מתי נבחר לאול-סטאר? 2008/09 במדי אינדיאנה פייסרס.
כשמדברים על אינדיאנה פייסרס, על איזה שחקן אתם חושבים? יש הרבה תשובות לשאלה הזאת. הרבה אנשים יענו "רג'י מילר". אחרים יגידו "פול ג'ורג'" או "רוי היברט", וכמה מוזרים עם קצף על השפתיים יגידו "טיילר הנסברו". ב-2005 פרש ממשחק רג'י מילר, הקלע הנהדר עם האופי והקלאץ', שהפך לפנים של האינדיאנה פייסרס, ונתן למועדון קריירה של 18 עונות, כולל הופעות פלייאוף מרשימות ורגעים בלתי נשכחים.
כמה שנים אחר כך, ב-2010, אינדיאנה לקחה בדראפט בחור צעיר בשם פול ג'ורג', והשאר היסטוריה.
לא רבים זוכרים אבל עד עונת 2012-13 ג'ורג' שיחק בעיקר כשוטינג גארד. למה זה, אתם שואלים? כי בין 2005 ל-2010, התשובה לשאלה "איזה שחקן הוא האינדיאנה פייסרס" הייתה מישהו אחר, דני גריינג'ר.
תסתכלו על השורה הסטטיסטית הבאה: 36 דקות למשחק. 44 אחוז מהשדה. 40 אחוז לשלוש עם 2.7 שלשות. 5 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, חטיפה וחסימה למשחק. הדובדבן שבקצפת: 25.8 נקודות למשחק, השחקן המשתפר של העונה, אולסטאר. כל זה בגיל 25. איך אפשר לשכוח?
בתחילת עונת 2005/6, אחרי הפרישה של מילר, לקחו הפייסרס בדראפט את דני גריינג׳ר במקום ה-17. זאת הייתה קבוצה שאיבדה את הכוכב הראשי שלה (על אף שכמובן כבר לא היה בשיאו), אכלה המון פציעות וכמובן עוד ליקקה את הפצעים של הקטטה בפאלאס כשרון ארטסט חזר אחרי שנה של השעייה מחוץ לליגה. כבר בעונה הראשונה העמיד גריינג׳ר ממוצעים לא רעים, פתח בהרכב הרוקיז בשבוע האולסטאר ונבחר לחמישייה השנייה של הרוקיז. הפייסרס עשו פלייאוף, בפעם האחרונה עד 2010.
בין 2006-2008 לאינדיאנה היו עונות גרועות. דווקא בשנים האלה גריינג׳ר עשה את העלייה המטאורית שלו מ-7.5 נקודות למשחק ב-2006 ל-13.9 ב-2007, ומשם ל-19.6 ב-2008. הוא השחקן הראשון בהיסטוריה שהשתפר ב-5 נקודות או יותר למשחק, עונה אחרי עונה (פסקל סיאקם הצטרף אליו). כבר ב-2008 הוא היה מועמד לתואר השחקן המשתפר.
בעונה הזו הוא גם הציג את רפרטואר הקליעה המרשים שלו – 45 אחוז מהשדה, 47 ל-2, 40 ל-3, 85 לעונשין. הוא שיחק ופתח ב-80 משחקים, ועם הפציעות של ג׳רמיין אוניל וכל הבעיות של הפייסרס הוא הפך לפנים של הפרנצ׳ייז. הוא ידע לעשות הכל בהתקפה – שלשות, מיד ריינג׳, חדירות, דאנקים וניצוצות של משחק פוסט. כפורוורד בגובה 2.06 מ', גם בלי יותר מדי אתלטיות ועם יד כמו שלו, היה קשה לעצור אותו.
ב-2008/9 הוא כבר עשה את עליית המדרגה, שמוצגת בשורה הסטטיסטית למעלה. ממוצע של 25.8 נקודות היה הגבוה בתולדות הפייסרס מאז שנות ה-70, וגריינג׳ר קיבל הארכת חוזה בהתאם. אז הוא גם ככל הנראה פגש בתקרה של עצמו, לפחות עם הסגל שהיה סביבו באותו הזמן. אחרי עונות של 80 משחקים, גריינג׳ר פספס 15 משחקים ב-2008/9, עם כמה מחלות וקרע ברצועה בכף רגל ימין. גם ב-2009/10 הייתה לו שנה טובה, עם 24 נקודות למשחק ו-36 אחוז לשלוש, והוא פספס 20 משחקים מסיבות שונות.
עונת 2010/11 הייתה תחילתו של השינוי עבור הפרנצ׳ייז. הפייסרס קיבלו בדראפט את פול ג׳ורג׳, לאנס סטיבנסון (לפני שהפך למם), רוי היברט והסופמור דארן קוליסון (לפני שהפך לכומר). הם התחילו לתת דקות ולהראות ניצוצות. בזכות זה חלק מהעומס ירד מגריינג׳ר, והוא פספס רק 3 משחקים, אבל גם המספרים ירדו בהתאם. הם הצליחו להגיע יחד לסיבוב הראשון בפלייאוף, שם הפסידו לבולס בחמישה משחקים. באמצע העונה המאמן ג׳ים אובראיין הוחלף בעוזר המאמן פרנק ווגל – טוב, זאת באמת הייתה ההתחלה של העידן הבא, העידן שבו לגריינג׳ר לא היה מקום.
אם 2011 הייתה ההבטחה, עונת 2011/12 (עונת השביתה המקוצרת) הגשימה אותה. דייויד ווסט וג׳ורג׳ היל הגיעו, ופול ג׳ורג׳ התחיל לקבל דקות משמעותיות כשוטינג גארד לצד גריינג׳ר, ששיחק כמעט כל משחק, וסיים שוב כקלע המוביל של הקבוצה עם 18.7 נקודות. הפייסרס המפתיעים סיימו במקום השלישי במזרח, עם מאזן חיובי לראשונה מאז 2005, ונעצרו רק אצל מיאמי בסיבוב השני, ב-6 משחקים. גריינג׳ר שיחק כל משחק בפלייאוף, עם כמעט 39 דקות למשחק, כמעט 40 אחוז לשלוש ו-17 נקודות למשחק.
אז התחילו הבעיות. לפני עונת 2012/13 גריינג׳ר אובחן עם פציעה כרונית בגיד (tendinosis) בברך. הוא התחיל לשחק רק בפברואר, ולאחר 5 משחקים סופסל שוב, לפני שעבר ניתוח בברך הפגועה באפריל. למעשה, זה היה הסוף של עידן גריינג׳ר בפייסרס, ותחילתו של עידן פול ג׳ורג׳ ופרנק ווגל. את תחילת העונה הבאה גריינג׳ר פספס בעקבות מתיחה בשריר בשוק. כשהוא נכנס לשחק את משחקו הראשון לעונה, בדצמבר 2013, הקהל באולם הביתי נתן לו סטנדינג אוביישן, וצעק את שמו כשהוא קלע את הסל הראשון שלו למשחק, שלשה (כמה אופייני) בתחילת הרבע הרביעי. זה היה הסוף, למעשה.
עם הפציעות שהוא סחב, הוא הפך לשחקן משלים, ובשתי העונות הנותרות הוא לא שיחק יותר מ-30 משחקים לעונה. כחודשיים אחרי המשחק ההוא באידיאנה הפייסרס העבירו את גריינג׳ר לפילי, בתמורה לאוון טרנר ולאבוי אלן. הוא נחתך ואז חתם בקליפרס, לה עזר כשחקן משלים גם בפלייאוף. בעונה שאחר כך חתם במיאמי, ומשם והלאה שימש בעיקר כחלק פאזל בטרייד או שניים, עד שנחתך מהפיסטונס ב-2015, ולמעשה פרש בגיל 31.
בואו נכנס לנקודה: נהוג להתייחס אל גריינג׳ר כאל שחקן פציע, וזה נכון במידה מסוימת. בעונה הטובה ביותר בקריירה שיחק רק 67 משחקים, ולמעשה אף פעם לא שיחק את כל ה-82 אחרי עונת הרוקי שלו. מבט סטטיסטי יכול להראות (לפחות עד הפציעה בגיד) שזה היה פשוט עניין של שימוש נכון בו, וזאת בעיני הנקודה האמיתית בקשר לגריינג'ר.
זה לא היה זה. כן, הוא היה קלע מחונן. בהתקפה היה לו הכל – אבל לא היה לו הרבה יותר מהתקפה וריבאונד.
אחרי השנים שלהם עם רג׳י מילר הפייסרס התרגלו לסופרסטאר אחד גדול, כזה עם גישה, קלאץ׳ ואופי. אצל ארטסט, אוניל וסטיבן ג׳קסון עניין האופי התפוצץ להם בפרצוף, ומשם והלאה הקבוצות עם גריינג׳ר היו נסיון (בחוסר ברירה, עם לייצר סולידיות, שלם שגדול מסך חלקיו. אבל בקבוצה אפורה, עם שחקנים כמו מייק דאנליבי, טרוי מרפי, ג׳ף פוסטר וטיילר הנסברו, היה קשה שלא להסתמך על סקורר כמו גריינג׳ר, והוא בתורו פשוט לא היה בנוי לזה ברמה הפיזית.
שימו לב: פול ג׳ורג׳ גבוה ממנו באינץ׳ ושוקל קילו יותר. יחי ההבדל. בהתחלה הם היו מאוד דומים, שני קלעים גבוהים שיושבים על אותה עמדה. אפילו אני זוכר כאוהד שעקב אז, עד כמה תמוה זה היה נראה לי שהכוכב של ג׳ורג׳ עלה בדיוק עם הפציעות של גריינג׳ר – איך אינדיאנה פשוט מצאו גריינג׳ר גרסה 2? אבל הזמן הוכיח את ההבדל.
דווקא בזמן שבו הסגל המשלים והצעיר של הפייסרס התחיל להראות ניצוצות עם ווגל, וגריינג׳ר התחיל לייצר נקודות עם עקביות ברוכה ובלי העומס, אינדיאנה התחילה לנצח – וגריינג׳ר סיים את הקריירה. אמנם בסוף הקריירה באינדיאנה הוא לא היה יותר משחקן משלים, אבל באופן מפליא בלעדיו הפייסרס התדרדרו חזרה לבינוניות. אז אולי אפשר לבחון כאן סטטיסטיקה והיילייטס אבל יש אנשים שהם אולסטאר גם בחדר ההלבשה, רחוק מאורות הזרקורים. מה היינו מקבלים עם עוד שנה בריאה אחת של גריינג׳ר? אין לדעת. השמיים הם הגבול.
MacLeod 1
10 מאי 2020 17:45:50לא הבנתי מה אלמוני בו?
היה שחקן טופ 30 בליגה, הפציעות גמרו אותו.
סקורר גבוה ונפיץ, לא שחקן של היכל התהילה אבל נאמר והיה נפצע רק חצי מהפציעות שלו היה יכול להיות פותח בקונטדורית
תומר
10 מאי 2020 23:05:50מסכים, לא אלמוני
אמנם לא תיחזק קריירה ארוכה אבל אם לא היה נפצע כל כך הרבה היה מוזכר בנשימה אחת עם פול ג'ורג'
אני זוכר איך בעונת הפריצה של ג'ורג', כשגריינג'ר היה פצוע, הייתה תחושה של "רק גריינג'ר חוזר ואז הפייסרס הופכים להיות קונטנדרים רציניים".
ואז הוא חזר ונפצע שוב…
jefffoster10
10 מאי 2020 19:38:08היה הסמל של תקופת אוברייאן הנוראית, וכמו שציינת היה הכוכב הגדול של הקבוצה הרעה בזמנו (ולא נשכח את שותפו הבכיר לקבוצה ולחד הטיפולים טי ג'יי פורד). בעיני זה מקרה קלאסי של שחקן טוב בקבוצה קטנה, שמנפח סטטיסטיקות כי אין מישהו אחר. ווגל, ובעיקר הההבאה של ווסט והטרייד על ג'ורג' היל (עבור הבחירה באחד, קוואי לאונרד- הספרס רצו אותו ואמרו לאינדיאנה במי לבחור בשביל הטרייד, אבל לא הבחירה בו הייתה בעייתית לאינדיאנה, כשיושבים לו גם גריינג'ר וגם פול ג'ורג' על המשבצת), הובילו את אינדיאנה לעידן מוצלח יותר, ולגריינג'ר כשריד לתקופה הרעה לא היה מקום.
בכל מקרה, תודה על הכתבה ועל אזכור נשכחות (אני לא שכחתי, תקופת אוברייאן טבועה בי עמוק). לגבי הפסקה האחרונה, הבינוניות של היום- לא מסכים איתך עם זה עד הסוף. נכון שנראה כאילו המקום ה5 במזרח רשום על שם הפייסרס בטאבו והקבוצה לא עוברת סיבוב בפלייאוף, אבל האם זו בהכרח בינוניות? שנות אוברייאן, שבהן לוקה דטרויט כעת, הן הבינוניות בהתגלמותה- גירוד פלייאוף בקושי, ברוב הפעמים הישארות מחוצה לו, ובחירות לא מספיק גבוהות ולא מספיק טובות בדראפט. המשותף היחיד בין הקבוצה של אז להיום- הפציעות.
ושוב- תודה על הכתבה! ואם קצת ניים דרופינג, לא נשכח את טראוויס דיינר, ברנדון ראש (שנבחר 4 מקומות לפני היברט בדראפט), אייק דיוגו, דייויד האריסון (סיפור עצוב), קית' מקלאוד ושאר הנגריה שפיארה את תקופת אוברייאן.
רפיקי
10 מאי 2020 20:43:17בשבילי הוא תמיד יהיה הבחור שהייתי מתבלבל בינו לבין ג'ורג' ב2K14
צ'יקו
10 מאי 2020 21:06:06תודה.
תמיד אהבתי אותו
The Pro
10 מאי 2020 23:05:07ברנדון רוי,רודי גייףדני גרינג'ר,גרג אודן,דרק רוז והרשימה עוד ארוכה
של השחקנים שהיו עם פוטנציאל אמיתי לככב בליגה ונעצרו בגלל פציעות.
–
אם כבר שחקנים מאכזבים שנעלמו מהרדאר הנסברו אחד מהם והיברט כמובן.
הייתי מוסיף את רודני סטאקי שדעך באינדיאנה.
צ'יקו
11 מאי 2020 00:00:13לגמרי
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
11 מאי 2020 04:02:48מצוין, תודה רבה נתנאל. אני לגמרי שכחתי ממנו.
מנחם לס
11 מאי 2020 05:35:53לא ממש אלמוני, אבל מסכים – מתאים לקטגוריה. הפציעות חיסלו אותו. היה שחקן שמאד אהבתי, אבל די מתאים ל"בד"כ 'לא ידוע' אבל כן ידוע לעכברי הליגה האמיתיים"
אשך טמיר המקורי
11 מאי 2020 06:45:54אחלה פוסט. זכור לי כאישיות מאוד מוערכת ע"י השחקנים.
Berch
11 מאי 2020 09:40:22תמיד הזכיר לי את טרייסי מקגרידיי באנרגיה שלו, ומסתבר שגם בפציעות ווהשפעה על הקריירה.
שחקן טוב, אין מה לומר. מתאים לפינה הזו
🙂