השטן הלבן: פפה והרוע האולטימטיבי

"אמא'שך זו_ה בת זו_ה, הלוווו!", טל בן חיים כעס באמת ובתמים, עד שהעז ללכלך את הפה בצורה כל-כך לא אופיינית לכדורגלן הישראלי המצוי, את הגידופים הנמרצים הוא הפנה למי שהיא ככל הנראה אחת האמהות השנואות בהיסטוריה החדשה, והכוונה כמובן לאמו של קפלאר לבראן לימה פריירה, הידוע בציבור בשם פפה, פפה מצידו  – שלא התחיל להבין על מה המהומה, קטנות כמו שהעניק לטב"ח הוא מנפיק חמש למחצית בממוצע – השאיר את החלוץ הכחול-לבן לאכול דשא והתקדם משם בראש מורם וחזה מתוח, היה ברור שהוא הבין כי הישראלי השרוע מקלל את משפחתו עד סוף כל הדורות, ובאותה מידה היה ברור שזה מעניין לו את המ'שמו או משהו כזה. הביצועים האלו, ולאו דווקא היכולת על המגרש, הם אלו שמיתגו את פפה כמפלצת כדורגל במובן המילולי של המונח, ואלו גם שסללו את דרכו ללב הקונצנזוס של הברנבאו, שמצידו רואה בפפה – עונה שמינית כשחקן לגיטימי בהרכב הבלאנקוס, עובדה שכמעט לא תאמן ברכבת ההרים ממדריד – שחקן נשמה וסמל של המועדון,

למעשה, כשמשווים את פפה לעמיתו הוותיק לקווי ההגנה סרחיו ראמוס, קשה להבין למה נטפלים לאמא של פפה דווקא: ב487 הופעות קריירה [שכמעט כולה בריאל] קיבל ראמוס מאה וארבעים צהובים, צהוב ל3.4 משחקים, מנגד זכה פפה ל71 צהובים ב285 הופעות, 'רק' צהוב אחד לכל ארבעה משחקים, והצהובים לא מספרים הכל, כי אם נפנה מבט אל הכרטיסים האדומים [6 אדומים  בלבד בכל קריירת הקיקבוקסינג של פפה] נגלה שראמוס הורחק לא פחות משישה עשר פעם, שזה לחלוטין הרבה יותר.

מה כן? פפה מחזיק ביתרון אחד על פני סרחיו ראמוס: תדמית של השחקן המלוכלך באירופה ואחד השנואים ביותר בכדורגל הבינלאומי, את התדמית הזו הוא רכש ביושר בכמה תקריות בולטות שכולן לא קשורות למשחק עצמו, לא עבירות נגד מוביל כדור [אם-כי מקומן לא נפקד בשום אופן] אלא בעיטה, דחיפה, או דריכה-בלי-שום-כוונה על שחקן יריב פשוט כי הוא יריב, סוג של טראש-טוק מתקדם. לפני שנה וחצי הזכיר תומר גנור בווינט כמה מקרים חריגים אפילו ביחס לציפיות מפפה, כמו לדוגמא בעיטה או שתיים בשחקן יריב מחטאפה ששכב על הדשא [פפה, שעד שהורחק הספיק להכות שחקן נוסף, להיכנס בשופט ובכללי לרדת מהפסים לחלוטין הסביר כי היה 'מתוסכל', הוא הושעה לעשרה משחקים]. גם במסגרות אירופיות פפה בא לעבוד, כמו שיעיד האדום שספג מול ליון אחרי שהספיק להכות לפחות שניים משחקניה [גנור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4200319,00.html], פפה עלה שוב לכותרות בעונה הקודמת והקשה שעברה על ריאל, כאשר בעט ביודעין ובמתכוון באלברו ארבלואה חברו לקבוצה, צעד שהתפרש רע במיוחד על רקע העימותים בין מחנה מוריניו והפורטוגזים לקסיאס והגרעין הספרדי.

לפסגות המקצועיות מתעלה פפה כמובן במפגשי הקלאסיקו הגדולים מול ברצלונה, וכאשר הוא מתופקד על הכיסוי של מסי התחושה ביציעים של הבלאוגרנה כי הוא פשוט מנסה להסיר אותו מהמגרש על אלונקה, אף שופט לא יכול לשרוק על כל קטנה שלו – כי הוא לא יוכל להוציא את המשרוקית מהפה, וכך הבלם ממדריד נותן פייט סביר לכריסטיאנו רונאלדו על תואר השחקן השנוא ביותר בקאמפ-נואו, ואם רונאלדו עדיין מקבל ריספקט על הכדורגל הנהדר שלו, הרי היחס לפפה הוא סלידה טהורה, לפחות שניים משש האדומים של פפה הם תוצאות הקלאסיקו, כולל אחד שנוי במחלוקת על דני אלבס התיאטרלי.

קריירת הקציר של פפה קיבלה דחיפה משמעותית בקלאסיקו של ינואר 2012, אז השכיב אלמוני מריאל בשם קרבאליו את מסי על הדשא, והמצלמה הראתה את הבלם ההגון של ריאל דורך על כף ידו של ליאו מסי כאילו זו ממטרה בולטת, השופט ממש לא תכנן לשרוק לעבירה, ובית הדין של הליגה התכנס כדי לזכות-את-הנאשם-מר-שמעון-כסאח מכל אשמה בטענה להעדר כוונת זדון [אפילו לא קרוב לאמת: ניתן לראות בווידאו את פפה מבצע עיקוף צמוד על מסי השרוע, נותן קטנה של ברך לכתף ואז צעד קטנטן ומדוד היישר – כמה מצער – אל כף היד, הכי מלוכלך שיכול להיות].

גם בגיל 30 פפה רחוק מלהיות בלם מושלם, הפציעות החוזרות ונשנות שלו [הסיבה המרכזית לפער המשחקים מול ראמוס] אילצו את ריאל-מדריד להרכיב את רפאל ווראן הצרפתי הצעיר והמבטיח, שמצידו לקח את ההזדמנות בשתי ידיים והיה בורג משמעותי במשחקים מול ברצלונה בעונה הקודמת, המאמן החדש של הבלאנקוס מעניק לו בינתיים את חולצת ההרכב, וקיימים מזה זמן דיווחים כי  עוזר המאמן זידאן לקח את פפה ואופיו הבעייתי תחת חסותו, לצד טענות [שהיו די נכונות בתקופת מוריניו] כי פפה הוא בסך הכל תליין בשירות הקבוצה, חלק מהטקטיקה הפסיכולוגית שלה ונציג נאמן של רוח המועדון. יהיה איך שיהיה, לאוהדי הקבוצה היריבה ולסתם אנשים הגונים פפה עדיין ממלא תפקיד חשוב ואפילו מאוד חשוב: אפשר לרחוש לו שנאה תהומית בלי שום נקיפות מצפון.

הקלאסיקו הראשון לעונה: שבת בשבע בערב, ברצלונה מארחת את ריאל מדריד כשהיא מובילת הטבלה בפער 3