המאמר "COACH, NOT AN ENFORCER (ביל נאק, NEWSDAY, 4/1975) הוא מאמר שמצאתי בימים אלה של בידוד. שכחתי לחלוטין עליו. זהו מאמר שמסביר במקצת עלי כמאמן וכיצד הצלחתי לסיים 9 שנות אימון ברקורד של 28-124, הטוב ב-NCAA.

. זוהי הפעם הראשונה שאני כותב עליו.

אני מחפש בתיבה – ומוצא – דברים ששכחתי לחלוטין עליהם. מצאתי מאמרים, תעודות על נצחונות (והפסדים) כילד ספורטאי, נער, חייל, וסטודנט, בספורט. מצאתי מאמרים ישנים שרובם מצהיבית ועומדים להתפורר, ומאחר וכמה דברים לא התפרסמו או תורגמו לעברית, מדי כמה ימים אכניס משהו על עברי. כמובן שאיש לא חייב לקרוא וניתן לעבור הלאה.

בהזדמנות זו אני מזמין כל איש צוות או גולש לעשות אותו דבר – לשתף את כולם בסיפורים שאתה מוכן לשתף אותנו בהם- על כל דבר שיש לו קשר כל שהוא – לספורט. כרגיל – שילחו אלי לכתובת

meless1937@gmail.com

לי זה נותן הזדמנות לחשוב על העבר ולהיזכר בדברים שאולי אף פעם לא חשבתי עליהם. זה גם מעביר את הזמן בכיף כשגייל ואני לבד בדירה, ולא יוצאים מלבד להליכת בוקר בפארק הכמעט ריק, משוחחים בטלפון, ורואים סרטים מצויינים שפיספסנו ב-46 שנות נישואינו.

אני מתרגם את המאמר לעברית, אבל לא מכניס כמה חלקים שלא שייכים ולא מעניינים, ומצד שני מכניס כמה תוספות. ALL-IN-ALL הייתי אומר ש-50% מהפוסט הוא תרגום ישיר – או כמעט ישיר – מהמאמר, והשאר תוספות כדי להשלים דברים שלא כתובים, ושלא נאמרו, על שנותי כמאמן כדורגל של אוניברסיטת אדלפי.

"מאמן, לא מפקד"

1974, אלופת המכללות דיביזיה II. ראשון מימין עוזר מאמני, אייב ריס. אני שני מימין. חמישי מימין נמרוד דרייפוס. 6 מהשחקנים הפכו למקצוענים: נימי, יוג'ין דושטו (השוער, 9 מימין), רוני אטנזיו (יושב ראשון מימין, צ'ארלי או'דונל (שני מימין), מני מאטוס (ששי מימין) וטומי לאנג (8 מימין)

התחלת המאמר: "לפני שבועיים, בקרוואן של 4 מכוניות, מאמן אדלפי מנחם לס וסגל 16 של שחקניו נסעו לניו ג'רסי לשחק נגד אונ' פרלי דיקנסון (שהיתה אז POWERHOUSE בדיביזיה הראשונה של ה-NCAA, מ.ל), במשחק על אליפות מטרופוליטן ניו יורק, תואר ש'אדלפי' ניצחה בשתי העונות האחרונות.

לי היו ארבעה שחקנים ישראלים בקבוצה: נימי דרייפוס, רוני שניידר שהגיע מהפועל כפר-סבא, הר אדם שהפך למרכז ההגנה שלנו, צביקה שראף, היום מנצח פלאסטי ידוע בבופלו, ושי פרויליק שהיה 'ילד פלא' בנבחרת הנוער של ישראל, ובא אלינו – נדמה לי – ממכבי רמת גן.

שנה אחרי – 1976 הגיע גם ישראל גולדשטיין מהפועח תת"א ויזהר נוז'יק, מהכח ת"א הגדולה של אז.

"הגענו לרת'רפורד – ביתה של פרלי דיקנסון – ב-10:30 למשחק שניקבע ל-12:00 בצהריים. "מיהרנו מפארק לפארק בחיפוש אחרי האיצטדיון" נזכר לס אתמול בערב. "ב-5 דק' ל-11:30 עצרנו לשאול את אחד הסטודנטים מפרלי דיקנסון היכן האיצטדיון והוא אומר לנו שהאוניברסיטה משחקת כדורגל בקמפוס השני שלה, בטינאק, 17 מייל מהיכן שעצרנו".

היו לנו 35 דקות להגיע לשם. לפי חוקי ה-NCAA אם אתה מאחר ב-15 דקות אתה מפסיד 0-1. "הדלקנו אורות, צפרנו בצופרים ועברנו כל אור אדום בדרך (היינו על דרך 17, אחת הדרכים העמוסות ביותר אע"פ שהיא כביש רחד עם 5-6 מסלולים, מ.ל) מרת'רפורד עד טינאק. השחקנים התלבשו במכוניות (תוספת שלי: אע"פ שדורגנו מספר 5-7 ב-NCAA – אז היה דרוג אחיד לכל הדיביזיות לכדורגל – האוניברסיטה, שהיתה בקשיים כלכליים, לא סיפקה לנו אוטובוסים ונסענו ב-4 מכוניות – שלי, של אייב ריס עוזר מאמני, הטריינר שלנו גאס ברמן, ומכונית רביעית שאני כבר לא זוכר מי נהג. אני רק חושב היום מה היה קורה לו היתה לנו תאונת דרכים קשה בדרך. הביטוח של כל אחד מאיתנו היה ביטוח לרכב פרטי, לא להסעת נוסעים…)

**********

אני חייב להוסיף עוד קטע שלא היה חלק מהמאמר. יצאנו מאדלפי כבר ב-9 בבוקר להגיע למשחק בפרלי דיקנסון, שידענו שהיא נמצאת ממש קרוב ליציאה מגשר ג'ורג' וושינגטון ברידג' באפ-טאון מנהטן. כדי להגיע לגשר מלונג איילנד חייבים לנסוע דרך ה-CROSS BRONX, איזה 12 מייל של מגרש חנייה ידוע. אני נהגתי במכונית הראשונה. במכונית הרביעית ישב בילי פיליפס, השוער שלי (אחרי אדלפי הוא שיחק כמקצועני בדאלאס). בילי היה על חצי סטפנדיה כדורגל וחצי א"ק. הוא היה רץ מייל של בסביבות 4:05 דק'. רק אחרי המשחק נודע לי שבילי התערב עם נוסעי המכונית שהוא יורד בקילומטר 5 ומגיע לקילומטר 6 לפני המכונית. הוא פתח הפרש בתחילה אבל פתאום הדרך 'ניפתחה' והמכונית הרביעית עברה את בילי כשהיא נוסעת 40MPH וכולם מתפוצצים מצחוק. אבל זה לא היה צחוק. אנחנו אלופי NCAA DIV II ומשחקים נגד פרלי דיקנסון שהיתה POWERHOUSE ב-דיביזיה הראשונה (היא דורגה אז 5 או 6), וזה משחק גמר על אליפות מטרופוליטן ניו יורק, ואני – שלא ידעתי מה קורה מאחורי ואז לא היו סלולרים – נוסע ללא דאגה בעולם…

נוסעי המכונית הרביעית ניכנסו לפניקה. הם נעצרו בקילומטר ה-6 פלוס כמה מאות יארדים וחנו בצד הכביש המהיר עם EMERGENCY LIGHTS. כעבור 10 דקות מגיע בילי שרץ בין מכוניות (מי שמכיר את ה-קרוס-ברונקס יודע שזה כביש ללא שוליים!!!) חצי מת. המכונית הרביעית השתלשלה בין מכוניות כדי להגיע לקרוואן, ואני יושג לי רגוע, לא יודע מכלום…

זהו ה-CROSS BRONX EXPRESSWAY…

זהו בילי פיליפס…

*************

הגענו למשחק ב-11:58, שתי דקות לפני תחילת המשחק. ניצחנו.

המשך המאמר בניוזדיי:

THE RUSH הוא חלק מצורת החיים של האדם. 19 שנים לפני כן הוא ישב בטנק בטור שריון ישראלי שהתקדם לעבר מפרץ סואץ ב'מבצע סיני'. ממבצע סיני במדבר ועד האורות האדומים על הכביש בטינאק, מעט מאד עצר את לס שנולד בישראל 38 שנים לפני כן. אחרי שסיים את שרותו הצבאי הוא למד במכון וינגייט ואט היה מורה להתעמלות בקיבוץ. הוא ואשתו הגיעו לארה"ב ב-1961, ואחרי שקיבלו את ה-BA וה-MA הם קיבלו את ה-PH.D מאוניברסיטת פן סטייט, לס בביומכניקה ואשתו רינה בפסיכולוגיה. אשתו ניפטרה לפני שנה וחצי מסרטן דם.. הוא היום פרופסור לביומכניקה באדלפי יוניברסיטי ומאמן קבוצת הכדורגל מאז 1968.

הוא התחיל כמאמן מחליף למאמן הקבוצה בסוף עונת -1968 כשכמה משחקים לפני סוף העונה מאמנה התפטר. לס הסכים לקחת את הקבוצה ל-6 המשחקים האחרונים. חצי משחקני הקבוצה פרשו. הוא שיכנע כמה לחזור, ובנוסף להם גייס כמה שחקנים אתלטים מלקרוס ששיחקו בתיכון גם כדורגל, וכל אתלט מעולה שמצא.

תוך שבוע היתה לו קבוצה לא רעה שאיתה הפסיד 3 וניצח 2 משחקים. המשחק האחרון של העונה היה נגד לונג איילנד יוניברסיטי שהיתה מדורגת כל העונה בין עשרת הראשונות במכללות (דרוג אחיד אז לכל המכללות בכל הדיביזיות). לס הכין 'בונקר דינמי' כשכולם מגינים, ועל קו חצי המגרש עומד שחקנו הטוב היחידי אנטוניו אמברוסו, כשלס אומר לו לחכות לכדור ארוך שאולי יגיע. (כששאלתי אותו מה זה 'בונקר דינמי' הוא ענה שהוא לא יודע, סתם מונח שהמציא עבור שחקניו לבטחונם העצמי…)

3 דקות לסיום המשחק מגיע כדור ארוך אל תוך החצי של לונג איילנד יוניברסיטי. אנטוניו דוהר כשמאחוריו 5 שחקני LIU.

כשלמחרת היה כתוב בניו יורק טיימס "הפתעה מרעישה בכדורגל", ואז "קבוצת הכדורגל של אוניברסיטת אדלפי גרמה להפתעה מרעישה כשגברה על לונג איילנד יוניברסיטי (4 בדרוג המכללות) בתוצאה 1-0", לפתע הגיעו צלצולים מהאתלטיק דיפרטמנטס של מכללות הכדורגל הטובות במזרח ארה"ב שמבקשות להכניס את אדלפי כיריבה לעונה הבאה.ו

לס, שלא היה מעורב מספיק במה שקורה במכללות, הכניס לתכנית המשחקים קבוצות כמו הרטוויק, יוקון, סיטי קולג', בראון, פן סטייט, ועוד, בלי לדעת שהן הקצפת של כדורגל המכללות במזרח.. ג'ים פדל, האתלטיק דירקטור של אדלפי אמר לו: "מל, הסכמת לשחק נגד הטובות במכללות בעונה הבאה. מוטב שתכין קבוצת כדורגל לשחק נגדן".

שלושת השחקנים הישראלים הראשונים שהבאתי לאוני' 'אדלפי' לעונת 1969-70

שחקני הכדורגל הראשונים באונ' אדלפי מישראל (אחריהם היו עוד 14, ביניהם אלכס רבינו, אחד מגולשי האתר הנאמנים: רובי יאנג (השמאלי), אמנון ארונסקינד (האמצעי) ושוקה פלגי (מימין). רובי זה עתה חזר מהנבחרת ב-1969-70 בגביע העולמי שהפסידה לבולגריה בההטלת מטבע; אמנון ממכבי ת"א היה 4 שנים בנבחרת, ושוקה פלגי היה שחקן מרכז השדה המצטיין של הפועל חיפה, יחד עם רובי. שלושתנו בקשר הדוק עד עצם היום הזה!

השאר – כמו שאומרים – הוא היסטוריה.

'לס פיתח באוניברסיטת אדלפי POWERHOUSE בכדורגל של ה-NCAA. הרקורד שלו בארבע השנים האחרונות הוא 5-5-56 כשלפחות חצי ממשחקיה הם נגד הטובות במכללות בדיביזיה הראשונה. המאמן לס הפך לאחד ממאמני ה-NCAA המנצחים ביותר בכל הדיביזיות וכל ענפי הספורט. אדלפי מתחילה את ההגנה על תואר האליפות שלה בכדורגל בדיביזיה השנייה במשחק נגד אונ' בנטלי באדלפי בסוף השבוע'.

'לס הוא אורח מזמין, מדבר בשקט ועדיין פרובוקטיבי בנקודת מבטו על האימון ועל החיים. בחדר המשרד בביתו המלא בגביעים ותמונות, כשהוא שותה מיץ תפוזים, הוא מדבר על השפעתו הגדולה של פלה על הכדורגל בארה"ב; על ההשתתפות המעטה של שחורים אמריקאים בכדורגל; ועל הפילוסופיה שלו בקשר למשמעת. הוא מדבר גם על החשיבות של ניצחונות. ושל הפסדים.

"וינס לומברדי אמר פעם ש'נצחון אינו הדבר החשוב ביותר' אלא הוא 'הדבר היחידי', ובזה הוא נתן שם רע ל'נצחון'"., הוא אומר. ללס הפסד הוא גם דבר חשוב מאד, בתוך ה-CONTEXT של ניצחונות. "כדי להעריך את השתתפותך בספורט במכללות, עליך להשיג רמה מסויימת של הישגים. "אתה לא יכול ללמוד, לדעת כיצד לקבל, ולהעריך עוד הפסד אם הקבוצה בה אתה משחק היא 7-5. אבל אם אתה 0-12 ואתה מפסיד, להפסד ישנו ערך לימודי, ערך רגשי. אתה למד אז את הרגש העליון של הצלחה, אבל אתה גם למד כיצד לקבל את הכאב הגדול של הפסד, וכיצד להתמודד עמו".

"-אתה שואל מה היא פילוסופיית האימון שלי? זוהי שאלה לא קלה עבורי כי אני לא מחשיב את עצמי כמאמן מקצועי. קבלתי את משרת האימון באדלפי רק בגלל שהמאמן בעונת 1969 עזב לפני סוף העונה והתנדבתי להחליפו.

"אחרי הנצחון הלא יאומן על לונג איילנד יוניברסיטי, החלטתי שלא איכפת לי לאמן שנה-שנתיים. זה עתה (ב-1969) קבלתי את 'הקביעות' בסגל האוניברסיטה, ויכולתי להוריד מעט את הרגל מהדוושא של מחקרים וכתיבה מדעית-אקדמאית".

"ב-1970 עם יאנג, אהרונסקינד, ופלגי, וכמה מטובי שחקני התיכון בלונג איילנד הפכנו לקבוצה מדורגת במכללות, ובפלייאוף גברנו על NYU שהיתה אז מעצמת כדורגל (אז אליפות ה-NCAA היתה משותפת לכל הדיביזיות). עוד נצחון אחד ואנחנו בפיינל-פור.

למחרת הגיעה ההודעה ש-NYU הגישה ערעור בטענה ש"רובי יאנג הוא שחקן מקצועני, ובנוסף הוא בוגר מכון וינגייט, וכשכזה עליו היה לשבת שנת שבתון בחוץ מבלי לשחק".

רובי הוא לא היה מקצועני. ב-1969 ולפני לא היתה מקצוענות בישראל. הוא גם לא חייב היה לשבת 'שנת שבתון' כי מכון וינגייט איננו JUNIOR COLLEGE אלא מכללה בפני עצמה שבוגריה מסיימים את מסגרת לימודיהם.

אבל האתלטיק דירקטור (בהסכמת נשיא האוניברבסיטה) החליטו לא לערער. אני יודע למה: ה-AD ג'ים פדל לא רצה לפתוח קופסת פנדורה כי הוא היה AD שנאשם גם בדברים אחרים, ונשיא האוניברסיטה לא רצה להתחיל מלחמה עם NYU שהיתה קשורה לאדלפי בכמה תכניות אקדמאיות.

הוסכם לא לערער, ולכן לא להיענש, וב-1971 הייתי חייב להתחיל הכל מחדש.

הפעם עשיתי זאת לאט, כשהשחקן הראשי שהבאתי ב -1973 היה נמרוד דרייפוס מגבעת-חיים, ומסביב נמרוד בניתי קבוצה אלופה, שהעליתי גם לדיביזיה הראשונה.

סיימתי 9 שנות אימון עם אליפות, NCAA, סגנית אלופה (1973) ומקום שלישי (1975). בשנת 1976 העליתי את הקבוצה לדיביזיה הראשונה (כי 90% ממשחקינו היו נגד מכללות מהדיביזיה הראשונה גם לפני שעלינו לדיביזיה ה-I). ב-1977 החלטתי לסיים את קריירת האימון שלי. גםאיבדתי את המוטיבציה להמשיך., וגם הייתי חייב להתמקד יותר במחקרים ובעולם האקדמאי כדי לעלות בדרגה האקדמאית מ-ASSOCIATE PROFESSOR ל-FULL PROFESSOR, דרגה שהגיעתי אליה ב-1979, השנה הראשונה שהייתי ELIGIBLE.

פילוסופיית האימון שלי?

כשנשאלתי את השאלה על פילוסופיית האימון שלי התשובה לא היתה קלה, כי אע"פ שסיימתי קריירה עם רקורד של 28-124 (https://aupanthers.com/honors/hall-of-fame/menahem-less/78) שנאמר לי בזמנו שהיה הטוב ביותר ב-NCAA כדורגל, אף פעם לא הרגשתי כ-"מאמן" ואולי כי זאת תמיד היתה משרה נוספת לתפקידי כפרופסור.

באופן כללי תמיד הרגשתי שאני מאמן, מדריך, מורה, ולא דיקטטור. בתחילה הגיעו אלי שחקנים כרובי יאנג שידעו כדורגל טוב ממני ושאומן ע"י טובי המאמנים בעולם כזלטו צ'ייקובסקי, ומנדי. אחרי שהישעו אותנו מהפלייאוף בגלל רובי יאנג, אמנון, ושוקה, הייתי צריך להתחיל מחדש עם שחקנים בני 18 ללא כל נסיון רציני.

החלטתי שאני לא ממציא את הגלגל. אז שיחקו עם 'סטרייקר' בהתקפה ועם 'סוויפר' בהגנה, והחלטתי שככה גם אני משחק. השאר? כושר גופני, כושר גופני וכושר גופני. לא הייתי שוטר. התנהגתי עם שחקני כאילו הם אנשים בוגרים. לא נתתי להם ספר חוקים, אלא אמרתי להם דבר אחד, פשוט: "תגיעו לאימונים ולמשחקים בכושר המנטלי והפיזי הטוב ביותר שאתם יכולים, ותקשיבו להצעותי".

זהו. כנראה שהייתי מוטיבייטור רציני, ואני מאמין שהשחקנים כיבדו והעריכו אותי. כל מה שיש לי לומר הוא שעם רקורד של 28-124 כנראה שעשיתי כמה דברים טובים, בין לבין, שאני אפילו לא מודע אליהם!

*********

ככה נראיתי ב-1969 כשהכל התחיל…