אול-סטארים אלמונים (1): ג'רלד וואלאס / הגולש נתנאל אלימלך

נתנאל אלימלך גר בקריית שמונה ועובד ברשות הטבע והגנים. אוהד של הוויזארדס הודות להסיפור סינדרלה של ארינאס, עד שהוא התחיל לעשות שטויות עם אקדחים. היחיד בעולם שזוכר שפעם אחת אנדריי בלאטץ׳ ביקש משחקן יריבה שיאפשר לו ריבאונד, כי הוא קלט שהוא על סף טריפל דאבל

מתי היה אול-סטאר? 2009/10, במדי שרלוט בובקאטס. הראשון והיחיד לפני שינוי השם להורנטס.

הכינוי של וואלאס היה 'קראש', ואין עוד הרבה כינויים כאלה שמתאימים כמו כפפה ליד של השחקן. וואלאס היה פרוספקט מבטיח עם פרס נייסמית׳ בתיכון, כמעט דילג על המכללות (היה צעיר מדי כדי להרשם לדראפט), ולבסוף – התרסק בסקרמנטו בבחירה ה-25 של דראפט 2001. למה התרסק?

תשפטו אתם: איך משתלב בחור אתלטי אפרו-אמריקני, בלי הרבה קליעה או חוכמת משחק, בתוך סגל של מייק ביבי, פז'ה סטויאקוביץ׳, ולאדה דיבאץ׳, דאג כריסטי וכריס וובר? הגנה ודאנקים מהספסל, זה איך. לא הרבה דקות, לא, בערך 10 למשחק, ב-3 עונות.

ב-2004 הוקם פרנצ׳ייז חדש בליגה, שרלוט בובקאטס, ובדראפט ההרחבה נבחר וואלאס לקבוצה הזו. למשך השנים הכואבות אחר כך הוא היה פחות או יותר הפנים של הפרנצ׳ייז, וסגנון המשחק שלו מאוד התאים למועדון חדש ולא משופשף – המון זינוקים והאסל בלי הרבה שכל, אחוזים מצוינים ל-2 ובין 28-33% לשלוש, חסימות וחטיפות לצד התרסקויות ופציעות מוזרות. בתקופה הזו וואלאס הרוויח את הכינוי, למעשה הוא שיחק המון דקות, אך עבר את 71 המשחקים בעונה רק פעם אחת, בעונת האול-סטאר של 2009/10. בכל פעם פציעות עיכבו אותו, אבל בכל פעם הוא חזר לקבל הרבה דקות כשבין 2006 ל-2011 הוא עבר את 36 הדקות למשחק.

בואו נעצור לרגע. הנה חלק מהפציעות של וואלאס לפני 2010: פריקת כתף, צלע שבורה, 3 זעזועי מוח (אחד בדרגה 3, השם יודע מה זה אומר) וחזה אוויר, מצב בו מצטבר אוויר בין הריאות לסרעפת ומונע מהריאה להתכווץ ולהתרחב בדומה לתהליך נשימה רגיל.

ב-2006 אמר עליו ברני ביקרסטאף שהמשחק שלו הוא, במילה אחת, אנרגיה. במחצית השנייה של העשור הראשון של המילניום הוא ניסה במספר הזדמנויות להרגיע את המשחק שלו ולמטב אותו, ובכל פעם זה הוריד לו את המספרים משמעותית.

בעונת האולסטאר, 2010, וואלאס העמיד את השורה הסטטיסטית הבאה – ממוצע של דאבל דאבל בריבאונדים (10) ובנקודות (18.2), יחד עם מעל 2 אסיסטים, חסימה וחטיפה וחצי. הוא רשם כמה דאבל דאבלים של 20-20, יחד עם שיפור באחוזים לשלוש, וכרגיל המון חטיפות וחסימות. יש לציין שב-2007/8, ב-62 משחקים, הוא רשם 19.4 נקודות, עם פחות ריבאונדים ויותר אסיסטים, וכן, אם שאלתם – גם זעזוע מוח אחד או שניים.

בגדול הוא לא שיחזר את המספרים של העונה הזאת אחר כך, בעיקר לא את סך המשחקים ששיחק בעונה. באמצע 2010/11 הוא עבר לפורטלנד, שם תפקד בעיקר כפאוור פורוורד, ובאמצע העונה שאחר כך עבר לנטס, רגע לפני שנהיו ברוקלין (נברא פעם נוספת פרנצ׳ייז חדש [ישן?] עם 'קראש' וואלאס בסגל). הוא סיים את הקריירה עם שתי עונות בבוסטון, כשהוא היה השחקן המרכזי בטרייד של פירס וגארנט יחד עם בחירות הדראפט, בשתיהן שיחק 58 ו-32 משחקים, בהתאמה. אבל רק בעונות האחרונות האלה שלו הוא ירד מ-30 דקות למשחק, ורק באחרונה ירד מ-24.

בפרופיל האולסטאר שנכתב עליו ב-2010 השתמשו במילה durable. הוא כנראה היה ויהיה השחקן הפציע היחיד שאפשר לומר עליו את מילת התואר הזו. מצד אחד סגנון המשחק שלו גרם לו להיפצע, להחמיץ משחקים ולפרוש בגיל 32. מצד שני, כמו שהגדיר ביקרסטאף, זה כל מה שהיה לו לתת.

מעניין שדווקא התחלת הקריירה שלו בסקרמנטו ניבאה את המקום שלו בהיסטוריה – הוא היה אתלט, שחקן האסל פזיז ווירטואוז שהשתתף בתחרויות דאנק, וישב עמוק בסוף הספסל של אחת הקבוצות החכמות והלא-אתלטיות בתולדות הליגה.

בהתאם לזה, גם אם הגוף וההתרסקויות של וואלאס היו מאפשרים לו קריירה ממושכת ומשמעותית יותר בעשור שאחרי 2010, הוא פשוט היה לא-במקום. אפשר לתאר אותו כמגוון, אבל במילים אחרות זה פשוט אומר שלא הייתה לו מגירה להיכנס אליה. הוא עונה בדיוק להגדרה של אולסטאר נשכח – המשחק התפתח על חשבונו, הוא נבחר לאולסטאר בסופו של עידן שבו עוד היו פוסט ומיד ריינג׳, והיה אפשר להיות אולסטאר ואפילו פנים של פרנצ׳ייז עם 18 נקודות למשחק ובלי הרבה שלשות. עידן אחר.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. אני חושב שוואלאס היה מצליח בעידן של היום. לא היה מקבל כל כך הרבה דקות למשחק, נפצע פחות (ובעידן עם רפואה מתקדמת יותר כנראה היו מטפלים בו טוב יותר), והשילוב בין ההגנה המצוינת והאקספלוסיביות שלו היה עובד. הוא הגיע המון לטבעת בעידן פיזי ועם הריווח של היום היה יכול להיות עצום, למרות העדר הקליעה

      1. לא יודע, אני חושב שהיכולת שלו להגיע לטבעת ולסיים בה יכולה להפוך אותו ל-cutter מצוין. מעניין, אגב, שהאחוז הממוצע של הקליעה מהשלוש לא השתנה יותר מדי למרות העלייה בווליום הזריקות

        1. וכמה קאטרים אתה מכיר שהפכו לכוכבים בזכות זה. אתה לא יכול להגיע לשום מקום בלי קליעה. מכיוון שהווליום של השלשות עלה אי היכולת לקלוע בחוץ הפך לבעייתי לשחקנים שלא מסוגלים לעשות נקודות מהטווח. אתה הופך את הריווח לאיזה מן קסם שיוצר מקום אינסופי למי שזז להגיע לסל. זה ממש רחוק מהמציאות. זה לא כאילו קל בהרבה להגיע לטבעת בימינו ממה שהיה בתחילת הקריירה שלו.

  2. אפשר להכניס לקטגוריית המוכשרים והפציעים גם את בארון דיוויס שתמיד סבל ממשהו ולא מימש את הפוטנציאל שלו. דרק אנדרסון שפתאום פרח בספרס עד אותה פציעת כתף בפלייאוף.
    הגוף שלו פשוט לא עמד בעומס ו/או בסגנון המשחק. לדעתי היה מתאים להיות האסל/אנרגיה מהספסל, דבר שאולי היה ממתן את הדקות שלו ושומר עליו.

  3. מסכים עם עידו שבימינו היה יכול להיות מקסימום שחקן מחליף שמתמחה בהגנה. היעדר הקליעה לא היה מאפשר לו להיות אפילו קרוב לאולסטאר. במקסימום הוא היה שחקן פותח עם טיקט הגנתי פרופר, סטייל רוברסון בתקופת הגדולים באוקייסי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט