אליפות…פעם ראשונה של המועדון (ואחרונה, כרגע)… מסל ניצחון בשניה האחרונה…מושלם…זה היה רגע מושלם!!!אני אוהד הפועל חולון בערך מכיתה ה'. לחובבי ההיסטוריה אוסיף שהאירוע החשוב ב 1983 הוא שעפרה חזה זוכה במקום השני באירוויזיון עם השיר "חי", הישג שהעניק לה גם את תואר "זמרת השנה".
בתור ילד בשם חי, שהוא גם ככה קצת מוזר, לא הפסיקו לשיר לי את זה….
באותה שנה התוודעתי לאולם הפחים.
אולם של 2000 איש, סוער וגועש. זוכר את עצמי עומד בשורה העליונה, גבי למגרש, ודופק על הפחים.
באותה שנה הקבוצה הובלה ע"י ישראל אלימלך ( AKA "המלך" המקורי), מוטי דניאל, ניב בוגין וכמובן מייק "המשוגע" קרטר. אריה מליניאק בעמדת המאמן הוביל את הקבוצה לאחת העונות הטובות שלה כשאנחנו מסיימים במקום הרביעי ומפסידים למכבי תל אביב בחצי הגמר 2:0 עם חץ כואב של ג'ק צימרמן
אז התמכרתי לקבוצה ולמשחק ואף התגאתי שבכיתה ג' שיחקתי שם בילדים.
המשכתי ללכת למשחקים עם החברים והשנים עברו כפי שקורה בחיים.
בילויים, חברות, עבודה וצבא העסיקו אותי יותר וההגעה למשחקים התדלדלה אט אט בהתאמה.
אבל, כפי שאומר המשפט המפורסם "אפשר להוציא את הגוף מחולון… אי אפשר להוציא את חולון מהנשמה"
עברתי לתל אביב, גרתי בכל מיני מקומות בעולם, אבל תמיד שמחתי להתעדכן מדי פעם על הקבוצה…. גם כשהיא התדרדרה לליגה השלישית בתחילת המילניום.
ב 2002 הקבוצה נרכשה ע"י מיקי דורסמן והחלה לטפס חזרה למעלה עד שחזרה לליגה הראשונה ב 2007.
אז כבר הייתי אבא לילדה מקסימה, בת 9, בשם גאיה והחלטתי לחזור לאולם הפחים מדי פעם כשאני לוקח אותה אתי, שתרגיש את החוויה.
כל משחק ביתי שהלכנו התלבשנו והתאפרנו בצבעי מלחמה סגול צהוב כמיטב אוהדי הפוטבול.
אני נהנתי והילדה נהנתה והפכה להיות אוהדת מובהקת. לאולם הפחים היתה יכולת קסומה כזו….
מושלם?
כמעט…..
באותה שנה הובילו את הקבוצה מורן רוט, גוני יזראעלי ואבישי גורדון והחיזוק העיקרי הגיע עם טריי סימונס ומאליק דיקסון.
אה… ושחקן צעיר, מוצק ולא מוכר בשם פי ג'יי טאקר.
בתחילת העונה היה המקרה המצער שבמשחק מול ירושלים אוהד של בית"ר זרק חזיז, המשחק התפוצץ והקבוצה נענשה.
למרות הזעזוע הקבוצה הצליחה להתאושש ולאסוף נצחונות ואנחנו המשכנו להגיע לאולם הפחים הרועש ולהשתתף בחגיגה.
כיף גדול לחוות עונה כזו בחזרה שלי למגרש, בטח ובטח עם בתי האהובה. להתלהב אתה בנצחונות, לשיר אתה את השירים ולחוות את אולם הפחים במיטבו.
עונה של 20 נצחונות ו 7 הפסדים ואנחנו במקום הראשון בליגה. פעם ראשונה בהיסטוריה לדעתי !!!
בחצי הגמר עירוני נהריה לא היוותה יריב ועברנו אותה בקלות יחסית. בגלל כל מיני אמונות תפלות לא הלכתי לחצי הגמר אבל לגמר הגדול הגעתי עם גאיה כשאנחנו מלאי אמונה למרות שהסיכויים בלאס וגאס היו נגדנו.
בגמר חיכתה מכבי האימתנית אחרי 14 אליפויות רצופות. איצטדיון יד אליהו גועש ורועש ונראה שהגיעו יחד אתנו עוד 4998 חולונים עם אמונה. מזל שחולון קרובה למגרש הניטראלי ביד אליהו שזכה לארח את הגמר.
את האימפריה בצהוב הובילו השמות הגדולים. שארפ, וויצ'יץ', כספי, בורשטיין, אליהו, הלפרין, בלוטנתאל ויוצאי ה NBA ביינום, אלכס גרסיה ופייזר. וכמובן לא נשכח את הדבק של החבורה – רגב פנאן.
המשחק, כמו כל גמר פיינל פור שנחשב משובח, חווה עליות ומורדות ויחד אתו גם עוצמת הרגש שלנו.
רבע ראשון 23-23
במחצית 38-37 למכבי
כל ריצה טובה של הסגולים הביאה אותנו לרמות גבוהות של אקסטזה.
כל פעם שהחבורה בצהוב הייתה בזון נכנסנו לדיכאון תהומי וגייסנו את כל רזרבות האמונה שנותרו לנו.
סוף רבע שלישי 56-52 למכבי
מכבי כבר עלו ל 63-55 וזה לא נראה טוב. גאיה החלה מעט לדמוע.
ואז עלה בראשי הביצוע של רג'י מילר…. ידעתי שהכל יכול לקרות. עודדתי אותה שלא תדאג ותאמין וזה כנראה עזר.
חולוניה נתנה בוסט בהגנה ומכבי לא הצליחה לקלוע.
מהפך. 70-67 לחולוניה.
ביינום קולע 2 מהקו.
בלוטנתאל קולע 1 מ 2 ואנחנו בשוויון 70-70.
22 שניות לבאזר וטאקר קולע 1 מ 2. ההיכל על הרגלים. גאיה ואני כוססים ציפורניים מהמתח ומגיעים כבר למפרק האמצעי.
מכבי בהתקפה ואז….. וויצ'יץ קולע עם 6.5 שניות לסיום.
לאאאאאאאא
הילדה כבר בוכה באמת. מפלי דמעות. ואני…. אוי ואבוי. שחוט ומעוך אני מגייס את שאריות האמונה שלי
"רגע מאמי… זה עוד לא נגמר… רגע…."
תזכור את רג'י, אני מזכיר לעצמי. תזכור את רג'י.
2.3 שניות לסיום וקורה הדבר הזה
נ י צ ח ו ן !!!
א ל י פ ו ת !!!
את המבט על פני הבת שלי לא אשכח לעולם. הדמעות המשיכו, הן פשוט התחלפו מדמעות דיכאון לדמעות של אושר טהור.
אני ושי קאופמן חבר שלי קופצים עם גאיה כמו משוגעים.
חצי הדקה הזו לפני ואחרי הקליעה של דיקסון היו ללא ספק הרגע המזוקק הטהור של שמחת ספורט שאי פעם חוויתי. שום דבר אחר לא התקרב.
שמחתי בשני הגביעים שהגיעו אחרי. אפילו מאד (את מפגן העידוד של חיפה בגמר גביע 2009 שניצחנו גם לא אשכח)
אבל אם מישהו שואל על רגע האושר הספורטיבי המושלם זה ללא ספק היה הרגע הזה עבורי..
***************
תקציר המשחק למי שמתעניין
אני מקווה שעכשיו האהבה הענקית וחסרת הפרופורציות שיש לי לשחקן רוטציה חביב ביוסטון רוקטס ברורה יותר לקוראים.
מבחינתי האמונה ניצחה את הכסף הגדול באותו ערב.
אליפות ראשונה
חלום של 25 שנה שקרה באמת
תודה חיצ'יק על החזרה לאחד מרגעי הספורט המרגשים ביותר. רגע שהייתי אמור לראות מהמגרש, אך לצערי נאלצתי לצפות בו לבסוף מחדר מלון בטורקיה.
ואגב, בניגוד למקרים אחרים שבהם האליפות בפיינל פור לא שיקפה את העונה, כאן זה היה לחלוטין מוצדק. אחרי מקום ראשון בעונה הסדירה, ויתרון במאזן על כל היריבות בליגה ראש בראש, כולל על מכבי.
זה היה פשוט נפלא, אחרי כל כך הרבה שנים ארוכות של מכבי, פשוט נפלא.
יחי פי.ג'יי טאקר – יחי! יחי! יחי!
תודה רבה ברצ', אחלה פוסט, ממש הייתי איתכם שם ביציע.
מעולה ברצ'יק.
יותר מכל עונה אחרת העונה הזו עצבן אותי שיש פיינל פור במקום סדרות. מכבי כמעט גנבה מחולון אליפות שלדעתי סיכוי נמוך שהיו מצליחים להשיג בסדרה.
תודה רבה ברצ'. פוסט נהדר . התחברתי מאוד לעניין לקיחת הדור הצעיר למגרש. חוויתי את זה 2-3 פעמים העונה עם בתי בת ה-7 במשחקים של
הפועל ת"א כדורסל העונה. (היא לומדת את החיים כאוהדת הפועל שבכולם לצערנו ראתה רק הפסדים צמודים כולל אחד לחולון בבית קצת לפני עצירת הליגה). בהחלט היה רגע היסטורי עבור אוהדי חולון , העונה שהכתירה את טאקר רשמית למלך הפחים הבלתי מעורער לנצח נצחים כנראה.
מעולה ברציץ זה הכינוי מהיום.
בתור אוהד מכבי שמחתי עבור חולוניה הייתה לכם קבוצה אדירה באותה עונה
תודה על הפוסט
אליפות מרגשת והסטורית
ברצי', נהדר. אני יודע מה זה להיות עם ילד או ילדה בגיל 7-8 במשחק כזה. הפחד בפני הילדה שלך מהפסד הוא פחד אמיתי, טהור, וכואב כל כך. במשחק הגמר של אדלפי נגד סיאטל גייל ואני לקחנו את הבנות סיגל בת ה-7.5 ואפרת בת ה-4.5. אפרת קצת הבינה ולא הבינה. אבל סיגל??? היא היתה הקמע של כל השחקנים. הייתי מביא אותה לפעמים לאימונים. הובלנו 0-3 במחצית. פתאום הם מבקיעים שער, ועוד שער. כמה שצרחתי על שחקני לא לשחק הגנה ולשמור על היתרון 2-3, אין כאן מה לעשות. זה משהו פסיכולוגי. היא עמדה לצידי 20 דקות במצב 2-3 ורעדה מפחד ממש. אמרתי לעלות ליציע לשבת ליד גייל אבל היא סירבה. חיבקתי אותה, אמרתי לה שזה סתם משחק. אבל היא ידעה שזה לא כך: שזה משחק אליפות. חיבקתי אותה קרוב אלי. כשנשמעה שריקת הסיום חיבקתי אותה ונישקתי אותה והיא החלה לרוץ בין השחקנים עם 'ההיי-פייב' של הימים ההם. אז המשפט שלך ל'מאמי שלך' פגע בי כמו חץ!
בתור חולוני ואוהד מכבי התרגשתי. רגע גדול. אלו היו 3 שנים רצופות שהסתיימו עם תואר בשניה האחרונה (מחשיב את העליה כתואר..)
פוסט מעולה, ממש העברת את ההרגשה שלך דרך המילים. תודה
מרגיש צורך לאחל שוב מזל טוב לכל אוהדי חולוניה באתר. ברץ', פאקו, טאקר והחברה.
העיקר שאולם הפחים מהסיפורים זכה לאליפות לפני ששוטח והוחלף בהיכל טוטו גנרי.
מעולה ברץ'!
ללא ספק אחד הרגעים המרגשים אי פעם.
בפסק הזמן לפני המהלך של דיקסון אשכרה הלכתי לחדר אחר, וביקשתי מאלוהים "תעשה בבקשה שחולון ינצחו אף על פי שאני לא מאמין בך"… ואח"כ אל תוך הלילה ערים עם צלחת האליפות ומיקי דורסמן ביציע העיתונות וכו'.
תענוג.
מעולה ברצ'יק. איזו נוסטלגיה. הקבוצה של אלימלך, בוגין ומוטי דניאל.
כמובן שבגמר הייתי בעד החולונים עם טאקר ודיקסון הענקים.
מורן רוט, איזה קרוע.
זוכר את הגמר הזה כאילו הוא היה אתמול.
הייתי בשכם מבלי אפשרות לראות את המשחק וסידרתי נסיעה חצי-הגיונית לבית ליד כדי שיהיה סיכוי לראות אותו. בגלל ישיבה שהתארכה יצאנו ממש מאוחר ואת המשחק שמענו רק ברדיו. איך שיצאנו מטייבה חיפשנו מקום פתוח כדי לראות את הרבע האחרון, ושכנענו את בעל המקום להעביר ערוץ בתחינות אין סופיות. איזה מזל שהספקתי לראות את הרגעים האחרונים האלה…
.
אגב, אני בכלל לא אוהד של הקבוצה, אבל תמיד שמורה לה מקום בלב שלי בגלל ישראל אלימלך, שהיה חבר ילדות של אבי ותמיד היינו הולכים לראות אותו כשחולון היתה מגיעה לגליל.
נהדר!
היה חסר הרבה בחולון בשביל ההמשכיות.
הקהל באופיו מתאים יותר לכדורגל,
דני פרנקו בתחילת דרכו כמאמן
וגם מורן רוט הישראלי שלא קיבל מספיק כבוד אחרי ההצלחה.
–
כל קבוצה שהצליחה לנצח כאן את מכבי בשנים האחרונות הביאה זרים איכותיים מהנבא.(מדונטה סמי'ת,רוג'ר מייסון,בראדלי,אמארה)
לחולון לא היה שחקן כזה גם טאקר שלא הגיע מהנבא ןהם התבססו על הקבוצה
היה ראוי לציין בכתבה גם את דורסמן,פלורס,ווטסון,גורדון,סימונס וטולברט.
אתה צודק שלא הייתה המשכיות אבל קצת עשית סלט עם המאמן והשחקנים של עונת הגביע שנה אחרי.
כבודו של טולברט במקומו מונח עם שלשת הנצחון ושלשה מהחצי במחצית
אבל זה היה הרגע
כשלקחנו אליפות
🙂
תודה לכל המגיבים
כפי שמנחם אמר לפני שנים…. אתם המוטיבציה של הכותבים לכתוב את המאמר הבא
מבחינתי יפורסם היום
🙂
אשריך, ברץ'.
פוסט נהדר שקצת , ככה בקטנה, מעורר קנאה (של מי שמעולם לא זכה לראות קבוצת כדורסל אהודה זוכה באליפות. ה-"מעולם" הזה אולי לא מתמודד עם סדרי הגודל של הניסיון של מנחם, אבל אלו עדיין 35 שנה…)
אחד הרגעים המרגשים שהיו. אחרי 16 שנה מכבי מפסידה אליפות אחרי סל ניצחון ענק של דיקסון.