אנשים בתמונת השער הם מתן נאור שהיה קפטן הקבוצה ושיחק בה עשור בשתי תקופות שונות. וקורי קאר שהוא מתאזרח ותיק שהגיע לקבוצה בשלהי הקריירה לעזור לה לעלות חזרה לליגה הראשונה. בתמונה נראים מאותו משחק עליו כתבתי מניפים את צלחת האליפות של הליגה השנייה.

**********************

שמי אסף גפן בן 36 , נשוי+2 ,מורה לחינוך מיוחד במקצועי ומאז שאני זוכר את עצמי כאוהד ספורט מאז גיל 8-9 "באשמת" ובהוראת אחי הבכור שגדול ממני בעשור אוהד את הפועל ת"א בכדורסל ובעשור האחרון חבר בעמותת האוהדים שלה.

********************

העונה הראשונה שממש התחלתי לעקוב אחרי הקבוצה הייתה עונת 92/93 שהסתיימה אומנם בהפסד האליפות לקבוצה המופלאה של הגליל העליון אך גם הייתה האחרונה שבה הקבוצה זכתה בתואר כלשהו כאשר הניפה את גביע המדינה בכדורסל בהובלת הזרים הנפלאים דובראש ותרדקיל ולצידם חבורת ישראלים מצוינת עם הצמד אמסלם -שטיינהאור ,פרישמן ,זלוטיקמן ושות'.

לומר את האמת מאז ההתחלה המבטיחה הקבוצה במרבית שנותיי כאוהד ובעיקר בגיל הנעורים ועד אמצע שנות העשרים של חיי למעט אפיזודות קצרות, הקבוצה  נוהלה בצורה איומה ע"י שאול אייזנברג , עם מוסר תשלומים נוראי וירדה אט אט מנכסיה כאשר "השיא" בהריסת האולם הביתי באוסישקין (זר לא יבין את ייחודו של המקום ) בקיץ 2007 .

למעשה הריסת האולם שמה חותמת סופית על מותה בגלגול המקורי מחד אך היווה את נק' המוצא בגלגול החדש כקבוצת אוהדים לגיטימית בבמה המרכזית של הכדורסל הישראלי בחסות מספר משוגעים עם חלום בראשות מאור הראל ,שחור האפסנאי המיתולוגי ,ואורי שלף ז"ל.

אז עד כאן ההקדמה לכבוד הרגע המרגש שלשמו התכנסנו:

עונת 2011-2012 התחילה עם מטרה ברורה מבחינת הפועל לחזור לליגה הבכירה אחרי מסע שהחל בליגה ב' בעונת 2007-2008 .לאחר שנכשלה להעפיל מהליגה השנייה שנה קודם לכן  נבנה סגל חזק מאוד במושגי הליגה השנייה בהובלת מתן נאור וקורי קאר המנוסים ועם מאמן בכיר על הקווים בדמות ארז אדלשטיין, שמשום מה החליט לבוא לאמן בליגה השנייה בשל בעיקר זכרונות מעונה מופלאה שבילה כמעט עשור קודם בקבוצה.

מבחינתי העונה הייתה מאוד מיוחדת, הראשונה נדמה לי בחיי שהחזקתי מנוי לקבוצת ספורט כלשהי (מאז מתמיד בכך עד היום) ועל אף היותי סטודנט במכללת תל חי אי שם בגליל העליון יצא לי להגיע ללא מעט משחקי בית ולהיות מחובר לקבוצה כמו שלא הייתי לפני כן כאוהד כורסא בעיקר. העונה התנהלה בצורה חלקה יחסית ולאחר שהפועל עברה שני סיבובים של סדרות הטוב מ-3 את רמת גן ונס ציונה הגיעה לסדרת הגמר מול מי שסיימה סגניתה בליגה – באר יעקב.

ב-16/5/2012 נערך המשחק הרביעי בסדרת הגמר כאשר הפועל מובילה 2-1 נערך המשחק הרביעי שניצחון של הפועל בו מסדר לה את החזרה לליגה הבכירה.

לצערי ולדאבוני הרב למשחק עצמו לא הצלחתי להשיג כרטיס מה שהוליד אכזבה לא קטנה שלקח איזה יום -יומיים להתגבר עליה. מעבר לכך אני רואה את עצמי אדם די רציונאלי אך כשזה נוגע לימים של משחקים קריטיים שנוגעים להפועל יש סדר טקסים במהלך היום שיכולים להעיד עלי את ההיפך הגמור. זה מתחיל במקום ספציפי בבית לשתיית הקפה, שירים קבועים ברכב בדרך לעבודה, לבוש קבוע ושאר טקסים הזויים שאיש לא ישכנע אותי להחליף בשום הסבר הגיוני.

כרגיל גם בוקר המשחק התחיל ככזה ואיכשהו יום הלימודים / עבודה המשולב (כיאה לסטודנט תפרן) עבר בקושי עד לשעת המשחק בערב תוך כסיסת כל ציפורן אפשרית בטרם עוד נזרק בכלל הגאמפ' בול הראשון.

המשחק עצמו התחיל צמוד כיאה לסדרת הגמר שהייתה מתוחה ועצבנית ברובה עם כדורסל לא משהו בלשון המעטה. מי שלקחו את ההובלה והאחריות על העגלה האדומה בהתאם למעמד היו שני הוותיקים קורי קאר ו-12 "לב אדום" , הסמל של הקבוצה בעידן החדש מבחינתי – מתן נאור – יחד עם צמד הזרים הצעירים קלי ודזמונד סטיט זצ"ל .

אחרי  מחצית ראשונה יחסית צמודה ברבע השלישי הפועל מתפוצצת ופותחת הפרש בעזרתו האדיבה של יהונתן "הוויקינג השבדי" שולדבראנד . הפרש שהולך ותופח גם ברבע הרביעי.

כיאה לאוהד הפועל פסימי ושבע אכזבות אני יושב דרוך ועצבני מול הטלויזיה כשהדלת בחדר השינה כמובן סגורה, מסרב להפנים שהסיפור גמור וחתום גם ב-25 הפרש 5 דק' לסיום.

בסופו של דבר הבאזר המיוחל הגיע , לוח התוצאות הראה 83-56 לאדומים מת"א.

הפועל חזרה!!!!!!!!! את צעקת היש העצורה שלי אני זוכר עד היום ובעיקר בפעם הראשונה והיחידה בחיי מצאתי את עצמי עם דמעות של התרגשות מתחרות ספורט כלשהי.

תחושה חד פעמית שאחרי כל כך הרבה שנים רעות במובן של אהדת הקבוצה באמת קרה כאן משהו מיוחד. קבוצת האוהדים הראשונה ועד כה גם האחרונה בענף ספורט כלשהו בישראל שמשחקת בליגה הבכירה בישראל. זו הייתה ההוכחה לרגע אחד שלא חייבים להיות טייקונים כדי להצליח להתקיים בנוף הספורטיבי ובהצלחה, הוכחה שלפעמים גם כמה משוגעים עם חזון יכולים לקחת אחריות על גורל קבוצתם ולהביא אותה לגבהים.

למספר רגעים זה היה אושר שפיצה  על קרוב לשני עשורים של סבל וכאב ספורטיבי שאומנם חישל אותי כאוהד אך היו דרושים כמה רגעי אושר (שנצברו מאז) כדי לאזן מעט .