היד הנעלמה: שחקנים באמת מאבדים את הקליעה שלהם? / רועי ויינברג

ניק אנדרסון היה שחקן חמישייה חשוב באורלנדו מג'יק של שאקיל אוניל ופני הארדוואי, וקלע עונשין סביר. עד המשחק הראשון בגמר של 1995 הוא קלע ב-69.7% מהקו (עונה סדירה ופלייאוף ביחד). באותו משחק ראשון בגמר של 1995 הוא החטיא 4 זריקות עונשין ברציפות, המג'יק הפסידו ב-2 נקודות והפסידו את הגמר בסוויפ.

הקליעה של אנדרסון לא באמת התאוששה מאז. בשאר הקריירה הוא קלע ב-61.1% מהקו, גם כאן בעונה הסדירה והפלייאוף ביחד. הוא לא סבל מפציעה משמעותית ונשאר שחקן חמישייה למשך 5 עונות נוספות אחרי אותו רצף החטאות ידוע מהעונשין, אבל הקליעה שלו צנחה ב-8.6% מהקו.

אנחנו רואים לא מעט שחקנים שמפתחים קליעה בשביל לשרוד באן.בי.איי (לונזו בול וקמבה ווקר דוגמאות מעולות לכך), אבל היום בואו נדבר על הכיוון ההפוך – שחקנים שמאבדים את הקליעה. יש כמה מקרים כאלה בליגה של היום ושווה לבדוק את הסיבות.

גארי האריס הוא אולי המקרה הבולט ביותר של שחקן שאיבד את הקליעה שלו. ב-2017/18 הוא קלע 17.5 נקודות למשחק ב-39.6% מהשלוש, כשהוא קולע ב-40% בשלשות פתוחות או פתוחות לחלוטין מ-5.5 ניסיונות במשחק. בשנתיים האחרונות הקליעה ירדה בהדרגה כשהעונה הוא קולע ב-33.3% מחוץ לקשת ו-31.4% בשלשות פתוחות או פתוחות לחלוטין עם 3.5 כאלה במשחק. מה קרה?

פציעות, והרבה. האריס שיחק פחות מ-60 משחקים בכל אחת מ-2 העונות האחרונות כשהפציעות בפלג הגוף התחתון השפיעו על מכניקת הזריקה ופשוט מנעו מהכדור להכנס. כשהוא הצליח להשאר בריא ראינו שיפור בזריקה – ב-21 המשחקים האחרונים של 2018/19 הוא קלע ב-40.3% מהשלוש (3.4 ניסיונות למשחק) וקלע באחוז סביר בפלייאוף.

זה סימן טוב עבור הנאגטס. אחרי פגרת האול-סטאר השנה הוא קלע ב-57.7% גבוה מאוד מהשלוש, אבל במספר ניסיונות נמוך של 2.6 למשחק ו-10 משחקים. לאורך השנתיים האחרונות האריס התחיל את העונה רע והשתפר בהמשך, מה שיכול להיות סימן חיובי ושלילי כאחד לקראת המשך המשחקים של דנבר – מצד אחד הוא מצליח להגיע טוב לפלייאוף והמנוחה היחסית שלו, בלי פציעה הפעם, יכולה לאפשר לו להגיע עם זריקה טובה יותר. מצד שני תהיה הרבה חלודה להסיר.

סיפור דומה קרה בשנים האחרונות לאריק גורדון. בשנתיים האחרונות הוא קלע ב-36% לא רע מהשלוש עם 8.8 ניסיונות למשחק, אבל השנה זה ירד ל-31.9% כשבדומה להאריס גם הוא החטיא לא מעט זריקות פתוחות. גורדון התחיל רע את העונה, עבר ניתוח בברך שלא הייתה בריאה לחלוטין ובחזרה ממנו נראה כאילו הזריקה חזרה לעצמה, עד שנפצע שוב ולא הצליח למצוא את הזריקה מחדש. הוא עלול לפספס את כל משחקי הדירוג של יוסטון ולחזור מהפציעה לפלייאוף, מה שיכול להשפיע לרעה על הזריקה.

אפשר להבין את זה – ברגע ששריר כלשהו נפצע התנועה עם אותו שריר, במקרה הזה הזריקה, משתנה. זה מושפע גם מפציעות ברגליים, כמו המקרים של האריס וגורדון. השאלה היותר מעניינת במקרה שלנו היא ההשפעה המנטלית על שחקנים שהיו רגילים לקלוע באחוז גבוה מהשלוש ואיבדו את זה.

המחקר הידוע של תומאס גילוביץ', רוברט ואלון ועמוס טברסקי מ-1985 קבע שאין יד חמה בכדורסל. לפי אותו היגיון אין גם יד "קרה" בכדורסל – בדומה לכך שהסיכוי של שחקן ממוצע לא גדל לקלוע אחרי רצף של קליעות, לפי אותו מחקר שהתבסס על זריקות של שחקני כדורסל מהאייטיז, הוא לא קטן. ברמה המתמטית זה כנראה נכון, אבל כדורסל הרבה יותר מורכב מזה.

בחלק השני של אותו מחקר החוקרים בדקו אם יש מתאם סטטיסטי ליכולת הקליעה של 9 שחקנים מפילדלפיה אחרי רצף קליעות או החטאות ומצאו שאין כזה. בחלק הראשון של אותו מחקר הם שאלו מספר אוהדי כדורסל שאלות על קיומה של אותה "יד חמה" ושאלו גם את השחקנים של הסיקסרס. 7 מ-8 שחקנים אמרו שאחרי קליעה של כמה זריקות הם יקחו יותר זריקות ממה שהם היו לוקחים במשחק רגיל וכל המשתתפים הסכימו שהקבוצה צריכה למסור לשחקן שנכנס לאותו zone של קליעה.

בואו נקח את זה לכיוון ההפוך, בהתבסס על אותם ממצאים ותפיסת עולם שעדיין קיימת גם היום (התייחסו לזה במאמר מדעי מ-2018). אם שחקן שקולע כמה זריקות יזרוק יותר ויקבל יותר את הכדור, אז שחקן שמחטיא זריקות לא יקבל אותו, למרות חוסר ההיגיון הסטטיסטי. איבוד הזריקה, אולי מלבד זריקות עונשין בהן הזריקה היא לא חלק מהשטף של המשחק, היא עניין מנטלי – שחקנים מרגישים פחות בנוח לזרוק ומקבלים את הכדור פחות כשהם לא קולעים. זריקה הופכת לפעולה פחות טבעית.

לכן יכול להיות שהפתרון האמיתי למצב שבו שחקנים מאבדים את הקליעה הוא הפתרון של דמיאן לילארד. ב-2015 לילארד נקלע לרצף קליעות רע משלו עם 29.7% מהשלוש בין ינואר למרץ. כשהוא נשאל איך הוא מתכנן לפתור את זה לילארד פשוט אמר ש"אני חייב להמשיך לזרוק את הכדור. זה בערך כל הסיפור". המצב של האריס וגורדון, שני שחקנים משלימים ולא הכוכבים של הקבוצות שלהם, שונה. למרות זאת, הזריקה אולי הלכה לאיבוד, אבל נראה שהם לגמרי יכולים למצוא אותה בחזרה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. תודה רועי, בהחלט מעניין מאוד.
    כילד הייתי בטוח ששחקן שלא יכול להתאמן בגלל פציעה פשוט עומד וזורק וככה הוא חוזר עם קליעה משופרת…
    .
    עומרי כספי דיבר על הנושא המנטלי הזה בפודקאסט שלו והביא כדוגמא את זריקת העונשין המכרעת ואיך להתנתק מהרגש. מרתק

  2. רעיון נחמד אבל אני חושב שקודם צריך לבסס שיש כאן משהו שהינו מחוץ לטווח הוריאבילות הרגיל של קלעים בין תקופות שונות ומהצצה הסתם חבורה של קלעים שעלו לי לראש והגנבתי מבט בשונות באחוזי הקליטה שלהם בין השנים בעליות ובמורדות אני לא רואה כאן משהו שונה

  3. והאבדן קליעה של ניק אנדרסון בעקבות החטאות העונשין הללו הוא מיתוס, והצגת הנתונים שהצגת אותו בעזרתם היא מעוותת.

      1. הסיפור שלך מספר על איך הוא המשיך לשחק אותו הדבר ואחרי ההחטאות הוא איבד את הזריקה ומאז קלע בשמונה אחוזים פחות אבל בכל העונה השלמה אחרי האחוזים שלו מהעונשין היו שישים ותשע אחוז.
        אפשר להכנס לדקויות נוספות מעבר לזה אבל זה לבד מספיק לפרק את הסיפור.

    1. זאת אחת הבעיות הגדולות ביותר של אנשי האנליטיקס (ואני במובן מסוים אחד מהם, למרות שכמובן לא ברמה של ההתעסקות שלהם אלא סתם בהסקת מסקנות גם על בסיס סטטיסטי). כדורסל זה יותר ממספרים

  4. תודה רועי.
    .
    אני חושב שיותר משזה אומר על כדורסל ועל היכולת לקלוע, הדברים שאתה מביא מעידים יותר על הטיות/ עוותי – חשיבה/ ייחוס. זה מזכיר קצת תעתועי ראיה שמראים שני קווים שווים על רקע שונה כך שהאחד נראה גדול יותר מן השני. בסופו של דבר למעט מקרים קיצוניים כמו זה של בן סימונס, כנראה שלפסיכולוגיה אין השפעה רבה על לקיחת זריקות/ או קליעה של אותן הזריקות.

  5. המאמר על היד החמה לא בהכרח קשור לנושא הפוסט-אולי קשר עקיף.
    יהיה מעניין אם יהיה מחקר על הקשר בין פציעות/סוגי פציעות לאיבוד יכולת קליעה. בעיקר מאחר והקליעה נתפשת כמשהו שכל אחד יכול לבצע.
    לגבי אם קיימת יד חמה או לא? אם המחקר אומר שלא, אז לא, כל מי שאומר אחרת, שיבצע מחקר בעצמו.

  6. לא מבין איך אפשר להגדיר ש"אין כזה דבר יד חמה".
    קליעה זה לפני הכל תנועה אינסטינקטיבית, (שרוכשים על ידי אימון). דיי ברור שהבטחון שרצף קליעות מספק תורם לזה שהתנועה תיהיה מדוייקת יותר

    1. זה הרבה יותר מזה.
      קליעה מוצלחת תלויה בביצוע הפעולה בתנועה זורמת.
      שחקן לחוץ יכווץ יותר את השרירים והתנועה של הזריקה אצלו תהיה פחות זורמת ויותר "נתקעת".
      מנגד, שחקן שנמצא ב"זון" נמצא במעין מצד מדיטטיבי שבו הכל מתבצע באופן טבעי וזורם "ללא מאמץ".
      כמובן שבמצב כזה הקליעות תהיינה מוצלחות יותר.

  7. הנחת המוצא היא ששחקני NBA אמורים להיות בעלי מספיק ביטחון בזריקה, כך שהתוצאה הקודמת לא תמנע מהם לקחת את הזריקה.
    יש הבדל משמעותי בין שחקן כמו אנדרו טוני – אחד הנבחנים המרכזיים באותו מחקר – שיודע שהתפקיד שלו הוא לזרוק, והביטחון נשאר באותה רמה תמיד, ואז אין "יד חמה", ובין אדם מן השורה שבחירת הזריקות שלו והביטחון בזריקה מושפעות באופן ישיר מההצלחות הקודמות שלו.

    1. זה אגב משהו שלא התייחסו אליו במחקר כי הנתונים מ-1985: סוג הזריקות או אופי השחקן. אם יעשו את זה עם 50 שחקנים שזורקים בעיקר שלשות יכול להיות שיהיו תוצאות אחרות, כי המדגם של 9 שחקנים וחודש אחד יחסית קטן

  8. לא צריך לבזבז הרבה מילים אם קיים או לא משהו כמו 'יד קרה', אפשר להראות קליפ של סקוטי ווילבקין ממשחק הגמר. 1 מ14 לשלוש, לשחקן שקלע השנה 43 אחוז לשלוש, ביורוליג! The prostitution rests, כמו שאמרה קלי באנדי הגדולה.
    תודה רבה על הטור

  9. פציעות, זקנה ועייפות החומר הם קשר ישיר לירידה באחוזי הקליעה.
    המפתח לשחקנים שקולעים בצורה טובה לבין השאר היא עקביות.
    ראסל ווסטבורק לדוגמא… לא היה מעולם קלעי גדול אבל היו לו עונות סביב ה 85 אחוז מהקו והוא ירד ב 20 אחוז אבסולוטית בתחום. זה מקרה של שחקן שהברגים אצלו רופפים ומלבד הירידה באתלטיות חלק מהירידה נעוצה באלמנטים מנטליים.
    דוויט הווארד שקלע ב 67 אחוז מהקו בעונת הרוקי ירד לאזורים של 49-51 בקריירה
    מספיק להסתכל על האחוזים של קובי בשנים שלאחר קריעת האכילס ופציעת הכתף להבין ששחקן שעבר פציעות כל כך קשות מאבד באופן טיבעי את יכולת הקליעה שלו.
    קובי המשיך לזרוק זריקות שבראש שלו נראו טובות אבל הגוף טען אחרת.

  10. מעניין. נראה לי שאיבדתי את הקליעה שלי בגיל 7.
    אבל זה לא היה מנטאלי, אלא פיזיולוגי. בדיוק התחילו להתרחב לי הכתפיים.
    חבל שלא השקעתי בקריירה עד אז
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט