע"ע הדירוג הגבוה יותר יותר שאתה נותן לדונובןעל פני דאנתוני למרות ששניהם שיויונים כרגע בסדרה 2-2, ע"ע בונדלהוצר.

    למה?

    1. אני מאמין שבפלייאוף יותר חשוב לדעת לשנות, מאשר לבנות תכנית התחלתית.
      לגבי דונובון וד'אנטוני – יש שוויון, אבל ליוסטון יש הארדן בסדרה טבה מאוד, למרות משחק אחד רע.

  7. 1. סניידר
    2. קרלייל
    3. סטיבנס
    4. ספולסטרה
    5. נרס
    6. באד-למה באד כזה נמוך כי נרדם במשחק 1? מסכן, מה קרה תפס תנומה מול המגיק.
    7. לברון
    8. דאנטוני
    9. בילי
    10. ווהן
    11. מקמילן-אין לו באמת שחקנים ברמה (אלא אם כן ברוגדון זה מיצל…)
    12. ריברס
    13. סטוטס
    14. בראון
    15. מאלון-הכשלון של דנבר גדול מידי והכי לא צפוי. הרי מבראון וסטוטס כולם ציפו. ריברבס גם די לא מפתיע…

      1. נכבד אותו במקום 10 את הסטודנט של מנחם.
        אני מבין את באד גם אני נרדם בבאקס מגיק לכן לא ראיתי כמעט כלום מהסידרה אפילו תקציר לא. זה כדור שינה ולא נותן כלום…

        1. מסכים איתך. בהתחלה זה נראה רע, אבל אז הם נכנסו למוד שיוט קליל. ולכן אין מה לשפוט אותו עדיין. בסיבוב הבא נבחן אותו. כנ"ל נרס, אבל טורונטו נראו נהדר מידי, כדי לא להביא לו קרדיט.

  8. כשמייק מלון היה עוזר המאמן , בג"ס , של מרק גקסון השיפור ההגנתי של הקבוצה יוחס, על ידי אוהדים ומדיה, במידה רבה לו. גקסון שנא אותו.

  9. תודה רבה. דירוג לגיטימי סך הכל.
    אני הייתי שם את סניידר ראשון, ואת דאנטוני יותר גבוה. דאנטוני מוציא מהסגל שלו מעל ומעבר(במיוחד ללא ראס), וצריך לזכור שהם מתמודדים גם מול קבוצה נהדרת, ועם מאמן שלא פראייר בכלל. ויוסטון סך הכל נראים טוב, עם שיטה ומאומנת.
    את דוק ריברס הייתי שם 17, פשוט ביזיון מה הוא מוציא מהסגל הזה מול דאלאס, עם כל הכבוד ללוקה.
    וון לא הייתי מדרג, מסכן מה היא אמור לעשות? שיחק עם סגל נוראי מול קבוצה נהדרת, האלופה.
    סטוטס מאכזב ברמות, מאמן ברמה של ריברס, הקבוצה נראית פח אשפה.
    גם מלון נורא בפליאוף הזה, ההגנה שלו נראית כמו כלום ושום דבר, והוא שם מספיק שנים כדי להאשים אותו.
    מקמילן אני מאשים אותו על זה שלא העלה את וורן מהספסל, כל השאר הוא היה בסדר, פשוט הפסיד לקבוצה שיותר טובה ממנו, עמוקה ממנו, ובריאה ממנו.

  10. כ"דרוג" הפוסט הזה ממלא את תפקידו ואני די מסכים איתו. אבל בעתיד נכתוב בוודאי הרבה יותר על כל מאמן. כי לשים את מקמילן 15 כשקבוצתו הופיעה ללא שחקנה המרכזי סבוניס, שינה את כל צורת המשחק של אינדיאנה, ומקמילן שיחק משחק שהוא לא רגיל לו. . איתו – עם סבוניס – העסק הזה היה נגמר 3-4 למיאמי, ומקמילן היה ניבחר די גבוה בשמינייה הראשונה.

    1. יש בזה מן הצדק, אבל כשיש לך את וורן בכושר מצוין, אולדיפו בריא שנכנס סוף סוף לכושר, וברוגדון לא רע בכלל, אתה צריך לייצר הרבה יותר בהתקפה, גם נגד יריבה כמו מיאמי.
      עם סאבוניס בריא זה כנראה היה שונה, אבל גם בלעדיו הפייסרס היו צריכים לתת יותר.

  11. הייתי משנה קצת את הסדר
    1. ספולסטרה
    2. קרלייל
    3. נרס
    4. סניידר
    5. דונובן
    6. ווגל
    7. דאנטוני
    8. סטיבנס
    9. קליפורד
    10. בודנהולצר
    11. מאלון
    12. ווהן
    13. ריברס
    14. מקמילן
    15. סטוטס
    16. בראון

  12. תודה חיים, פוסט מעניין… מסכים עם הדרוגים שלך,
    אולי צריך קידום של דונובן – הוא כן עשה את ההתאמות, ויוסטון משחקת משחק שאף אחד לא ניסה בפלייאוף …

  13. סוגיה מעניינת לבחינה, תודה חיים.
    .
    לדעתי יש קורלציה לא רעה בין הדירוג כאן לבין הישגי הקבוצה. זה לא לגמרי מנותק, כי אם הקבוצה נראית טוב זה גם קשור למאמן, אבל זה גם לא לגמרי מדויק כי חלק מהמאמנים פשוט נהנים מכך שיש להם קבוצות טובות יותר או פצועות פחות.
    .
    מסכים לגמרי שההתאמות במהלך הסדרה הן פרמטר מרכזי להערכת המאמן. בהקשר הזה אני צריך להוריד את הכובע בפני דונובן, שהתעלם לחלוטין מהערכתי לפיה ללכת סמולבול נגד יוסטון זו טעות, ולפחות בינתיים בא על שכרו.

    1. במדגם של ארבעה משחקים יש משמעות מכרעת להצלחת הקבוצה, אבל השתדלתי לא ללכת רק לפי זה. קרלייל דורג ראשון למרות שהסדרה שלו בשוויון 2, והסוויפים הם רק במקומות 3-5. השתדלתי גם לתת לסטיב קליפורד וז'אק ווהאן מקום טוב באמצע, כי הם עשו הכל עם הכלים המועטים שלהם.

  14. אז ככה:
    1. קרלייל לדעתי אובר-רייטד.
    סדרה שהיתה אמורה להיגמר 4-1, תיגמר 4-2, רק בזכות התעלות חד פעמית של HOF ברמה של בירד.
    נכון שלקרליל יש מניות יסוד רבות וחשובות בהתפתחותו של הלוקה, אבל במה זה התבטא בדיוק בניהול המשחק?
    2. ספלטורה אנדרייטד –
    הוא עשה קסמים מכלום. זה לא שאינדי כל כך גרועים כמו שעשה אותם כאלו. למיאמי יש רוסטר צעיר, כך שבשנים הבאות זה רק ישתפר. כל המזרח צריך לרעוד.
    3. ברט בראון – סוף סוף. הפיגוע פוטר. כמה גרוע אפשר להיות כדי להיות מטואטא כשיש לך את שחקן הפנים הטוב בליגה? עם כל הכבוד ההיעדרות של סימונס היא באמת רק תירוץ.
    תמיד אמרו על בראון שהוא למד הכל ממוריהו, אז הגיע הזמן לדבר על המאמן ה- 17
    4. פופ לא ברשימת מאמני הפליאוף. אתם קולטים? הוא לא ברשימה. אולי זה מכיוון שהקבוצה שלו לא בפליאוף.
    בפעם האחרונה שזה קרה באפי היתה הסדרה הגדולה בתבל, פקס היה אמצעי תקשורת ולא שיטת עינויים של משרדי ממשלה, ארצות הברית היתה המעצמה הגדולה ביותר ולא מדינת עולם שלישי עם נשיא פסיכי ומדינת ישראל היתה דמוקרטיה.
    איך זה קרה שהקבוצה הטובה ביותר בספורט המקצועני בדור האחרון, איבדה את עצמה לדעת?
    בזכות המאמן ה"מצויין" שלה, גדול מאמני הליגה, שהצליח להחריב את הפרנצייז' תוך 2 עונות, לעוד הרבה שנים ללא פליאוף.

    1. מה שהחריב את הפרנצ'ייז (נזרום עם ההיסחפות שלך) זה פרישתם של של הביג 3 וההחלטה של קוואי לעזוב לל.א. (דרך טורונטו). וכנראה גם המחיר של העפלה לפלייאוף בכל אחת מ-20 השנים האחרונות, מה שהשאיר את הקבוצה בלי כישרונות-על מהדראפט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט