*

*

*

*

*************

רובי (ראובן) יאנג (נולד ב-15 במאי 1942) בבת-גלים. הוא כדורגלן עבר ישראלי ששיחק בעמדת הקיצוני בהפועל חיפה ובנבחרת ישראל. בשתיהן שימש גם כקפטן.

יאנג שיחק בתפקיד הקיצוני השמאלי. בגיל 16 הצטרף לקבוצת הנוער של הפועל חיפה וזכה איתה באליפות הנוער בעונה ללא הפסד. עונתו המצוינת בנוער הקפיצה אותו לבוגרים על ידי המאמן זלטקו צ'קובסקי. יאנג שיחק בהפועל חיפה בין השנים 1959–1969 וזכה פעמיים בגביע המדינה, ב-1963 וב-1966. באותן שנים עבד כמורה לחינוך גופני במחוז חיפה.

לצידו של יאנג שיחקו בשורות הפועל חיפה ונבחרת ישראל כוכבים גדולים כגון: יצחק אנגלנדר, יוחנן וולך ואבא גינדין. בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 שימש כקפטן הפועל חיפה וגם כקפטן החיפאי הראשון של הנבחרת, בה רשם 50 הופעות בינלאומיות ושמונה שערים. הוא שיחק בנבחרת ישראל באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968), שאותה אימן עמנואל שפר, אשר הגיעה עד לרבע הגמר. יאנג כבש לזכות הפועל חיפה 60 שערים ב-247 הופעות. בן דודו, ויקטור יאנג, שיחק בקבוצה כקיצוני ימני, והם כונו "צמד הדודנים".

יאנג היה הפרשן הראשון של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון). בשנת 1969 עבר יאנג לארצות הברית וכמו חבריו לקבוצה, וולך ואנגלנדר, רכש השכלה אקדמית והשלים תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני במדעי שיקום ההתנהגות באוניברסיטת אדלפי, שם שיחק כדורגל עונה אחת, והגיע עם הקבוצה עד משחק אחד לפני 'הפיינל-פור' תחת המאמן ד"ר מנחם לס, אבל NYU הגישה תלונה שיאנג היה שחקן מקצועני בישראל לפני ששיחק באדלפי, ונשיא האוניברסיטה, משום-מה, סרב לערער על התלונה. בשנת 1971 החל לשחק בניו יורק קוסמוס, איתה זכה באליפות. לאחר מכן חזר לתקופה נוספת בהפועל חיפה. במשאל שנערך בקרב אוהדי הפועל חיפה זכה יאנג בתואר "כדורגלן המילניום" של הפועל חיפה.

בשנת 1994 נקרא על ידי יו"ר הפועל חיפה, יצחק אנגלנדר, לאמן את הקבוצה בשעת חירום, אך פוטר לאחר מכן על ידי רובי שפירא. כשראה יאנג שקריירת האימון שלו לא צלחה, חזר לארצות הברית. שימש כמאמן קבוצת כדורגל הנשים של קווינס קולג' שבניו יורק.

*************

"השער שפתח הרבה שערים" / רובי יאנג

בגיל 17 הוזמנתי לנבחרת ישראל בכדורגל ע"י גיולה מאנדי, המאמן ההונגרי האגדי שקידם את נבחרת ישראל לכמה הפתעות מרעישות בזירה הבינלאומית: ניצחון 0-4 על נבחרת אנגליה הצעירה (עד גיל 23) ברמת גן, והמשחק ביוגוסלביה נגד אחת הנבחרות הטובות ביותר באותה תקופה – ניצחון 1-2 על אחת הנבחרות הטובות בזמן ההוא, בביתה, עם שני שערים של רפי לוי.

כל הדרך בטיסה ארצה צבטנו אחד את השני באי-אמון על מה שהשגנו במשחק החוץ, אולי אחד הטובים של ישראל בכל הזמנים..

ואז בא המשחק נגד איטליה באצטדיון רמת-גן. כמה שבועות לפני כן הופתעתי למצוא את שמי בהרכב הפותח נגד חבש (אתיופיה) . למרות שבתחילה קראתי את שמי בהרכב הפותח, לא עליתי בהרכב הראשון במשחק שניצחנו 0-1. שייע גלזר, אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים מאז ומעולם פתח כקיצוני שמאלי – העמדה הטבעית שלי בעוד שהוא התפרסם כחלוץ מרכזי. שייע אולי לא היה השחקן הטכני מכולם אבל הוא ידע דבר אחד: להבקיע שערים. אוהדי הפועל ת"א שתמיד היו יריביו אמרו שזה כל מה שהוא יודע – להבקיע שערים. מישהו היה צריך להזכיר להם שכל מה שואן-גוך ידע היה לצייר.

חמישה ימים אחרי המשחק הזה נערך המשחק השני, שוב באיצטדיון רמת-גן. אני בהרכב הפותח! בחור בן 19 בתפקידו הטבעי כקיצוני שמאלי, 'מזיז' את כוכב י\לדותו שייע גלזר מעמדת הקיצוני השמאלי לעמדה עבורה נולד – חלוץ מרכזי.

ניצחנו 2-3 ואני 'בישלתי' את כל שלושת השערים. הכותרת למחרת בכל העיתונים הייתה כמעט אחידה: :"רובי יאנג תקע יתד בנבחרת".

קבלתי בטחון ומאנדי גם נתן לי שם חיבה, "בייבי צ'יק" – על שם מאמני המפורסם בהפועל חיפה – זלטקו צ'יקובסקי (או 'צ'יק').

כעבור כמה שנבועות ישראל עומדת בפני אחת הנבחרות הטובות ביותר בעולם במסגרת קדם הגביע העולמי – נבחרת איטליה!

50,000 הגיעו לאצטדיון רמת גן. הם היו ברי מזל. 10,000 נשארו בחוץ. ללא טלוויזיה בארץ בשנת 1961, רוב מדינת ישראל האזינה לנחמיה בן אברהם שבכשרונו הנפלא כ-'פליי-ביי-פליי' תאר כל בעיטה וכל גליץ', כשאנשים זוכרים את שידור המשחק הזה עד היום.

מאנדי קרא את שחקני הנבחרת. השם ה-11 שהוא קרא היה "בייבי צ'יק". לא רובי יאנג. לא ראובן יאנג. רק בייבי צ'יק. מיד רעד שלא הרגשתי כמוהו לפני כן מלא את גופי. אבל היה זה 'רעד טוב'. מין רעד שהכין אותי אפילו טוב יותר למשחק. הנה עומד אני לשחק נגד שחקנים שרק תמול-שלשום תמונותיהם עטפו את הואפלים שאכלתי, ובעוד שעה קלה אני עולה על הדשא נגד כוכבי-על אלה שעד עתה היו כוכבי רוק או כוכבי הוליווד שניתן רק לראות בתמונות אבל לעולם לא לגעת בהם. אני צובט את עצמי: בעוד כמה דקות אנסה לכבוש נגד השוער הטוב בעולם בופון (דודו של הבופון המפורסם היום)…אתקל את לויקנו. אנסה לעבור את אלטפינו. סיבורי…מורה…השמות בלבד היו אמורים להוריד לנו את האשכים אל הרגליים.

גיולה מאנדי – בפגיש/ה הקבוצתית האחרונה – ניסה להכניס בנו בטחון עם המלל הרגיל של המאמנים: "לכל אחד מהם רק שתי רגליים…". "כל אחד מהם מכניס רק רגל אחת כל פעם למכנס…" "נהם מחרבנים ותוקעים נאדות בדיוק כמוכם…" זה נתן לנו מעט בטחון, ועלינו על הדשא לתשואות וצעקות שכמוהן לא שמעתי באף משחק, כל ימי חיי.

המנונים…התקווה…לראשונה אי-פעם נשמעה הקריאה 'אל-אל-ישאראל!'. היה זה רגע מדהים. אנחנו השחקנים מתחממים עכשיו, מסתכלים איש על רעהו כאילו מאומה לא קרה. פעם חשבתי מה היה קצב דפיקות הלב שלי ברגעים אלה.

"הכדור עגול", אמרו לנו…"גם לכל אחד מהם רק שתי רגליים", ניסו להרגיע. אבל שכחו להוסיף שכל רגל שווה מיליונים, לא כמו שלנו שהן סתם בשר, שרירים, ודם.

שריקה.

אני מתחיל לרוץ. ראה זה פלא, זה משחק כדורגל. לא משהו מהמאדים. אני אפילו נוגע בכדור בפס קצרצר לסטלמך. אני מסתכל על השעון ו-0-0. אפילו לא נראה לי שהם שולטים מי-יודע-מה. אני מסתכל סביבי. הנה הם חברימ לקרב: נחום סטלמך, השחקן הטוב ביותר שלנו. נהרי הקיבוצניק שמתרגש רק כשהפרות נותנות שיאי חלב… רצבי התימני עם 5 אליפויות הפועל פ"ת בחגורתו…לבקוביץ'…טיש הלוחם ללא חת במרכז השדה…גרונדמן. ובשער שוער נמוך אבל ענק – חודורוב.

לפתע מתרומם לו 'ראש הזהב' שלנו נחום סטלמך ששוכח מכח משיכת האדמה ונוגח מפינת ה-5 הרחוקה ל]פינת השער הנגדית והכדור בפנים…בפנים…!!! 0-1 לישראל נגד איטליה. לא יאומן כי יסופר. מין רעד של שלווה ומצוקה באותו זמן ממלאים את גופי. נשארו עוד יותר מששים דקות שבוודאי יימשכו כששים שעות. "וואו, אולי מישהו יזיז את השעון קדימה?", אני שואל את עצמי.

וכך הגיעה הדקה ה-37. ישראל קיבלה בטחון ואנחנו משחקים לפחות כשווים בין שווים.

הכדור בשליטתנו. הייתי בצד שמאל כשהכדור הגיע אלי. התחלתי לכדרר בין השחקנים האיטלקים. לפתע הם כבר לא תמונות על ואפלים אלא סתם יריב, בעוד משחק. אני כבר בער\ך 40 מטרים מהשער האיטלקי. מגן איטלקי מתקרב אלי. הטעייה שמאלה וכדרור ימינה, והוא מאחורי. שחקן נוסף מתקרב אלי והפעם הטעיתי ימינה ומשכתי שמאלה ואני בסביבות 25 מטרים מהשער האיטלקי. הכדור ליד רגלי השמאלית, הרגל המועדפת עלי.

עד היום אני לא זוכר בדיוק את המחשבה שעברה בראשי. אני לא יודע כיצד העזתי. מה חשבתי. מה תכננתי באותה שנייה. הכל מעורפל בראשי.

כמה וכמה נאמר לי שבגיל כזה צעיר – 19 – אני חוצפן עם קבלות במשחק. לפעמים עושה דברים בלי לעשות חשבון לאף אחד. החוצפה עזרה לי הפעם כי אחרת אין הסבר לעובדה שצעיר בן 19, במשחקו השני בנבחרת, מעיז בכלל על בעיטה לשער מ-25 מטרים, ועוד נגד השוער בופון!

זה בדיוק מה שקרה. האינסטינקט לקח שליטה על המוח. הנפתי רגל שמאל הכי חזק שאני יכול, ובום, בעטתי לשער.

צרחות ושאגות שמעולם לא שמעתי כמותם. הכדור ניכנס בין המשקוף והקורה הימנית של השער – בצד הנגדי ממנו בעטתי. בופון זינק אך אפילו לא נגע בכדור.

0-2 לישראל…

ירדנו להפסקה עם שניים – אפס לטובתנו. באירופה חשבו בוודאי שישנה כאן איזו טעות. אבל זה בדיוק מה שהיה. מאנדי הזהיר אותנו שיש עוד 45 דקות, ועלינו להמשיך לרוץ, להגן, ולנסות להתקיף.

ניסינו לרוץ אך הרגליים הפסיקו להישמע לנו. המקצוענים המיליונרים המתאמנים יום-יום יכולים לעשות מה שאנחנו – כמה מאיתנו חיילים – לא יכולים לעשות עם שני אימונים בשבוע. הרגשתי שאנחנו הולכים בשעה שהם רצים. ב-10 הדקות האחרונות של המשחק האיטלקים כבשו שלושה שערים וניצחו 4-2.

********

שערי במשחק זה פתח סדרה של 50 משחקים בינלאומיים בנבחרת, כשבשלוש השנים האחרונות אלילי סטלמך פינה את מקומו והעניק לי את סרט הק\פטן אותו ענדתי שלוש שנים, מ-1966-1968.

כבוד אדיר.

סרט הקפטן הבא שלי היה סרט הקפטן של אדלפי, שמנחם לס העניק לי.

רובי

**********************************

סרטון קצר מהכמעט סנסציה (עידו גילרי מצא אותם!)

*

סרטון דומה אבל יותר ברור:

*

*