סיפורי מלונות רדופים / דביר בשן

סיפורי מלונות רדופים / דביר בשן

זאק לואו שיתף לאחרונה סיפור על מייקל קרטר וויליאמס, רוקי השנה שהפך שחקן סוף רוטציה בליגה. מסתבר, שבשנתו השנייה בליגה, עוד כאשר שיחק בפילדלפיה, הוא ארגן את אחת המתיחות הטובות בתולדות הליגה. כשהקבוצה טיילה למשחק במילווקי, ולנו במלון "פיסטר" האגדי (והרדוף), קרטר-וויליאמס דאג לתאם מול צוות המלון מראש לתת לו להיכנס ראשון לחדרי הרוקיז. הוא פתח את פתחי האוורור, הציב שם מכשירי קשר, ואטם את הפתח לחלוטין. כשהרוקיז נכנסו לחדריהם, חמושים בשמועות על המלון המיסתורי, הם שמעו את קרטר וויליאמס בקשר, נושא איומים מפחידים וגרוע בהרבה – מדקלם שירי ערש לילדים. את תגובותיהם הוא ראה דרך מוניטורים לתינוקות שהתקין מראש.

גאוני, נכון?

אבל כמו הקריירה של MCW, זה נחמד בהתחלה, אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. להשאיר בצד את הפראנקים של ילדים קטנים ולעבור לדברים הרציניים. סיפורם של המלונות הרדופים בספורט האמריקאי. המשיכו איתי. אם יש לכם את האומץ כמובן.

אנחנו נחזור ל"פיסטר" במילווקי, אבל אי אפשר להתחיל כתבה על מלונות רדופים בלי לפתוח באוקלהומה סיטי והסקירוין העתיק.

סקירוין, אוקלהומה סיטי

למה הוא מפחיד?
אחרי שנים רבות של פעילות, הסקירוין סגר את שעריו ב-1988 בעקבות משבר הדלק. ב-2007, כשהוא פתח מחדש, כבר הספיקה להיווצר מיתולוגיה קטנה סביב פעילות חריגה שהורגשה בחורבותיו. הדמות הראשית שלפי הסיפורים פוקדת את המלון ואורחיו בתכיפות היא רוח בשם אפי. אפי הייתה המאהבת של מייסד המלון מר סקירוין בעצמו. אחרי שהרתה עם ילדו, לפי הסיפורים, הוא נעל אותה בחדר בקומה העשירית כדי להחביאה במהלך ההריון. לאחר הלידה, אפי קפצה למותה מחלון חדרה, נושאת את התינוק בידיה. אורחי המלון מספרים על דמות אישה כהת-שיער וקולות בכי מיסתוריים של תינוק בלילות.

כשהלייקרס ביקרו בעיר ב-2016, מטה שלום עולמי תיאר את החוויה כך: "הרוחות היו כולן עלי, אני פשוט השלמתי עם זה. הן נגעו בי בכל מקום. אני לוקח את אחת הרוחות הללו לבית משפט על שנגעה בי במקומות אסורים". הפורוורד של הלייקרס התעקש שהוא רציני, אך שנשאל למה לא עבר מלון הוא פשוט ענה "ראיתי סרט טוב והייתי עייף".

קל לזלזל בכוכב המזדקן בעל ההיסטוריה המפוקפקת, אבל הוא לא היחיד. כבר ב-2010, אחרי הפסד לת'אנדר, שחקני הניקס התלוננו על לילה חסר שינה עקב חריקות מוזרות וגניחות. ג'ארד ג'פריז אמר בראיון שהמקום רדוף, אדי קארי, היחיד שישן בקומה העשירית הידועה לשמצה, ישן רק שעתיים ונאלץ להצטרף לנייט רובינסון בחדרו לשם כך.

שבועות לאחר מכן, טאג' גיבסון, אז שחקן שיקאגו, אמר שדלת השירותים נטרקה באמצע הלילה ללא סיבה, ודריק רוז שמע דפיקות וחריקות שהפכוהו למאמין. למעשה רוז כל כך פחד, שהוא ביקש מג'יימס ג'ונסון לישון איתו בחדר. ב-2013, ווסלי ג'ונסון אמר שהתעורר באמצע הלילה למצוא את דלת האמבטיה שלו סגורה, והאמבטיה מלאה במים.

שחקנים רבים הודיעו שהם לא מוכנים לישון שם, ומעדיפים לעבור למלונות סמוכים על חשבונם. לו וויליאמס הוא אחד מהם, והוא אמר בראיון: "אני לא הולך לשחק עם זה, אני מוכן לשלם על השקט הנפשי שלי". וויליאמס, לא רק מסרב לישון בסקירוין, הוא גם לא ישן בפיסטר במילווקי, מה שמחזיר אותנו לשם.

מלון פיסטר, מילווקי

למה הוא מפחיד?
ובכן, בסוף המאה ה-19 גידו פיסטר בנה את המלון היוקרתי, אך נפטר כמה חודשים לפני שזכה לראות את ההשקה של פרוייקט חייו. בנו צ'רלס נשבע להמשיך את חזונו של אביו וניהל את המלון שנים רבות. לצ'רלס לא היו ילדים, והוא גר באחת הסוויטות עד פטירתו ב-1927. ובכן, אנשים רבים טוענים שהוא מעולם לא עזב.

תצפיות רבות של דמותו המזוקנת חולפת במסדרונות או מביטה מלמעלה על הלובי, דווחו על ידי המבקרים לאורך השנים. כל הסיפורים על התקלויות ברוח של צ'ארלס מתארים רוח ידידותית המנסה לרצות את האורחים, כפי שצ'ארלס עשה בחייו.

אם הסקירוין באוקלהומה מטרגט שחקני NBA, אז הפיסטר הוא מקבילת הבייסבול שלו. שמות גדולים כמו ברייס הרפר או ג'יאנקרלו סטנטון דיברו בגלוי על בגדים שנזרקו ברחבי החדר, רהיטים שזזו ממקומם, ורדיו שנדלק בהפתעה. סטנטון השווה את המקום לטירה המכושפת בפארקי השעשועים של דיסני.

מייקל יאנג, שחקנה של הטקסס ריינג'רס אמר בראיון: "או הפאקין מקום הזה. תראה, אני לא אחד שמפיץ סיפורי רוחות, אבל הדבר הזה קרה. לפני כמה שנים, שכבתי במיטה לילה אחד אחרי משחק. הייתי גמור. החדר היה נעול, אבל התחלתי לשמוע צעדים בתוך החדר. רקיעות. שמעתי את כל הסיפורים על המלון הזה, אז הייתי ער לחלוטין בשלב הזה. שמעתי את הצעדים שוב, אז פשוט צעקתי 'היי, תרגיש בבית! תסתובב, תתפוס כיסא, אבל אל תעיר אותי, בסדר?'. אחר כך לא שמעתי כלום כל הלילה. פשוט כיבדתי אותו, הודעתי לו שאנחנו יכולים להיות חברים והוא יכול להישאר כמה שהוא רוצה.

קרלוס גומז סיפר על הפעם שיצא מהמקלחת ושמע רעשים סטטיים מה-IPOD שלו, אז הוא החליף שיר ויצא בריצה מהחדר, והגיע ללובי לפני שהספיק לשים מכנסיים.

ב-2001, אדריאן בלטרה חווה תקרית במלון, כששמע דפיקות מהרצפה, בעוד הטלוויזיה והמזגן נדלקים ונכבים שוב ושוב. הוא טוען שהוא יצא תוך כדי שהוא שמע חביטות מאחורי משענת הראש של המיטה "כמו אדם שמפצח את ראשו כנגד העץ".

לא רק שחקני בייסבול, גם פטריק יואינג, שידוע כמי שפוחד מרוחות בלי קשר למלונות רדופים, דרש שהניקס יפסיקו להתארח בפיסטר, הבעיה היא ששאר המלונות האחרים בעיר פחות טובים, מה שהחזיר את הניקס לשם.

האם המלונות באמת רדופים? האם זה הכול תוצר של מייקל קרטר וויליאמסים שמנסים לנצל חולשות של חבריהם לקבוצה? כנראה שלעולם לא נדע. מה שבטוח, אם אתם מתקרבים למילווקי או אוקלהומה, אני ממליץ לכם לבדוק את הפיסטר או הסקירוין.

אלא אם כן… אתם מפחדים..

מוהאהאה

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. גדול דביר.
    אני זוכר שהיו עוד כמה מקרים בלואיזאנה או ממפיס וגם פעם עם הספרס בקליפרניה. כשפופוביץ אמר שהוא לא מפחד מרוחות – הן מפחדות ממנו.
    אני אנסה לחפש.

  2. אהבתי.
    אותי אישית זה מפחיד. במקומם הייתי מעדיף להיות במלון קצת פחות טוב למשך לילה אחד מאשר לא לישון בכלל.
    וויליאמס מרושע, בטח כמעט רצחו אותו שם בקבוצה… מספרים שהאחוזים הרעים שלו נותרו בדפי הסטטיסטיקה עד ימינו אנו….

  3. אני לא מתקרב פחות ממייל לשם. לא עכשיו, זה לא המקום, אבל פעם אספר לכם על בניין בן 260 שנה בשם סיינט פאול שעמד ריק איזה 50 שנה, וכשאדלפי אמרה לי למצוא מקום אחר לקייטנה שלי שכרתי את סיינט פאולץ הבאתי 25 מאמנים צעירים מאנגליה שיעזרו לי (ולפועלים ששכרתי) לחדגש ולנקות את המקום. האנגלים נשבעים עד היום שהם פגשו בלילה בבייסמנט שדים ורוחות. ליגלגתי עליהם. הם ביקשו וביקשו שאבוא בלילה. דרתי אולי 2 מייל משם. פחדתי. אבל לילה אחד החלטתי להגיע. את מה שקרה אספר באחד המעורבים אבל דבר אחד אני יודע על בטוח: ישנם בעולם הזה שדים ורוחות, במקומות כמ סקירוין, וסיטינט פאול בגרדן סיטי. היה גם בית כזה באמיטיוויל בלונג איילנד שעומד ריק עד היום כי איש לא מוכן לגור שם, אפילו בחינם. הוא נקרא THE HORROR HOUSE
    .אזהרה:
    רק אמיצים שייכנסו ללינק

    https://www.bing.com/videos/search?q=THE+SCARY+HOUSE+IN+AMYTIVILLE&docid=607999426973470559&mid=3963B7F485941974BE463963B7F485941974BE46&view=detail&FORM=VIRE

      1. טוב, בקיצור. כל צעד על קירשי הריצפה חרק והשמיע קולות. אחד האנגלים (כולם היו בני 18-22) הכניס פנס קטן כשאף אחד לא ראה וקבר אותו מתחת לקרשים בבייסמנט שבלילה רק אלומת אור קטנטונת התבצבצה, וכשהלכנו על הקרשים משהו כנראה נענע את הפנס וקרן האור זזה עם הצעדים. האנגלים עם הסיפורים שלהם…אחד אחר שראה חולדות. אחד אמר שראה קוף. זה היהה בייסמנט באורך כל הבניין שהיה אולי 120-100 מטרים עם חדרים, ובריכת שחייה ריקה ומלוכלכת. שם היו מכונות הכביסה והייבוש והאנגלים התחילו עם הסיפורים שלהם על שדים. השמועה פרצה בין ילדי מחנה הכדורגל שלי (שהיה מחנה SLEEP-OVER לשבוע) והילדים בני ה-7 וה-8 שהאנגלים המטומטמים הפחידו עם השדים (ואחד מהם אפילו הופיע לילה אחד עם סדין צילצלו להורים שהם פוחדים ורוצים הביתה. עתונאי 'ניוזדיי' שמע את הסיפור ויצא עם ידיעה שהיתנ[=ה אמורה להיות מצחיקה "שדים ורוחות במחנה הכדורגל 'נוגה' בגרדן סיטי" ואנינ ניכנסתי לבעייה כזאת עם צלצולים מ-AP, מרויטר, וממי לא בקשר 'לשדים בקמפ הכדורגל של דוקטור לס'. לא יכולתי להיפטר מהסיפור שנים על גבי שנים.

        1. איזה סיפור.
          ילדים במחנות קיץ עושים שטויות. במיוחד האנגלים שנמצאים במסגרות מאוד קשוחות בשאר השנה ומנצלים את הזמן הזה להשתטות. עבדתי במחנות קיץ אני מכיר.
          בהחלט לא נעים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט