בימים האחרונים עקב הפגרה הכפויה והסגר אשר נחת עלינו בעקבות וירוס הקורונה, יצא לי לראות היילייטס של שחקנים רבים ושונים, אבל אחד מהשחקנים שהכי נהנתי לראות את המסירות הגאוניות שלו והחכמה שלו כשחקן, ונזכרתי איזה שחקן נפלא הוא היה. החיבור שלי אל מאנו הוא מאוד מיוחד, לאור כך שאת הפוסט הראשון שלי אי פעם ככותב באתר, לפני רק מעט יותר משנה, פרסמתי על אותו ארגנטינאי מזדקן ומקריח של הטקסנים.

מאז הרבה מאוד השתנה, הגופייה של מאנו הופרשה והספרס רק הלכו וצנחו, אבל האהבה שלי למאנו נותרה באיבה, ולא סתם – אחד מסוגי הכדורסל האהובים עליי הוא כדורסל זורם, חכם וקבוצתי, וזהו אותו סוג כדורסל שמאנו הציג, בנוסף לכך שהיה לוחם ענק ללא פשרות, עם אופי של מטאדור הנלחם את קרב חייו מול השור הזועם בזירה.

מאנו היה הלב של הספרס, ונתן עבורם הכל על הפארקט, בין אם זה במסירות הגאוניות, קליעה מרחוק (עם צורת זריקה קצת מוזרה) או לשים את עצמו בחזית בשביל המועדון. מאנו היה בשביל הספרס לא רק שחקן ענק, אלא הלב והנשמה שלהם על הפארקט. אחרי הכל, הספרס היו בתחילת שנות האלפיים אחד מהמועדונים הכי אפורים ומשעממים שהיו ב-NBA, והשיגו את הנצחונות הרבים והאליפויות בעיקר בכך שנתנו לדאנקן את הכדור בחצי המרחק והפוסט, והוא היה מייצר את הנקודות בשבילם, אבל שחקן אחד, מאנו שמו, שבר בחלק גדול מאוד מהמקרים את השיטה, בין אם בלהטביע על הראש של שני שחקני לייקרס ובין אם להתווכח עם פופוביץ' ולהוכיח אותו, ובסופו של דבר גם לתת לו להתפרע ולהיות הבורג הקצת משוחרר במערכת.

אבל אחרי הכל, נותרנו עם מורשת נפלאה של שחקן ענק, שנתן הכל ולמרות שלא היה כוכב של ממש (ואם היה עוזב את הספרס היה יכול להיות), היה אחד השחקנים המרגשים, החכמים והגדולים ביותר שמגרש הכדורסל ראה אי פעם. אז תודה לך, מאנו.