עמית שוחט הוא סטודנט למשפטים בן 26 מירושלים

אחד הדברים הנדירים לאוהד כורסה הוא לצפות בשידור של ספורט, כל ספורט, ולהיות נייטרלי. ספורות הפעמים שישבתי מול שידור והייתי שווה נפש מולו, כמעט תמיד נוסף איזשהו אלמנט של תמיכה או התנגדות לאחד הצדדים. זה יכול להיות בכדורגל, בכדורסל, בג'ודו, בקיאקים או בטניס שולחן ילדים א'- תמיד יש צד שהלב יטה אליו.

סופרבול 2017 היה אחד מהמשחקים האלה, שבהשאלה ממנחם בגין ז"ל, "איחלתי בהצלחה לשני הצדדים". זה לא מדויק לגמרי- הרגש היחיד שהיה לי זו יראת הכבוד והצמרמורת שביל בליצ'ק מעורר בכל אדם סביר, קצת כמו התחושה שמעורר שמעון מזרחי.

הייתי אז בקבע ושכרתי דירה עם שני חברים בבת גלים, וכך עשו רוב בני המחזור שלי. אחת מהדירות התקבעה כ"דירת הספורט" שלנו, הדיירים עשו מנוי לכל הערוצים האפשריים בערך, ושם עשינו ערבי (ולפעמים צהרי) צפייה במשחקים, בעיקר כדורגל. היו שם הרבה ערבים מרגשים- ההפסד של ליברפול לסביליה בגמר הליגה האירופית, ה-6:1 של ברצלונה על פ.ס.ז', המתעמל היפני באולימפיאדת ריו…לא חסר. שני חוקים לא כתובים עיקריים- להגיע עם משהו (בירות, פיצוחים, ולקראת סוף השירות- גם חומרים קצת אחרים), ואסור להזיז את הנרגילה ממקומה בסלון. מעבר לזה הכל הלך, כולל לבוא אליהם ב-3 בבוקר לראות בנגאלס רייבנס (הבנגאלס הם המועדפים עלי בפוטבול, אין לי סיבה טובה לזה, שיימינג בתגובות). וככה, באווירה טובה וחברית, עם בירות בהתחלה וקפה באמצע (אבל בלי כנפיים עם גבינה כחולה וסלרי, בכל זאת צריך להיות ב8 בבסיס ולתפקד), התכנסנו כמה מחובבי הספורט היותר כבדים מקרב החברים לצפות בפאלקונס נגד הפטריוטס ביוסטון.

עכשיו, מבין חבריי, הייתי היחיד שמכיר קצת מעבר לטום בריידי, אז תוך כדי המשחק הסברתי להם קצת על החוקים והמהלכים והשחקנים, וגם קצת על ההיסטוריה, בעיקר על טום בריידי בסופרבול ועל זה שלא כדאי להמר נגדו. תוך כדי המחצית הראשונה, שנגמרה ב21:3 לפאלקונס, יותר ויותר אנשים פרשו לדירות שלהם, בטענה ש"זה גמור" ושצריך לקום מחר מוקדם, ו"גם ככה זה חבורת שמנים שהולכים מכות". נשארנו רק אני ושלושת הדיירים, כאשר שניים פורשים לישון בחדרים שלהם, כשאחד מבקש "תעיר אותי אם קורה משהו", ורק עוד אחד נשאר איתי ומנמנם בהופעת המחצית המצוינת של ליידי גאגא.

חוזרים למחצית השנייה, הפאלקונס מעמיסים עוד טאצ'דאון, ארתור בלאנק הבעלים כבר יורד לדשא, והחבר שאיתי הולך לישון על הספה, כשגם הוא מבקש להעיר אותו אם קורה משהו. בשלב הזה התחילו להתגנב לליבי ספקות, אולי זה שאט אאוט ואני סתם שורף לי את המחר? ספקות שהתגברו דווקא אחרי שג'יימס וויט תפס מסירה לטאצ'דאון (בדרייב שכלל דאון ראשון בריצה של בריידי), בגלל חוסר ההצלחה בהמרה ל-2 נקודות שבאה לאחריו ובאונסייד קיק הכושל. אנחנו כבר ברבע הרביעי, אטלנטה לא משיגים נקודות אבל הפטריוטס משיגים רק שער שדה, אבל 6 דקות לסיום דני אמנדולה (שהיה נפלא באותו משחק) תופס כדור באנדזון, ההמרה ל-2 נקודות מצליחה הפעם וזה רק 28:20. אני ער לגמרי, ומעיר את החבר שישן לידי- יש משחק. שואל אותו אם להעיר את החבר השני, זה שביקש. ההוא שער אומר שלא, שהוא לא יקום.

חוליו ג'ונס עוד מספק דאון ראשון על ה-22 של הפטריוטס עם תפיסה אדירה, אבל דרייב גרוע של הפאלקונס שולח את ההתקפה שלהם החוצה והפאטס מקבלים את הכדור על ה-9 יארד שלהם. הוגאן תןפס כדור בדאון שלישי ו-10, ומעמיד את הפאטס על ה-25 שלהם. הפאטס ממשיכים להתקדם ל-36 שלהם עם 2:26 לסיום, אני טוחן גומי ושאריות פיצוחים בשלב הזה מהמתח, והסוכר מתחיל לתת אותותיו. ואז- בריידי, דאון שני ו-10, לאדלמן, אלפורד מהפלאקונס (שבמחצית הראשונה השיג פיק סיקס) עוד הודף את זה, אדלמן מזנק לכדור המוסט עם עוד שלושה שחקני פאלקונס, לא ברור מה הולך שם, אבל השופטים קובעים שהייתה תפיסה! אני והחבר על הרגליים, כמעט מפילים את הנרגילה לרצפה, מנסים להבין מה ראינו עכשיו. ואז ההילוכים החוזרים, קולטים את אדלמן תופס את הכדור מהרגל של אלפורד בערך 2 ס"מ מעל הקרקע, כש-3 פאלקונס עליו בערימה. ואני תופס את הראש, לא מאמין למה שראיתי עכשיו, בלייב, בסופרבול. כמו דייויד טיירי ותפיסת הקסדה ב-2008, כמו מריו מאנינגהאם ב-2012, רק שהפעם הפטריוטס בצד הזוכה של התפיסה הבלתי אפשרית של הסופרבול. יכול להיות שבליצ'ק ושימון שותפים גם לחמסה ולא רק להבעת הפנים?

והחבר שלא הערתי בסוף? הוא לא שכח לי את זה עד היום.

לינק לתקציר המלא של המשחק: