"קבוצת החלומות" שלא שמעת עליה

מאת אלכס רבינו

******

המאמר על אוסקר רוברטסון – BIG O הגדול – הביא אותי לסיפור שלא שמעתי עליו, ואני מאמין שרובכם לא שמעתם עליו. מסתבר שהיתה DREAM TEAM לפני זאת של ברצלונה, 1992 עם מייקל, מג'יק, ולארי. חשבתי שהסיפור יעניין את הקוראים. א.ר

*******

כאשר עולה המושג "קבוצת חלומות" The Dream Team , המחשבה המיידית שעולה לראש היא אותה קבוצה מופלאה ששלחה ארה"ב למשחקים האולימפיים בברצלונה בשנת 1992. אבל לא רבים יודעים ש 28 שנים קודם קמה קבוצת החלומות הראשונה. מעטים ידעו על קיומה, כמה משחקים שיחקה ונגד מי. מה היו התוצאות? מי היה הקלע המוביל? כול זאת נותר בגדר תעלומה. הייטיב לתאר זאת אחד משחקני הקבוצה אוסקר רוברטסון:

The Dream Team You've Never Heard of""

החצי הראשון של שנות ה 60 בארה"ב היה מלא באירועים. הנשיא קנדי הציל את ארה"ב ממלחמת עולם בתקרית המפורסמת במפרץ החזירים בקובה. אך "המלחמה הקרה" הייתה עדיין בעיצומה. קנדי נרצח בנובמבר 1963 וסגן הנשיא לינדון ג'ונסון הושבע לנשיא. בתחילת 1964 ניסו ג'ונסון ושר החוץ שלו דין ראסק להפיג את המתיחות הבינגושית. הסטייט דפרטמנט שלח על בסיס קבוע אומנים אמריקאים (בעיקר מוסיקאים) למסעות מעבר למסך הברזל. אז עלה רעיון לשלוח גם קבוצת כדורסלנים למסע משחקים מאחורי מסך הברזל. היה זה בעקבות כשלון נבחרת ארה"ב באליפות העולם שהתקיימה כמה חודשים קודם בברזיל שם הגיעה ארה"ב (וויליס ריד ועוד 11 שחקנים אלמונים)  רק למקום ה 4 אחרי שהפסידה 3 פעמים לרוסיה, יוגוסלביה וברזיל. ארה"ב הייתה חייבת להראות שוב את כוחה כמעצמה השלטת בכדורסל העולמי. בכיר בסטייט דפרטמנט הכיר אישית את המאמן האגדי של הבוסטון סלטיקס רד אורבך. הוא ביקש ממנו להרכיב קבוצה שתצא למסע משחקים מעבר למסך הברזל לרוסיה, יוגוסלביה, פולין ורומניה ועוד 2 משחקים במצרים. אורבך הצליח לגייס רק 8 שחקנים למסע אבל איזה שחקנים !!

ביל ראסל, טומי היינסון, קיי. סי. ג'ונס ובוב קוזי (בוסטון סלטיקס), ג'רי לוקאס ואוסקר רוברטסון (סינסינטי רויאלס), בוב פטיט (סט. לואיס הוקס)  וטום גולה (ניו יורק ניקס). מאמן הקבוצה היה רד אורבך אך מכיוון שהיה עסוק בענייני הדראפט, בשני המשחקים הראשונים אימן את הקבוצה בוב קוזי.

אחרי שהרוסים העיפו מבט בסגל הקבוצה האמריקנית, הם החליטו לבטל את כול המשחקים שתוכננו על אדמת רוסיה. לפני צאתה למסע זומנה הקבוצה לפגישות עם דין ראסק בסטייט דפרטמנט ועם הנשיא ג'ונסון בבית הלבן. בתוכנית המקורית הייתה הקבוצה אמורה לשחק רק 19 משחקים ב 4 שבועות כאשר בין המשחקים העבירו השחקנים קליניקות של כדורסל למקומיים. אבל עקב ההצלחה האדירה נוספו עוד משחקים ובסופו של דבר שוחקו 30 משחקים והמסע הוארך ל 6 שבועות. על רובם לא תמצאו איזכור בשום מקום כי המדיה בארה"ב התעלמה כמעט לגמרי מהמסע. צריך לזכור גם שבשנת 1964 לא היה אינטרנט, ולא רשתות טלוויזיה המתמחות בשידורי ספורט כ ESPN, TNT,FOX SPORTS שלא לדבר על CNN. טומי היינסון שלח מספר כתבות לבוסטון גלוב ואחרי המסע הופיעה כתבה בספורט אילוסטריטד. מלבד זאת אין היום שום תיעוד בווידאו של המשחקים. באף אחד מהמקומות בהם ביקרו לא זכו שחקני הקבוצה לקבלת פנים בשגרירות או קונסוליית ארה"ב.

שני המשחקים הראשונים היו בפולין. האמריקאים ניצחו אותם בהפרשים של 28 ו 20 נקודות. לקראת המשחק השלישי הצטרף רד אורבך לקבוצה בקרקוב. הוא כעס על השחקנים שהם לא לוקחים ברצינות את המשחקים. את שני המשחקים הבאים ניצחה כבר הקבוצה בהפרשים של 44 ו 49 נקודות.

המשחק הראשון נגד מעצמת הכדורסל יוגוסלביה התקיים באוויר הפתוח באצטדיון הכדורגל של זאגרב לעיני 16,000 צופים. לפני המשחק סירבו המארגנים להניף את דגל ארה"ב לצד דגל יוגוסלביה ואף סירבו לנגן את ההמנון של ארה"ב. רד אורבך הוריד את הקבוצה לחדרי ההלבשה והודיע למארגנים שהם לא עולים למגרש. רק אחרי 20 דקות נפתרה הבעיה (בהוראה מגבוה) דגל הפסים והכוכבים הונף וההמנון נוגן. במשחק עצמו הובסה יוגוסלביה ב 32 הפרש ובמשחק שלאחריו ב 52 הפרש (כן כן אותה יוגוסלביה שניצחה את ארה"ב שנה קודם באליפות העולם). אגב, רבים מהמשחקים שוחקו תחת כיפת השמיים באצטדיוני כדורגל. לדברי אוסקר רוברטסון שחקני היריבה היו מאוד פיזיים אך התבססו בעיקר על קליעות מרחוק. לעומתם נבחרת ארה"ב התבססה על משחק מהיר ותרגילי התקפה מורכבים. כמובן שלא היה ליריבות אף שחקן שהיה מסוגל להתמודד עם ביל ראסל בצבע. לשחקנים שנבחרו לקבוצה היה IQ גבוה וכולם הכירו את התרגילים של הסלטיקס שהתבססו על מהירות, הגנה, ריבאונדים והתקפה מאוזנת. 

במסע המשחקים התיידד רוברטסון עם טום היינסון ובוב פטיט שהיו בהתאמה נשיא וסגן נשיא ארגון שחקני ה NBA. בשנת 1965 החליף רוברטסון את היינסון כנשיא ארגון השחקנים תפקיד בו כיהן 9 שנים (1965-1974). אך בעוד שבחו"ל זכו השחקנים השחורים לכבוד מלכים, בקיץ 1964 היו השחורים בארה"ב גזע נחות. תנועת המחאה בהנהגתו של מרטין לותר קינג צברה מומנטום וממש כמו היום, הפגנות מחאה התפשטו בכול ארה"ב. חוק זכויות האזרח של ג'ונסון עשה את דרכו לקונגרס אך הלבנים בדרום ארה"ב לא היו מוכנים לכך שחוקי ההפליה הגזעית שלהם ימחקו. מיד עם חזרת הקבוצה לארה"ב נרצחו 3 פועלים שחורים במיסיסיפי. חוק זכויות האדם חוקק בשנת 1965 אך עדיין יש לבנים שאינם מקבלים חוק זה. זאת אחת הסיבות שמדי כמה שנים פורצות מהומות על רקע גזעי בארה"ב. במדינות רבות בעיקר בדרום עדיין מערימים קשיים על שחורים בבואם לממש את זכותם להצביע.  השחקנים השחורים שהשתתפו במסע התקבלו בכבוד מלכים באירופה אך שחזרו הביתה חוו על בשרם אפליה גזעית ולכן קשה היה להם לקבל את היחס בארצם. יש גם לזכור שרק 40 שחקני כדורסל שחורים שיחקו אז ב   .NBA אך בדבר אחד חל שינוי גדול. בשנות ה – 60 לא היה מקובל שספורטאי ולא חשוב מאיזה ענף יביע את דעתו על הפליה גזעית בפומבי. כיום לא חוששים ספורטאים שחורים להשתתף במחאה ואף לתרום סכומי כסף משמעותיים למען המאבק.  בעבר ספורטאים כמוחמד עלי, ג'ים בראון, ג'ון קרלוס וטומי סמית נודו כיוון שהעזו להביע בפומבי את דעותיהם הפוליטיות. כיום יותר ויותר ספורטאים שחורים (וגם לבנים) מצטרפים למאבק המתנהל ממש בימים אלה.

מאוד קל לקשור בין האווירה  באמצע שנות ה – 60 למה שקורה בימים אלה ברחבי ארה"ב. ימים יגידו אם השינוי יבוא בעתיד הקרוב.