רגע הספורט המרגש בחיי: נס ברצלונה 99, מנצ׳סטר יונייטד נגד ביירן מינכן / הגולש ארז שץ

ארז שץ הוא מתכנת בן 42 מבית שמש

את מנצ׳סטר יונייטד אני אוהד מ… בעצם אין לי מושג. אני לא זוכר אפילו למה, איך ומתי, אבל תמיד ידעתי שאני אוהד שלהם. היום אני כבר פחות מתעניין בכדורגל, אבל בשנות התשעים הייתי אוהד ואפילו שרוף. היו הרבה רגעים נהדרים, קנטונה חוזר מהשעיה ובמו רגליו מביא אליפות, פרגוסון מעלה לבוגרים את בקהאם סקולס, באט והאחים נוויל ומביא עוד אליפות, אבל את מה שקרה ב99, זה כבר לא ברמה של ניתוח ספורט. מה לא היה שם. אליפות מופלאה. גיגס עובר את כל ההגנה של ארסנל לבדו בחצי גמר גביע בדרך לדאבל היסטורי והיסטרי, אבל הגביע הקדוש, זה שיקבע את פרגוסון כממשיכו של באזבי, עדיין היה רחוק.

ואז הגיעו ההצלחות באירופה, את שלב הבתים עברה מנצ׳סטר… ככה. נצחונות על האלופה הנורבגית ותיקו עם כל השאר גרדו עליה לרבע הגמר מהמקום השני. ואז נצחון על אינטר, ושוב נסים ונפלאות, שוויון של גיגס מול יובנטוס בזמן פציעות בבית, ואז חזרה מפיגור 2:0 בחוץ ל3:2 להעפלה היסטורית לגמר. הכל נראה מוכן לרגע הגדול, אבל כמובן שהגורל, מעשה שטן, היה חייב שזה יהיה קשה.

רוי קין, הקפטן, העוגן, הסמל, והאיש שיותר מכולם היה אמור לעצור את הקישור הגרמני, הושעה בשל צהובים. פרגוסון הגיב בכך שהעביר את בקהאם למרכז, ובכך נטרל את הדומיננטיות שלו באגף ושלח אותו למלחמת התשה מול הגרמנים, והעביר את גיגס לימין (?!) ושם במקומו את ג׳ספר בלומקוויסט האלמוני. לא טוב.

באותה תקופה גרתי בחיפה, והחלטתי לצפות במשחק בפאב המקומי, הדב, במרכז הכרמל, בידיעה שיהיו שם אנשי קונסוליות וסוחרים זרים וישרו על הגמר אווירה חו״לית. התיישבתי במקומי הקבוע על הבר, מול הטלוויזיה, והרמתי כוס גינס להצלחתנו.

באזלר בדקה השביעית הבקיע שער בבעיטה חופשית משמאל. 1:0 ביירן. מימי לא סבלתי את הקלישאות על הגרמנים. ״משחק גרמני״ ״גול גרמני״, אבל לא היה מנוס, בביירן שחקו נפילים כאוליבר קאן, שטפן אפנברג, מריו באזלר ושועלים כמו לות׳ר מת׳יאוס האגדי, ומולם היו תינוקות פרגי כילדים שהגיעו בטעות למגרש הלא נכון. רק יאפ סתאם וכמובן פטר שמייכל נראו שייכים למשחק. אנדי קול ודוויט יורק נראו אבודים בלי השליטה של מנצ׳סטר באגפים, ובקהאם ובאט הסתבכו בקרבות קרקע. מחצית.

הזמנתי ארוחת ערב ועברתי מהגינס לג׳יימסון. לידי ישב בחור ממוצא איראני שהצהיר על נייטרליות אבל ״בביירן משחק סליחאמידגזיס, אז אני בעדם?״ על המסך התחדש המשחק, ואני שקעתי יותר ויותר בדיכאון. הגרמנים נראו מרוצים מהיתרון, והמשיכו לשלוט ולהחזיק בכדור, זה הזכיר קצת את המשחקים של מכבי תל אביב בשנות השמונים, מול כל מיני יוגופלסטיקה ספליט וכאלה.

אין לי מושג איך נתפס פרגוסון כמאמן, מה ה״מורשת״ שלו. אבל לי יש דבר אחד שלעולם אשמור לו, הווינריות, ההימור על התקפה, חילוף בדקה 67, בלומקוויסט יוצא, שרינגהאם נכנס, חלוץ במקום קשר. ובדקה ה81, אנדי קול יוצא ואולה גונאר סולשיאר נכנס, חלוץ מול חלוץ. גיגס עובר לשמאל, בקהאם לימין, באט באמצע, ומנצ׳סטר יונייטד מהמרת על התקפה, התקפה, התקפה.

התוצאות החלו לבוא, הגרמנים בלי מתיאוס ירדו להגנה וקאן נאלץ להציל את שערו מספר פעמים, מתוך ערפילי האלכוהול החלה האופטימיות לבעבע. דקה 90, ארבע דקות תוספת זמן. שמיכל עולה להתקפה, ומנצסטר יונייטד עם כל ה11 בחצי של ביירן. בקהאם הגביה קרן שעברה מעל הראש של שמייכל שמשך אליו כמה מגינים, יורק בעט, אבל הגרמנים הצלחו להדוף אל גיגס שלא התלבשה לו הבעיטה, אבל שרינגהאם נפל על הדרדלה וממרחק אפס דחק לרשת.

1:1. הלב נעצר. הארכה? יש עוד 3 דקות. הנשימה נעתקה. עוד קרן, הפעם כבר לא משתגעים, שמייכל נשאר מאחור. בקהאם, כמה הוא היה חסר באגף, מגביה יצירת מופת, שרינגהאם! על פי השער, סולשיאר!

את השאגה שפרצה מפי שמעו בסטלה מאריס, האגרוף השיכור שהוטח בשמיים פגש באיזו קורה ולמחרת הכאבים הזכירו לי את הרגע, התחבקתי עם כל הפאב. את רמי ויץ מאבד את הקול שמעתי רק בשידורים חוזרים. מנצ׳סטר יונייטד עשתה את זה, באופן הכי קסום, בעונה הכי פלאית, באופן כל כך מנצ׳סטר יונייטד.

כל שלב כאילו נלקח מתסריט, שאף מפיק לא היה משדר כי ״זה לא ריאליסטי״. סיום קסום לעונה מהאגדות.
מאז אני כבר לא כל כך עוקב. עברתי למחוזות אחרים, ולאהבות אחרות. יש רגעים שחבל להרוס. אבל מדי פעם אני הולך לצפות בעשר הדקות האחרונות והלב עדיין שר, שיכור מאהבה, את השאגה ההיא של ילד שתמיד ידע שיש קבוצה כזו, והיא הקבוצה שלו.

*

*



מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. חבל על הזמן. פשוט חבל על הזמן. אחד המשחקים הגדולים בכל הזמנים, לילדים, נשים וגברים. פשוט לא יאמן.
    .
    לא זכרתי בכלל שלותאר מתיאוס האימתני עדיין שיחק ב-99'. גם זה לא יאמן.
    .
    תודה ארז, אחלה פוסט, ותודה לאולה גונאר סולשייר.

  2. תודה על הפוסט והמשחק היה מיילסטון במורשת של היונייטד, אבל סליחה שאני הורס מסיבות ועוד באחת התגובות הראשונות…..תכלס הם גנבו משחק שבו היריבה באיירן היתה עדיפה והובילה בצדק, ופשוט שמו שני פוקסים מקרנות וערבוביות מה שהעביר את הניצחון לקבוצה הפחות טובה על המגרש.
    אבל שאפו ליונייטד שהפכו את זה לסיפור גבורה

    1. בגדול אתה צודק, אבל זה, לטוב ולרע, כדורגל. ניסיתי לציין בפוסט שבכלל בכל העונה האירופית שלהם זה חזר שוב ושוב שהם נצחו משחקים ש״הגיע״ להם להפסיד. הדבר היחיד שאני יכול לשים עליו את האצבע ״טקטית״ הוא המעבר שפרגוסון חזר עליו שוב ושוב להרכב אולטרה התקפי, ששידר לשחקנים לעלות למעלה ולהציל את המולדת. בכל המשחקים האלה זה עבד.

  3. תודה רבה ארז יופי של תיאור לחוויה
    .
    זה היה אחד המשחקים הכי גרועים שיצא לי לראות מבחינת האיכות של הכדורגל לצד גמר המונדיאל ב94. בל המהפך היה שווה את זה.

  4. זה היה אחד הרגעים המעצבנים בתור הייטר מובהק של יונייטד. גם בכיתה שלי כולם כמעט אהדו יונייטד ואני ממש רציתי שיפסידו. הפסדתי גם מגש פיצה בהתערבות על המשחק הזה.
    התבאסתי גם על הנצחון של יונייטד על יובה בחצי גמר

    1. היי איזה קטע גם אני…
      דקה 85 השותף שלי אומר מנצ'סטר לוקחים את זה. אמרתי לו – אין סיכוי על מה אתה מדבר. הוא אמר רוצה להתערב פיצה?
      אמרתי כן…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט