כשוויליס ריד קרע חלקית את אחד משריקי הקוודריצפס המיישרים את הברך במשחק החמישי של הפלייאוף ב-1970- הווה אומר הראשיים והחשובים ביותר בניתור – הלייקרס כמובן לא גילו זאת כי זה לא הוגן ולא ספורטיבי לאחל פציעה לאף ספורטאי, אבל ג'רי ווסט מגלה בספר זכרונותיו ששחקני הלייקרס ששמעו את החדשה בחדר ההלבשה התאמצו להסתיר את חיוכם, אבל לא הצליחו, ופתאום כולם פרצו בצהלה.

ג'רי ווסט פרץ בצעקה להפסיק לצהול. "אף אחד לא יודע את חומרת הפציעה", הוא אמר להם. "ובכלל, אם אנחנו טובים יותר עלינו לנצח אותם בלי וויליס ריד או עם וויליס ריד".

מי יכול להאשים את השחקנים בצהלתם? הרי בדיוק לשם כך הובא ווילט צ'מברליין ב-1968. לתת ללייקרס סיכוי אמיתי נגד הסלטיקס עם ביל ראסל והניקס עםמ וויליס ריד.

במשחק הששי באל.איי שהישווה את הסידרה ל-3-3 ווילט קלע 45 נק' וקטף 27 ריבאונדים והניקס ניצחו בקלות על 22 נק' הפרש. המחשבה וההרגשה היו שזהו. הסיפור ניגמר. השאר זה רק עניין של 'GO THROUGH THE MOTION. בדיוק, אבל בדיוק עבור זה ווילט 'דה סטילט' (קביים) צ'מברליין הובא. הלייקרס ידעו זאת, כל עולם הכדורסל ידע זאת. וכמובן הניקס ידעו זאת. רד הולצמן – מאמנה היהודי של הניקס שמשך שנים התעקש לדבר איתי יידיש למרות שהתחננתי שאני מבין רק חצי ממה שהוא אומר לי – אמר אז לניו יורק טיימס שמשך כל 6 שעות הטיסה לניו יורק איש מהשחקנים או מאמנים לא הוציא מילה. כל אחד היה שקוע במחשבותיו.

אז לא היה כל סושיאל מדיה. ביל בראדלי שהגיע למדיסון סקוור גארדן ברכבת מדירתו UPTOWN ניפגש עם וולט פרייזר לארוחה קלה לפני שהגיעו לפגישת הקבוצה ללא כל מושג אם וויליס משחק או לא. שלוש שעות לפני המשחק וויליס שכב עם ירכו שקועה בתוך בריכת קרח עם הטריינר והמסג'יסטית של הקבוצה. רד הולצמן העדיף להיות עם וויליס בחדר הטיפולים, אפילו אם הוא לא משחק. הוא הורה לעוזרו שיאמר לשחקנים שעולים עם פיל ג'קסון בסנטר במקום וויליס ריד.

"וויליס ריד לא משחק" אמר רד הולצמן יום לפני המשחק

"-אז מה הוא עושה כאן בחדר ההלבשה באזור הטריינינג-רום?" – שאל ביל בראדלי.

-"לבלבל את האוייב" ענה עוזר המאמן.

עד היום לא ידוע בבטחון אם הולצמן עצמו ידע את האמת או לא. רופא הקבוצה אמר לו שהוא נותן לריד זריקה נגד כאבים 15 דקות לפני המשחק "ונראה מה הוא יוכל לעשות".אולי הזריקה נגד כאבים תעזור מספיק לשחק, אפילו כמה דקות? וויליס הגיע לחדר ההלבשה על קביים, ומהרגע שניכנס היה רק באזור הטריינינג. אולי אף אחד לא ידע? אולי וויליס ריד עצמו לא ידע?

על מה שקרה אח"כ כתבתי כאן לפני 8 שנים .

20 שניות ל-פני שריקת הפתיחה עלתה שאגה במדיסון גארדן שכמוה לא נשמעה לפני, ולא תישמע אף פעם אחרי.

לפתע מופיע וויליס ריד בריצה קלה, מנסה לא לדדות.

הקהל בטרוף.

שחקני הלייקרס – ובמיוחד צ'מברליין – משחקים אותה כאילו הדבר לא נוגע להם. אפילו שחקני הניקס מתנהגים כאילו "רגע, מה קרה? מאומה לא קרה!".

ריד מסמן לפיל ג'קסון לרדת לספסל ווויליס לוקח את מקומו של דייב דה-בושר במרכז המגרש לג'אמפ.

השאר הוא היסטוריה.

 מכל הסלים הגדולים בהיסטוריה של הנבא לא היו שניים גדולים יותר משני סליו הראשונים של וויליס ריד בדקות הראשונות של משחק הפלייאוף ה-7 בין הניקס ללייקרס ב-1970. אלה היו 4 הנקודות היחידות שהוא קלע ב"משחק הצליעה של וויליס ריד" הזה, אך היו אלה ארבעת הנקודות שהביאו לניקס אליפות, יותר אפילו מה-36 נק´ של גיבור המשחק וולט פרייזר. פרייזר נתן את משחק חייו, אבל ההשפעה הפסיכולוגית של וויליס ריד היתה כה אדירה, שאני מאמין עד היום שהיא-היא שנתנה לניקס את הנצחון הכביר.

================================================
הילדות בעיירה הקטנטונת בלואיזיאנה
================================================

וויליס ריד נולד בעיירה היקו הידועה לשמצה בגלל מאתיים שנות גזענות מהחמורות ביותר בארה"ב. הוא גדל בחווה ליד העיירה השכנה ברניס שרק לה היה בי"ס עממי ותיכון לשחורים. הוא אחד השחקנים היחידים המסרב בתוקף לדבר על ילדותו הקשה בעיירה היקו בה פרח ה-"קו-קלוקס-קלאן" שהביא טרור לכל חיי שחור בסביבה שהעז להרים ראשו.

אוניברסיטת גרמבלינג השחורה שמעה על התיכוניסט בגובה 2.07 ומשקל 105 ק"ג שכמעט לא שיחק כדורסל, ונתנה לו מלגה בתקווה שהם יצליחו ללמדו מספיק כדורסל בשנת הפרשמן שלו (אז פרשמן לא הורשו לשחק עם הוורסיטי) , מספיק כדי לעשות את הקבוצה בשנת הסופומור (השנה השנייה) שלו.

הוא יותר מסתם "עשה את הקבוצה". הוא הוביל את גרמבלינג לאליפות ה-NAIA (האוניברסיטאות שלא שייכות ל-NCAA – בד"כ קולג´ים של שחורים או מכללות ואוניברסיטאות ללא באדג´ט מספיק גדול לשחק BIG TIME ב-(NCAA) כשהוא קולע בשלוש שנות משחק שם 26.6 נק´ ממוצע עם 21.3 ריב´, וניבחר ל-SMALL COLLEGE ALL AMERICAN בשנת 1963, שנתו האחרונה שם.

=================================================
"מי זאת גרמבלינג?"
=================================================

כששמו היה בדראפט, השאלה הייתה "מה זה גרמבלינג; היכן היא נמצאת; ואיזה כדורסל היא משחקת?".
התשובות היו: "נשמע כמו חברת תובלה", "היא נמצאת איפה שהוא בארה"ב", ו-"מי לעזאזל יודע?".

הניקס החליטו לקחת צ´אנס ובחרה בו בסיבוב השני של הדראפט של 1964, ונתנה לו חוזה בסך 10 אלפים דולר תוך מחשבה שזה לא יותר מדי כסף לבזבז על שחקן בלתי ידוע לחלוטין, אבל שחקן של 2.07, שמאלי, הנושא משקל שהגיע כבר ל-111 ק"ג.

הוא הפך מיד לאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לנבא. הוא מיד ניבחר ל-"רוקי העונה" ב-1965 עם ממוצע של 19.5 נק´ למשחק כשבמרץ של אותה שנה הוא שופך 46 נקודות על הלייקרס. הוא סיים את עונת הרוקי שלו חמישי בריבאונדים (14.7) ושביעי בקליעות עם ה-19.5 שלו.

כמעט מתחילה הוא הוכיח את כוחו והתמצאותו תחת הסל כשהוא משחק עם הגב לסל כאילו שכך נולד. סנטר טבעי (אפילו שהיה אחד הסנטרים הנמוכים מבין כל הגדולים) עם קליעת חצי מרחק רכה, וקליעת הוק שמאלית שהייתה כמעט בלתי אפשרית לעצירה. הוא גם אהב לטרוף את הסלים. הוא אמר כמה פעמים שלקיחת ריבאונד מספקת אותו אפילו יותר מסל מיוחד.

הוותיקים לא האמינו שילד בן 22 יכול לגרום טרור תחת הסל, והם החלו להכות בו, להחזיק בו, לדבר פאקה-פאקה עליו ועל עיירת הגהנום שלו היקו, ומיד נולד הכינוי "דה היק מהיקו". ערב אחד כשהיריב שלח 3 גבוהים להכות בו, הוא לקח כדור בהתקפה, פרץ ישר אל תוך השלושה, והרימם יחד עם הכדור לדאנק נהדר. באותו רגע נולד ריד חדש. כבר לא ´קאונטרי בוי´. כבר לא ´דה היק מ-היקו´, אלא שחקן פיזי ודומיננטי ביותר שמוטב לקחתו ברצינות.

אבל הוא הגיע לקבוצה חולה. הניקס סיימו אחרונים בכל אחת משנות 1956 עד 1966. אני, לדאבוני, הייתי שם ב-1961-1962 רק כדי לראות את הקבוצה הפתטית מפסידה ומפסידה – למעשה נהרסת – ע"י הסיקסרס עם וילט צ´מברליין שהשחיל 100 חיצים דרך גרונם במרץ של אותה שנה, והסלטיקס של ביל ראסל, קייסי ג´ונס, בוב קוזי, סם ג´ונס, ותום היינסון – עם מחליף מפ-לצתי בשם לושקטוף ששמו המפחיד בלבד היה שווה 10 נקודות. לושקטוף? נשמע כמו שם של מוציא להורג בכלא "סמפסון קורקשיון פסיליטי" – בית הסוהר הקשה בעולם לאורך נהר המיסיסיפי בלואיזיאנה.

כשהוא הגיע לניקס הוא הגיע לקבוצה ששכחה כיצד נראה הפלייאוף, שסיימה את העונה שלפני עם 22 ניצחונות ו-58 הפסדים. ואז, ב-1967-1968 הניקס עשתה את הצעד החשוב ביותר – חשוב אפילו מהבאתו של דה-בושר – כשהחליטה לקחת את שרביט המאמן מדיק מגווייר ולתת אותו לרד הולצמן. מגווייר היה אליל בניו-יורק: כששיחק בסנט ג´ונס יוניברסיטי הוא עשה ממנה את אחת מ-4 קבוצות המכללות הטובות ביותר. אח"כ הוא כיכב בניקס. מגווייר היה ניו-יורק: אמריקאי-אירי שותה בירה וויסקי, מסתובב עם סיגר בבארים של מנהטן, ומשתולל עם מיקי מנטל ושאר כוכבי הניו-יורק יאנקיס כשכל מנהטן עבד לרגליהם.

אבל מגווייר לא הביא את התוצרת כמאמן. אז הניקס פנו לאדם הכי לא "ניו-יורקי" שאפשר לתאר, אפילו שנולד בעיר וחי את כל חייו בה: רד הולצמן, היהודי הנמוך לובש החליפות שתמיד נראו כאילו ניקנו בשוק הפשפשים. הולצמן לא היה מסתובב בבארים. כן, הוא היה פעם פוינט גארד של הניקס, אבל בסוף המשחק היה חוזר לביתו בברוקלין כשאיש לא יודע לאן הלך ולאן בא. גם הוא היה שותה וויסקי ידוע, אך הכול בפרטיות, בביתו, כשהדבר השנוא ביותר עליו הייתה התקשורת – משהו מסגנון צביקה שרף. הולצמן פעם אמר שכשהוא רוצה שמשהו נכון ייכתב בעיתון, הוא היה זורק שקר בפני העיתונאי, וראה זה פלא, למחרת האמת הופיעה באותיות של קידוש לבנה!

כבר באימון הראשון אמר הולצמן לפרייזר, בראדלי, דיק בארנט, וריד: "אני רוצה בהתקפה תנועה ללא כדור וזריקה רק מהאופן-מן. כל השאר תעשו מה שאתם רוצים בהתקפה. במילים אחרות, בהתקפה תעשו מה שאתם רוצים, אבל בהגנה אתם תעשו רק מה שאני אומר לכם!". שפה כזאת הם לא שמעו ממגווייר. הם הבינו מיד שיש להם עסק עם יהודי נמוך חזק אופי שאין איתו כל בולשיט. הולצמן אימן את הניקס לשתי אליפויות, והפך למאמן האהוב והנערץ ביותר אי-פעם ע"י שחקני הניקס, וקהל ניו-יורק שמעולם לא אמר מילה רעה נגד הולצמן.

ב-1968-1969 הניקס ניצחו 54 משחקים. ההתחלה הייתה גרועה עם 6-10, והולצמן אומר להנהלה: "ריד הוא לא פאור-פורוורד. הוא סנטר בנשמה, אבל וולט בלאמי לוקח לו את המשבצת. נסו לעשות טרייד של בלאמי והביאו לי פאור-פורוורד שאוכל לשבץ אותו עם האחרים".

הניקס הביאו לו פאור-פורוורד, ועוד איזה פאור-פורוורד: הם עשו טרייד עם דטרויט ששלח להם את בלאמי הענק והווארד קומייבס, והביא לניקס שחקן שהיה ידוע יותר כפיצ´ר בבייסבול מאשר כפאור-פורוורד בכדורסל. אבל הולצמן רצה אותו. "אני רוצה את דה-בושר" הוא אמר לבעלי הקבוצה. הביאו לו את דה-בושר, ולניקס הייתה לראשונה קבוצה של ממש עם ריד בסנטר, דה-בושר בעמדת 4, בראדלי ב-3, ופרייזר ובארנט ב-1 ו-2. יום אחד אחרי הטרייד נפגשו הניקס ודטרויט והניקס שחטה אותם 135-87. ניקס חדשה נולדה. ניצחון כזה לא היה לה כבר שנים. בעיר החלו מדברים על ריצה לאליפות.

אני חייתי אז בעיר ועקבתי אחרי כל תנועה וכל תזוזה של הניקס. היו לי כבר אז סטודנטים שעשו את הסטאז´ בקבוצה, והייתי בא לבקרם באופן מוגזם – אפילו 2-3 פעמים בשבוע, בעוד שסטודנטים שעשו את הסטאז´ בניו-יורק מטס ראו אותי פעם בחודש. פשוט אהבתי להיות שם. אהבתי את האווירה. הרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות.

=================================================
שנות האליפות
=================================================

ב-1969-1970 הניקס פתחו את העונה ב-14-1 כשריד מובילם עם 22.1 נק´ ממוצע ו-14.5 ריב´. הם סיימו את העונה עם 60 ניצחונות. הם שיחקו משחק שוטף עם תנועה מתמדת, כשרק השחקן הפתוח לוקח זריקה. הייתה זאת עונה שלמה בה בקושי ראיתי זריקה לא טובה אחת! ריד היה ה-MVP של האול-סטאר, כשמאחוריו 5 עונות של 20.9, 20.8, 21.7, 21.9, ו-20.9 עם 15.2 ריב´ בממוצע. הוא נחשב אז לשחקן הטוב ביותר בנבא כמעט ללא יוצא מין הכלל, כשג´רי ווסט ווילט צ´מברליין הם רק במקום שני ושלישי אחריו.

ואז הגיעו משחקי הפלייאוף של 1970.

הניקס הופתעו מאד ע"י הבולטימור בולטס עם אירל דה-פירל שסחטה מהניקס הכל, לפני שהניקס שרדה בשבעה משחקים. אחרי זה בא ניצחון ב-5 משחקים על מילווקי. ואז גמר הפלייאוף נגד הלייקרס עם ג´רי ווסט, אלג´ין ביילור, ווילט צ´מברליין. המשחק ה-3 והמשחק הרביעי הסתיימו בהארכה.

הגיע המשחק השביעי במדיסון סקוור גארדן. ההופלה לקראת המשחק הייתה כזאת גדולה שבפעם היחידה בכל הקריירה שלי כעיתונאי לא הצלחתי להיכנס לאולם עצמו אלא ניתנה לי אקרדיטציה לחזות במשחק באולם סגור לעיתונאים עם מסך ענק. סירבתי. העדפתי לראות את המשחק בבאר מקומי במנהטן. כתבתי על כך פרק שלם בספרי. ריד היה בחדר ההלבשה של הקבוצה רק בחדר הטיפולים אצל רופא הקבוצה כשכל השחקנים מתלבשים באווירה של בית קברות ללא וויליס.

עוזר המאמן אומר לשחקניו: "שתי דקות לעלייה למגרש". שקט. היכן ריד? האם ריד ישחק? איש לא יודע. הקבוצה יוצאת מחדר ההלבשה ועולה על הפארקט ללא ריד. קהל של 19,664 צופים לא מוציא הגה. שחקני הלייקרס בצד השני של המגרש מסתכלים לעבר שחקני הניקס וריד איננו. המדיסון סקוור גארדן הפך לבית קברות.

לפתע, צרחות שהגיעו למאדים. וויליס ריד מנסה לא לדדות ולא לצלוע ניכנס למגרש עם רד הולצמן. הולצמן אמר אח"כ: "ברגע שהקהל ראה אותנו הוא יצא מדעתו. חשבתי לעצמי ´איזה כבוד הוא לי שהקהל כל כך שמח לראות אותי עולה על הפארקט!´. ואז הוא עצמו פורץ בצחוק אדיר. איש מהשחקנים לא הראה שהוא מתלהב. איש לא רצה להראות שהם ידעו שללא ריד אין להם סיכוי. הם נראו שלווים כאילו מאומה לא קרה, אבל ביל בראדלי מספר אח"כ: "כשראיתי את וויליס ניכנס, הרגשתי מין בטחון ושלווה עוטפים אותי. כאילו שראיתי את המשיח שבא לעזור לנו. אבל לא רציתי להראות מה אני מרגיש. כולנו שיחקנו אותה כאילו זה לא כל כך מזיז לנו אם ישחק או לא!".

המשחק נפתח. צ´מברליין נמצא תחת הסל ולא יוצא החוצה לשמור על וויליס שקיבל כדור ליד ה-TOP-OF-THE-KEY, בערך 6 מטרים מהסל. ריד עולה לג´אמפ הקצת מכוער שלו, והכדור בפנים! כעבור דקותיים אותו ספור: צ´מברליין מתעקש לא לצאת החוצה, וויליס שוב קובר אותה מכמעט אותה נקודה!

הקהל יוצא מדעתו. לא חשוב שהיו אלה ארבעת הנקודות שקלע. לא חשוב שגיבור המשחק היה וולט פרייזר עם 36 חיצים, ב-12 מ-17, 19 חלוקות בונבונים, 12 מ-12 מהקו, ו-9 ריב´. לא חשוב שדיק בארנט הוסיף 21, דה-בושר 18 (עם 14 ריב´), ובראדלי עם 17 – הכול מבחוץ והכול בסופה של ריצה מימין ושמאל, משמאל לימין, ללא הכדור, עד שהכדור הגיע אליו כשהוא פתוח לחלוטין!

רד הולצמן – סתם יהודי קטן מברוקלין. אבל איזה מאמן! השחקנים העריצו אותו. הוא התעקש לדבר רק יידיש אתי!

למרות שפרייזר היה השחקן שניצח את המשחק ה-7 והאליפות, היה זה וויליס ריד שסיים את העונה המופלאה ההיא כ-MVP של האול-סטאר, כ-MVP של העונה הרגילה, וה-MVP של סידרת הגמר. הייתה זאת סידרת הכדורסל הגדולה מכולן, בפנקסי. חייתי, וסבלתי, וקפצתי מאושר כל שנייה משבעת המשחקים. הייתה זאת תקופת כדורסל שלא אשכח לעד. בעונה הבאה ריד סבל מטנדנייטיס בברכו ולמרות כמה משחקי-על (33 ריב´ נגד בולטימור) הייתה זאת עונה טובה, אך לא מצוינת, והניקס הפסידו בגמר המזרח נגד בולטימור.

עוד רעידת אדמה לפני עונת 1972-1973: הניקס עושה טרייד ומביאה את אירל "דה פירל" מונרו מבולטימור. עיתוני ניו-יורק זעקו: "איך אפשר? פרייזר ומונרו זקוקים לא לשני כדורים, אלא לשלושה, כדי לשחק ביחד. אך ראה זה פלא: רד הולצמן, מונרו, ופרייזר ישבו יחד ותכננו שיטת משחק שנתנה לכל אחד משני הסופר-סטארים את הנקודות וההופלה שלו, ובכ"ז השניים יחד שיחקו משחק קבוצתי נפלא שלא רק היה סכום של שני סופר-סטארים, אלא היווה קומבינציה בה השלם היה גדול אפילו מסכום חלקיו!! הם סיימו את העונה עם 57-25 , וניצחו את בולטימור והסלטיקס בדרך לגמר נגד הלייקרס. ריד כבר לא היה דומיננטי כמו ב-1970 אך עדיין היה השחקן שבלעדיו הניקס לא הייתה יכולה לעשות זאת. היא הפסידה את הראשון ללייקרס, ואז ניצחה 4 רצופים לאליפות שנייה.

בעונה אחרי שהוא פרש אחרי 19 משחקים. ב-10 שנים בניקס הוא הובילם כמעט בכל קטגוריה מלבד אסיסטים, והפך כמובן לאחד מ-50 האגדות וניבחר להיכל התהילה. הוא היה השחקן הראשון של הניקס שגופייתו הועלתה למעלה התקרה למזכרת נצח שאף ניקסי אחר לא ילבש גופיה מס´ 19 אף פעם.

או, כמעט שכחתי: הוא היה ´אול-סטאר´ בכל 10 שנות המשחק שלו, וסיים קריירה בת 10 שנים עם 18.7 נק´, ו-12.9 ריב´ ממוצע.

=================================================
אחרי הפרישה
=================================================

וויליס ריד היה מאמן לא רע, אך גם לא משהו מיוחד. אחרי שאימן את הניקס בעונת 1977-1978 הוא פרש אחרי המשחק ה-14 בעונה שלאחרי. הוא החליט שאולי מקומו במכללות, והסכים להיות עוזר מאמן ללא תשלום בסיינט-ג´ונס, לפני שקיבל את משרת המאמן הראשי באוניברסיטת קרייטון השחורה.

ב-1987-1989 הנטס שכרה אותו כמאמן ראשי, וכמאמן אכזב כשהנטס סיימה את העונה תחת שרביטו עם 37 הפסדים. אך כ-GM וסגן נשיא הוא הצליח מאד, והיה גורם ראשי בבנייתה מחדש של הנטס, והגעתה לגמר הנבא בעונות 2002 ו-2003.

הוא עבר להורנטס באותו תפקיד (ג´נרל מנג´ר וסגן נשיא), היה אחראי לבנייתה מחדש, אך אחרי הוריקן קטרינה הוא החליט לעזוב את ההופס ולבלות את שארית חייו עם אשתו, ילדיו, והנכדים.

"אם תצלצל אלי" – אמר לפני זמן לא רב – "ותשאל את אשתי היכן אני, היא תשיב לך שבוודאי יצאתי לדוג!".