מכתב לקובי בראיינט ז"ל- מיהלי אולמר, בן 16 מהרצליה, תלמיד כיתה י"א

היי קובי, מקווה ששם למעלה עדיין מקבלים מכתבים, ואתה מלמד את ג'יג'י את כל הסודות שהיו במשחק שלך, עוד בימים שהיית על האדמה של כדור הארץ. אני כותב לך כי אני מתגעגע לנוכחות שלך בעולם שלנו, למשחק שלך, לבן אדם שהיית ובעיקר לאינספור הזכרונות שהותרת עלי ועל קהילת הכדורסל בעולם.

התחלתי לעקוב אחריך בעונתך האחרונה כשחקן פעיל (2015-2016). חודש לאחר פתיחת העונה פרסמת את הודעת הפרישה שלך- המכתב "כדורסל יקר" בו חשפת שאתה עתיד לפרוש בסיום העונה. כל בוקר הייתי מתעורר ומסתכל באינסטגרם/ יוטיוב על המשחק שלך, האם הלייקרס ניצחו (בדרך כלל לא) ואיזה סטנדינג אוביישן קיבלת מהקהל במשחקי החוץ. זאת לא הייתה התקופה הטובה ביותר שלך (אני מעיד זאת לאחר שעות רבות של היילייטס שלך ושל הלייקרס בשנים היפות) אבל תמיד נתת את השואו הקבוע שלך למעריצים, בניגוד לכוכבי ההווה שמנסים לנוח כשהם יכולים.

כמה משחקים מופלאים שלך זכורים לי במיוחד, וביניהם המשחק נגד מיאמי היט ב4 לדצמבר 2009: בדו קרב ענק נגד דווין וויד, שכלל דאנקים, זריקות עונשין, שלשות, פיידאווים ועוד מגוון רחב של מהלכים. אתה זרקת שלשה, שני מטר מאחורי קו השלוש, שנכנסה עם הקרש, מעל היד המושטת של דווין וויד. אני זוכר אותך חוגג כמו מטורף עם כל חבריך לקבוצה (ועוד איזה חברים: גאסול, ארטסט, פישר, אודום, ביינום ועוד רבים וטובים) והקהל בסטייפלס סנטר משתולל אחרי רגע מטורף שנצרב בזיכרון של כולנו.

עוד משחק זכור שלך הוא המשחק השביעי בסדרת הגמר של אותה עונה, נגד בוסטון כמובן (אחד המשחקים המלאים היחידים שאני זוכר שראיתי). אמנם סיימת את המשחק עם 25% מהשדה, אך לקחת מספר דו ספרתי של ריבאונדים תוך הפגנת נחישות והרצון לנצח כל יריב שעמד בדרכך, שתמיד ישאר קרוי על שמך (הממבה מנטליטי). זכורה לי יותר מכל המסירה המפורסמת שלך לארטסט שקבר את השלשה בקלאץ', ולאחר קרב חפירות ממושך הלייקרס ניצחו ואתה זכית בטבעת החמישית ובאמ.וי.פי השני של הגמר.

היית שחקן של משחקים גדולים, של אחת הקבוצות הכי גדולות בהיסטוריה של האנ.בי.איי, ושיחקת בדיוק כמו אחד כזה. אני מאמין שכל שחקן צריך לחיות עם תשוקה לכדורסל, וזה בדיוק מה שהדגמת לאורך כל הקריירה שלך, מהימים עם שאקיל עד לקרבות הקשים שסחבת את כל הקבוצה על הגב לקראת שיא הקריירה שלך, מהתקופה עם גאסול כשלקחתם 2 אליפויות ולבסוף העידן שלאחר הפציעה באכילס עד המשחק האחרון. 60 נקודות המטרת על יוטה, כשכל זריקה יפה יותר מהקודמת. בפעם האחרונה בקריירה שלך לקחת את העניינים (והכדור) לידיים, כמו שרק אתה יודע והראת לנו את מה שהפך אותך לאגדה חיה.

בשנים לאחר הפרישה הצלחת ללמוד את הלקח מפרשיית האונס- ולהעלות את הפופולריות ותשומת הלב של העולם לליגת הדבליו.אן.בי.איי ולכדורסל הנשים תוך כדי שעזרת לבתך ג'יג'י ז"ל להיות שחקנית הכדורסל הכי טובה שהיא יכולה להיות. אפילו זכית באוסקר על הסרט הקצר "כדורסל יקר" שצולם ונכתב בהשראת מכתב הפרישה שלך שנכתב ב-2015.

אתה גידלת דור שלם של שחקנים ששיחקו כדורסל כתוצאה מתשוקתם האדירה למשחק, וזאת לא יכלה לבוא בלי התרשמות עמוקה מהמהלכים שלך על ומחוץ למגרש. כמובן שאהבתי את סדרת הנעליים שלך מבית נייקי, אך תמיד קניתי את הדגמים של קיירי (בעיקר בזכות הנוחות שלהן על המגרש ועל כל משטח אחר קיים).

כשאחרים התווכחו על השאלה הכמעט קיומית "קובי או לברון?" תמיד הייתי בצד שלך. סט מיומנויות כמו שלך אין לאף אחד בעולם הזה (ותוודא שגם לאף אחד בעולם הבא אין), מוסר עבודה כנ"ל, עבודת רגליים שאין שנייה לה. היכולת להסתובב על הציר ומעל המגן, לקרוא את מנח הגוף של כל שומר אפשרי, ההטעיות האין סופיות, המסירות לשאק וגאסול, ההגנה, הזריקות בקלאץ' ושילכו האחוזים (הם לא בטיעון כי קובי לקח זריקות הרבה יותר קשות מכל אחד אחר ולכן האחוז נמוך יחסית).

היית המנהיג האולטימטיבי של הלייקרס אחרי הפיצוץ עם שאקיל ועד הפרישה, ועלית להילחם, לבדך או עם עזרה מהקבוצה, מדי לילה ולילה נגד הרמה הגבוהה ביותר של כדורסל שהעולם יכול להציע, ועשית את זה בגבורה תוך כדי השקעת כל מאמץ אפשרי כדי להביא את הניצחון לסגולים מלוס אנג'לס.

ב-26 בינואר 2020, במהלך הטיסה שלך במסוק הפרטי לאקדמיית הממבה באל.איי, המסוק התרסק ואתה, ג'יג'י ועוד 7 אנשים שונים נהרגתם. הידיעה על האירוע תפסה אותי בהלם מוחלט, בכיתי וראיתי את ההיילייטס שלך מהקריירה ולא יכולתי לעצור את הדמעות. ברגע אחד בלילה ההוא התפרקתי לגמרי, בידיעה שאתה לא איתנו יותר, ולעולם לא תחזור, אך הזכרונות, התשוקה למשחק, וההשפעה שלך על הכדורסל תישאר לנצח.

אוהב ומתגעגע, יהלי אולמר.