*

מתן הרגיש מה שהרבה מאיתנו – שידעו – הרגישוז כשידעו על קבלת הפנים שמחכה לטוני קוקוץ' כשיגיע לשיקגו. למעשה, מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן לא רצו לחכות עד שהוא יגיע ב-1993 (למרות שג'רי קראוס החתימו כבר ב-1990) והחליטו לערוך לו קבלת פנים מיוחדת כשהדרים טים ניפגשה במשחק נגד קרואטיה.

הם שחטו את הקרואטי. הוא עזב מובס. 2 מ-12. מייקל וסקוטי רצו להוכיח שקוקוץ' הוא לא שחקן NBA, ובמיוחד כשהוא החל לשחק בשיקגו עם משכורת גבוהה משל סקוטי פיפן. אבל זאת לא היתה אשמתו שפיפן חתם על מה שחתם.

מתן קרא את סיפורו של זאק לאו באי.אס.פי.אן והחליט שסיפור כזה, המגלה הרבה דברים חדשים על אופיו – וחוזקו – של טוני, וכיצד הוא לא נישבר, ואפילו התחזק, עם ה-WELCOME של מייקל וסקוטי (שהיה רחוק מ-WELCOME כמו שזגרב רחוקה משיקגו) חייב להיות מסופר – בעברית.

אז זהו ספורו של זאק לאו שמתן מספר בעברית. סיפור שבסופו אני, לפחות, חיבבתי את את קוקוץ' יותר מאשר חיבבתיו לפני הקריאה, ואפילו מייקל וסקוטי שבתחילה התנהגו אליו כמו בני זונות קנאים, העריכו אותו ואת יכולתו ככל שהזמן שלו איתם ארך יותר. סוף טוב הכל טוב. לא אידיליה, אבל אהבה אמיתית יש רק בסרטים.

ישנו צד שני לסיפור ה-"LAST DANCE" – מזווית עיניו של טוני קוקוץ' כפי שכותב זאק לאו, (וכפי שמתרגם ומספר מתן 'ג'ורג' עובדיה הסקרן')

כמה ימים לאחר שזכו השיקגו בולס באליפות השישית, הזמין פיל ג'קסון את השחקנים והמאמנים, ובנות זוגם, לארוחת ערב במסעדת יוקרה בשיקגו. במהלך הערב נאספו השחקנים לבדם לחדר פרטי, ישבו במעגל עם כוסית משקה וסיגר בידם, וכל אחד מהם הרים כוסית. 

"זה היה רגע מאוד מיוחד," אומר סטיב קר בראיון ל-ESPN, "זו הייתה הפעם האחרונה שבה היינו כולנו ביחד". קר ידע מיד למי ירים כוסית. "הרמתי כוס לחיי טוני קוקוץ'," אומר קר, "איש לא עבר את מה שהוא עבר, הלחץ ממייקל וסקוטי שיוכיח את עצמו, שירוויח את מקומו. מייקל וסקוטי הציקו לו משום שראו בו 'הבחור של ג'רי'. טוני מצדו פשוט רצה לשחק. אז הרמתי כוס לטוני כי חשבתי שהוא שחקן גדול ורציתי שידע עד כמה הוא היה חשוב לקבוצה שלנו".

קוקוץ' לא זוכר את הרמת הכוסית של קר, למרות שחבריו לקבוצה זוכרים אותה היטב. עד כמה שהדבר מפתיע, לקוקוץ' יש עניין מוגבל בשחזור ימי התהילה בשיקגו. "חייתי אותם," הוא אומר. אף שחי בלב הדרמה של "הריקוד האחרון" – בעין הסערה ממש – קוקוץ' הצליח לבודד את עצמו ממנה. הבולס היו באותה עונה מזדקנים, פצועים, מודעים היטב לפער ההולך ומצטמצמם בינם לבין יריביהם הקשוחים במזרח. קוקוץ' עצמו סבל באותה עונה ממחלת החיתולית הכפית ('דורבן' בעברית של בני אדם, או plantar fasciitis באנגלית). הוא אמנם חש היטב במתחים שבין קראוס והשחקנים, אך לא הייתה לו האנרגיה הרגשית הדרושה להתמודדות עמה. 

"פיל היה מצוין בלשמור אותנו בבועה", הוא אומר, "התרכזנו במה שהיה צפוי לנו במורד העונה. כשאצפה ב"ריקוד האחרון" אני בטוח שאגלה דברים שנעלמו ממני בזמן אמיתי".

גם כשהיה צעיר דומיננטי בקבוצה הלאומית הלא–אמריקאית הגדולה בכל הזמנים, אהב קוקוץ' את הדינמיקה הקבוצתית. הוא חווה היטב את האחווה, הידידות והכימיה הגדולה באותה קבוצה, יחד עם דינו ראדג'ה, דראזן פטרוביץ', ולאדי דיבאץ' ושאר הכוכבים בנבחרת יוגוסלביה. הוא רצה לשחזר את זה גם ב-NBA. החזרה לאחור בזמן למחלוקות בין קראוס והשחקנים אינה קלה לו עכשיו. 

"חבל שג'רי לא כאן כדי לספר את הצד שלו בסיפור," הוא אומר. "קל לחבב את מייקל וסקוטי, את דניס ופיל, חיבבתי את כולם. אהבתי אותם. סקוטי היה החבר-לקבוצה האולטימטיבי. מייקל תמיד יהיה בשבילי גדול השחקנים בכל הזמנים. הוא שינה את המשחק, הפך אותו לגלובלי. כל השחקנים כיום צריכים להוריד בפניו את הכובע. אבל אתה חייב לשמוע גם את הצד השני.

אבל ג'רי בנה קבוצה גדולה שלקחה שש אליפויות. חייבים לתת לו קרדיט". 

קראוס עקב בתשוקה אחרי הקריירה של קוקוץ' ובחר בו בסיבוב השני של דראפט 1990, אף שקוקוץ' לא חתם בבולס עד 1993 מחשש לבלות את שנותיו המעצבות כשחקן על הספסל. הוא גם עשה יותר כסף באירופה (תחילה ביוגוספלסטיקה ספליט המיתולוגית ואחרי כן בבנטון טרוויזו). "לא הייתי בטוח אם כדאי לי לבוא," הוא אומר. 

קראוס ניסה לפתות אותו בתיאור משחק הריצה הצפוי לו לצד מייקל ופיפן. הוא גם דיבר על הערך הנוסף במשחק לצד וטרנים כמו ג'ון פקסון וביל קרטרייט, ותחת "המאמן הנהדר הזה שיש לנו, פיל ג'קסון", נזכר קוקוץ'. 

"זה היה ממש חיזור," מספר קלרנס גיינס ג'וניור, סקואט ותיק של הבולס שטס עם קראוס לאירופה לצפות בקוקוץ'. "ג'רי יכול היה להיות צ'ארמר אמיתי כשרצה". 

ג'ורדן ופיפן שמעו על ההערצה שרכש קראוס לקוקוץ'. הם גם ידעו שקוקוץ' צפוי להרוויח יותר מפיפן. קוקוץ' מצדו, עדיין באירופה, לא היה מודע כלל לטינה שהצטברה כנגדו מצדם. לא היה לו מושג שהם רבו מי ישמור עליו כאשר נבחרת החלומות פגשה את קרואטיה בטורניר הכדורסל של אולימפיאדת ברצלונה ב-1992. באותו משחק שחטו ג'ורדן ופיפן את קוקוץ' והחזיקו אותו על ארבע נקודות אומללות ב-2 מ-11 מהשדה. "רציתי לסגור אותו, להביך אותו," אמר פיפן לעתונאים אחרי המשחק, "אחרי הכול אני לא יכול לשחק נגד ג'רי במגרש". 

קוקוץ' נחנק מול סופר-קבוצה שסימנה אותו ככוכב המוביל של היריבה. "שיחקנו נגד ניבחרת החלומות," הוא אומר, "נבחרת החלומות היחידה מבחינתי", הוא מוסיף. אבל הוא לא היה מרוכז לגמרי במשחק. חצי ממנו היה חזרה בקרואטיה, עם אשתו הכורעת ללדת. (במשחק הנוסף בין הנבחרות, בגמר הטורניר, סיפק קוקוץ' הופעה טובה בהרבה: 16 נקודות ו-9 ריבאונדים בהפסד לארה"ב). 

קוקוץ' מספר שהוא שמע על הסיפור שמאחורי הקלעים רק כעבור שני עשורים, בזמן שהתראיין לסרט דוקומנטרי על נבחרת החלומות. "הם שאלו אותי אם ידעתי שג'ורדן ופיפן נאבקו מי ישמור עלי. עניתי לא והוספתי תודה שעדכנתם אותי. לפחות אפשר לומר ששום שחקן אחר לא קיבל כזאת תשומת לב מנבחרת החלומות," הוא צוחק.

מרירות מתמשכת קיבלה את פניו של קוקוץ' כשהצטרף לבסוף לשורות הבולס. ג'ורדן ופיפן התייחסו אליו כ'בחור של ג'רי', כך לפי קוקוץ' עצמו וחבריו לקבוצה. פיפן נהג לרדת על ההגנה שלו ואמר שהוא לא מסוגל לשמור גם על כיסא (כיום פיפן לא זוכר התבטאות כזאת, אך שאר השחקנים זוכרים היטב את הביקורת הכללית על ההגנה של קוקוץ'). 

"הם תמיד היו קשים איתו," אומר ג'אד בושלר ששיחק בבולס מ-1994 עד 1998. "העניין עם קראוס הקשה עליו מאוד בהתחלה," מוסיף ג'ים קלימונס, עוזרו הוותיק של פיל ג'קסון. "זה היה יחס לא הגון כלפיו, באמת." קוקוץ' מצדו הבין שהמרירות כלפיו כוונה למעשה נגד קראוס ולא נגדו. הוא היה חזק מספיק להמשיך ולשחק למרות הכול. "טוני היה פשוט הוא-עצמו," אומר קלימונס, "וזה מה שהושיע אותו." הוא לא התייחס להערות, הומור עוקצני כזה קיים בכל קבוצה. "הוא ראה בזה חלק מהחניכה שלו ל-NBA" אומר קלימונס. 

כרוקי, סחב קוקוץ' תיקים והזמין אוכל לחבריו לקבוצה. "הבנתי שעלי להרוויח את הכבוד שלי," אומר קוקוץ', "הגעתי לקבוצה הכי טובה בעולם וידעתי שאני צריך לשכוח מהגאווה שלי ומההישגים שלי. לאיש לא אכפת כאן כמה טוב היית באירופה. הייתי בסדר עם זה". 

לומר שקוקוץ' היה 'טוב' באירופה זה חתיכת אנדרסטיימנט. הוא זכה לאמתו של דבר בכל תואר קבוצתי ואישי, ויותר מפעם אחת. הוא היה פורוורד של 2.11 מטר שאהב למסור בכל דרך אפשרית, היה לו את הגובה לקלוע מעל השומרים שלו מבפנים ומבחוץ. כינו אותו "המלצר" בגלל הקלות שבה מצא את חבריו במסירות לסל. "הוא היה המג'יק של אירופה", אומר ג'ורג' קארל שאימן את ריאל מדריד בעונת 91-92. 

קוקוץ' ידע שג'ורדן, פיפן וג'קסון צדקו בנוגע להגנה שלו. הוא היה חייב להשתפר, הוא היה חייב להתחזק כדי לשמור על הפורוורדים הקשוחים בליגה שלא אחת שקלו 15-20 קילוגרם יותר ממנו. "לפעמים נראיתי מטופש כשניסיתי לשמור עליהם. באותם ימים הם יכלו פשוט להזיז אותי לאן שרצו." הבולס רצו שקוקוץ' ישמור על הגבוהים של היריבה, זה יכול היה להעניק להגנה של שיקגו מוביליות רבה וחילופים אפשריים בכל עמדה. עכשיו היה על קוקוץ' להוכיח לקבוצה שהוא יכול לעמוד באתגר.  

הווטרנים בקבוצה ירדו על הדיאטה ה"אירופאית" של קוקוץ'. קר, בושלר וקרטרייט נזכרים שקוקוץ' היה מזמין כוסית יין בסעודות לפני משחקים בתקופת הטרום עונה. "היינו כאילו 'הולי שיט!, אין פלא שאתה לא בכושר!" אומר קרטרייט, "קוקוץ' היה צריך ללמוד איך להיות שחקן ב-NBA".

קוקוץ' עצמו מתעקש שהסיפורים האלה מוגזמים, אבל יין הוא מוטיב חוזר בסיפורים עליו. בילי קינג, הג'נרל מנג'ר (הידוע לשמצה) של הסיקסרז שהביא את קוקוץ' משיקגו באמצע עונת 99-00, סיפר שקוקוץ' לימד אותו על פלאי הבציר האיטלקי של סוף שנות ה-90. זאזא פצוליה (הידוע לשמצה גם הוא) ששיחק כרוקי בן 20 עם קוקוץ' במילווקי וראה בו מנטור, סיפר שכשהשניים היו סועדים יחדיו, קוקוץ' התעקש תמיד לשלם על היין. פצ'וליה חשב שזה בגלל שטרם הגיע לגיל המותר בצריכת אלכוהול בארה"ב, אך כאשר שאל את קוקוץ' התברר שלו שזה היה בגלל שקוקוץ' הזמין תמיד את היינות היקרים בתפריט וחס על משכורת הרוקי של פצוליה. 

קוקוץ' חילק את העוקצנות מצד ג'ורדן, פיפן וג'קסון לשתי קטגוריות. לעג שמקורו באיבה של השלושה לקראוס, לצד ביקורת לגיטימית ובונה מצד טיפוסים תחרותיים שרק רצו לנצח. הוא האמין שברגע שג'ורדן ופיפן יבינו כמה טוב הוא, שהוא יכול לעזור להם לנצח, שאולי אפילו הם זקוקים לו כדי לנצח, המרירות תיעלם ויישארו רק עניינים טהורים של כדורסל. עם זה הוא יוכל לחיות.

"הרבה שחקנים כיום היו נעלבים מאוד, לוקחים את זה קשה," אומר דיקי סימפקינס, שחקן ספסל בבולס, "טוני קיבל את זה. הוא ידע שמצפה לו עבודה רבה."

קוקוץ' צדק כשבטח בכישרונו. "ברגע שג'ורדן ופיפן הבינו שהבחור הזה הוא על אמת, הם אימצו אותו," אומר קרטרייט ששיחק עם קוקוץ' ופיפן בעונת 93-94 והצטרף שוב לשורות הבולס ב-1996, הפעם כעוזר מאמן. קוקוץ' חיבב את פיפן מהרגע הראשון. מעבר לירידות הקשורות לקראוס, קוקוץ' הבין שאחד משחקני הגנת הפרימטר הגדולים בהיסטוריה מנסה לעזור לו. כשהוא פספס בהגנה תמיד היה זה פיפן שניקה אחריו והדריך אותו איך להיות טוב יותר בפעם הבאה. הוא ממש חש בתמיכה של פיפן. 

"אני אוהב את סקוטי," הוא אומר, "הוא השחקן שעזר לי הכי הרבה בשנתיים הראשונות שלי בליגה. מאוד קל לשחק איתו. מעולם לא חשבתי שהביקורת שלו מרושעת. הרגשתי שהוא מנסה לכוון אותי לכיוון הנכון."

פיפן עצמו נרתם למאמצים להכניס את קוקוץ' להיכל התהילה של הכדורסל. זה דבר שקוקוץ' רוצה ומרגיש שהוא ראוי לו, וגם הרבה אנשים מעולם הכדורסל חושבים כך, בעיקר לנוכח הכנסתם של חבריו לאותה נבחרת יוגוסלבית להיכל. דיבאץ' וראדג'ה, שנכנסו שניהם להיכל, מאמינים שמקומו של קוקוץ' לצדם. 

"זה מאוד חשוב לי," אומר קוקוץ', "אני לא יודע בדיוק מה הקריטריונים להיכנס להיכל, אבל אני מקווה שיום אחד הם ימצאו סיבה להכניס גם אותי." הוא מקווה שזה יקרה במהרה. אביו, אנטה, כבר בן 82. הוא היה זה שחנך את קוקוץ' לפעילות ספורטיבית. "אם אי פעם אכנס להיכל, אני מקווה שזה יקרה עוד בחייו של אבי. זה חשוב לו יותר מאשר לי," הוא אומר. 

היו הרבה צמתים שבהם היחסים בין פיפן לקוקוץ' יכלו לקבל תפנית שלילית מאוד, כל כך הרבה רגעים שבהם יכלו להתפוצץ זה על זה. "זה לא קרה מפני ששניהם באמת בחורים טובים", אומר קרטרייט. פיפן סירב כידוע לעלות למגרש לשניות האחרונות של משחק 3 בחצי הגמר האזורי של 1994 נגד הניקס, לאחר שג'קסון שרטט מהלך שיוביל לזריקה של קוקוץ'. "זה פשוט דבר שקורה," אומר קוקוץ', "לכולם יש אגו, אפילו לאחד שלא משחק דקה אחת יש אגו. אני לא שופט אותו בגלל זה."

קוקוץ' קלע את הזריקה בסופו של דבר, כמובן. הוא קלע כמה קליעות מכריעות באותה עונה שבה קלע 13 נקודות למשחק (40.3% מהשלוש), קטף 4 ריבאונדים ומסר 3.5 אסיסטים, ואף זכה בפרס השחקן השישי של העונה בעונת ה-72 ניצחונות של הבולס. "אם החבר'ה האלה היו יודעים שיום אחד השיא שלהם (כלומר 72 ניצחונות) יישבר, הם היו מנצחים 76," אומר קלימונס. 

קבוצת ה-73-ניצחונות-בעונה של הגולדן סטייט ווריורס הפסידו את גמר 2016. הבולס של 96 מיגרו את סיאטל סופרסוניקס בשישה משחקים. "הסקאוטים שלנו ידעו שקוקוץ' הוא מפתח ענק בשיטה של שיקגו," אומר ג'ורג' קארל שאימן את סיאטל באותה עונה, "הוא גרם להם להתחבר ביחד". 

קוקוץ' סיפק קליעות חשובות בזמן שפיפן וג'ורדן נחו על הספסל. "כולם אהבו מאוד לשחק עם טוני בגלל שהוא היה מוסר יוצא מן הכלל," אומר סימפקינס, "הוא יכול היה לשחק בכל תפקיד בהתקפת המשולש". ג'קסון העריך את הנועזות שלו. "טוני הוא קצת פרש בודד (maverick)", הוא סיפר בראיון לריק טלנדר במהלך עונת 97-98. "זה עיצבן אותי פה ושם, אבל אני חושב שבכל זאת היינו זקוקים לפרש בודד כזה. הנטייה המרכזית אצלו היא לחפש דווקא את המהלך הלא צפוי". 

במשחק החשוב ביותר של עונת "הריקוד האחרון", משחק 7 בגמר המזרח מול אינדיאנה פייסרס, בסדרה היחידה במהלך שש האליפויות של שיקגו שבה היריבה באמת איימה להדיח את שיקגו, קוקוץ' קלע 21 נקודות, שני רק לג'ורדן עם 28, וחמש קליעות רצופות שלו ברבע השלישי הובילו את שיקגו ליתרון הגדול שלהם במשחק. 

קוקוץ' יודע שאנשים זוכרים את הרגעים האלה. אלו רגעים שמבטלים בעבורו כל תהייה באשר ל"מה היה אילו". "אני באמת מאמין שאילו הייתי הולך לקבוצה שבה הייתי מחזיק יותר בכדור, יכולתי בקלות להגיע לממוצעים של 20 נקודות, 7 אסיסטים ו-7 ריבאונדים," הוא אומר, "אבל בחיים לא הייתי מחליף את התקופה שלי עם הבולס בהופעות באול-סטאר או משהו. אם יגידו שהמספרים שלי לא גבוהים מספיק להיכל התהילה – אני בסדר עם זה. כל שחקן היה מוותר על משהו כדי להיות חלק מקבוצה כזאת. אלה היו הזמנים הטובים ביותר של הקריירה שלי."

קוקץ' מעריך את האחווה בין השחקנים לפחות כמו שהוא מעריך את ההישגים והנצחונות. ארוחות ערב קבוצתיות נמשכו לתוך הלילה, אף שהיה זה קשה עד בלתי-אפשרי עבור ג'ורדן לסעוד בפרהסיה. כשקוקוץ' מתבקש לנדב איזו אנקדוטה מאותה תקופה, הוא נזכר בארוחת בוקר במלון שבה סטיב קר שכנע את החברים – קוקוץ', בושלר, לוק לונגלי, ביל וונינגטון ואולי עוד כמה – להזמין פנקייק אוכמניות. איכשהו, אוכמניה סוררת התנחלה באפו של קוקוץ' עד שהוא נפטר ממנה בעיטוש אימתני עד כדי כך שכולם הסתתרו מאחורי מפיות או התחבאו מתחת לשולחן. "אני לא יודע למה, אבל אלו הזכרונות שלי," הוא צוחק.

מדי פעם רודמן היה ניגש לאחד מהחבורה ושואל בביישנות אם הוא יכול להצטרף לארוחת ערב. לעתים הוא היה מזמין את כולם איתו לערב. בושלר נזכר בהרפתקאות הליליות האלה עם רודמן שבהן פגש טיפוסים כמו אדי וודר (פרל ג'אם) ובילי קורגן (סמשינג פמפקינז). ברוב המקרים רודמן היה נעלם לתוך הלילה לקראת סוף הארוחה. 

רודמן, שעולל לא מעט צרות בקבוצה, התקשה לדובב את אשמתו כשהבין שהגזים עם התנהגותו. "דניס היה ביישן," אומר קוקוץ'. לפעמים ג'קסון היה מתנצל בשמו לפני שאר השחקנים. פעמים אחרות רודמן היה קונה לכולם מתנות. פעם אחת, ממש לפני חג המולד, רודמן חילק לשחקנים שי קטן של התנצלות: שרשרת לבנות הזוג. "אמרנו לו 'אתה הורג אותנו דניס, השרשרת הזאת יפה יותר ממה שהתכוונו לתת בעצמנו לנשים," אומר קר. 

קוקוץ' אומר שהוא מקווה שהפרקים הנותרים ב"ריקוד האחרון" יתמקדו יותר באושר שחוו הבולס ביחד, באושר שהעניקו לאוהדי הכדורסל, וקצת פחות על התסכולים והפרידה. הוא מזכיר לנו שבעונה שאחרי הושבתה הליגה לשישה חודשים. "לא היה שום ביטחון שתתקיים בכלל עונה", הוא אומר. ג'ורדן עצמו החלים באיטיות מפציעה באצבע המורה לאחר תאונת סיגרים מוזרה במעורבות קוצץ סיגרים סורר, והיה בוודאי מחמיץ את חלק הארי של העונה אילו לא היה פורש.

"מי אשם בפירוק של הקבוצה? זה פחות חשוב. שימחנו הרבה אנשים, וזה מה שאני מעדיף לזכור. פעם בכמה זמן, כשבחוץ גשם וקר, אני מתכרבל מול יו-טיוב, צופה בקטעים שלנו, ונזכר בימים הטובים ההם."

***********************

תוספת של מנחם לס: טוני קוקוץ' היום

טוני קוקוץ – המדבר אנגלית כמעט ללא מבטא זר – חזר לשיקגו כשפרש ממשחק ב-NBA. הוא ואשתו מתגוררים ב-HIGHLAND PARK, פרבר יקרתי של שיקגו עם אשתו וילדיו. הוא שייך לצוות ההנהלה של הבולס כיועץ מיוחד. את הקייצים הוא מבלה בקרואטיה בבית הקיץ שלו ליד אגם כי הוא רוצה שילדיו יידעו, יבינו, ויעריכו, את שורשיהם.