אני נשבע לכם שכאשר התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לא חלמתי שאגלוש לסרטנים ולצלצולי אוזניים. פשוט חשבתי שאכתוב פוסט חמוד על הופס, ואכניס את עצמי כילד בכיתה ט' שאימן כדורסל את רינה ז"ל כשהיתה ילדה בכיתה ז' (ושנים אח"כ הפכה לאשתו), וכן עלי כפוינט גארד של הפועל קרית טבעון (נוער) כשזכתה באליפות הפועל מחוז צפון, וכו'. תראו להיכן גלשתי…

1. פעם ידעתי גם קצת לעסוק בספורט, לא רק לכתוב עליו (1)

נבחרת שריון בכדורמים. ראובן שנפר (שפע) האגדי כורע ראשון מימין. אני יושב על המעקה, משמאלו (כתפו השמאלית) של זה עם המגבת.
הבריכה היא הבריכה של מכון וינגייט בכפר יונה בת"א
המכון שכן בשנותיו הראשונות ב'כפר יונה' על רח' הירקון בת"א. אני הייתי במחזור של 1957 במחנה יונה, אבל ב-1958 הייתי בוגר המחזור הראשון שלמד בביתו החדש של המכון מאז, ליד נתניה

מישהו מתעניין היכן זה היה? אז אגיד לכם היכן זה היה: הקרקע היקרה ביותר בכל ת"א ואחת היקרות בעולם.
אנחנו יושבים בתמונה ממש היכן שהיום שוכנת בריכת מלון הילטון!!!

פעם זה היה 'מחנה יונה', ומפקד חיל שריון – שהיה חבר של סגן ראש מכללת וינגייט אז – ביקש (וקיבל) מחברו רשות שנבחרת שריון תתתאמן בבריכה קטנה – 25 מטרים על 8,לאליפות צה"ל. בבריכה הקטנטונת התאמנו גם שחייה וגם כדורמים. ניצחנו גם בשחייה וגם בכדורמים, כמובן בזכות ראובן שפע. אבל כמו שמייקל ג'ורדן לא יכול היה לעשות זאת לבד, גם ראובן שפע לא יכול היה לעשות זאת לבד. אני הייתי אחד מעוזריו החשובים גם בשחייה וגם בכדורמים!

בא לי לכתוב היום כמה מילים על הימים ההם.

גייל ואני עושים סדר בדירה. יש לנו איזה 100 אלבומים (אין כאן כל הגזמה!) עם תמונות ותעודות ומה לא מ-84 שנות חיים שלה ו-82 שנות חיי. מצאנו חנות צילום שתהפוך הכל לסידרת תמונות אונליין, ואנחנו ניפטרים מאיזה טון של משקל. אני לא צוחק.

אז בואו נתחיל עם משהו שהיה פופולרי ביותר בזמני בצבא, תחרות שלא נפלה בהופ ובהאפ – בקיצור בכל 'ההופלה' מאליפות המכללות כאן, ואני מדבר על אליפויות צה"ל בספורט. אז התחרות בין חיל האוויר לחיל הים, או הצנחנים, או התותחנים, היתה באש ובמים. ניסו 'לגנוב' אתלטים; לשכנע אתלטים. רק במלחמה כולם היו יחד. באליפות צה"ל? כאילו אוהיו סטייט משחקת נגד מישיגן.

היו זמנים בהם אליפויות צה"ל היו חמות ופופולריות כמו אליפויות מכללות בארה"ב!

אני אומר לכם שבשנים שאני הייתי בצבא (1955-1958) אליפות צה"ל היתה חמה יותר מאליפות ישראל, ומשום מה המקצוע החם ביותר היה השחייה בבריכה של בת-גלים. אני לא זוכר מתי שמו סוף לאליפויות המרתקות האלה של העבר (בכמה מקצועות ספורט), ולמה. אולי תקציב. אולי אליפות ספורט היא לא חלק מהצבא. WHATEVER. סיימו משהו שהיה בו דבר אחד על בטוח: "מי הטוב ביותר". וזה הביא למתח, לקנאה, ואולי אפילו לשנאה זמנית. אולי לכן צה"ל החליט להפסיק עם השטויות.

אני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול כשבמחנה הטירונות של אז (היכן שהיום בית החולים תל השומר) היו באים קצינים לעשות מין RECRUITING של חיילים לחיילות השונים, ואילו היית אתלט רציני – נניח ראובן שנפר (שפע) אלוף השחייה האגדי מהפועל גבעת-חיים ושחקן כדורמים בנבחרת ישראל – היית עוגה חמה ביותר. אין לי אפילו מושג כיצד הוא הגיע לשריון (דרום). אולי הבטיחו לו איזה טנק לתפארת שיפאר את הכניסה לקיבוצו. לשריון היו ספורטאים רציניים ולכן בזמני (באליפות צה"ל 1957) היו חייבים לחלק אותם לחצי-חצי, שריון דרום, ושריון צפון.

בקיצור – הנה מה שהיה המסלול הצבאי שלי: אני תמיד הייתי טוב בתיכון במקצועות 'הריאליים' מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, וכו' (ותמיד אהבתי גם היסטוריה). בני דודי מבת גלים הלכו לבי"ס הריאלי המצויין (אז היה התיכון מס' 1 בישראל, ונידמה לי שכזה הוא עד היום) ומשם צבא, וטכניון. מאז שאני זוכר זה מה שבני משפחתי (בעיקר בני דורי ז"ל שהיו מבוגרים ממני ב-6-10 שנים) תקעו לי בראש, אבל הייתי הראשון ש'מרד' והלך לבסמ"ת במקום 'הריאלי' (התיכון המקצועי של הטכניון), לפני שידעתי שיהיה צבא ואז…כמובן… טכניון!

בטירונות דיבר איתי קצין ושיכנע אותי להצטרף לעתודה האקדמאית, אם אתקבל. האמת שחשבתי על העתודה כאפשרות כבר שנה-שנתיים לפני. רק כ-40-45 מכל טירוני המחזור שלי התקבלו אז ל'עתודה'. להתקבל ל'עתודה' היה אז כבוד גדול. כמו להתקבל לקורס טיס. הסידור ב'עתודה' היה שאתה לומד חינם (אתה כמו 'חייל בחופשה'), ואז על כל שנת לימודים אתה משרת שנתיים 'בקבע' כמהנדס. הייתי תלמיד טוב אבל תמיד הרגשתי שיכולתי להצטיין יותר מאשר ציוני הראו כי כבר אז – כשהייתי בן 14-17 – השתתפתי ב-5 ספורטים תחרותיים בקבוצות בקרית טבעון, בת גלים, גבעות-זייד, והפועל בלפוריה.

בבחינה הפסיכומטרית מסתבר שעשיתי טוב והתקבלתי לעתודה.

לא שמחתי במיוחד. אני זוכר זאת עד היום. למה? כי לא שמחתי לעתיד כמהנדס. בתוך תוכי רציתי משהו הקשור לספורט אבל בגיל 17-18 לא קל להתמרד נגד כל המשפחה וכל החברים שיודעים ש-"מנחם התקבל לעתודה! מנחם התקבל לעתודה!".

למדתי שנה ראשונה. קורסים למתמטיקה, כימיה, אלקטרוניקה, ומכניקה. הלכתי להרצאות ללא חשק, אבל לפחות יכולתי להמשיך לשחק כדורגל, כדורסל, כדורמים, הוקי, וטניס שולחן. לפעמים 4 משחקים בשבוע בספורטים שונים. קבלתי ציונים 'עוברים' בכל המקצועות. לא ניכשלתי באף קורס, אבל הייתי כזה 'כמעט טוב'. מין "C+ או B-. העברתי את הזמן, תמיד תוך מחשבות על 'מה הבעייה מנחם? מה מטריד אותך?'.

בתחילת אוקטובר של השנה השנייה (1956), באמצע הרצאה באלקטרוניקה, לפתע ניכנס איזה קצין לכיתה ואומר "כל העתודאים ניפגשים מחר בבוקר בבית הג"א בחדרה".

מבצע סיני כמובן.

שלחו אותנו (בד"כ) לאיזה חיל שבחרנו – כשהבחירה היא בין ה-3 : חיל רגלים, תותחנים, או שריון. בחרתי בשריון. חמישה-ששה ימים אחרי כבר הייתי איש האלחוט והרדיו בטנק שדהר לעבר אל-עריש במדבר סיני (היינו בין הראשונים, אגב, להגיע כמעט עד תעלת סואץ. הצנחנים הקדימו אותנו במעט. אייזנהאור היה זה שעצר את ישראל ואותנו כי את התעלה ראינו ממרחק של איזה 6-7 ק"מ).

'מלחמת סיני' הסתיימה תוך זמן קצר מאד, אבל עם כל הבלגן הפסדנו כחודש הרצאות וניתנה לנו אפשרות לחזור לטכניון ולנסות להשלים את החומר, או לחזור לצבא ולסיים את השרות כששנת הלימודים שאבדה כשנת שרות.

מה עושים????

קורס טייס! אחד החלומות הכמוסים שלי. לעזוב את הטכניון שאף פעם לאנ אהבתי ולהתחיל קריירה חדשה.

התקבלתי. הגעתי לשלב הראשון ואיתו הבעייה: בדיקות גופניות חמורות במיוחד גילו בעיות שמיעה בטונים גבוהים, כנראה בגלל שאני סבלתי – וסובל עד היום – מטנייטיס (למעשה לא 'גילו', אני ידעתי מגיל צעיר שאני סובל מכך אבל לא חשבתי שזאת כלל בעייה שעלי 'לגלות'). למעשה אני כל כך רגיל לחיות עם זה שזוהי בעייה שאני כלל לא חושב עליה אלא במקרים בודדים פה ושם.

טנייטיס… -צלצול – ציפצוף – קבוע ובלתי פוסק באוזניים.

הבעייה באוזן הפנימית גם בימין וגם בשמאל (בדיעבד רופאים מומחים בארה"ב מאמינים שפיתחתי את ה-DISABILITY בגלל שמגיל רך ביותר – 5-6-7 – הייתי צולל למים עמוקים , כפי שסיפרתי להם, כאפשרות).

אני מדבר על צלילות עמוקות ללא כל מיכשור הגנה – 2 עד 3 מטרים ליד הסלעים שבצד המערבי של הבריכה בבת גלים, לדוג סרטנים.

מגיל רך מאד – ללא אב, ואמא עובדת מבוקר עד ערב במחנה בריטי ב'קייט ביץ' (היום חוף הכרמל; למחנה קראט 'קייט קמפ) – נישרכתי אחרי 'הילדים הגדולים' לאן שהלכו – כולל דייג סרטנים – שלנו, ילדי בת גלים, היה מאכל מעדנים (עד היום SOFT SHELL CRAB הוא המאכל מס' 1 עבורי בכל מסעדת דגים שמכבדת את עצמה). הסרטנים הגדולים והטובים ביותר היו בין הסלעים לצד הבריכה, כשצלילה לעומק של 2-3 מטרים, (ולפעמים אולי יותר) עם סל עשוי מרשת, היה כלי העבודה שלנו.

עבור כולנו הסל המרושת היה כלי שאי אפשר בלעדיו, כמו חגורות הצלה שמצאנו באונייה 'חיים ארלוזרוב' (ההסבר מגיע…) ששימשו אותנו לתפיסת גלים (עד שגילינו SURFING שבצענו על SURFING BOARDS מצחיקים שבנינו בעצמנו, ותמיד בסוף עברו 'בדיקה' והשלמה של זינגר הנגר).

(אגב, סיפור הסרטנים הוא סיפור בפני עצמו. מי ידע שהם המעדן הנפלא ביותר? תמיד נגעלנו מהם. עד שהגיע מציל חדש לבריכה – 'המציל פאול' – שלימד אותנו בשפתו השבורה (הוא היה מין צרפתי כזה) שאין דבר טעים יותר מלבשל סרטן במים רותחים ל-3-4 דקות ואז לשים על מחבט עם שמן זית, שום, ומלח לעוד 2-3 דקות.)

שנתיים-שלוש אחרי, אוניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' נתקעה בחול כ-300-350 מ' מביתי בחוף התכלת 9 (הבית השלישי ממחנה חיל הים שלנו, ושל הבריטים אז). היא מיד הפכה למגרש המשחקים הנפלא בעולם לרוב ילדי השכונה שלא חששו לשחות אליה, לעלות עליה, ולצלול אל תוך חדרים בירכתי האנייה שהיו מלאים מים ב'חיפוש אוצרות' .

בערך חצי מהאנייה היתה שקועה במים וחצייה הזדקר מעל המים. היום כשאני חושב על כך, רעד עובר בכל גופי כיצד עשינו זאת לפחות 2-3 שנים מבלי שקרה שום אסון. מספיק דלת ננעלת. לא רוצה אפילו לחשוב על כך. אגב, כשכל האוניה נעקרה ממקום נחיתתה ע"י חיל הים שלנו (אולי לא חיל הים, אין לי מושג מי הוציא אותה מהסלעים והחול) נשארו שם שברי מתכת, חורים, וכו', ואני מבין שזה נשאר גן-עדן לצוללים עד עצם היום הזה.

בקיצור, גדלתי עם טנייטיס (עד היום, אגב).

בחיל האוויר הייתי חייב לעזוב את קורס הטייס. נתנו לי ברירה "הליקופטרים, או חזרה לשריון".

בחרתי לחזור לשנה לשריון, ואז, תוך כדי סיום השרות, הרגשתי לפתע את ההקלה הגדולה שהרגשתי בחיי: מכון וינגייט לחינוך גופני!!!

'למה שלא אהפוך ספורט ופעילות גופנית למקצוע חיים?' ברגע שנפל האסימון חיי השתנו על המקום. בשנייה אחת.

(מה שקרה הוא שאחרי השחרור נשאתי לרינה ז"ל כששנינו כבר מתכננים המשך לימודים בארה"ב כי אני רציתי ביומכניקה, ורינה התעניינה ב-PARA PSYCHOLOGY, מקצוע שאז, ואולי אפילו היום, לא היווה 'אפשרות' בלימודי פסיכולוגיה. אני סיימתי את מכון וינגייט והיא סיימה סמינר למורים כדי לאגור קרדיטס ללימודים עתידיים בארה"ב. אני סיימתי את הדוקטורט בביומכניקה והיא בסופו של דבר קיבלה את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, אבל תמיד עם התעניינות – ושימוש בטיפוליה – בפסיכולוגיה שהיא – אגיד זאת באנגלית – inexplicable by orthodox scientific psychology כגון היפנוזה, טלפטיה, ו-Psychokinesis (רינה היתה מסוגלת לקרוא את מחשבותי בצורה מפחידה ממש, והיתה מסוגלת להיכנס ל-SELF HYPNOSIS תוך 15-20 שניות. היא ניפטרה מסרטן דם ב-1973 כשתיכננו לחזור לישראל)

אליפות צה"ל בשחייה

התאמנו בבריכת 'מחנה יונה' בת"א, היכן שהיום שוכן מלון הילטון. איזה קצין היה 'מנהל הנבחרת' אבל למעשה ראובן שנפר (שפע) היה המאמן. מלבדי כ-ל נבחרת השחייה והכדורמים של 'שריון דרום' היתה מרכבת מקיבוצניקים, מלבד עבדכם. בשנות ה-50 האמצעיות רוב הספורטים 'המינוריים' כמו שחייה התרכזו בקיבוצים. נבחרת השחייה של הקיבוצים רמת יוחנן וכפר מכבי – בוודאי מספר תושבים כולל של פחות מ-1,500 – היתה מסוגלת לנצח את ברית מכבים עתיד – קבוצת השחייה היחידה של תל אביב אז.

כשהייתי בן 9 זכיתי באליפות השחייה של ארץ ישראל לילדים בני 10 ומטה בשחיית חזה ל-50 מטר, בתחרות על מי הכנרת בין שני מצופי ענק. אין לי כל תעודה או זכרון מיוחד מהתחרות.

אבל המשכתי לשחות במכבי בת-גלים תחת המאמן האגדי איזייה, (באמצע התמונה). הראשון משמאל הוא עודד פז, האדם היחיד ששחה מבת גלים עד ראש הניקרה. הראשון משמאל הוא עזי בק שהיה בן כיתתי בבת-גלים, חבר עד היום,, ואלוף ישראל ב-100 מ' חתירה (59.2 שנ' ב-1949-50).

השחייה לא היתה כוס הקפה שלי, אבל שחיתי. בשנת 1949 אמי התחתנה שוב, ועברנו לגור לטבעון (לפני שהפכה לקרית טבעון)

, אחרי שטבעון הפכה לקרית טבעון, התעניינתי יותר בכדורסל וכדורגל (בפוסטים עתידיים אם אראה שהיה איזה עניין בפוסט הזה), והמשכתי לשחק הוקי-שדה בבת-גלים, כשלקחנו אליפות אחרי אליפות.

כמה חודשים לפני השיחרור יצא חוזר בחילות השונים על אליפות צה"ל בשחייה וכדורמים. אמרתי לעצמי 'למה לא?'. שינוי קטן בחיי הצבאיים כאיש אלחוט.

הגעתי למבחני שחייה לנבחרת שריון-דרום. עשיתי את הקבוצה ב-100 מ' חתירה, 100 מ' גב, וכדורמים.

התעודה היחידה שמצאתי היא זאת: מקום שלישי במשחק שליחים 100 מ' כפול 4. אני זוכר שזינקתי אחרון מ-8, וכשהגעתי לסיום המשחה הייתי במקום חמישי או ששי. זמני היה 1:09 דק'. ראובן שנפר זינק חמישי, עשה בוודאי איזה 1:00 דק, והגענו מקום שלישי. זכיתי בתעודה (היחידה שברשותי משחייה):

לצערי אין לי 'הוכחות', אבל הגעתי שלישי ב-100 מ' גב (אני כבר לא זוכר את זמני, אבל אני משער שמשהו בסביבות 1:22 דק' או משהו כזה, אבל שלישי בצה"ל, 1957? NOT BAD.

ובכדורמים? בכדורמים הייתי אחד הטובים בקבוצה אחרי ראובן שנפר, וזכינו בגביע האליפות כשאנחנו גוברים בגמר על חיל הים!! לצערי גם כאן אין לי כל תמונה או תעודה.

לא מייק פלפס, אבל פעם שחיתי קצת!

2. אפילו בכדורגל האמריקאים עושים בי"ס לעולם!

לא ברמה. אבל בצילום. תנו מבט וראו את זווית הצילום וכל חוויית הכדורגל מצילום טיווי אמריקאי (אטלנטה יונייטד), לעומת צילומים מאירופה!

Unstoppable 💪#TekkersTuesday brought to you by Ezequiel Barco 🚢 pic.twitter.com/AOB0BKXXsv

— Atlanta United FC (@ATLUTD) April 21, 2020

3. רציתי לשתף את כולם בתגובה מאוחרת (מאד!) שלי לפוסט של רותם אלרן מאתמול

התגובה שלי היתה על הפוסט של רותם אלרן "תעיות ותהיות ליום רביעי" (זה בגלל שכמעט כל היום עד אחר הצהרים גייל ואני לא היינו בבית ולפעמים אני לא מצליח לקרוא את הפוסטים של היום עד מאוחר):

שמע, רותם, אתה משתפר ממש מפוסט אחד למשנהו. בגילך הצעיר הפכת לטוב ביותר שאי-פעם הכרתי בגילך. קשה להאמין ממש שאתה עוד לא בן 14. שמע, צפוי לך עתיד מזהיר, את תדע לכלכל את צעדיך בתבונה!

ואת ז ה אני מוסיף עכשיו:

אני זוכר את הפוסט הראשון שלך לא הרבה לפני בר המצווה שלך. מיד קלטתי שיש לנו כאן עניין עם ילד מיוחד. די ביקרתי אותך, וכתבתי בדיוק מה הבעיות בכתיבתך. קשה להאמין עד כמה קלטת את מה שאני מנסה לומר לך, והשיפור בא כמעט מיד, ובצורה מחלטת.

הפוסט שלך היום הוא פוסט בוגר, כתוב בעברית טובה מאד, וברור לחלוטין שהוא נכתב ע"י עכבר היודע ומבין כדורסל.

ממש כבוד לאתר!

4. שקיל טוען שהוא ידע שהלייקרס מעיפים אותו אם אין אליפות ב-2004!

זה בדיוק מה ששאק אמר https://foxsportsradio.iheart.com/content/2020-04-20-shaquille-oneal-michael-jordan-helped-me-be-more-dominant/ כשדיסקסו את ה-LAST DANCE של מייקל ג'ורדן.

הוא אומר:

O’Neal says he was told the information “from somebody upstairs in the office. (They said) ‘Hey, if we don’t win this series, they’re looking to make changes.’ So I knew once we lose, it was time for me to do something else.”

הלייקרס פיתחו אז איזה שהוא חלום עם גארי פייטון וקרל מלון יחד עם קובי ושאק. עדיין הם הפסידו לפיסטונס ב-5 משחקים.

"ידעתי שזה הסוף שלי שם". אבל אז הוא הוסיף בחיוך: "אבל שאק לא ניגמר כל כך מהר. לא לקח יותר מדי זמן ושמתי טבעת במיאמי…"

5. רודמן טוען שהבולס יכלו "לקחת בקלות טבעת רביעית ולעשות 'FOUR-PEAT"

כולם, אפילו דניס רודמן, מדברים על הסידרה של ג'ורדן.

הוא טען היום (אתמול) שאילו כולם נשארו "היינו לוקחים את אליפות 1998-9 'בלי הרבה בעיות' https://news4sanantonio.com/sports/spurs-zone/dennis-rodman-says-bulls-would-have-won-the-99-nba-championship-easily

אולי רודמן לא יודע איזה בעיות כן היו, כי הוא היה יותר מדי עסוק בענייניו ולא ידע שסקוטי פיפן שנא את נשיא הקבוצה ג'רי קראוס יותר ממלאך המוות, והיהמ מעדיף לתקוע סכין בליבו מאשר לשחק תחתיו בבולס אפילו רגע נוסף אחד.

לא רק זה, אלא שפיל ג'קסון אף הוא לא היה נשאר, ומייקל ידע שזאת היתה שנתו האחרונה, כפי שתראו בפרקי הסדרה הבאים.

6. "על מה הוא מדבר בכלל?" – כריס פול על תקוות סילבר לסיים איכשהוא את העונה.

כריס פול הגיב לשאלת ESPN על דעתו על כל מיני תכניות לסיום העונה וקיום מין פלייאוף. התכניות שאדם סילבר דיבר עליהן, ואז כל ההצעות (למשל קני סמית') ואחרים:

"אני לא מבין על מה אנשים מדברים בכלל. לאנשים בגילי ייקח שבועות של אימונים רק להגיע לשלב של כושר גופני מספיק לשחק כדורסל. פלייאוף? על מה מדברים בכלל? 7. שאלה: אם זכריה עופרי ניפטר בישראל איך זה שישנה לו בת בניו יורק? (אולי היא נכדתו?)

אני סתם שואל, וזה לא כל כך חשוב, אבל הערב זה קצת הטריד אותי: מי שניכנס למאמר שכתבה דניאל (באנגלית DANIELLE) חושב שבתו כתבה אותו. מי שקורא את המאמר בזהירות (מה שחשבתי שעשיתי בעצמי) – אני כמעט בטוח שהיא כתבה לפחות במקום אחד או שניים 'סבי'.

סתם שואל (כתובת המאמר ב'מעורב' של אתמול)