ביל בראדלי – זוכרים? – מתראיין ל-AARP

הצרה של ביל בראדלי היא שהוא רומנטיקן ושואף לעולם טוב יותר. לא פלא שחברו הטוב הוא אל גור. כל מה שמעניין אותו הוא גורל העניים והמרודים, ולהבטיח שנשאיר עולם טוב יותר לבאים אחרינו. הוא היה מועמד לנשיאות, אבל הוא היה ישר מדי, אידיאליסטי מדי, והבטיח חצי מיליון מורים חדשים לבתי ספר יסודיים בכל ארה"ב. הוא לא ידע לשקר, ו-מה לעשות – גם לא היתה לו את הכריזמה הדרושה.

הוא היום בן 78, ותורם את זמנו לקרן שהוא יצר – https://en.wikipedia.org/wiki/DonorsChoose – ולתכנית רדיו יקרתית, לרצינים ומבינים בלבד. הוא עשה את כספו אחרי ה-NBA והפוליטיקה (גם בזמן הפוליטיקה) בעסקי בנקאות (כמו אביו), וכבר כמה שנים שהוא תורם את זמנו וכספו לקרן שהרים, ולקרנות צדקה אחרים. הוא לא מתראיין, אבל היום גייל מצאה אותו במגזין AARP (AMERICAN ASS. OF RETIRED PEOPLE) וחשבה שאולי זה יעניין אותי.

ביל בראדלי תמיד עניין אותי. הערצתי אותו כסטודנט ושחקן של פרינסטון שלא רחוק היה מלנצח את אליפות ה-NCAA ככוכב יחיד בקבוצה של שחקנים בינוניים שמאמנם, Butch van Breda Kolff (אחרי פרינסטון?…הלייקרס, ותריסר שנות NBA) ידע בדיוק כיצד לארגנם לקבוצה של גאונים במתמטיקה שהופכים את האינטליגנציה שלהם למשחק קבוצתי. עקבתי אחריהם באדיקות ואז הגיעה שנת 1967, אני מסיים לימודי (אבל לא את הדיסרטציה עדיין, שאסיים רק שנתיים אחרי), ואני יוצא עם אשתי רינה ז"ל לחפש משרה.

בשנת 1967 הפכתי ל-ASSISTANT PROFESSOR באונ' אדלפי וב-1970 המדיסון סקוור גארדן והניקס היו כבר ביתי השני. ואיזו בונוס! ביל בראדלי בניקס!!! אף פעם לא אהבתי והערצתי קבוצה כמו את הניקס של אז, של 1967 והשנים שאחרי. היה לה מאמן שדיבר איתי רק יידיש (שפה שאני מבין "7" ומסוגל לדבר "4"), ואני עניתי רבע יידיש והשאר באנגלית. רד הולצמן ידע גם כמה מילים עבריות כי מקורו ממשפחה חרדית. הוא היה המאמן המושלם לקבוצה הקבוצתית, החכמה, והמהנה ביותר לצפייה. הם לקחו אליפויות ב-1970 ו-1973 במשחק – לא יאומן כי יסופר – קבוצתי.

פעם שאלתי את הולצמן מה בדיוק היה סוד הצלחתו כמאמן. הוא סימן לי שאתקרב אלי, ולחש באוזני: "אל תגלה לאף אחד שאני לא כזה מי-יודע-מה מומחה לכדורסל. אבל יש לי שלושה חוקים ששחקני יודעים שמוטב שימלאו או שהם יישבו על הספסל: אחד: לעזור בהגנה ('HELP OUT ON DEFENSE'), שניים: מסור כדור לאדם החופשי בהתקפה ('HIT THE OPEN MAN OF OFFENSE'), ושלוש: 'הבאר של המלון שייך רק לי' (הולצמן היה חובב סקוטש סקוטי SINGLE MALT ידוע).

בקיצור, שחקני הניקס של אז היו המתאימים ביותר למאמן כמו הולצמן. אני לא שמעתי אותו מרים את קולו אפילו פעם אחת, ועדיין כשהוא דיבר – בשקט – כולם הקשיבו. זאת היתה קבוצה מלאה כוכבים – וולט פרייזר, וויליס ריד, ביל בראדלי, דייב דבושר, ג'רי לוקאס, דיק ברנט, אירל מונרו – והיא שיחקה כיחידה מושלמת בה אף שחקן – אף פעם – לא שם לב לנקודות וסטטיסטיקה. יחידה מלוכדת כמו הניקס של השנים ההם לא היתה, ואני לא מאמין שתוכל להיות יותר לעולם בצורה שהכדורסל משוחק היום

. אני שרצתי שם יומם ולילה כי סטודנטים שלי החלו לעשות שם את ה-INTERNSHIP שלהם, ואף פעם – אף פעם! – לא שמעתי ציוץ של מרירות, מריבה, או חילוקי דעות בין השחקנים. רק דיונים שקטים בין חבורת שחקנים שאחד מהם הוא בוגר פרינסטון ואז ה-GRADUATE SCHOOL של אוקספורד על מילגת RHODeS היקרתית (בראדלי) והשני מסוגל לזכור ספר טלפונים שלם (לוקאס).

הגיע הזמן לראיון עם בראדלי. כמעט שכחתי…

AARP: ארה"ב מפורדת כפי שלא היתה אף פעם. האם הספורט יכול ללמד אמריקאים לחיות ולעבוד יחד?

ביל בראדלי: הבסיס של כל ספורט קבוצתי הוא שכולם מתקדמים יחד, או שכל אחד בעצמו מתגמד. בספורט קבוצתי ישנן הרבה מטרות, אבל כיצד שלא תסתכל על זה, ברגע שאתה הופך מילד לנער והלאה, המטרה היא להיות הטוב ביותר שאתה יכול ולנצח. אתה למד מהר מאד שאתה לא יכול להיות הטוב ביותר שאתה יכול לבדך. רק בתוך קבוצה שלכולם מטרה משותפת תוכל להגיע לפוטנציאל שלך. בניקס של שנות ה-70 היינו כמה כוכבים שכל אחד הגיע לעליונות הכדורסל שלו רק תוך משחק קבוצתי. לדוגמא ארל מונרו. הוא היה כוכב אינדיבידואלי בבולטימור בולטס שלא הגיעה לשום מקום. משחקים בהם הוא קלע 30 ו-40 נקודות נשכחו. אבל בניקס הוא היה חלק משלמות קבוצתית והוא הגיע לרמתו הגבוהה ביותר. הסוד הוא לא לעצור בך אלא להשתמש ביכולתך הכי טוב שאפשר שיתחבר למאמץ הקבוצתי. היום לצערי ישנה התפלגות חמורה כאילו לשתי מפלגות ישנן שתי מטרות נפרדות וזה לא נכון. המטרה של כולם היא להפוך את החיים בארה"ב לטובים, בריאים, ומהנים ביותר לכולם. כולם חייבים להבין זאת, וצריך מאמן כמו רד הולצמן – נשיא – שיידע לאחד את כולם למטרה משותפת.

-לאחרונה הניקס נאלצו לבטל – או לדחות – את חגיגות 50 השנה לאליפות הראשונה של הניקס בגלל הפנדמיק COVID 19. כיצד המגיפה משפיעה על החיים וכיצד תהיה השפעתה על חיינו?

-זוהי מגפה מסוכנת ביותר שעדיין אנחנו לא יודעים עליה מספיק. אבל הנה דוגמה מושלמת למה שאני מנסה לומר: במקום שנסתכל על המגפה ישר בעיניים – כמו נניח קושי קבוצתי – ונחליט כיצד ביחד נתגבר על הבעייה, אנחנו חצויים אפילו כאן. לקחו מגפה מסוכנת ביותר והפכו אותה לכלי נשק פוליטי. זה מסוכן, זה עצוב, וזה מחייב מאמן קבוצתי שיידע כיצד להשתמש בגניוס האמריקאי לאחד את העם אחריו למען מטרה משותפת. לצערי זה לא קורה. במקום שיהיה איחוד נגד אוייב מסוכן, הפירוד אפילו מתרחב. ארה"ב לא היתה מגיעה לאן שהגיעה ע"י פירוד אלא ע"י איחוד.

-אנשים עדיין זוכרים את הניקס של 1970 ו-1973. מה היה כל כך מיוחד בקבוצות האלה?

היינו חבורת שחקנים שכולם רצו דבר אחד, ואותו דבר: מה לעשות הכי טוב שכל אחד יכול כדי לתרום לקבוצה? כל שחקן היה לא יותר מיחידה אחת בין 5 שחקנים שמשחקים ברגעים שהם משחקים. אני חייתי עם 15 שחקנים יומם ולילה משך שנים, ואף פעם, בשום מקרה, לא גיליתי כל רצון אישי לסטטיסטיקה או הצלחה אישית, אלא רק רצון אישי לתרום כמה שאפשר לקבוצה. שחקנים היו גאים באסיסט או ריבאונד שעזר לניצחון לא פחות מסל ניצחון בשנייה הראשונה. הפכנו לחברים. אנחנו חברים עד היום. אנחנו נפגשים עד היום. זה דבר יחיד ומיוחד – עד כמה שידוע לי – בכל ה-NBA.

-אתה כתבת בספרך שהכדורסל מציע הזדמנות מיוחדת לפיתוח מוראל גבוה, אחוות אחים, ושוויון גזעי. כיצד זה קורה בספורט או בכדורסל בפרט?

הניקס של אז היא הדוגמא שבעצם היותה כפי שהייתה עונה על שאלתך. משך כל שנותי בניקס אני לא חושב שהמחשבה של 'שחור' – 'לבן' אפילו עלתה לשנייה במוחי. הייתי קבוצה אחת. היינו אחים. התאכזבנו יחד וצהלנו יחד. כולנו חברים עד היום. מגיעים לחתונות של ילדינו ונכדינו. לי לקח שנים לחשוב בכלל שוולטר פרייזר 'היה שחור'. אף פעם לא חשבתי על כך אפילו כי בקבוצה שלנו זה לא היה AN ISSUE בכלל.

ישנם האומרים שבשנות ה-70 היו קבוצות שאם העמדנו 'איש לאיש' נגד הניקס, הרבה היו מוגדרות כחזקות יותר. אז כיצד הניקס הצליחה כל כך?

היינו קבוצה בה לכל אחד היה תפקיד מסויים וכל אחד הצטיין בדבר המיוחד שהוא עשה. קח לדוגמא את ג'ון ג'יאנלי. רק הולצמן אמר לו שעוד יבוא יומו אבל כסנטר צעיר וטירון "כל מה שאני רוצה ממך זה עשר דקות מנוחה לוויליס ריד. לא איכפת לי שתיקח אפס ריבאונד ותקלע אפס נקודות, רק תדאג לדבר אחד: שההפרש בינם לבינינו לא יגדל מ-4 נק' בזמן שאתה על הפארקט. THAT'S ALL. ג'ון לחם כארי שההפרש כשהוא משחק אף פעם לא יהיה לרעתנו יותר מ-4 נקודות. הוא תמיד עשה זאת. מישהו חישב פעם שאיתו במקום ריד היינו 1.2+. זה היה הדבר החשוב ביותר שלו בכדורסל. זה מה שעשה אותו מאושר. ולא תאמין, הוא שרד בגלל העונה ההיא, 1972-3, תריסר שנים בליגה. שחקן אחר שעשה בדיוק מה שקוץ' הולצמן בטיקש ממנו היה פיל ג'קסון. 'רד' אמר לו: תפקידך לעורר מהומות בקבוצה היריבה, גם בהגנה וגם בהתקפה. וזה בדיוק מה שהוא עשה עם זרועותיו שלא ניגמרות. אלה היו שחקנים שעשו מאיתנו כה מיוחדים.

-מה היה תפקידך?

תפקידי היה לנוע ללא כדור ללא הפסק, וכשאני פנוי לקבל כדור ולקבור אותו. לא לחינם קראו לי 'דולאר ביל'…

-אילו היה עליך להגדיר את הניקס של שנותיך בה במילה אחת, מה היתה המילה שהיית בוחר?

-SELFLESSNESS!