מעבר לשמיים, מעבר לספורט/עידו רבינוביץ

מעבר לשמיים, מעבר לספורט/עידו רבינוביץ

מספר שעות לפני משחק הפליי-אין בין הפורטלנד טרייל בלייזרס לממפיס גריזליס, יוסוף נורקיץ' קיבל את ההודעה שחשש ממנה רבות בחודשים האחרונים: סבתו, חנה, נפטרה ממחלת הקורונה הארורה לאחר מאבק קשוח. הוא שקל לצאת מהבועה לפני מספר ימים כדי לבקר אותה, אין לתאר איך הוא וודאי מרגיש כעת, שלא הספיק לחלוק עמה לפחות פיסה מרגעיה האחרונים בעולם. הוא לא רצה לשחק, הוא היה ברור לגבי זה. אף על פי כן, הסנטר הבוסני עמד לצד חבריו בשוחה, והקדיש את המשחק עבור סבתא שלו. הביג מן שיחק משחק נהדר, קלע 22 נקודות, קטף 21 כדורים חוזרים ומסר שישה אסיסטים, וכמובן שימש כעוגן ההגנתי של הבלייזרס בצבע, שניצחו את המשחק בתוצאה 126:122 לאחר מלחמה מתישה.

ספורט תמיד נחשב לאסקפיזם, הן בעיניי הצופים בו והן בעיניי המשתתפים. כשכל החיים סוערים סביבך, שמתרחשת טרגדיה נוראית, הספורט יהיה שם ויעזור להקהות את הכאב.

היום אחלוק כבוד לכמה מההופעות ההיסטריות, המרגשות, הכואבות והמרשימות ביותר בהיסטוריה של הספורט בעקבות המוות.

16/04/17, בולס – סלטיקס משחק מספר 1, איזיאה ת'ומאס בעקבות מות אחותו:

צ'יינה ת'ומאס הייתה אישה צעירה, בת 22 בלבד, כאשר נהרגה בתאונת דרכים. אחיה הגדול, איזיאה, קיבל את החדשות בתום אימון הצהריים של הסלטיקס ביום שבת, קצת יותר מיממה עד למשחק הפליאוף הראשון שלהם נגד הבולס. עד לשריקת הפתיחה, לא הייתה החלטה חד משמעית שכוכב הסלטיקס ישחק. מצלמות תפסו את חברו לקבוצה, אייברי בראדלי, יושב לצידו בספסל בעת החימום למשחק ומנסה לנחם אותו.

ת'ומאס לבסוף החליט לעלות לפרקט, לתשואות הקהל הביתי, והופיע בגדול. הוא קלע 33 נקודות, מסר 6 אסיסטים וצבר 5 ריבואנדים. לצערו, זה לא הספיק, והבולס ניצחו 106-102. איזיאה לא הצליח לדבר עם התקשורת אחרי המשחק, אבל כל חבריו לקבוצה שיבחו את המעשה האמיץ שעשה, בנוסף לקולות מרחבי הליגה שהביעו את תמיכתם בת'ומאס בעת הקשה הזו.

הסלטיקס הפסידו גם את המשחק השני, פעם שנייה בלבד בהיסטוריה שמקום 8 מנצח את שני המשחקים הראשונים בסדרת פלייאוף מול מוליכת הקונפרנס (הלייקרס ב-1993 נגד הפיניקס סאנס, השמשות ניצחו את שלושת המשחקים הבאים והעפילו לשלב הבא). גם כאן הסלטיקס הצליחו לחזור ונקמו בשוורים עם ארבעה ניצחונות רצופים, עברו את וושיגנטון בשבעה משחקים בדרך להפסד בגמר האזורי ללברון ג'יימס וחבריו מקליבלנד.

דני איינג' לא הראה רחמים לכוכב שלו, והעביר אותו במהירות לקליבלנד קאבלירס בטרייד שכלל את קיירי אירווינג מהצד השני. ת'ומאס כמובן לא היה מרוצה מההחלטה, אבל, איטס א ביזנס, מה אפשר לעשות.

20/12/09, שבוע 15, סינסינטי בנגלס – סן דייגו צ'ארג'רס, צ'אד ג'ונסון בעקבות מות כריס הנרי:

צ'אד "אוצ'וסינקו" ג'ונסון זכור כאחד מהשחקנים הכי אנרגטיים ומהנים שליגת ה-NFL ראתה. תמיד הפציץ בחגיגות הטאצ'דאון המקוריות, תמיד היה שנון כאשר המיקרופון היה מחובר לחולצתו ולקח הכל בקלות.

ב-20 לדצמבר, 2009, הוא תפס מסירה מדויקת מהקוורטרבק שלו, קרסון פאלמר, ולקח אותה עד הסוף, 49 יארד. בדרך כלל, זה הזמן בו ג'ונסון היה חוגג עם ריקוד מתוחכם. לא הפעם.

הוא נחת על ברכיו ביגון, מצביע למעלה לאלוהים. שלושה ימים לפני המשחק, חברו לחוליית התפוסים של סינסי, כריס הנרי, נפטר מפצעיו בעקבות שנפל ממשאית נוסעת. בנתיחה לאחר מותו התגלה כי פגיעות הראש שספג לאורך הקריירה שלו בפוטבול גרמו ל-CTE, וכך הפך, טכנית, לשחקן הפוטבול הפעיל הראשון שנמצאה הטראומה המוחית הזו בראשו, כיוון שניתן לגלות עליה רק באוטופסי.

הבנגלס הפסידו את המשחק הזה, אבל סיימו את העונה במקום הראשון בבית שלהם עם מאזן של 6-10 חיובי, מה שהבטיח להם משחק פלייאוף ביתי. בעונה הבאה הם ניצחו 4 משחקים בלבד והמשיכו את ההתדרדרות שלהם שעדיין מתגלגלת כיום.

11/05/14, משחק מספר 6 בסדרת הסיבוב השני בפלייאוף ה-NHL, מרטין סט. לואי לאחר מות אימו:

"אני יודע…" הוא עצר והשתנק, "אני יודע שאמא שלי הייתה רוצה שאשחק". מרטין הגיע עם קבוצתו למקום המשחק ולאחר שנחת, קיבל את הבשורה שאימו נפטרה. הוא טס בחזרה למונטריאול כדי להיות עם משפחתו, אך שב חזרה לאמריקה כדי לשחק עם חבריו. הריינג'רס היו בפיגור 3-2 בסדרה, מה שאומר ששני המשחקים הבאים היו בשבילם משחקי הדחה, אם בכלל יצליחו לגרור את הפינגווינים למשחק 7. הריינג'רס פיגרו כבר 3-1 בסדרה, אבל הצליחו לנצח את המשחק הקודם כדי לשמור לעצמם עוד סיכוי.

הפינגווינס הם קבוצה מסוכנת, במיוחד בעשור האחרון. אם הם יובילו וישיגו מומנטום, הגברת השמנה תתחמם לשיר עוד לפני המחצית. לא הפעם, סט. לואי לא יאכזב את אמא שלו, לא ביום האם.

דקות לאחר שעלו הקבוצות על הקרח, ס.ט לואי שם את הדיסקית ברשת ונתן לריינג'רס יתרון קריטי עליו הם שמרו עד הסיום. הם הצליחו לנצח גם את משחק 7 של הסדרה, ולאחר מכן, גם את מונטריאול בגמר האזורי עד שלבסוף נכנעו ללוס אנג'לס קינגס בגמר.

23/12/03, שבוע 16, מאנדיי נייט פוטבול, ברט פארב לאחר מות אביו:

ברט פארב היה התגלמות הסטראוטיפ של הגבר המאצ'ו האמריקאי, פרסומת מהלכת לחרישת שדות ולעיסת טבק ושתייה מבקבוק עם שלושה אקסים עליו. לא מצפים מגברים כאלה להיות רגשניים, או חס וחלילה, לבכות.

לכן לברט לא היה ספק שהוא ישחק בכל מצב, הוא שיחק משחק קולג'ים פחות מחודשיים לאחר שהוציאו לו 30(!) סנטימטרים מהמעיים, הוא נעמד אחרי כל מכה. לכן כאשר אביו נפטר, שעות ספורות לפני המשחק של הפאקרס מול הריידרס במוצאי יום שני, פארב שם את החולצה ושם לעצמו מטרה. ומעטים האנשים שיכולים לעצור את מספר 4 שהוא מחליט לעשות משהו, בטוח שלא הריידרס של 2003. הוא שרף אותם כל היום, צבר 399 יארדים באוויר וארבעה טאצ'דאונים בניצחון מוחץ 41-7 לאורזים. הם סיימו את העונה הסדירה ברצף של ארבעה ניצחונות ששם אותם במקום הראשון בבית, מה שהקנה להם ניצחון ביתי מול סיאטל לפני ההפסד לפילדלפיה בסיבוב השני.

12/10/1920, משחק 7 ב-"וורלד סירייס", האינדיאנז בעקבות מותו של ריי צ'פמן.

לפני מאה שנה, מקדמי הבטיחות היו רעועים, בכל ענפי הספורט. קסדות הפוטבול היו דקות וללא מגן פנים, כדורגל שוחק בלי מגנים, ולפעמים, בלי נעליים, והיה לכם מזל למצוא מגרש כדורסל לא משופע.

עם זאת, הספורט שהיה הכי מסוכן בתקופה הזו, זה בייסבול. הכדורים הקשיחים שטסים במהירות היו יכולים לגרום נזק לכל אחד, וזה קרה הרבה. הנזק הכי גדול ומצער נגרם לריי צ'מפן, ששיחק בעמדת ה-"שורט סטופ" במדי הקליבלנד אינדיאנז במשך כל הקריירה שלו. עד שבערב אפל באמצע אוגוסט, הוא נפגע בראשו מפיץ' של קארל מייז, פגיעה כה חזקה שהוא מת ממנה חצי יממה לאחר מכן. הטרגדיה הזו היא המוות היחיד בהיסטוריה שהתרחש על היהלום בכל שנותיו. קארל מייז זכה ב-3 אליפויות עולם לפני התקרית, ועוד אחת אחריה, אבל לעולם לא הצליח להשתחרר מתואר המפוקפק של מי שהרג אדם אחר במגרש הבייסבול.

האינדיאנז, כאובים ממותם של חברם לקבוצה, ידעו מה הם צריכים לעשות. הם התעלו על עצמם במשך כל העונה וזכו באליפות העולם נגד הברוקלין דודג'רס.

מאז, קבוצת הבייסבול של קליבלנד זכתה עוד פעם נוספת באליפות במהלך מאת השנים שחלפו, אבל האליפות לזכרו של ריי, שווה יותר מכל אליפות אחרת.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  2. מנחם לס

    16 אוג 2020 17:51:02

    לכולנו ישנם סיפורים דומים. אבל כשזה קורה לאדם שהוא VIP – כוכב ספורט, כוכב סרטים, מנהיג פוליטי – הדבר מפורסם בכל העולם. לי עצמי יש ספור שעד היום אני ניזכר בו בכאב לא יתואר: באמצע משחק חצי גמר אליפות ה-NCAA בכדורגל ב-1973 נגד אוניברסיטת ספרינגפילד בבוסטון בו הובלנו במחצית 0-1 ניידת משטרה מגיעה אלי והשריף אומר לי להגיע לבולטימור הכי מהר שאני יכול כי אשתי רינה גוססת. טלפון מהיר של השריף הבהיר שב=הטיסה הבאה מבוסטון לבולטימור היא רק עוד 4 שעות. השריף ואני עדינו חשבון שאם אני נוסע ישר לבולטימור עם רק עצירה אחת לדלק אגיע מהר יותר מטיסה בעוד 4 שעות, ואז השכרת מכונית, וכו'. הגעתי לבית החולים. חבר הילדות שלי יצחק יקל ישב וחיכה לי עם חיבוק חזק והוא אומר לי 'איחרת בשעתיים'. רינה ז"ל, אשתי היקרה ואם בנותי, שכבה עם מין חיוך מסויים על פניה. חיוך שסבל נוראי של 2.5 שנים של מחלת סרטן דם מעבר ואיננו. שמתי ראשי על החזה שלה עד ששעה אחרי יצחק הגיע בעדינות ואמר לי שהגיע הזמן לנסוע לדירה (ששכרתי בבולטימור, ובה חיכו לי אמי, ואמה של רינה, ושתי בנותי שישנו ולא ידעו שאמא הלכה לעולמה.
    תודה עידו

  5. צ'יקו

    16 אוג 2020 19:42:45

    פוסט מצויין ומרגש מאוד. נורקיץ היה מכובה לחלוטין במשחק ובהחלט נראה שבור ועם זאת הוא נתן עבודה מצויינת על המגרש.
    .
    מנחם, סיפור קורע לב!

  8. Ljos

    17 אוג 2020 14:22:03

    יש לי בעיה קלה עם זה (עם מה אין לי, לעזאזל. זה כל כך קשה להמשיך את החיים בשקט בלי להתלונן כל הזמן? כן).
    ברמה האישית, כל שחקן שבחר להמשיך לשחק אחרי מוות או אירוע טראומטי שכזה, זו בחירה שלו ורצונו האישי בהתאם לשיקוליו.
    ברמה המערכתית, אני לא יכול עם ההאדרה של המקרים האלו. בסופו של דבר זה יוצר לחץ ותרבות שלא באמת מאפשרת בחירה אחרת (במשחקים חשובים, לפחות) ושם את "הספורט" מעל הכל (לפחות נראה שבמקום אחר, לידה, הליגה הולכת לכיוון הפוך. זה מעודד).
    ברור שזכותו של השחקן להחליט, אבל בשביל שתהיה החלטה אמיתית שלו צריך שהתנאים מסביב יאפשרו. נגיד לדחות את המשחק קצת, או להפסיק להאדיר את הרגעים האלו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט