הדלת/דור בלוך

הדרך לגדולה ב-NBA עוברת דרך דלת.

אתה מגיע לליגה, ובהתחלה אתה הופך להיות האלפא דוג של הקבוצה שלך. אז אתה מתדפק על הדלת, אז מה אם אתה האלפא דוג של הקבוצה שלך, יש לפחות עוד 29 כמוך.

אחר כך אתה הופך לאלפא דוג של הליגה, אתה זוכה בתארי MVP של העונה הסדירה, מוביל את הליגה בנקודות ונותן את שלך גם באסיסטים וריבאונדים, אולי אפילו נכנס לחמישייה השנייה של ההגנה. אז הדלת נפתחת עבורך, אבל אתה עדיין לא יכול להיכנס.

כי לפני שתוכל להיכנס לחדר של הגדולים באמת, אתה צריך ללמוד לנצח, ללמוד איך להפוך את חבריך לטובים יותר, איך להרים את הרמה של המשחק שלך מהרמה המאוד גבוהה שבה הוא נמצא בכל מקרה, ברגעים החשובים ביותר. לגבור על הנמסיס שלך. לקחת אליפויות, ברבים.

רק אז אתה יכול לעבור את סף הדלת.

עבורי, הדרך לדרג את השחקנים הגדולים בכל הזמנים, ובכל ענף ספורט אגב, היא לבדוק לא רק האם הוא הצליח לחצות את סף הדלת, אלא איך הוא חצה את סף הדלת, כמה מכשולים עמדו בדרכו, לאחר מכן כמה זמן הוא הצליח לשהות שם, מעבר לסף, ולבסוף כיצד הוא יצא מהחדר, האם הוא עשה זאת בדרכו שלו, עם ראשו מורם בגאווה, או שהוא גורש משם ע"י כוכב גדול יותר.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון נכנסו ביחד לליגה, והפכו מיד לפנים שלה, לשחקנים המובילים של קבוצתם ושל הליגה כולה, הם נכנסו לקבוצות שבמידה רבה כבר היו קבוצות מנצחות ונלחמו אחד בשני על הזכות לעבור את סף הדלת. מצד אחד הם היו שם יחד, בלא הכרעה ברורה לצד כזה או אחר והם נכנסו לשתי קבוצות שהיו קבוצות מנצחות עוד לפניהם. מצד שני הם נלחמו בקבוצות ושחקנים גדולים רבים אחרים בליגה גדושה בכוכבים, ואין ספק שמקומם ברשימת הגדולים ביותר מובטח.

מייקל ג'ורדן ואייזיאה תומאס
מייקל ג'ורדן ואייזיאה תומאס. הגארד מדטרויט עבר את הסף, אבל גורש באלימות על ידי הבחור בצד שמאל.

אח"כ הגיע איזייה ועבר את הסף . הוא לא נבחר ל-MVP, אבל הוא היה השחקן הכי דומיננטי בקבוצה שזכתה בשתי אליפויות רצופות, והוא עשה זאת מול כל הגדולים, הוא ידע, אולי טוב יותר מכל אחד אחר לפניו איך לנצח.

אבל איזייה גורש, באלימות, ע"י השחקן הגדול בתולדות המשחק, שאחרי שנים של דומיננטיות אישית, למד גם הוא את "הסוד", וכשג'ורדן למד איך לנצח הוא לא עבר את סף הדלת, הוא פרץ אותה בסערה, והפך את החדר לביתו, במשך 6 שנים, מחולקות לשתי קדנציות, לא היה ספק לגבי השאלה מי השחקן הדומיננטי בליגה, וכשהוא יצא מהחדר, אף אחד לא דחף אותו החוצה, אף אחד לא גירש אותו, ואף אחד לא החליף אותו, הוא פשוט החליט שהספיק לו.

אף שחקן לא שהה זמן רב כל כך בחדר, אף שחקן לא נכנס אליו בצורה כל כך דומיננטית וחסרת יכולת ערעור, ואף שחקן לא יצא ממנו מבחירתו, עד מספר 23 באדום שחור. הוא גם מנע משחקני NBA גדולים להיכנס לחדר, כן, קארל מלון וג'ון סטוקטון רצו, האקים אולוג'ואן, אולי היה מגיע, לצ'ארלס בארקלי בוודאי היה את הפוטנציאל, אבל כשג'ורדן היה בחדר לאף אחד אחר לא היה מקום בו.

לברון ג'יימס וקובי בראיינט
לברון ג'יימס וקובי בראיינט. השחקנים היחידים שנכנסו לתוך החדר מאז ג'ורדן.

אלן אייברסון פתח את הדלת בפראות רק כדי להתרחק ממנה באותה פראות ממש. שאקיל אוניל התקרב ודנקאן בדרכו השקטה הילך על סף הדלת, אבל רק עוד שני שחקנים נכנסו לתוך החדר מאז ג'ורדן.

הראשון הוא קובי ברייאנט, כן, האליפויות של 2009-2010 העבירו אותו את הסף, והוא הצטרף רשמית לליגה של הגדולים ביותר, אבל אי אפשר ברצינות להשוות אותו לג'ורדן, הוא לא היה שם מספיק זמן והוא לא עשה את זה בצורה סוחפת מספיק.

השני הוא כמובן לברון ג'יימס וזה מביא אותנו לפתיחת עונת 2013-2014.

לברון הוא השחקן הכי דומיננטי בקבוצתו מהרגע שדרך על מגרשי ה-NBA, והוא השחקן הכי דומיננטי בליגה כבר לפחות 5 שנים. אבל רק בשנתיים אולי שלוש האחרונות הוא למד איך לנצח, והדרך שבה הוא הצליח לפתוח את הדלת היא מהדרכים הפחות מרשימות בעיניי בהיסטוריה – ע"י ריסוק הפרנצ'ייז הקודם שלו, וחבירה לכוכב על שהוא אמור לרצות לנצח.

ועם כל זאת, לברון יסיים העונה את עונתו העשירית בליגה ויגיע לסיפו של גיל 30. אם הוא יסיים את העונה הזאת באותה דומיננטות של רוב העונה הקודמת (להוציא סידרת הגמר נגד סן אנטוניו בה לטעמי הוא כמעט עלה לקבוצתו בסדרה לפני שהתעשת), ויקח אליפות שלישית רצופה הוא יהיה בערך במחצית הדרך לכך שיהיה לגיטימי להשוות אותו לשחקן הגדול בכל הזמנים.

לאחר מכן הוא יצטרך לקחת עוד 2-4 אליפויות לפחות, חלקן כאשר הוא לא חלק מהסגל שהוא במובהק הטוב בליגה, בכל אותו זמן הוא יצטרך להיות השחקן הדומיננטי ביותר בליגה ובוודאי בקבוצתו, הוא יצטרך להתעלות ברגעים המכריעים, לקלוע סלי ניצחון בלתי נשכחים ובגדול להראות ווינריות, שתחסל את הדיון בנושא הזה בכל הנוגע אליו, דבר שעדיין לא קרה.

אז כן, גם השנה אחזיק אצבעות נגד לברון ונגד מיאמי. כי אני לא אוהב כוכבים שמחפשים את הדרך הקלה לגדולה, כי אני רוצה שלא יתחיל ויכוח רציני על השאלה מי הוא השחקן הגדול בכל הזמנים וכי בעיניי יש משהו מתאמץ בלברון, הוא לא מנהיג טבעי, זה לא טבעי עבורו לקחת את הזריקה המכריעה או לתת שיחת מוטיבציה לחבריו והשיחות האלה שלו תמיד נראות לי מאולצות.

אבל כל זה לא סותר את העובדה שהמעקב אחרי הסיפור של לברון הוא הנראטיב המרתק ביותר ב-NBA בעשור האחרון, ורק על זה מגיע ללברון קרדיט מאוהביו ומשונאיו כאחד.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 62 תגובות

  1. בשנים 2000-2002 שאקיל אוניל שלט בליגה ביד רמה. שלוש אליפויות, שלוש MVP פלייאוף, MVP עונה רגילה אחד. לכתוב ששאקיל רק התקרב מרמז שכנראה חסרות לך שעות צפייה ב-NBA בתחילת שנות ה-2000

    1. אני אומר את זה שוב, למרות ששאקיל היה פיזי דומיננטי בצורה בלתי רגילה אף אחת משלושת האליפויות האלה לא היו אם לא קובי שלטעמי יש לו 50%, ושאקיל קיבל את הMVP רק בגלל אישיות הרבה יותר דומיננטית.
      ואם יש לך ספק תעבור שוב על כל הסדרות ותקרא מה בדיוק קרה בהם וכמה פעמים שאקיל היה בחוץ בגלל בעית עבירות או האק א שאק.

  2. איכס, לברון, תעשו לי טובה. נשבר לי כבר ה… מלשמוע על השחקן המעצבן הזה. נכון, הוא פנומן פיזי בלתי רגיל, ולפעמים גם מאוד יפה לראות אותו משחק, אז מה? זה יכול להכניס אותו בכלל לאותה כתבה עם ג'ורדן? הרי בלי אותה שלשה מהסרטים של ריי אלן הייתם נקרעים כאן מצחוק כל פעם שהשם לברון היה מוזכר, והוא לנצח היה סמל ללוזריות. בעיני הוא עדיין כזה, שחקן מפונק שלא היה מסוגל להתמודד עם הגדולים ביותר עם הכלים שחולקו לו אז הוא שבר את הכלים וחבר לעוד כוכבים רק כדי לא להיזכר כאותו לוזר שהוא. אגב, אם נסתכל מסביב בליגה, קווין דוראנט לא נופל ממנו, קובי ביום נתון עדיין יכול לחנך אותו ואפילו לדוויין וייד יש לי יותר הערכה (בגלל האופי הלוחמני).

    1. ישראל תעשה טובה הבן אדם עם כבר 4 תארי MVP ו-2 ברציפות בסדרת הגמר. הזלזול שלך הוא פאסה והתאים אולי לפני שנתיים.
      לגבי שאק- אותו דבר היה אפשר לומר על האקים ששלט בליגה בשנתיים שג'ורדן שיחק בייסבול. היה חסר לו משהו כדי להיכנס לתחרות של הגדולים באמת.

  3. יפה מאוד. שמת לב שמאז ג'ורדן כל הכוכבים ש"נכנסו לחדר" כמו שאתה אומר, היו סופר ווילן? גם ג'ורדן גם קובי וגם לברון הם שנואים לא פחות משהם אהובים, טווח הרגשות שהם מצליחים לעורר נמתח על כל הספקטרום. מראה לשינוי בחברה לא פחות מהשינוי בדמות הגיבור.

  4. לברון בהחלט למד איך לנצח!!! כול הזמן מדברים על השלשה של ריי אלן אבל את לברון ברבע הרביעי של אותו משחק מספר 6 אי אפשר היה לעצור… והוא עשה את זה שכול המומנטום נגדו והחברים שלו עם הראש ברצפה, לזה אני קורא גדולה!!!!

  5. ישראל, הרבה מאוד שחקנים טובים לא היו מגיעים לאן שהם היום בלי שחקני משנה. ג'ורדן היה מסיים עם 2 אליפויות לפני הפרישה הראשונה, אלמלא סטיב קר. בטריפיט הראשון של קובי הוא היה הסייד קיק של שאקיל.

    המאמר פנטסטי, אחד הטובים שקראתי באתר, בכנות מוחלטת.

  6. אגב, לא הבהרתי את עצמי, אהבתי מאוד את המאמר, הוא כתוב מצוין ובניית הטיעונים מוצלחת מאוד, אני פשוט לא מסכים לגבי הדייר האחרון ב"חדר". יכולתי גם להוסיף את דעתי שגם שאקיל שם לפחות רגל אחת מעבר לדלת בשנות הדומיננטיות הגדולה שלו בליגה.
    רועי, ההבדל הוא ששחקני המשנה של ג'ורדן היו כולם לפחות רמה מתחתיו (כמו פיפן) או הרבה פחות מזה (כמו פאקסון או סטיב קר או לוק לונגלי) והוא עשה את כל מי שסביבו טוב יותר, מה שלברון היה אומור לעשות בקליבלנד וברח לקבוצה של כוכבי על.
    תיכף הדוק יבוא ויקרא לי שונא מיאמי, מה שאגב לא נכון, בתקופת שאק ודוויין מאוד רציתי שהם יקחו את האליפות ההיא, בגלל שניהם.

    1. לטעמי את השלישיות ג'ורדן-פיפן-רודמן ולברון-וייד-בוש אפשר לראות כמו שוות מבחינת רמות כפי שאתה מציג.
      קליבלנד של לברון נפלה משמעותית עקב ניהול כושל לעומת הצוות של ג'ורדן בבולס ועדיין הוא הגיע איתה לגמר. לא בטוח בכלל ואני מוכן להמר אפילו שג'ורדן לא היה עושה יותר בקליבלנד. כמובן שאין לזה תשובה נכונה.
      מסכים מאד עם הכותב, הדרך אולי לא הייתה יפה, אבל ההשוואה מתחילה להיות במקום.
      ובוא נבדיל בין "להיות בחדר" לבין טענה לגדול מכולם. גם הכותב טוען שאין עדיין מקום להשוואה כזאת כי אין לה בסיס. הוא רק אומר מה שצריך לקרות כדי שיהיה לה בסיס ושתהיה לגיטימית.

  7. מאמר מעולה
    שאק בהחלט היה בחדר. בדומיננטיות ברורה ועוצמתית.
    קובי נכנס בזכות פאו ופיל ג'קסון – הוא בהחלט אינו מסוגל
    להפוך את חבריו לטובים יותר.
    ולברון?
    אני מסכים עם ישראל.
    יש לו עוד הרבה מה להוכיח על מנת להכנס לאותה כתבה
    עם ג'ורדן, מאג'יק ובירד.

  8. לברון הכן השחקן הדומיננטי בליגה מאז ששאק פרש ועדיין אחד משתי השחקנים הטובים בעולם , אבל הוא לא השיג את התארים לבדו הוא נשען על הכוכבים סביבו ועל מאיימי שבנתה סביבו את הצוות המושלם וכל שנה מתווסף עוד וטרן שרוצה לקחת אליפות, לגבי שאומרים שלברון לא לקוח את הזריקות המכריעות הוא לא חייב בשביל להיות הגדול מכולם לכל שחקן יש חבילה אחרת של כלים בשביל לסחוב את הקבוצה שלו לאליפות , מגייק לא היה בדיוק הקלעי האולטימטיבי , לברון מבחינת משחק הוא סגנון מגיק , קובי זה מייקל , דוראנט זה בירד, כל אחד לקח אליפויות בדרכו שלו , יש כל כך הרבה אספקטים שניתן למדוד בהם שחקנים ולמרות זאת אי אפשר לקבוע מי הגדול מכולם , אם מסתכלים על אליפות ווינריות אז ביל ראסל הגדול מכולם 11 אליפויות ב 13 עונות אין מישהו שיתקרב לזה בחיים אפילו מכבי תל אביב בכדורסל ששולטת בליגה לא עשתה את בתור מועדון , לכל תקופה של כוכב יש את המתחרים שלו לא תמיד הם שוים ברמה שלהם , לחלק היו מלחמות קשות (ליקרס/בוסטון) לחלק יותר קלות (שיקאגו /יוטה סיאטל פיניקס) , לסיכום לא ניתן לקבוע מי הטוב בכל הזמנים כל אחד ידבוק בשחקן שלו ובסגנון המשחק שבו הוא אוהב לצפות , אני ממשיך לדבוק במלך שלי קווין דוראנט שלפי דעתי השחקן הכי טוב בעולם ואם סקוט ברוקס יפוטר יהיה גם הטוב בכל הזמנים , מקווה שהשנה ניתן למיאמי בראש

    1. אם דוראנט זה בירד, אז אתה מישהו שלא ראה את בירד משחק…

      נכון לעכשיו, דוראנט זה ג'ורג' גרווין.

      וגם אם עוד יזכה באליפויות כמו שאני מאמין שיזכה – אין לו את הכלים להיות שחקן דומה לבירד.

  9. לא מקבל כמעט שום דבר שנכתב בפוסט הזה.

    דברים שנכתבו כ"עובדות" הם לחלוטין סובייקטיביים במקרה הטוב, ולא נכונים במקרה הרע, והמסקנות שרירותיות ומוטות.

    זה אמנם רק ניחוש, אבל לא אתפלא אם הכותב הוא צעיר, ואפילו צעיר מאד.

    ממש לא בא לי להתווכח, אז לפרוטוקול – זו העמדה שלי לגבי הכתבה.

    1. אם לא בא לך להתווכח אתה לא חייב להביע את דעתך.
      אני חייב להגיד שלרוב אני לא מסכים עם מנחם אבל הפעם אני איתו.
      גם ביקורת צריך לדעת להגיד ועד כמה שאני חושב שהרבה פעמים אתה צודק בביקורת שלך ואני מסכים איתך בהרבה מאוד מדעותיך צריך לדעת איך להגיד אותה. ופה אתה נכשל בצורה טוטאלית ברוב הפעמים שאתה מביע את הביקורת שלך.
      החכמה האמיתית היא לא רק להיות צודק ולהגיד את דעתך אלא להיות צודק ולהגיד את דעתך בצורה שאנשים יבינו יפנימו ואף יסכימו. אחרת מה הטעם בכלל להביע את דעתך? מעין משחק הרמת ידיים אידיוטי של מי קורקטי, קוהרנטי ומתנסח יותר טוב?

      1. לא תמיד מעניינת אותי "החכמה האמיתית".

        לפעמים מה שכתבתי כאן זה כל מה שבא לי לכתוב – וזה מה שאני אעשה.
        מה לעשות – פריווילגיה של "טוקבקיסט".

        מי שלא מתאים לו – שיתעלם.

        לא זכור לי שביקשתי ממישהו הנחיות איך ומה לכתוב…

  10. גיל הכתב לא חשוב. רועי ויינברג בן 14, וכשאני הייתי בן 14 ידעתי על ה-NBA יותר מכל אדם אחר בישראל (שבר שנימשך גם ב-62 נהשנים הבאות!). אבל הוא הרבה יותר מבוגר משאתה חושב,, ונראה לי גם מבין כדורסל יותר ממך.
    הוא לפחות התאמץ וכתב כתבה בהתנדבות. אתה עצלן ואדם רע המבטל אותו, את המאמץ שהשקיע, ואז פותר את עצמך ב-"לא בא לי להתווכח איתו". אז אם "לא בא לך להתווכח איתו" אנא חסוך ממנו את ההעלבות, ומאיתנו את דעתך, אלא אם כן אתה מוכן להסביר את עמדתך בניגוד לדעתו.
    יש לך תענוג מוזר בלבטל אנשים ולפגוע בהם, ואז לברוח.

  11. ולקרוא למה שאני כתבתי "העלבה", זה עלבון לאינטיליגנציה.

    במיוחד בהתחשב במקור ובצורה שהוא מדבר אלי ולאחרים כשמתחשק לו.

    העלבות אישיות זה הסגנון שלך – לא שלי.

    אני מדבר לעניין, זכותי להביע את דעתי, וכל אחד יחליט האם זה שאני לא מעוניין עכשיו להיכנס לוויכוחים אומר עלי משהו רע או משהו טוב.
    (אוקיי – כל אחד חוץ ממך).

    ואם כבר נגעת בזה – בוא וספר לי בן כמה הכתב…

    לא בגלל שזה פוסל מישהו מלכתוב על נבא (זה ההתגוננות האינסטיקטיבית שלך מדברת, זה לא מה שאני טענתי..), אלא בגלל שהדברים שנכתבו בכתבה הספציפית הזו גרמו לי לחשוב שאין סיכוי שמישהו שחווה וראה (לעומת קרא) את רוב הדברים והשחקנים שהוא כתב עליהם כאן, היה אוחז בעמדות ודעות כאלה.

    אז הנה – לא התאים לך שהסתפקתי בלהגיד את דעתי (ולא בהעלבות !), אז אנחנו לאט לאט נגררים לזה שאני כן אתחיל לפתוח את כל מה שלדעתי לא בסדר כאן.
    אתה חושב שזה יהיה יותר נעים לכתב ?
    יצא לך כבר לקרוא דבר או שניים שכתבתי כאן ?
    בסדר – זכותך אם זה מה שאתה רוצה.

    אני עדיין חושב שהדרך שלי היא הדרך העדינה והנכונה, גם אם אני מצהיר שאני חולק על כמעט כל מה שנכתב כאן (כמה נורא מצידי).

    אני בהחלט מוכן להודות בטעות, ומבטיח לא להודות ב"ניצחון", אז אנא ספק את סקרנותי –
    בן כמה הכתב ?

    1. אגב אני מאוד אשמח לשמוע על מה אתה לא מסכים, כמו גם על מה אחרים לא מסכימים הדבר הכי כיף פה באתר מבחינתי, וכמו שמנחם ציין כולנו מתנדבים, הוא הויכוחים שמתנהלים ככה בקרב הקהילה הידענית והמרשימה ביותר בקרב אוהדי הכדורסל בארץ.

      במקרה הטוב אחכים (ובאמת לא ראיתי יותר מ-10 משחקים מלאים של מג'יק או בירד, לא יותר מ-20 משחקים מלאים של איזייה, את עידן ג'ורדן והלאה כבר חוויתי כאוהד בזמן אמת), ובמקרה הלא פחות טוב יתפתח ויכוח מעניין.

      1. אני מקווה שתסלח לי, אבל מנסיון רב גם באתר הזה, וגם באחרים – אני חושב שוויכוחים לגבי גדולה של שחקנים ומקומם בהסטוריה בדרך כלל לא מביאים לשום דבר טוב ורק נגמרים בהתלהטות רוחות, כי מה לעשות – לכל אחד מאיתנו יש את האלילים שלו, וכל אחד בטוח בצדקתו.

        בגלל זה אני בדרך כלל רק נכנס לעובי הקורה בדברים שאני יודע שהם שחור, לבן, ןהגיון בסיסי.

        אז אני מכבד את מה שכתבת, וזה שאני לא מסכים כמעט עם כלום ואין לי כח ורצון להיכנס לכל הסיבות – בהחלט לא אומר שאני יותר צודק ממך.

        זו רק דעתי הכללית, ולפחות בינתיים לפי התגובות, הרבה אנשים חולקים עלי.

    1. דדי בן כמה אתה אם יורשה לי? האם ראית במו עיניך את ג'ורג' גרווין משחק?
      ההערות שלך דרך אגב, גם אם פוגעניות לעיתים והחלטיות על גבול האגרסיביות, לדעתי תורמות מאוד לדיון המתפתח אם לוקחים אותן בדרך הנכונה, ובתור מישהו שחוטא בכתיבה לאתר מדי פעם, עוזרות לי בביקורת העצמית ובהכנסת הנתונים הנכונים.
      הייתי שמח אם היית מנסה לכתוב משהו בעצמך, אם מנחם יסכים לתת לך את הבמה 😉

      1. בן 43 אפלטון.

        ואני אף פעם לא מנסה לפגוע במישהו אישית – אלא אם כן הוא תוקף אותי אישית ולא את העמדות שלי…

  12. דדי כל אחד והחשיבה שלו וכמו שאמרת הסוביקטיביות שלו , אני רואה בדוראנט את בירד ממה שראיתי לא ראיתי עונות שלמות שלו אני רק בן 26 אם זה מדאיג אותך , ראיתי מספיק ואני מבין מספיק בשביל לחוות דעה על שחקן זה או אחר ןכל אחד ומה שהוא חשוב

    1. KD – זה כבר לא עניין של דעה על מי יותר טוב (שזה אכן סובייקטיבי).

      אתה מדבר על המוסר הכי טוב אי פעם בעמדת הפורוורד ומשווה אותו למישהו ממוצע לגמרי גם אם משווים אותו רק לשחקנים בתקופתו.

      שחקן שנודע בלחימה, בנשיכות, ובקשיחות – לעומת שחקן שכולו אלגנטיות.

      זה אפילו לא דומה.

  13. מצד אחד לברון הוא האול אראונד הטוב בכל הזמנים ולדעתי ברשימת הגדולים ביותר, מצד שני כמו שישראל אמר, שריקה לחוץ בשלשה של אלן או מילימטר הצידה והיינו מכפישים את לברון או מדברים על ליגה פתוחה לגמרי כעת.. לא יודע מה לחשוב כבר!

  14. אף אחד לא "חולק" עליך, כי לא הבעת או הצעת כל דיעה. רק ביטלת את דור ב-"דברים שנכתבו כ"עובדות" הם לחלוטין סובייקטיביים במקרה הטוב, ולא נכונים במקרה הרע, והמסקנות שרירותיות ומוטות.", מבלי להסביר מה מוטה, מה לא נכון, ומה שרירותי.
    אתה נהנה כנראה מלהעליב, ולהקטין אחרים, מבלי להסביר למה ואיך, כי אתה תמיד "עייף מלהסביר" או "עצלן מלהסביר".

    ז-א-ת הבעייה שלך, דדי.

    ולכן אני מוצא לנכון להגן על הכותבים המתנדבים באתר.

  15. אהבתי את הסגנון והכתיבה אבל הדימוי והמציאות כפי שאני רוצה אותה פשוט לא התחברו לי.

    לדעתי הדימוי הזה מאלץ את עצמו על המציאות.

    שאק, האקים ודנקן – שחקנים גדולים.

    אייברסון? לא מספיק להיות סקורר כדי להיכנס לליגה שלהם.

    בארקלי, לעומת זאת, לא לקח אליפות אבל הוא שם.

    אז מה זו הדלת הזאת? דומיננטיות רב שנתית? אליפות?
    הדלת בראשו של הכותב (המוכשר) בלבד.

    ולהזכיר את שמו של הבכיין בר-המזל ממיאמי, שזכה בגוף אידיאלי, רוח גבית אידיאלית מהליגה, ולהיות להיות במקום הנכון בזמן הנכון אין שום קשר ולעולם לא יהיה עם הגדולים שרשומים מעלה.

    1. מי היה מאמין שאני פעם ארגיש שאשך הוציא לי את (חלק מ) המילים מהפה…

      אויש, זה אפילו נשמע רע רק לכתוב את זה…

  16. הדלת מורכבת ממספר רב של משתנים בכדי לקבוע מי באמת במועדון של הגדולים או הגדול מכולם , המשתנים לבחינת גדולה של שחקן לפי דעתי :כשרון , צוות מסייע , יריבים, זמן , אליפויות ודומיננטיות בפסגה לאורך שנים , אני טוען שלא הכל תלוי בשחקן הוא צריך להיות בר מזל להיוולד לסיטאוציה הנכונה : קבוצה (גנרל מנגר שיבנה נכון סביבו ) מתחרים (כמה הם חזקים) , לברון נמצא עכשיו בסיטאוציה הנכונה מיאמי (בקליבלנד הוא לא היה) יש לו את פט ריאלי שבונה סביבו צוות מסייע אדיר שלפי מה שידוע לי לא היה לאף קבוצה אלופה , המתחרים שלו לא כאלה קשים כרגע קובי כבר בפיניש ואין סביבו כלום סאן אנטניו נתנה את אקורד הסיום שלה ונתנה ללברון להזיע בשביל זה קליפרס חביבים אך לא יותר מזה יש רק את אוקלהומה ששם דברים צריכים לשהשתנות בשביל להוות איום אמיתי (סקוט ברוקס ) לחזק אץ הספסל ,זמן לברון בדיוק נכנס לחור הזמן של הליגה לעידן של אחרי קובי ודוחפים כל הזמן לזה שיהיה הפנים של הליגה ויהפוך להיות מייקל מבחינת המותג , ללברון כרגע יש את כל התנאים להפוך להיות הגדול מכולם אם דוראנט לא ימנע ממנו את זה … או שבמקרה כזה לברון יעבור לL.A כמו שהוא רגיל לסיטואציה נכונה אחרת

    1. לברון לעולם לא יהיה מה שמייקל היה. אגיד זאת פשוט: מאחר והניקס והסלטיקס היו על הפנים בשנות ה-90, הפכתי להיות מין אוהד של שיקגו במיוחד כששיחקו נגד קבוצות מערביות כי אני לא שונא רק את הלייקרס: אני שונא כל דבר "מערבי". אז עם מייקל הייתי שקט ורגוע כשידעתי שהוא תמיד ימצא דרך לנצחון. עכשיו עם מיאמי, אני אף פעם לא סומך על לברון שהוא יידע כיצד לנצח, כי הוא לא טוב מספיק ולא יודע לנצח כפי שמייקל ידע.

  17. קודם כל תודה לדור על הפוסט אין ספק שפוסט על הגדולים באמת ועל לברון יגרמו להרבה אמוציות א חושב שמספיק טחנו מים על לברון וגם דור ודדי ואשך כולם מסכימים על דבר אחד ללברון תמיד תהיה כוכבית על השושלת שלו ואין מה לעשות בנידון רק זכיה עכשיו רצופה בעוד 6 אליפיות תגרום לוויכוח להעלם. אני מסכים עם דדי שלכל אחד יש את הגיבור שלו אבל אין אחד שלא מסכים שהגדול מכולם הוא מייקל( אני ברמה האישית הרבה יותר אוהב את מ׳גיק)ושוב על לברון תמיד יהיה הויכוח ולכן הוא לא יהיה הגדול מכולם

  18. ברצינות שרובכם לא יודעים על מה אתם מדברים. לברון לא שם? השחקן הכי דומיננטי בליגה מאז מייקל. אז מה אם ריי אלן קלע שלשה שבסוף הובילה לזה שללברון יש עוד אליפות, מה שהוא עשה העונה וגם בפלייאוף זה להראות לכולם שהוא מספר בליגה ואין לי מתחרים. הוא שחקן כמעט מושלם. הצטרף לעוד כוכבים בשביל לקחת אליפויות זה אולי נכון לאליפות הראשונה. מה וויד ובוש עשו בפלייאוף השנה? תעשו לי טובה בחייכם.

  19. משהו לגביי המלכה לה ברון
    ב 3 המשחקים הראשונים בגמר קלע 50 נקודות בלבד ( פחות מדני גרין )
    במשחקים 4 עד 7 הוא ניפק משחקים אדירים
    עובדתית ,לה ברון התחיל לגדל שיער על הביצים מה שהופך אותו לסוג של גבר. הוא קלע 40 אחוז מעבר לקשת בעונה האחרונה.
    בעונות הרגילות הוא שולט ביד רמה.

    לה ברון הגיע בגיל צעיר מאוד לליגה עם לחץ עצום עליו , עם הזמן הוא הולך ומשתפר בצד המנטלי .

    עם זאת ללה ברון יש כמה כתמים בקריירה כמו גם קובי ולא ניתן להזכיר אותם באותה נשימה עם מייקל .
    ג׳ורדן בשיאו היה הדמות המוכרת בעולם , יותר מישו , מייקל היה קונצנזוס כך גם מגי׳ק , כארים ,בירד , אוסקר

    עם כל הכבוד לאליפויות של לה ברון . הוא לא לקח אליפיות דרך בירד, מג׳יק , הבד ביוס המקוריים , בארקלי , מלון וסטוקטון

    סביב לה ברון וקובי תמיד ישארו הוויכוחים בקשר לגדולתם , אין ספק למי הם רוצים להיות דומים . הם לא שם .

    1. מורשת? איזו מורשת? אז לברון יפרוש עם 2 אליפויות, אולי 3, אבל בלי מורשת, בלי שום דבר משמעותי שהוא הביא למשחק, בלי דומיננטיות אמיתית במשחקים חשובים, בלי לקחת פרנצ'ייז שבנוי עליו ולהרים אותו ממאזן שלילי למעמד של אלופה אמיתית. שום דבר ממה שמזכה שחקנים בכרטיס כניסה ל"חדר" המדובר.

      1. המורשת היא שהוא בכלל בדיון הזה…
        אחרת הוא היה מחוץ לעולמים והיה נחשב לאחד הלוזרים הגדולים בהיסטוריה.
        המנטליות שלו הייתה חוזרת להיות בקרשים.

        אני כרגע לא מתעסק בחדרים אבל הבחור זכה ב 4 MVP ו 2 טבעות ו הוא 2 רמות מעל הליגה.
        כנראה שהוא לא ישאר עם 2 טבעות בלבד, וזה ישים אותו מתישהו ב עשירייה הגדולה בכל הזמנים.

      2. אוף. כמה שטויות.
        בלי דומיננטיות אמיתית במשחקים החשובים. רק במשחק 7 של הפיינלס, המשחק החשוב ביותר 37-12-4. ממש נעלם. תסתכל שוב על הסדרה. ועל עוד כמה סדרות פלייאוף שלו. לא שלא היו לו משחקים בהם הוא לא היה טוב, אבל מזה עד להגיד שלא הייתה לו דומיננטיות אמיתית המרחק ענק.
        הוא לקח את קליבלנד שהייתה הפח של הפח לגמר הNBA.
        לא בטוח שזה פחות הצלחה מג'ורדן שלקח את שיקגו ממקום 9 לאליפות ובטח לא קובי שהגיע אחרי עונה בה לייקרס היו מקום 4.

  20. מאמר מעולה! מה שמרתק הוא שעצם הויכוח, היצרים שבדיון והתודעה התחרותית של האנשים כל כך השתנו בעשור וחצי האחרון עקב שינויים תרבותיים קיצוניים, שקשה אפילו להשוות ויכוח כזה לויכוח דומה שהתנהל לפני עשרים שנה. כל הסיפור של לברון היה נראה אחרת במציאות תקשורתית וחברתית של לפני עשרים שנה. מה שבטוח, שאני לא יכול לראות "חדר" בלי האציל! וגם שאק וטימי ראויים לשבת בו. ואני בן 43, ואין לי יכולת להביע דעה אמיתית על שחקנים לפני דור מג'יק-בירד שלא ראיתי בזמן אמת. אבל בלי קשר, תמיד תענוג פה!

  21. ולגבי אייברסון, אני לא יודע באיזה חדר הוא יכול לשבת, אבל אני כל כך אהבתי אותו שמצידי הוא יכול לשבת במרפסת עם הרגליים למעלה, לעשן ג'וינט ולמלמל "we talkin about practice" כל הדרך אל הנצח

  22. גם ג'ורדן צריך לתת לפקסון וקר ושאקיל וקובי צריכים לתת להורי עשירית.
    כפי שכבר כתבו כאן דאנקן נמצא בתוך החדר ורק עכשיו הוא יוצא ממנו לאט לאט. הוא לקח אליפויות לבד חבורות שחקנים אלמונים ולא טובים מספיק. כולם זוכרים את 2005 ו 2007 אבל עובדתית ב 2003 הסגל של ס"א היה חלש מאוד. רובינסון לא היה דומה לעצמו ופרקר וג'ינובילי היו צעירים וחסרי ניסיון.
    גם לברון סוחב כבר שנים פעם אחר פעם את הקבוצות שלו כל העונה ובפליאוף. החריג אצלו היא הסדרה מול דאלאס ולא השאר. הוא ניפק משחקי פליאוף שכבר נכנסו ל"תצוגות הפליאוף הגדולות אי פעם" גם בשנה האחרונה, גם בזו שלפניה ואפילו בקליבלנד. זה שהוא גדול וחזק לא אמור לגרום לו להתנצל כפי שג'ורדן לא התנצל על הריחוף. זה רק מגדיל את ההתפעלות מהשחקן הנפלא הזה

    1. אתה מה זה מפספס כאן. מייקל לא צריך לתת כלום לאף אחד. א- זו הייתה תוכנית שלו למסור לקר. ב- הוא לא היה מפסיד אליפות אם קר לא היה קולע. ג- המורשת שלו נקבעה עוד קודם.

  23. תולדות החדר: ווילט צ'מברליין כל הזמן חיכה כל השנה ליד החדר עד שבא ביל ראסל עם המפתח והשאיר אותו בחוץ,ווילט בסופו של דבר מצא דרך להכנס לחדר אחרי האליפות שלקח עם פילדלפיה,אחריהם בא קארים שבא לחדר מתרוקן(ראסל פרש ווילט היה בסוף הקריירה) פתח את החדר מהר אבל לא היה בשל להיכנס פנימה עד שמג'יק בא ועזר לו להביא מפתח חדש(האליפות הראשונה בלייקרס) ככה שהוא נכנס לחדר,אחרי שהוא נכנס מג'יק ולארי נכנסו למסדרון שלכל אחד היה צוות פורצים ומיומן שעזר לשניהם בסוף להיכנס לחדר,אחריהם אייזיאה הצליח להשיג את המפתח עד שאיך שהוא בא להיכנס מייקל בא דחף אותו החוצה,לקח את הכספת נכנס לחדר וסגר את הדלת .מתי שמייקל יצא לחופש אלג'ואן לקח מפתח מהכספת ובא להיכנס לחדר אבל איך שהוא בא להיכנס מייקל חזר והשאיר אותו בחוץ אחרי שמייקל פרש החדר נשאר ריק ושאק נכנס לחדר הריק ששאק יצא מהחדר טים דאנקן נכנס בשקט לחדר וישב בפינה בשקט עד שלא שמו לב שהוא בחדר(כולל מי שכתב את הכתבה)בנתיים בראיינט בחוץ גם רצה להיכנס לחדר אחרי שבהתחלה רק עזר לשאק לפתוח את הדלת עד שגאסול וג'קסון באו ועזרו גם לו להיכנס,לברון השחקן האחרון שרצה להיכנס לחדר לא היה מרוצה מצוות הפורצים שלו אז הוא הלך לחבר שכבר הצליח להשיג מנעול לחדר ונטש את צוות הפורצים שלו בכדי שיעזור לו להיכנס לחדר

  24. אחלה כתבה!
    אני מסכים עם רב הדברים. אבל זה באמת קשה להגדיר את ׳הדלת׳ הזאת. דומיננטיות? אליפויות? או שתיהם ביחד? כי לשאק היה את שתיהם ומבחינתך הוא לא נכנס…

    אני מבחינתי מרשים אותי אצל לברון זה כמו שכתבת, הדרך שלו לשם! לא כל שחקן נכנס לליגה בוגר מנטלית ושחקן שלם. ולברון ידע לתקן את מה שצריך כדי להיות כזה. אם יקח השנה עוד אליפות, מה שאני מאמין שיקרה, זה כבר יראה על עליונות אחרת.
    אני לא חושב שהוא יהיה ג׳ורדן. אפחד לא יהיה ג׳ורדן. למייקל היה את ׳המזל׳ לקחת שלש אליפויות לפרוש, ולחזור עם קליעה טובה יותר לעוד שלש אליפויות ולפרוש שוב. לא היה לו את השנים של אחרי התריפיט השני כדי שנסתכל עליו גם כאחד שמפסיד לפעמים. בגלל זה הוא ווינר שלא יהיה יותר!
    אבל ללברון יש את האפשרות להיות הדבר הכי קרוב למייקל.

    נהניתי מהטוקבקים פה לא פחות מהכתבה!!!

  25. לא מאמין שאישרו לך את הכתבה הזו , זה נורא בעיניי שילדים ונערים קוראים את הכתבה ובגללה מתהלכים במחשבה ששאק ודאנקן לא באותו הקלאס כמו קובי ולברון.
    פשוט חרפה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט